לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מבט פסיכואנליטי-אנושי על משבר הקורונהמבט פסיכואנליטי-אנושי על משבר הקורונה

מבט פסיכואנליטי-אנושי על משבר הקורונה

מאמרים | 29/3/2020 | 11,960

נראה כי אנו בשיאו של משבר כלל-עולמי שקושר את אוכלוסיית בני האדם ברחבי הגלובוס בהתמודדות אל מול אתגרים שלא הכרנו עד כה בעולם המודרני. באופן טבעי, מזמנת הקורונה מחשבות... המשך

מבט פסיכואנליטי-אנושי על משבר הקורונה

 

מאת חנה ויסברג גולד

 

 

יום חמישי, 12.3.2020, אחה"צ. ראש הממשלה מודיע על השבתת הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. אני יוצאת לאסוף את ביתי מהגן, ומגלה שמזג האוויר החמים והדחוס של הבוקר התחלף בפתאומיות בקור ורוחות שמביאות איתן חול, עלים מרשרשים ולכלוך. בגן אני פוגשת אמא נוספת, אשר מעלה באימה את השאלה המתבקשת: מתי יגיע תורם של הגנים? ומוסיפה: "אני לא רוצה להיות נביאת זעם, אבל מה שקורה כאן עכשיו נראה כמו סוף העולם. מזג האוויר, ההשבתה של הכל, כולנו בבית, לא יוצאים החוצה. המשק קורס, ומה שעשינו לכדור הארץ מתנקם בנו דרך שינויי האקלים והסופות ההזויות שבחוץ". שיפוט מהיר של מצבנו הנוכחי מעלה את השאלה המתבקשת: אולי היא צדקה?

נראה כי אנו בשיאו של משבר כלל-עולמי שקושר את אוכלוסיית בני האדם ברחבי הגלובוס בהתמודדות אל מול אתגרים שלא הכרנו עד כה בעולם המודרני. באופן טבעי, מחלת הקורונה, אשר הוכרזה כמגיפה על ידי ארגון הבריאות העולמי, מזמנת מחשבות ותחושות עוצמתיות ומגוונות: חרדה מפני הידבקות, פחד ממוות, השוואתה של הקורונה לשפעת כנוגדת חרדה או שמא כמגלמת שאננות, חובת הבידוד, הסגר, שיעמום במהלך הבידוד ו/או הסגר, קריסת המשק, מיתון, אפוקליפסה ועוד.

וילפרד ביון, פסיכואנליטיקאי בריטי שפעל וכתב בשלהי המאה הקודמת, הסביר כי חיבורים שאנו עושים במחשבתנו בין אירועים, אנשים ודברים שונים עוזרים לנו ליצוק משמעות למה שקורה לנו, להעשיר את חיי הנפש שלנו, להרגיש בני אדם שלמים, קשורים לאחרים סביבנו ולעולם בו אנו חיים (ביון, 1967). נראה כי בתקופה זו, בה מפלס החרדה גואה, לא ברור מה קשור למה, מה מוביל למה, והקושי לצפות את העתיד הופך מוחשי ומטריד. פיסות המידע השונות, הספקולציות המגוונות, מציפות אותנו ברסיסי מידע שלא מתחברים זה אל זה. מנגד, חלקנו מנסים ליצור קשרים של סיבה ותוצאה בין רסיסי מידע אלו. בכך אנו יוצרים לעיתים חיבורים מאולצים ומלאכותיים, שמבטאים את רצונה של הנפש להתמודד עם ההצפה, אך גם פועלים בסגנון הטיית האישוש (הטייה קוגניטיבית שמשקפת תהליך חשיבה בו האדם ראשית מסיק מסקנה, ולאחר מכן משתמש באירועים מהיומיום על מנת להצדיק אותה. בשפה עממית: לירות את החץ ואז לסמן סביבו את המטרה), ומאששים עבורה את מה שהיא כבר "יודעת": קורה כאן משהו שאנחנו לא יודעים להסביר, משהו מפחיד, משהו מרגש.


