פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
השתדלות נוספת / דנה חפץהשתדלות נוספת / דנה חפץ
השתדלות נוספת / דנה חפץ

השתדלות נוספת / דנה חפץ

ספרים | 26/3/2020 | 1,212

ספרה האחרון של דנה חפץ 'השתדלות נוספת' , כולל סיפורים קצרים על זוגיות, יחסים, טיפולים רגשיים וספרים. סיפורים אלה באים לחשוף את עולם הנפש תוך שהם וחותרים אל המהות שמעבר למסכות שחיינו מושתתים עליהן.

השתדלות נוספת

דנה חפץ

השתדלות נוספת

 

הוצאת פרדס

בקובץ סיפוריה החדש של דנה חפץ, "השתדלות נוספת", מופיעה חטיבה של שבעה סיפורי טיפול, הנסובים על קשר בין מטפל/ת למטופל/ת, שהסיפור המובא כאן הוא אחד מהם. בימים קשים אלה, שבהם לא ניתן עוד לקיים קבוצות טיפוליות - ודאי לא בהשתתפות אנשים מבוגרים כמו גיבור הסיפור - וגם לא לפגוש אותם פנים אל פנים (אלא רק לטיפול מרחוק, באמצעות טלפון או מחשב), עולה געגוע לפחות לקרוא על טיפולים שכאלה ועל כוחות הריפוי הטמונים בהם. ולקוות שבמהרה יתאפשרו שוב.

 

סיפוריה של דנה חפץ מנסים להוביל את הסיפור הקצר בדרך חדשה. ההוויה היומיומית מקבלת כאן מימד פיוטי־פסיכולוגי, עשיר בדימויים מופלאים. העדינות והשפע הלשוני המטפורי מעניקים לסיפורים מקוריות ועומק.
(נורית זרחי)

​​​​​​​סיפוריה של חפץ מרשימים באיכותם וביופיים; הם מפליאים לחשוף את עולם הנפש וחותרים אל המהות שמעבר למסכות שחיינו מושתתים עליהן. בצד ערכו הספרותי הסגולי שמורה לספר חשיבות מוסרית של ממש: מעטים הספרים דוגמת השתדלות נוספת שבכוחם להפוך את קוראיהם לאנשים טובים יותר.
(גדעון טיקוצקי)

 

דנה חפץ היא סופרת, פילוסופית, וביבליותרפיסטית העובדת ב"עמך". קובץ סיפוריה הראשון — "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד,2015) — זיכה אותה בפרס איגוד הסופרים, פרס שרת התרבות לספר ביכורים ומלגת פרדס לסופרים מטעם הספרייה הלאומית. חיברה גם את ספר העיון "חסד חילוני" (רסלינג, 2009).

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


- פרסומת -


ענן

 

לשם מה יש לנו כף יד
​​​​​​​אם לא כדי לשים
בה את נפשנו
​​​​​​​(ישראל אלירז)

 

הוא היה מבוגר בשנתיים וחצי מאבי. הוא היה בני. יש הגדרות מקצועיות למה שהיה, אבל אני סירבתי להן בתוקף. הוא היה, כל כך היה; אחר כך הלך. איך להגיד אותו. אותנו.

ההתחלה דווקא לא בישרה טובות. מישהו אחר מהצוות אמור היה להנחות את הקבוצה החדשה של מתמודדים ששכלו את יקיריהם בתאונות דרכים, וכבר נפגש עם המועמדים לקבוצה ובדק את התאמתם להשתתפות בתהליך. אלא שברגע האחרון, מטעמים שלא כאן המקום לפרט, נבצר ממנו לעשות זאת, ואני שובצתי להנחות קבוצה שאת חבריה לא בחרתי ומבלי שניתנה לי ולהם האפשרות להיכרות והכנה מוקדמת הנחוצות כל כך לעבודתה הרגישה של קבוצה טיפולית – דרך עבודה שאיננה מיטבית, בלשון המעטה. הידיעה שמנהל המרכז סמך על ניסיוני הרב והיה שקט לגמרי שיהיה בסדר, כמו שאמר בחיוך המיומן שלו, לא הניחה את דעתי; מובן שיהיה בסדר, אבל ראוי היה לעשות את הדברים כמו שצריך.

