מי זה מיץ פטל?
קריאה בספר "מיץ פטל" של חיה שנהב
מאת עטרה אופק
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'מאזנים', ומתפרסם באתרנו באדיבות עורכת כתב העת מיכל חרותי ובאדיבות כותבת המאמר עטרה אופק
ערב אחד, כשהנכד הבכור שלי היה בן שנתיים וחצי, וכבר הכיר היטב את "מיץ פטל" של חיה שנהב, יצא שקראנו את הסיפור במיטה יחד עם אימא שלו, בתי: היא ואני קראנו את תפקידי הג'ירפה והאריה, הפעוט היה מיץ פטל, והוא התרגש ונהנה בצורה יוצאת דופן. בכל פעם שהארנב בספר אומר "אתם לא יודעים מי אני", הפעוט קרא בלהט: "זה סוד!" – ופתאום הבנתי את סוד הקסם של הסיפור הזה, שממשיך לרגש ילדים כבר כמעט 50 שנה (גם אם רבים מסתייגים מהאיורים של תמרה ריקמן, אבל זו כבר סאגה אחרת).
הייתי בטוחה שמדובר בתיאוריה ידועה ומוכרת, שכבר דשו בה במאמרים אקדמיים או באמצעי התקשורת, אבל חיפשתי ובדקתי ולא מצאתי אותה בכתובים או ברשת. האם איש לא כתב על כך לפניי? מכל מקום, למיטב הבנתי, הנה סוד הקסם: האריה והג'ירפה, הנחושים לגלות מיהו מיץ פטל המסתורי, הם אבא ואימא, ומיץ פטל הוא הילד, כל ילד שקורא את הספר.
כפי שאמרה פעם שירה גפן (בריאיון במוסף הארץ, 2007"), ילדות היא דבר בודד" – וכל הילדים (בעיקר הבכורים, לדעתי) הם בודדים, גם אם הם מוקפים במשפחה אוהבת: יש להם שפה פנימית משלהם ונפש שהיא סוד. אבא ואימא שבסיפור, האריה והג'ירפה, שמיץ פטל הוא כנראה ילדם הראשון, לומדים להיות הורים ומנסים להכיר את ילדם הסודי. בדרך הם עושים לא מעט שגיאות, אבל בסופו של דבר – בעזרת תחכום, זהירות, רגישות והומור – הם עושים זאת באופן כל־כך מוצלח, שמיץ פטל מתרצה, פותח להם את הדלת ומארח אותם בביתו הפנימי, בקתרזיס מושלם.
הבה ננסה לפרק את הסבטקסט לגורמיו.
הבית של מיץ פטל עמד בקצה החורשה.
היו לו וילונות צהובים, חלונות ירוקים ותריסים אדומים.
החיות ביער שאלו: "מי הוא מיץ פטל?"
אבל אף חיה לא ידעה.
הבית של מיץ פטל הוא המקום שבו נפש הילד מסתתרת – בתוך גופו, מאחורי פניו ועיניו, והצבעים יכולים לרמז על פנים בציור של ילד:
וילונות צהובים – שיער, חלונות ירוקים – עיניים, תריסים אדומים – אולי עפעפיים, הסוגרים על העיניים ולא מאפשרים להסתכל פנימה מבעד לחלון (הצבע האדום הוא מעין אזהרה). שימו לב שבתיאור הבית אין זכר לדלת, לאפשרות של חדירה פנימה. על כן, אף חיה לא ידעה מיהו מיץ פטל – כפי שאף אחד לא יודע מיהו באמת הילד, לא הסובבים אותו "ביער" (בגן, בסביבה הקרובה) ואפילו לא הוריו. אבל רק הוריו (אימא־ג'ירפה – הכי גבוהה ובולטת ביער, דבר לא נסתר מעיניה, ואבא־אריה – הכי חזק ביער) נחושים לדעת מיהו, ואי־הידיעה גורמת להם מצוקה אמיתית.
אבא־אריה הוא הראשון ש"הולך לברר מיהו מיץ פטל", ומזמין את אימא־ג'ירפה להצטרף אליו. הוא זה שמוביל את מסע החקר לאורך הסיפור כולו, הוא היוזם והפועל ראשון ומחפש פתרונות, בעוד אימא בעיקר משתפת איתו פעולה – אולי כי הקשר של האם עם הילד טבעי יותר, ופחות דחוף לה "לדעת מיהו" בדרך ישירה כמו האב. יחד ניגשים ההורים אל הילד ומסמנים לו שהם זקוקים לו (האריה מצלצל "בפעמון הקטן שבדלת", שמוזכרת כאן לראשונה). מיץ פטל שואל אותם מבעד לדלת הסגורה "מה אתם רוצים?", והם עונים ישר ולעניין: "לדעת מי אתה".
