פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אוריינטציה גופנית בהתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבתאוריינטציה גופנית בהתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת
אוריינטציה גופנית בהתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת

אוריינטציה גופנית בהתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת

מאמרים | 12/1/2020 | 3,092

בעשורים האחרונים שפת מנגנוני תנועת הגוף ושפת הפסיכולוגיה מתקרבות זו לזו. מאמר זה מתאר את האופן שבו אלמנטים מנטליים ודפוסי חשיבה או התנהגות מתבטאים במערכת השלד־שריר. מוצגים בו שלושה כלים מתוך פרקטיקת 'אוריינטציה גופנית', כלים המשקפים את החיבור בין הגוף לנפש, ומשמשים בין היתר לעבודה עם נשים המתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD).

מאיה בן יעקב אשמןמאיה בן יעקב אשמן
מאיה בן יעקב אשמן עוסקת בתנועה-שיקומית ותנועה-מודעת מזה עשרים שנה.  מפתחת את ' אוריינטציה גופנית'...

אוריינטציה גופנית בהתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת

מאת מאיה בן יעקב

 

הקדמה

מורות ומורים לתנועה ולגוף, כמו גם אנשי תנועה העוסקים בפיזיותרפיה, משתמשים בכלים תנועתיים רבים שעדיין לא מצאו את מקומם בארגז הכלים של הטיפול הרגשי. את המאמר הזה אני כותבת מתוך משאלה עמוקה לחיבור בין השפות: שפת מנגנוני תנועת הגוף ושפת הפסיכולוגיה; חיבור בין הידע של נשות ואנשי תנועה וגוף לידע של הטיפול הפסיכולוגי ושל מחקרי המוח. בעשורים האחרונים שני התחומים הללו מתקרבים זה לזה. יותר ויותר מורות ומורים לטכניקות תנועה שונות מרחיבות את המבט שלהן אל השפעות המנגנונים הנפשיים על תנועת הגוף. ובמקביל, יותר ויותר פסיכולוגים ומטפלים מכניסים את הגוף אל חדר הטיפולים, ונותנים לו תוקף על כורסת הטיפול.

מזה יותר מ-20 שנה אני עוסקת בגוף, בתנועה ובשיקום תנועתי, והידע שצברתי הוא הבסיס למאמר הזה. אני בטוחה שרבים מכם יסכימו איתי שמקור הכוח שלנו כמורים וכמטפלים הוא הלמידה מתוך הניסיון המצטבר. לכל מטפל ומורה יש את הניסיון שצבר במהלך השנים, את ארגז הכלים שיצר או שנוצר תוך כדי עבודה בשטח. בעיניי הידע הזה הוא אוצר אמיתי. לו יכולתי לשבת עם כל אחד ואחת מכם ולשמוע מה עובד לה בשטח, או איך היא מתייחסת למצב כזה או אחר – הייתי זוכה ללמידה משמעותית ומעשירה מעין כמוה. ואכן מעבר ללמידה הרשמית שרכשתי בחיי זכיתי גם ללמידה כזו, מתוך ביתי, במהלך חיי המשותפים עם בן זוגי תמיר אשמן, שהוא איש טיפול ותיק ומנוסה. במהלך השנים שיתפנו זה את זו בחוויות מתוך מפגשים שעברנו כל אחד בתחומו, אני בגוף והוא בנפש, ולאט לאט הצטבר ידע על האופן שבו אלמנטים מנטליים ודפוסי חשיבה או התנהגות מתבטאים במערכת השלד־שריר.

עם השנים התעצבה אצלי בסטודיו פרקטיקת עבודה שהיא מעין שפה נוספת: היא לא טיפול פסיכולוגי והיא לא שיעור תנועה. אלא היא מעין שילוב בין CBT (בחלקים הלימודיים שלו) לבין DBT (בחלקים הבודהיסטיים שלו) ולבין פיזיותרפיה, המביאה בחשבון את מנגנוני התנועה הביו־מכניים.

אני מתייחסת אל מערכת השלד־שריר כאל מערכת נוירו־פידבק גלויה לעין שאף ניתן לצפות אותה מראש (To Predict), שדרכה הגוף "מזהה את עצמו". אני רוצה להציע שניתן להיעזר באנטומיית הגוף גם בטיפול הפסיכותרפי, בישיבה על כורסאות, ולהוסיף נדבך נוסף לקשר הטיפולי.

הגוף הוא מדיד ומוחשי. דרך מערכת השלד־שריר ניתן ליצור תהליכים שאפשר לראותם, למדוד אותם ולשנותם כאן ועכשיו, והם מהווים מעין עוגנים בתהליך הטיפולי. עוגנים אלה מבוססים על: מנחים ניטרליים של השלד, טווחי תנועה של מפרקים, התגייסות שרירים ועוד; על כל אלה ארחיב בהמשך. היכולת להשפיע על הגוף באופן מיטיב, שגם עליה ארחיב בהמשך, מקנה תחושת ודאות וביטחון גם למטופלת וגם למטפלת במסען המשותף. דרך שינוי דפוסי הגוף מתייעלים מנגנוני השליטה, והמוח לומד ליצור בעצמו תחושות חיוביות ויכולות חדשות שיש בהן קצת יותר ודאות וארגון, ואלה תורמות לתהליך ההבראה הגופני־נפשי.