כך אירע שביום חמישי בחמישה לארבע נכנסתי לחדר הבהיר בו סידרתי כסאות במעגל מדויק, והמתנתי לבואם של ארבעה עשר זרים שרק את שמותיהם ומעט נתונים ביוגראפיים עליהם ידעתי. הוא נכנס אחרון: איש ממוצע קומה, אפור שיער, דק להפליא, גם הפנים: פה דק שהתקרזל בהבעת לגלוג לא מסותר, אף דק שמעליו משקפים דקות, נטולות מסגרת. מאחורי המשקפיים האלו נגלו עיניים גדולות, נוקבות, אפורות. עיני מתכת. רק כעבור ימים רבים אראה בהן גם את הענן.

פתחתי כמקובל: הצגתי את עצמי, הסברתי את מטרות הקבוצה וכללי התנהלותה, ולאחר מכן ביקשתי מהיושבים להציג את עצמם ולומר דבר מה שחשוב בעיניהם לומר לנו בשלב ראשוני זה. אחד אחר השנייה דיברו חברי הקבוצה, כל אחד ואחת על פי דרכם. כשהגיע תורו נמתחתי מעט לשמוע. זה לא המילייה שלי, אמר. מבטים כועסים הופנו אליו, אחד או שניים אטומים, ואחד – שלי – סקרן. למה אתה מתכוון, שאלתי. הוא שתק, כמו ניחם על דבריו. לא דחקתי. אולי גם הוא חש שברגע אחד הצליח לאחד את הקבוצה נגדו. חשבתי: אני מכירה כאלה.

(מי ידע אז שהוא ייכנס לי כל כך מתחת לעור. כמה כאב ומתיקות יהיו כשייקח אותי איתו לתהומות שלו ואחר כך נטפס יחד עד לצמרות, ונמריא, ולא יהיו לנו גבולות. איך אתמכר לבהירות האפורה שאחרי זעם המתכת, וצריך להודות: גם לתחושה שאני היא שהתמרתי את המתכת למשהו פתוח, מופתע. אסיר תודה. לא יכולתי לשער את עוצמת השדה המגנטי שימתח בינינו, אופף בבועה שלא ארצה לפתוח אל העולם, ולמרות זאת אחר כך אֲנקֶב, אפער לרווחה, אגיד לו ברוך: לֵךְ).

הפרטים בתיק האישי היו לקוניים. איש אקדמיה בכיר בפנסיה. אישה צעירה ממנו בשני עשורים, סטודנטית לשעבר (סיפור מוכר, חשבתי. ולא באהדה). נהרגה בתאונת דרכים לפני שבעה חודשים. בן זקונים יחיד (22) עזב את הארץ ולא נמצא בקשר עם האב, סוגריים: לטענת הבן האם התאבדה בגלל התעללות של האב. ומולי הבהבה המתכת שלו, קשה ולא נענית.

לאט לאט החלו הסיפורים של חברי הקבוצה להיפרש, והם עצמם: להיפרם. אנשים סיפרו על מי שאבד להם ועל אינספור הקרבות היומיומיים הנחוצים כדי להמשיך אחרי מה שקרה: לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לאכול, להתלבש, לדבר בטלפון, לצאת מהבית, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לישון, לקרוא, להגיע לכאן. בקול מקוטע או רועד סיפרו, בדמעות, במחוות גוף, בשתיקות. וכשדיבר מישהו, היתה ההקשבה סביבו חמה, ולעיתים נראו הנהונים או דמעות מציפות, וידיים היו מונחות על זרוע או רגל; זו היתה קבוצה טובה, חשבתי בסיפוק, והנדיבות שלהם זה כלפי זה היתה מרגשת. אבל הוא נותר מחוץ לכל זה: אומר את ההכרחי בלבד, נטול רגש, ואף שמעולם לא אמר דבר במפורש היה בו כל העת לגלוג דק שעלול היה לגרום לאחרים לחוש שמה שנרקם שם ביניהם אינו אלא סנטימנטליות דביקה של רחמים עצמיים. אני ניסיתי שוב ושוב להסב, בעדינות המתבקשת, את תשומת לבו להשלכות התנהלותו, אבל לא הצלחתי לנטרל את הפצצה המתקתקת הזו; למודת ניסיון, ידעתי: היא תתפוצץ מעצמה, צריך להמתין ולתת לקבוצה לעבור את התהליך בקצב הנכון לה.