- פרסומת -

במאמר זה אנסה לגעת בנושאים השונים הצפים בימים אלו ולחבר ביניהם, מתוך כוונה לנסות להעניק משמעות וחיבור לחוויות האנושיות שמחברות בימים אלו בין כולנו, ומנגד להשאיר את מה שלא מתחבר כפי שהוא. אעשה זאת באמצעות תאוריות פסיכואנליטיות ואציין מחקרים רלוונטיים לפי ההקשר.

 

סכנת הידבקות, חרדת מוות ושאננות

נגיף הקורונה, COVID-19, גרסת made in China דצמבר 2019, הינו ויריון (שבר של נגיף) בקוטר 125 ננו-מטר, צורתו דמויית כתר, ועד היום הוא כבר הצליח לבקר ב(כמעט)כל מדינות העולם. זעיר, בלתי נראה לבן אנוש, ובכל זאת מאיים עליו.

הסיכוי להידבקות בנגיף הקורונה נוגע בחרדה עמוקה אך מוכרת: הפחד למות. ההדבקה והמוות הם כוחות חיצוניים שמאיימים בתקופה הנוכחית על קיומנו, ואין דרך לברוח מזה. חוויה בלתי נסבלת בהחלט. פרויד הזכיר את מיקומו של המוות ביחס לנפש, ודיבר על דחף הרסני שנמצא בנפש במקביל לדחף השואף לחיים ועונג (פרויד, 1920). עם זאת, פרויד לא פיתח את דחף המוות מבחינה תאורטית באותה מידה בה פיתח את דחף החיים. מלאני קליין, פסיכואנליטיקאית אוסטרית ממוצא יהודי, אשר את רוב פועלה המקצועי עשתה בבריטניה, הייתה זו שתרמה לפיתוח התאוריה על דחף המוות ופיתחה את המשמעויות שלו עבור נפש האדם.

באמצעות ניסוח תאוריה נחרצת לגבי התפתחותם של תינוקות, היא טענה כי כולנו נולדים עם היכולת לאהוב ולשנוא את הדמות הראשונית המטפלת בנו (לרוב האם) (רות', 2001). מוכנות זו כוללת את היכולת לאהוב את האם כאשר היא מספקת את צרכי התינוק, ולשנוא אותה כאשר היא אינה מספקת אותם בעיתוי המתאים. בגלל שלתינוק אין תפיסה של עבר וזיכרון מגובש להישען עליו ולזמן באמצעותו זכרונות טובים של טיפול אימהי, הרגעים של חוסר סיפוק צרכיו ואי נוחות פיזית נחווים על ידו כמאיימים על קיומו, ומזמנים חרדה מפני כליון.

על מנת להתמודד עם החרדה הנוראית שחווה התינוק בשעה שצרכיו אינם מסופקים, הוא מחליט לעשות חלוקה ברורה מאד בין החלקים הטובים של אמא שלו, אותם הוא מכליל תחת ההגדרה 'אני', ובין החלקים הרעים ומסוכנים של אמא שלו, אותם הוא מכליל תחת 'לא אני'. ה'לא אני' היחיד שהתינוק מכיר בשלב הזה הוא אמא, ולכן אמא היא זו שהתינוק מייחס לה את הכוונות הרעות האימתניות. זו הדרך של התינוק לשמור על עצמו מפני הסכנות, ולשמור גם על האמא הטובה, שלא תדביק או תלכלך את האמא הרעה. ברגע שהתינוק מפצל את הדמות האימהית, הוא מפצל גם את עצמו, ומרוקן את הדחפים ההרסניים שלו אל תוך האמא, כך שכאשר הוא מרגיש דחף הרסני לתקוף או לפגוע הוא מייחס זאת לאימו, ואז מיד נדרש להתגונן מפניה.