וואו, איזו חדירה גסה וישירה לרשות הפרט! הילד מזדהה בשמו, אבל זה לא מספיק להורים החטטנים. הם רוצים שיחשוף את עצמו בפניהם ומבקשים שיפתח את הדלת, ואילו הילד מסרב בתוקף: "לא אפתח! זה סוד!"
ההורים מטכסים עצה ומחליטים להסתתר ולארוב לילד בחשאי, כדי להביט בו כשאינו מודע לנוכחותם: "מה נעשה?" שאלה הג'ירפה בלחש את האריה.
"יש לי רעיון," לחש לה האריה.
"נתחבא עד שיֵצא מיץ פטל מהבית שלו
ואז נראה מי הוא."
כשהם מנסים לעשות זאת במשותף הם פועלים בטיפשות, בלי לחשוב (מתחבאים יחד מאחורי שיח רחב שמסתיר רק את האריה, או מאחורי עץ גבוה שמסתיר רק את הג'ירפה), ואינם מצליחים להבליע את עצמם בסביבתו הטבעית של הילד. הם מבינים בצער שילדם לעולם לא ירגיש מספיק בטוח להיחשף כל עוד הם מפקחים עליו, ומחליטים שכל אחד מהם "יארוב" לילד באופן שמתאים לו (הג'ירפה מאחורי עץ גבוה, האריה מאחורי שיח רחב). כך שניהם "מחכים בשקט־בשקט" במסתרים, עד שהילד מרגיש מספיק בטוח כדי להגיח החוצה. ולמה הוא רוצה לצאת החוצה? כדי "לעדור בגינה", כלומר לטפח את המקום שבו דברים נזרעים, צומחים ומתפתחים – כמוהו עצמו.
פתאום – נפתחה הדלת – ורגל קטנה,/ לבנה, נחמדה ויפה – הציצה./
"הנה מיץ פטל!" צעק האריה./ מיץ פטל שמע את הצעקה ומיד
סגר את הדלת./ "אתה רואה," אמרה הג'ירפה בכעס. "בגללָך!"/
בכה האריה והבטיח כי לא יצעק שוב./ עמדו בשקט־בשקט וחיכו./
פתאום – נפתחה הדלת – ומה הם ראו?/ שתי אוזניים ארוכות,
לבנות מבריקות, חלקות./ "הנה מיץ פטל!" צעקה הג'ירפה./ מיץ
פטל שמע את הצעקה ומיד סגר את הדלת./ "את רואה," כעס
האריה, "בגללֵ ך!"/ בכתה הג'ירפה והבטיחה לא לצעוק שוב.
מה הפלא שמיץ פטל נבהל? הרי צמד ההורים הזה מתנהג בצורה תינוקית לא פחות ממנו: ברגע שמתגלה להם חלק נפש הילד שלהם, הם מגיבים בהתלהבות קולנית כזאת שהילד נבהל ונסגר – ובצדק, מבחינתו. לך תסמוך על הורים לא בוגרים, לא אחראיים ולא נבונים כאלה, שעוד כועסים ומאשימים זה את זה בעובדה שילדם חושש להיחשף, ובתגובה לאשמה כל אחד מהם בתורו פורץ בבכי.
בעקבות ניסיונם המר, ההורים לומדים לקח ומתבגרים. כעת הם כבר מכירים את הילד שלהם קצת יותר, וגם את עצמם, ופועלים סוף־סוף בבגרות ובאיפוק. ואומנם, כשהם משכילים לחכות בסבלנות ("עמדו בשקט־בשקט וחיכו"), לכבד את פרטיותו של הילד ולהניח לו לפעול בטבעיות בסביבתו, בלי להתערב ובלי מבט מפקח ושופט, הם מצליחים סופסוף לראות אותו בשלמותו, כמות שהוא:
ואז –
נפתחה הדלת –
והם ראו רגל לבנה ועוד רגל לבנה,
שתי אוזניים לבנות וארוכות,
גוף לבן וקטן.
הם עמדו בשקט־בשקט ולא צעקו.
והנה, סוף סוף, מיץ פטל הארנב.
לקח מיץ פטל מעדר והתחיל לעדור בגינה.
"אנחנו כבר יודעים מי אתה!"
קראו האריה והג'ירפה מאחורי העצים.