- פרסומת -

(באחד מלילות השיטוטים באינטרנט ראיתי במקרה הרצאה שלו בטד, משהו על אבולוציה של רעיונות. הוא היה רהוט מאד, ובכל זאת לא הצלחתי לעקוב אחר דבריו, אולי מפני שתשומת לבי הוסטה שוב ושוב לשפת הגוף ולאינטונציות של הקול. הנינוחות שבה נשען על הפודיום בחליפתו המחויטת (בטוב טעם, יש להודות), העליונות האירופאית המעודנת שנשבה ממנו - בכל אלו ניכרו ברק וכריזמה אבל נעדר שמץ של נעימות אנושית, ובמקומה חשתי מאד בהתנשאות קצרת רוח העטופה בציפוי דקיק של נימוס. חשבתי: לו רציתי לדבר איתו הייתי ודאי משולחת בצינה לקבוע פגישה עם מזכירה, והמועד הפנוי הקרוב ביותר היה רק שבועות רבים לאחר מכן, שלא לדבר על האופן שהיה ללא ספק נוהג בתרפיסטית פשוטה (אם גם מנוסה מאד) שכמוני. אבל מדוע שארצה לדבר איתו, מה לי ולפרופסור בעל שם ובלתי נסבל. ולמה, בעצם, הרגיז אותי כל כך.)

ובאמת, בפגישה העשירית, באה ההתפרצות. ציפיתי שתבוא קודם, אבל נראה שמה שנשב ממנו הרתיע וריסן את הקבוצה; ואולי לכן כשעלו לבסוף על גדותיהם היה זה בעוצמה שכזו. מישהי סיפרה משהו, מישהו דמע, ודווקא אז הוא מצא לנכון להוציא את הסמרטפון מכיס הז'קט ולקרוא ואחר כך גם לכתוב במהירות. בשקט שנפל הדהדו נקישות אצבעותיו על המסך. כולם הביטו בו, ואני נזכרתי ברגע שבו היגואר מסרטי הנשונל ג'אוגרפיק של ילדותי היה קופא ונועץ מבט באיילה השותה, לפני שיזנק. אם כי הוא בהחלט לא הזכיר איילה, אפילו בי עלה זעם, מה הוא חושב לעצמו וכמה אטום לזולת אפשר להיות. אבל ברגע הבא כבר הוטלו לעברו החניתות בעוצמה, כל אחד ואחת מחברי הקבוצה בתורו ובסגנונו – בהשתלחות, בצעקות, בסרקסטיות, אפילו בבכי; אני לבדי ישבתי שותקת, מתבוננת בתדהמה שלו. כמעט וריחמתי עליו, באמת ובתמים לא היה לו מושג מדוע ואיך פגע בכולם. אחרי זמן מה התערבתי, שיככתי. אמרתי: בואו ננסה להבין מה קורה כאן עכשיו. אבל הם לא רצו והוא לא היה מסוגל להבין, ובסוף המפגש ניגשו אליי כמחצית מהם והודיעו שאם הוא לא יעזוב את הקבוצה אזי הם יעשו זאת.

הופתעתי: לא צפיתי שעד כדי כך. ופרישה של משתתף בקבוצה כזו, בנסיבות כאלו, היתה אירוע חריג ביותר ובלתי רצוי, לקבוצה ולמשתתף הדחוי כאחד. בעצה אחת עם מנהל המרכז הצעתי פתרון: הוא יתחיל טיפול פרטני איתי במקביל וכתנאי להשתתפותו בקבוצה. הטלתי את כל כובד משקלי על ההצעה הזו. במפתיע, לא יכולתי לשאת את המחשבה שיושלך ככה. בהדרכה הודיתי: חוץ משיקולי טובת המטופלים היה כאן גם ענין של אגו מקצועי (איש לא עזב כך מעולם קבוצה בהנחייתי), אבל גם חמלה פתאומית כלפיו שלא ידעתי להסביר, אפילו לעצמי. החברים נעתרו, כנראה מתוך אי נעימות כלפיי; יש להודות שלא הותרתי להם ברירה. גם הוא נענה, בפנים חתומות; את האפור בעיניו כשהנהן לא ניתן היה לפענח.