אפשר לומר שהחרדה שחלקים רעים ידביקו ויזהמו חלקים טובים של העצמי ושל אחרים היא חרדה אוניברסלית, שכולנו חווינו בשלב הראשוני של חיינו. כולנו מכירים את החרדה הזו, גם אם לא זוכרים אותה בצורה מפורשת. בדומה לחווייתו של התינוק, סכנת ההידבקות בקורונה היא בהכרח סכנת מוות: החשש שהרע והחולה שמחוצה לנו יזהם וידביק את הטוב שבתוכנו, את החיים. אפשר לחשוב לא רק על המוות במובן הקונקרטי שלו, אלא הפחד שכל מה שטוב בנו, בעולם, יזדהם וידבקו בו החולי והמוות. ברגעים הללו קשה לנו לחוות את עצמנו כמוגנים מפני הרוע וההרס בעולם, והוא נמצא שם בחוץ.

בצורה לא מודעת, אנו מרוקנים את כל מה שלא טוב בנו, כל מה שלא חי ומת, ומייחסים אותו לעולם שבחוץ. במובן הזה אנחנו חוזרים אחורה לשלבים מוקדמים יותר של הנפש, ומתגוננים מפני העולם, כאשר ברוב הזמן אנו אלו שמעניקים לו את הכוח ההרסני והנוראי ממנו אנו חוששים. זה לא שבעולם אין הרס, אך הנפש שלנו מתדלקת את הכוח ההרסני בשל הניסיון שלה לשמור על החלקים החיים, ה"טובים". חוויה כזו היא חוויה טבעית, אך התובנה בדבר מנגנונה של החוויה הזו עשוי, אולי, לאפשר חיבור בין החלקים הטובים והרעים כדי להפחית חרדה ולווסת אותה.

במקביל לאלו מביננו המגיבים בחרדת מוות, מסתובבים ביננו אנשים שנראה כי בהלת הקורונה אינה נוגעת להם כלל. הם לא חוששים, לדידם הקורונה והשפעת הן היינו הך. הם אינם שותפים לחרדה מהידבקות והתפשטות הנגיף. גם אם הם אינם מפרים את ההנחיות הרשמיות, הם אינם שותפים לחוויה האנושית המשותפת, והיא כביכול מחליקה מעליהם וממשיכה הלאה.


- פרסומת -

רונלד בריטון, פסיכואנליטיקאי בריטי בן זמננו, מנתח את תופעת השאננות ומתייחס לאופן בו היא נוצרת באמצעות ניתוחם של מטופלים שאננים (בריטון, 1998). את המטופלים השאננים הוא מאפיין כאלו שנוקטים באופטימיות כערך מוסרי, לעיתים גם דתי, ורואים בשמירת השגרה ערך עליון. בעת משבר ביחסים עם המטפל שלהם​​​​​​​1, מטופלים אלו יתנהגו כמי שלכאורה מבינים את המשבר, אך מהר מאד יתאוששו ממנו לעבר השגרה. את המשבר הם יראו כחלק הכרחי מה"חניכה" שהם עוברים כמטופלים ולא יחוו אותו כמשהו הרסני, מפריע, טורד. בריטון, שמנסה להבין את הדפוס הזה, מסביר כי לדעתו מטופלים כאלו, אשר מכניסים גם את המטפל שלהם לעמדה ישנונית ושאננה, מאמינים בתוכם פנימה שגורלם שפר עליהם לעומת אחרים, ושיכולתם להתמודד עם המציאות טובה משל אחרים, לכאורה.

השאננות אינה נשענת על ניסיון העבר, אלא על יחס מאדיר של האדם כלפי עצמו ויכולותיו אל מול מציאות שאינה בשליטתו. האדרה זו מגנה למעשה על האדם מפני חוסר יכולתו לשלוט במציאות. לדידו של בריטון, היא אורזת היטב "כוח הרסני המתיימר להיות כוח מוסרי. יש לו לכוח זה סמכויות שיפוטיות של המצפון ושיטות ענישה של האינקוויזיציה [...] והמוצא הוא בפנייה לתקווה כתחליף לאמונה, כך שאופטימיות ממלאת את מקום הביטחון" (בריטון, 1998, עמ' 120). כלומר, בחווייתו של אדם כזה, השאננות, באופן לא מודע, שומרת היטב מפני התעוררותה של חרדת אימים שקיימת בתוכו, ואשר מקבלת הד מסכנות הקיימות במציאות. לכן השאננות הופכת להיות ערך מקודש ונוקשה, שלמעשה מרחיק את האדם מהמציאות ומעצמו.