"אף אחד לא יודע מי אני," אמר מיץ פטל,
"זה סוד."- פרסומת -
ההורים מרגישים בנוח להפגין את היתרון שהשיגו, אבל לילד זה לא משנה; אחרי הכול, עדיין לא נוצר בינו לבינם קשר ולא נבנה אמון. אלא שכאמור, כעת ההורים חכמים ובוגרים יותר; במקום לקחת הכול ברצינות תהומית, כמו קודם, הם מתנהגים בתבונה וברגישות ויוצרים עם הילד קשר הורי בהומור דרך משחק, כמו שמבוגר משחק עם ילדים. תחילה הם מחליפים איתו תפקידים במשחק שלו; אם קודם הילד הסתתר מפניהם בתוך הבית, כעת הם מסתתרים מפניו בחוץ:
"אבל אנחנו יודעים מי אתה – ואתה לא יודע איפה אנחנו,"
קראו הג'ירפה והאריה.
הביט מיץ פטל בכל הכיוונים ולא ראה שום חיה.
"אז מי אני?" צעק. "נראה אם אתם יודעים."
הילד אינו מנסה לחפש אותם: ברור לו שהם שם כדי להישאר. אבל הוא נענה לרוח המשחקית של ההורים ומזמין אותם לנחש מיהו. ויודגש כאן: העובדה שמיץ פטל לא טורח הפעם להתחבא מפני האריה והג'ירפה (שאמורים לזהות אותו) רומזת במפורש – מדובר בילד קטן מאוד, אולי אפילו תינוק; רק פעוטות רכים בטוחים שאם הם לא רואים אתכם, גם אתם לא רואים אותם (ומכאן פליאתו הרבה של מיץ פטל על כך שהאריה והג'ירפה "מנחשים" נכון).
ההורים נענים לאתגר ופותחים במשחק הניחושים. כאן דווקא אימא־ג'ירפה היא הראשונה להרים את הכפפה, והיא עושה זאת בהומור בוגר, כשהמטרה העיקרית לנגד עיניה היא הנאה הדדית מהמשחק ותקשורת עם הילד, ללא שום רמז לאינטרס הורי. גם אבא־אריה נכנס למשחק ומצטרף בתורו:
"אתה, אתה, אתה –" אמרה הג'ירפה, "אתה פיל!"
"הו," השיב מיץ פטל, "שטויות, זה לא נכון."
"אז אתה, אתה, אתה..." אמר האריה, "אתה אולי יתוש?"
"האאא," צחק מיץ פטל, "שטויות, זה לא נכון."
וכך הם ממשיכים להפריח שמות של חיות בלתי־מתקבלות־על־הדעת, כדי לתת לילד תחושה חמודה שידו עדיין על
העליונה, והדינמיקה ביניהם מצחיקה את הילד ולפעמים קצת מרגיזה אותו, כמין ביסוס לתקשורת הורה־ילד ביניהם. וכשהשניים מרגישים שמתחו מעט את החבל, ומיץ פטל קצת כועס, שניהם קוראים יחד: "ארנב!"
"איך ידעתם?" שאל מיץ פטל. מרוב תימהון, שכח לסגור את הפה.
"גילינו," אמרו, ויצאו מאחורי העצים. "אתה רוצה להיות חבר
שלנו?"
"בסדר," השיב מיץ פטל, "אבל מה נעשה?"
"התחרות!" הכריז האריה.
"התחרות!" צווחה הג'ירפה, "התחרות! מסביב לעצים ועד לבית."
"אחת, שתים, שלוש," ספר מיץ פטל. והם התחילו לרוץ.
ההורים מציעים לילד חברּות – כלומר, בנייה של אמון הדדי – באמצעות משחק כיפי, שמעניק לו יתרון ברור על שניהם. היש דרך נחמדה יותר לקנות את ליבו של פעוט? ואכן, מיץ פטל רץ מהר,/ דילג וקפץ [...],/ השיג את האריה,/ עבר את הג'ירפה,/ הגיע לבית,/ נכנס פנימה –/ וסגר את הדלת.
למעשה, בכך שהניחו לילד להשיג אותם ולהיכנס בחזרה לבית, מוכיחים ההורים שהם מכבדים את בדידותו הטבעית של ילדם ומכילים אותה.
כך קורה שהג'ירפה והאריה מגיעים אל הבית בזה אחר זה, מתנשמים ומתנשפים (אולי אפילו קצת בהגזמה), מסתכלים לכל הכיוונים –
ומיץ פטל איננו.
צלצל האריה בפעמון הקטן שבדלת.
"מי זה מצלצל?" צעק מיץ פטל.
"אנחנו," קראו האריה והג'ירפה. "ג'ירפה ואריה."
"חה, חה," צחק מיץ פטל ופתח לפניהם את הדלת
ואמר, "אז אם אתם חברים שלי,
בואו אלי הביתה."