(חוק הטבע הפרטי שלו, במעברים של האפור בין המתכת לענן. הייתי אורבת למעברים האלה, מנסה להבין, ואחר כך לחוש עוד לפנֵי, להתכונן, לפעמים לנסות לעצור: מתי תתרכך המתכת, תזלוג לאט אל הענן, ואילו גוונים יחלפו בו, בענן, מאפשרים לגעת ואולי אפילו להיפתח, בהרבה זהירות, אל משהו שאין לי שם בשבילו אבל תמיד היה מפליא ועשיר ובעיקר חי, חי מאד. או להיפך: מתי ייטרק פתאום הענן בקשיות צוננת, חותכת, חסרת רחמים. לפעמים, מול המתכת, הבנתי את השנאה של בנו).

חיכיתי במתיחות למפגש הראשון. בתיק לא נאמר על כך דבר אבל לא היה לי ספק שהוא מעולם לא היה בטיפול פרטני קודם לכן, והתקשיתי להעריך את מידת שיתוף הפעולה הצפוי. בשעה היעודה הגיע, בדיוק בזמן; וגם את הדייקנות הזו לא ידעתי לפרש. דפק בדלת, נכנס, התיישב בכורסא שמולי. שתק. האפור שלו התבונן בי בהתגרות. מה שלומך, שאלתי, מנסה להיאחז בהרגלים. בסדר, חתך. שתקנו. חשבתי: הוא זקוק לזמן. ועם זאת, מטרות הטיפול שהיו ברורות לי מאד, ביני לביני, התמסמסו מולו, כמעט מבוהלות. מה עושה לי האיש הזה. ולמה. נחוץ היה להבין, אבל בינתיים היה צורך להתרכז באויר הסמיך בינינו. ידעתי שהוא בוחן אותי; אבל נדמה לי שגם הרגשתי, כבר אז, משהו מהבהלה שהיתה כלואה במעמקיו. לְמַה אתה מצפה מהמפגשים שלנו, שאלתי. משך בכתפיו, בתנועה מפתיעה שהלמה נער מתבגר ולא גבר סמכותי בגילו ובמעמדו.

שתקנו.

אז מה, אמר בלעג, עכשיו צריך לדבר על אמא ואבא שלי? אם אתה רוצה, אמרתי. שתיקה.

בסדר, נאנח. היא הייתה אשה יפה, מאד, אמא שלי. שחקנית, בוהמיינית, ואז לא היו הרבה כאלה. והוא, כלומר אבא שלי, העריץ אותה. סיפור נדוש, מביך כמה נדוש: הגבר מעריץ, האישה מזלזלת. והילד, שאלתי. אה, הילד אמר. הילד היה גמלוני אבל נבון. והאמא הייתה גאה בו, איינשטיין שלי, הייתה קוראת לו, ואהבה לדבר איתו. כלומר כשהייתה בבית, וזה לא קרה הרבה, בין החזרות וההצגות ובתי הקפה עם החברים האמנים שלה. גם זה נדוש. וזה קרה לפני יותר משישים שנה, מה זה משנה עכשיו. על מה את רוצה שנדבר עוד? תגיד לי אתה, אמרתי. שתיקה.


- פרסומת -

מה קרה לילד, שאלתי. הוא גדל, אמר. נהיה פרופסור ידוע. התחתן. נולד לו ילד. האישה נדרסה, הילד נסע. קולו היה קר. עוין. מה יש להגיד.

אי אפשר להגיד, חשבתי, שהוא עושה לי חיים קלים. אז למה באת, שאלתי.

ובבת אחת התקפל. כאילו משהו התפוצץ שם בבטן. לרגע חלפה בי מחשבה מבוהלת, מטופשת: אפנדציט.

אני לא יודע, אמר. וקולו היה פתאום כמעט נואש.