אמנם, בעולם בו אנו חיים מושם דגש רב על חוסן, התמודדות וסתגלתנות. חרדה אינה נחשבת כתגובה סתגלתנית ומועילה לאדם, ורוב הגישות הטיפוליות מנסות להיפטר ממנה, בין אם זה באמצעות גירושה ובין אם זה באמצעות הניסיון להבין אותה ולחיות לצידה מבלי שהיא תפריע לחיי היומיום (Levitt, 2015). גישה זו אכן הייתה גישתה הרווחת של הפסיכואנליזה בתחילת דרכה. השלבים ההתפתחותיים של הנפש בתאוריות השונות היו מחוברים ביניהם באמצעות חץ בכיוון אחד, כלפי התפתחות וגדילה. כל חזרה אחורה בשלבים נחשבה כ"רגרסיה", "קיבעון", "קריסה" וכדו'. וילפרד ביון, המוזכר לעיל, היה זה שצייר חיצים חדשים, ובמקום חיצים חד-כיווניים סימן חיצים דו-כיווניים בין שלבי ההתפתחות של הנפש. במובן הזה, הוא ראה מצבים פחות בוגרים, ראשוניים וגולמיים של הנפש, לאו דווקא כמצבים שליליים (ברגשטיין, 2011). יותר מכך, מצבים גולמיים אלו מהווים לדידו של ביון חלון הצצה לאזורים נידחים בנפש, אשר לאדם אין זיכרון מילולי ומוחשי מהם (דוגמת תקופת הינקות, אך לא רק), אך הם חלק ממנו ולכן חשוב שיקבלו ביטוי.

ביון לא קידש את ההתפתחות לכיוון גדילה, אלא את התנועה. התנועה בתוך הנפש בין אזורים בוגרים יותר לאזורים גולמיים יותר, בין אזורים מודעים ללא מודעים (ברגשטיין, 2011). במובן הזה, תגובת חרדה למציאות הקורונה, אשר מדגישה עבור כולנו עד כמה המציאות בלתי נשלטת על ידינו ועד כמה השיגרה שלנו שברירית, היא תגובה טבעית וחשובה. משמעות הדבר אינה שיש לקדש את החרדה ואת הפחד, אלא שיש לתת להם מרחב בתוך הנפש, ולהקשיב למה שתחושות אלו מספרות לנו בנוגע לעצמנו, כל אחד והעצמי שלו.

את החשיבות שביצירת המרחב לתכנים מן המציאות (החוץ) ומן הנפש (הפנים) גם יחד הדגיש גם דולנד ויניקוט, שהיה פסיכואנליטיקאי בריטי אשר פעל באמצע המאה הקודמת. ויניקוט דיבר על כך שלעיתים קרובות, ולמעשה כמעט תמיד, העולם החיצוני נמצא בפער מהעולם הפנימי, מה שמאתגר את האדם ומעורר בו לא פעם תחושות מורכבות (ויניקוט, 1971). ויניקוט הציע שהתמודדות בריאה עם הפער המדובר נעשית באמצעות מרחב ביניים, שאינו מציאות ואינו דמיון. זאת כיוון שבחירה באחד משני הקצוות מובילה בהכרח לחולי: היצמדות למציאות מנתקת את האדם מעצמו והיצמדות לנפש בלבד מנתקת את האדם מהסביבה שלו ומהמציאות. למרחב הביניים קרא ויניקוט "מרחב מעברי". מרחב כזה מתאפשר במשחק, שם הילד יכול לקחת חומרים מהמציאות ולעשות עליהם כל מיני מניפולציות, שמאפשרות לו לתחזק בעת המשחק "אשליה" מסוימת לגבי יכולתו להשפיע על המציאות. זאת בעוד הילד מודע לכך שזה "רק משחק", ובכך שומר על האשליה כמחוברת למציאות ומאפשר לעצמו לעבד תכנים מן הפנים יחד עם תכנים מן החוץ. המשחקיות אינה נחלתם של ילדים בלבד, והיא מתקיימת גם בחיים הבוגרים ומתאפשרת בטיפול מיטיב, שמפנה מרחב בטוח לעבד את הממשק שבין המציאות לבין העצמי, ובכך לתת לאדם לחוות את עצמו כשלם, אשר חלקיו השונים מקבלים ביטוי.