המהלך הושלם: ההורים מכבדים את בדידותו של הילד, ועם זאת מראים לו שהם זקוקים לתקשורת איתו – ואילו הילד מבין ומרגיש שהם ראויים לאמונו ומסוגלים להכיל אותו כמות שהוא. לכן הוא מוותר ברצון על כל ההגנות שלו, פותח בפניהם את הדלת אל ביתו הסודי, וכך הופך את עצמו ואת הוריו למאושרים:
האריה והג'ירפה נכנסו לבית
שבו חלונות ירוקים, תריסים אדומים
ּווילונות צהובים.
מיץ פטל כיבד את החברים שלו
בסוכריות ועוגיות ובוטנים ושוקולד
וגם נתן להם לשתות
מיץ פטל מתוק מאוד בכוסות גבוהות.
האיחוד בין ההורים לילד הושלם: ההורים קיבלו אישור כניסה אל נפש הילד, והאמון שלו בהם כל כך מוחלט, שהילד עולה על גדותיו מרוב מתיקות – הממתקים מסמלים אהבה ואושר, כמובן – ומכבד את הוריו במיץ שהוא הוא־עצמו.
* * *
ספרות ילדים לגיל הרך, כפי שאבחנה מיריק שניר לא פעם, צריכה "לספק שני נמענים שונים כל כך זה מזה בעת ובעונה אחת: לשמור על קשב ועניין של ילד פעוט, עתיר אנרגיה וסקרנות, ושל הורה חרד ומתוסכל. ספר לגיל הרך צריך לומר, באוצר מילים ומושגים מוגבל, אמירה משמעותית ומרתקת, בתוכן ובצורה, בשביל שניהם: הילד – והמבוגר. ספרות ילדים אמנותית ראויה עוזרת לילדים ומבוגרים להבין טוב יותר זה את זה" (מתוך "הנמענים של ספרות הילדים", באתר של מיריק שניר). וזה בדיוק מה שעושה הספר הזה, ובאופן מושלם.
כי בניגוד למקובל, אצל גיבור הסיפור, מיץ פטל, אין קונפליקט: הוא היה מרוצה ממצבו הקודם, הסודי, ולא ניסה לשנות אותו. אבא־אריה ואימא־ג'ירפה הם אלה שניסו לשנות, והיו עצובים כשזה לא הצליח, וכאשר השיגו את מטרתם היו כולם מאושרים, הם ומיץ־פטל שלהם. במהלך הסיפור, שני הצדדים עוברים תהליך התפתחותי אדיר: ההורים לומדים להיות הורים, והילד מרגיש מספיק בטוח להיחשף מולם.
לכן קריאה משותפת של הורה־ילד (ומוטב: הורים־ילד) בספר הזה היא חוויה מופלאה, שתורמת לכל הצדדים בדרכה הסמויה, הנסתרת, כמו חלום. דומני שכך כתבה אותו חיה שנהב, היישר מתוך התת־מודע שלה – כמו חלום שחולם הילד, או שחולמים ההורים. חלום עם היגיון פנימי, עם סוף טוב ועם מסר, שעיקרו מופנה בעיניי להורים דווקא: הדרך הטובה ביותר ליצור קִרבה ואמון עם הילד שלכם היא דרך הומור ומשחק. בעיניי זהו ספר חובה בכל בית שיש בו פעוטות, לקריאה משותפת שוב ושוב.
כאמור, הופתעתי לגלות שמומחים לספרות ילדים הבינו את הספר לגמרי אחרת. בין השאר, ד"ר יעל דר – חוקרת ספרות שאני אוהבת ומעריכה – הגדירה אותו (בספרה "דודה של שום איש", הוצ' עם עובד 2013) כ"יצירה חתרנית שפונה היישר אל הילדים, ללא תיווכם של המבוגרים", כלומר בדיוק להפך מהכתוב לעיל. לדעתה אין בספר שום מסר, אדרבא: "היעדר 'מסר' הוא עיקר הסיפור. שם הספר, 'מיץ פטל', מייצג זאת יפה: חוויית הקריאה של הספר כמוה כשתיית מיץ פטל מתוק – אין ילד שלא ׂשׂש לשתות את המשקה האדום והמתוק הזה, ואין מבוגר שלא מדקלם לפחות פעמיים ביום באוזני הילד: 'זה לא בריא ולא מזין'."
הייתה המון התרגשות במעשה הסיפור המשפחתי שלנו. שכבנו שלושתנו במיטה שלי, בתי קראה את תפקיד הג'ירפה – זה היה מושלם, כי היא באמת האימא – ואני שיחקתי את האריה בקול מעובה, ושתינו קראנו יחד את המשפטים ששניהם אומרים יחד, והקטנטן רטט מרוב הזדהות כשדובב את הארנב. בשבילנו זה היה מזין מאוד.