ואז הדבר הזה, שיש לו שמות ידועים לעייפה אבל אני קוראת לו ביני לביני בשם פרטי משלי: הנגיעה. ברגע ההוא, איתו, לראשונה זה קרה לי. לנו. וגם בבטן שלי התפוצץ משהו בחריכה. וכבר ידעתי שזו רק ההתחלה.

רק כעבור זמן רב, במנותק מכל הקשר, סיפר על לילות התנים. בחושך העמוק שהיה יורד על הבית הריק-מהאם שבקצה המושבה, כשהאב היה מקדים לעלות על משכבו לקראת ההשכמה לעבודה אבל לא לפני שעבר מחדר לחדר, על פי סדר קבוע, וכיבה בחסכנות חמורה את כל האורות, היה הילד מתקפל במיטתו בעיניים פעורות. מעבר לקיר הדק חדרו היללות, רודפות זו אחר זו ומלבות זו את זו, שורטות את פנים האוזניים והעור, מקפיאות את הנשימה. שעות היה שוכב כך, כמו אחוז בכבליו של כישוף עתיק, אפל. מעולם לא ידע איך ומתי נחטף על ידי השינה, רק הרגיש במעומעם איך במעמקי ההקלה העצומה שהיתה שוטפת אותו בכל בוקר כשהיו הפנים האהובות מעירות אותו היה רומץ הכעס האסור, איך שוב השאירה אותו לבדו.

לפעמים, אמר, היללות חוזרות בלילה. ואז אני חייב אשה. אני יודע איך זה נשמע, התריסה אליי המתכת, ושלא יפה להגיד. אבל..., קולו גווע. אבל מה, שאלתי, בעדינות גדולה. שתיקה. תגיד את זה, אמרתי. היד התרוממה וכיסתה את הפנים, ומתוכה הסתננו בקושי מילים. אבל אני מוכרח, אחרת אני נעלם בתוך בור.

שתיקה.

עוד מישהו נעלם בתוך בור, ציינתי בשקט.

הפנים זינקו אליי, בפראות. לרגע כמעט נבהלתי.

ואז התמוטטו. קרסו אל תוך עצמם. והוא אפילו לא הסתיר, כבר לא יכול היה להסתיר, את הבכי שהרעיד את כל הגוף, בלי דמעות, בעיניים עצומות בכוח, רק רעד נורא. אף פעם לא ראיתי מישהו רועד ככה, חשוף לגמרי וצחיח באופן מוחלט, בלי טיפה של חסד בשיטפון. לא מעט אנשים בכו אצלי בחדר הקטן, בכאב בכו, בזעם, בתסכול, באימה, בייאוש. אבל הוא היה מעבר לכל הדברים האלה, כמו דולפין בלי סונאר עמוק במצולות שאין לו שום יכולת להבין היכן הוא נמצא, בוודאי שלא לשדר קריאה למישהו, היכנשהו, שם בחוץ, שיבוא כבר כי נגמר הכוח להחזיק מעמד ואין אוויר ועוד מעט יטבע. ואני מצאתי את עצמי נרכנת לעברו, כמעט בבלי דעת, ומושיטה לו יד, ושואלת בשקט, ברוך, אתה צריך יד?

מה? נבהל.

חזרתי. אתה צריך יד? כף היד שלי הייתה שם באוויר, מול שנינו, מושטת אליו. כאילו היה לה רצון משלה, אני הלא ידעתי הכול על גבולות בטיפול ועל האיסור האתי לגבי מגע במטופל אבל היא הייתה חכמה ממני וידעה שככה, בדיוק ככה, צריך. והוא היסס, כמו לא יודע איך ולא מאמין שאפשר, ואחר כך בתנועה חטופה וכמעט אלימה לקח אותה בכף ידו שלו, ונאחז בכל כוחו, רועד ורועד בעיניים עצומות, ואני התנקזתי כולי לתוך החיבוק שבין כפות הידיים, ואי אפשר היה לדעת מי חובק את מי נשען על מי נתלה במי, והרגע התמשך נצח נטול זמן, עד שלאט לאט שכך הרעד, וענן בהיר, בהיר יותר משאפשר להעלות על הדעת, נפקח אליי.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.