- פרסומת -

כשחושבים על הפער הקיים בין מציאות חיצונית לפנימית ועל הצורך לגשר עליו – בצורה בריאה באמצעות מרחב הביניים, או בצורה פחות בריאה באמצעות סימפטומים למיניהם – אפשר להבין קצת יותר אנשים שדווקא בתקופה זו מסתובבים רגועים יותר מתמיד. זו עשויה להיות שעתם היפה של ההיפוכונדרים, האובססיביים, החרדתיים, הפסיכוטיים, אשר לפחות בתקופת כאוטית זו עשויים להרגיש כי העולם החיצוני נותן הד מסוים לחוויות הפנימיות שלהם, ובכך לוותר על הניסיון להגן על אותן חוויות מפני העולם.

 

בידוד ושעמום

הנחיות משרד הבריאות המתעדכנות מדי יום מכניסות חלק גדול מהאזרחים לבידוד, ואת האחרים הן מקדמות לקראתו בצעדים קטנים. הבידוד הוא חוויה מורכבת, שמזמנת בדידות ושעמום.

פרויד דיבר על ה"אלביתי", מילה שטרם נמצא עבורה תרגום יעיל מגרמנית לעברית, אך משמעותה היא "תחושת הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי-הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה" (בנימיני, 2012 בתוך: פרויד, 1919, עמ' 7). משום מה, האלביתי, בשונה ממושגים רבים אחרים של פרויד, איבד את דרכו למיינסטרים של הפסיכואנליזה, ובמקום זאת הפך להיות מושג פילוסופי-תרבותי. יחד עם זאת, מושג זה רלוונטי במיוחד ביחס לבידוד המלא או החלקי שכולנו חווים גם יחד בתקופה הנוכחית.

השהייה בבית מתרחשת במקום שאמור להיות הפינה שלנו בעולם, אך בו בזמן השהייה הזאת היא גם שהייה מסוג אחר, כפוי, שהופך את הבית במובן מסוים למגביל. אולי לא נגזים אם נטען שהיא הופכת את הבית המוגן לסוג של כלא. אי אפשר להתעלם מההקשר ולכן גם אי אפשר שלא להתבונן על התאוריה של פרויד, לאור מאורעות חייו האישיים. את המסה "אלביתי" כתב פרויד מיד לאחר מאורעות מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919 (בנימיני, 2012 בתוך: פרויד, 1919). מלחמה היא מאורע שהופך את שגרת החיים על פיה, מחבר בין כל בני האדם בחוויית ההישרדות וגם מפריד ביניהם בצורה מלאכותית מאין כמותה, בהציבו אותם משני צידי המתרס: אויבים אל מול שאינם אויבים. בהשאלה לתקופה הנוכחית: המבודדים מול הבריאים, אלו העלולים לסכן ואלו העלולים להיפגע. המלחמה גם היא מחברת אותנו אל תחושה מוכרת וזרה: האנושיות שבנו והיותנו פגיעים מתוקף היותנו אנושיים, אל מול השנאה וההרג שבנו מתוקף היותנו גם אנושיים.

בריטון, שניסה להעניק משמעות קלינית לאלביתי של פרויד, דיבר על מצבים שבהם אנו פוגשים בעולם ש"משיב כמדומה על כנן אמונות פרימיטיביות שלא נפטרנו מהן לגמרי" (בריטון, 1998, עמ' 121). לאור זאת, אפשר להניח כי הקורונה, שמזמנת בקרב כולנו בעוצמה משתנה מחשבות על קריסה, מוות ואפוקליפסה, היא בדיוק ה"משהו" הזה שפרויד ובריטון מדברים עליו. האמונות הפרימיטיביות הן אמונות מתקופת הילדות שנמצאות שם, בתוך הנפש פנימה, ואשר שמנו אותן בצד בתהליך הגדילה והסוציאליזציה שלנו. בריטון לא מקדש את האמונות הפרימיטיביות והמאגיות הללו, אך מסביר כי על מנת לעבד אותן ולוותר עליהן באמת, ברמה עמוקה, יש צורך להיות במגע איתן בתור שלב ראשון, ובשלב שני להיות באבל עליהן – אבל על המאגיות ומשמעות היתר שאנו מעניקים לעצמנו ולעולם שסביבנו.

במובן הזה, הבידוד, שמזמן את החוויה האלביתית בעוצמה, מכריח אותנו להיפגש עם עצמנו. הוא מנקה את רעשי הרקע של השגרה, ואונס אותנו לתוך שהייה עם עצמנו. חלק גדול מאיתנו מדברים על שהייה "משעממת", "חסרת מעש", אם לא עבורנו אז לפחות עבור הילדים שלנו. הצורך להעסיק אותם, לברוח מהשעמום. אבל השאלה המתבקשת היא, האם חוסר פעילות הוא בהכרח שווה ערך לשעמום, או ששעמום הוא רק נגזרת אחת מיני רבות של חוסר פעילות?

ויניקוט כתב ב-1958 מאמר תחת הכותרת: "היכולת להיות לבד". בתחילת המאמר הוא מציין כי אנו נוטים להתייחס ללהיות לבד כמשהו שלילי שיש להתגבר עליו (ויניקוט, 1958). הוא אכן צודק בקשר לנטייה אנושית זו: בסוף פברואר האחרון, פורסם מאמר אשר סיכם את הממצאים של 3,166 מחקרים על בידוד, וכן ציין את ההשלכות הפסיכולוגיות העיקריות של חוויה זו בימי הקורונה. ואכן ההשלכות הפסיכולוגיות רובן ככולן אינן חיוביות: לחץ, חרדה, סטיגמה, כעס, שיעמום ועוד ועוד (Brooks, 2020). ויניקוט, לעומת זאת, מנסה להציע במאמרו הסתכלות חיובית על להיות לבד, על הלבדיות. הלבדיות הראשונה שכולנו חווינו היא היותנו לבד כתינוקות בנוכחות הדמות ההורית המטפלת, לרוב האמא. כלומר, הלבדיות שוויניקוט מדבר עליה היא פרדוקסלית: לבד מצד אחד מבלי להיות בקשר אקטיבי עם אמא, וביחד מצד שני כאשר אמא רק נוכחת ועצם הנוכחות שלה היא זו שמאפשרת את הלבד. כמבוגרים ששוהים בבידוד, וגם כילדים, אנו פוגשים את העולם הפנימי שלנו שמלא בכל מיני חוויות מן העבר. כאשר העולם הפנימי עשיר מספיק, ויש בו חוויות של ביחד טוב ומזין עם דמויות משמעותיות, אז הלבדיות יכולה לייתר אפילו התרחשות חיצונית, ומאפשרת לאדם אינטימיות מספקת עם עצמו. זו הסיבה שחשוב כל כך לאפשר לילדים לחוות "שיעמום", שכן דווקא אז הם מפליגים במחוזות הדמיון ומשחקים באמת.


- פרסומת -

במקרים שבהם להיות לבד נחווה כמאיים, כאשר העולם הפנימי מזמן חוויות פחות טובות מהעבר, הלבדיות אינה משהו שהאדם ירצה לפגוש, כי אז יצטרך פשוט מאד לפגוש את עצמו, את החוויות השליליות עם דמויות משמעותיות בחייו, שהן חלק ממנו. לאור זאת אפשר להבין למה יש אנשים שלא מסוגלים להיות לבד, לנוח, לשתוק, לשבת רגע בשקט, וזקוקים להסחות דעת, רעשי רקע, תקשורת בלתי פוסקת עם אחרים. הרעשים הללו ממסכים את העולם הפנימי ומאפשרים לאדם להתרחק מהלבד שלו.

במקרים כאלו תצוץ גם חוויית השיעמום המוכרת. מסעוד חאן, שהיה פסיכואנליטיקאי ותלמידו של ויניקוט, אמר בשנותיו הטובות כי שיעמום הוא הניסיון של הנפש להגן על עצמה באמצעות איבון של עצמה והבטחה שלא תהיה בה תנועה (ברגשטיין, 2008). שכן במקרים מסוימים תנועה ופעילות של הנפש מעוררת חרדה עצומה לפגוש תכנים מאיימים שעלולים להוביל לרגרסיה וקושי. לרוב מדובר על תכנים משלב מאד מוקדם של החיים, שהאדם לא הצליח לצקת בהם משמעות ולעשות בהם סדר. לרוב, אם אדם ייתן לעצמו לשבת ולחוות את ה"שיעמום", יעלו דברים שהם "לא שעמום": עצב, כעס, געגוע ועוד. המגע עם התכנים הללו הוא חשוב מאין כמותו, ולכן, במובן הזה, החוויה של השעמום מבלי ניסיון להילחם בה בימי הקורונה היא הזדמנות. במיוחד אם אתם בקשר עם הפסיכולוג שלכם.

 

 

הערות

  1. רובן ככולן של הגישות הטיפוליות רואות ביחסים בין המטפל למטופל את החלק המהותי והמרכזי בטיפול פסיכולוגי כהלכתו.

 

מקורות

ביון, ו' (1967). התקפות על חיבורים. בתוך: במחשבה שניה, תל-אביב, תולעת ספרים, תרגום: איריס גיל-רילוב, 2003, עמ' 95-109.

ברגשטיין, א' (2011). "כאן שם ואי-שם" מחשבות נוספות על המפגש עם אזורים נידחים בנפש. שיחות, כ"ו(1), 21-31.

ברגשטיין, א' (2008). על השיעמום – מפגש עם אזורים כמוסים בנפש. שיחות כ"ב(3), 260-268.

בריטון, ר' (1998). שאננות באנליזה ובחיי היום-יום. בתוך: אמונה ודמיון, תל-אביב: עם עובד, תרגום: יפעת איתן-פרסיקו, 2016, עמ' 113-128.

ויניקוט, ד' (1971). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך: משחק ומציאות, תל-אביב: עם עובד, תרגום: יוסי מילוא, 1995, עמ' 35-56.

ויניקוט, ד' (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל-אביב: עם עובד, תרגום: מטי נווה, 2010, עמ' 167-177.

פרויד, ז' (1919). האלביתי. תל-אביב: רסלינג, תרגום: רות גינזבורג, 2012.

פרויד, ז' (1920). מעבר לעקרון העונג. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי: מסות נבחרות ג, תל-אביב: דביר, תרגום: חיים איזק, 1978, עמ' 95-137.

רות', פ' (2001). העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. בתוך: התאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו, תל-אביב: תולעת ספרים, תרגום: שרית בוסקוביץ', 2008, עמ' 63-80.

Brooks, S. K., Webster, R. K., Smith, L. E., Woodland, L., Wessely, S., Greenberg, N., & Rubin, G. J. (2020). The psychological impact of quarantine and how to reduce it: rapid review of the evidence. The Lancet, 395, 912-920.

Levitt, E. E. (2015). The psychology of anxiety. London: Routledge.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, פסיכואנליזה, תיאורטיקנים והוגי דעות, קורונה
לאנה שוורצמן
לאנה שוורצמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
מעיין גרכט
מעיין גרכט
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איריס לובמן- קליימן
איריס לובמן- קליימן
קרימינולוגית קלינית
חיפה והכרמל
צביקה תורן
צביקה תורן
פסיכולוג
עפולה והסביבה, נצרת והסביבה, יקנעם והסביבה
לואי בשארה
לואי בשארה
פסיכולוג
כרמיאל והסביבה, נצרת והסביבה, עכו והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.