במאמר זה אציג שלושה כלים מתוך אותה פרקטיקה, שלה אני קוראת אוריינטציה גופנית. כלים אלה משקפים את החיבור בין דיסציפלינת הגוף לדיסציפלינה הפסיכולוגית, ומסייעים לי בעבודה עם נשים המתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD), שאותן אני פוגשת במחלקת "לצידך" שבבית החולים לבריאות הנפש באר יעקב. שלושה הכלים הם: 1. חיווט הגוף; 2. שפה מגשרת; ו-3. יישום גופני של תחושת אמצע/עצמי.

במאמר אציג את הכלים הללו דרך תיאורי מקרה של מטופלות במחלקה. המפגשים הם פרטניים, ומתקיימים בחדר "סנוז" שהוא חדר "הרגיעה", שאליו הכנסתי כדורים, מזרן וכריות תמיכה, והם כוללים תרגילים ייעודיים לניהול של אזורים שונים בגוף במטרה ליצור בהם שינוי.

לפעמים השינוי קשור לארגון ולניהול של המנגנון האנטומי, לפעמים – לוויסות תחושתי־רגשי, ולפעמים – ליצירת שפה המגשרת בין תופעות הגוף למרכיבים רגשיים שאיתם המטופלת מתמודדת בחייה. כל מטופלת היא בעלת גוף אחר, אישיות אחרת וקצב אחר, כך שהתרגול והתהליך מותאמים לה אישית. לנוכח מגבלות השפה הכתובה בתיאור של עבודת גוף, לא אפרט את אופי התרגילים, אך באתר שלי תוכלו למצוא קטעי וידיאו קצרים להמחשה.

העבודה במחלקה הייתה ועודנה בית ספר אדיר עבורי ללמוד עוד על CPTSD, וזאת הודות לנשות ולאנשי הצוות הנפלאות והתומכות, ולמטופלות האהובות הבוטחות בי, משתפות איתי פעולה ומעודדות אותי במשובים שהן נותנות לי.

את המאמר אני כותבת בלשון נקבה, אך אני מכירה בכך שגם גברים רבים נפגעים בילדותם ומתמודדים עם אותם קשיים וכאבים: המאמר פונה גם אליהם.

 

טראומה ותחושת ודאות הגוף

תהליכים רגשיים אינטנסיביים, בוודאי בהתמודדות עם טראומה, מלווים לרוב בחוויות של חוסר ודאות, חוסר שליטה או דווקא שליטת יתר. ההתנהגויות הקיצוניות המאפיינות CPTSD הן תוצר של מערכות סבוכות של דפוסי חשיבה ורגש, שקשה מאוד לשנות אותן או לשלוט בהן. בספרה "טראומה והחלמה" (1992) כותבת ג'ודית לואיס הרמן: "הטראומה גוזלת מן הקורבן את הרגשת הכוח והשליטה; העיקרון המנחה של ההחלמה הוא השבת הכוח והשליטה לנפגע". הרמן מתייחסת כמובן למישור הרגשי, אך רבות ורבים מאתנו פועלות מתוך הנחה כי גוף ורגש/נפש אחד הם, מכאן שהדברים נכונים באותה מידה גם למישור הגופני.

את התהליך ההכרחי של השבת השליטה לאדם ניתן ללמוד דרך המערכת הגופנית, שהיא מלכתחילה נשלטת יותר, ומשם "לחבר" אותה למערכת הרגשית.

המערכת היחידה בגוף שעליה יש לאדם שליטה רצונית היא מערכת השלד־שריר. ניתן לראות אותה, להרגיש אותה, לנהל אותה ולהשפיע דרכה על מערכת העצבים והמוח. למשל, אנחנו יכולים לשלוט בהרמת היד שלנו ואף למדוד לאיזה טווח היא מגיעה, ואנחנו יכולים לשלוט בסיבוב הירך ולשנות את זוויות התנועה שלנו. אבל אנחנו לא יכולים לשלוט על קצב פעילות מערכת העיכול, על זרימת הדם או על המערכת ההורמונלית שלנו. בעבודה שלי עם המטופלות, מערכת השלד־שריר הופכת למעין עוגן וסימן דרך בתוך התהליך הטיפולי.

לדוגמה: מטופלת שסגנון הישיבה שלה על הכיסא כמו קורס לתוך עצמו. גופה מקופל והיא יושבת שפופה ודחוסה. ניתן לזהות מנח ישיבה כזה בעין, וברמה האנטומית נראה כי הוא מפעיל לחץ על מבנה החוליות ועל הדיסקים שביניהן, ולכן העוגן הראשון שבו אשתמש יהיה מושג שנקרא 1Alignment של עמוד השדרה. זהו מנח שבו החוליות ממוקמות זו מעל זו במצבן האופטימלי, והשרירים המייצבים של עמוד השדרה פועלים גם הם באופן מסנוכרן סביב החוליות. בעזרת תרגיל פשוט, אנחה אותה למקם את החוליות לאותו מנח אופטימלי – שעד כה לא הופיע באוצר התנועות הגופני שלה; זו הנחיה שונה מאשר לבקש ממנה "להזדקף".

אחרי שמערכת העצבים שלה חוותה ארגון חדש של עמוד השדרה, אברר איתה על אופי התחושה החדשה שעלתה, ואולי אף אעזור לה להבחין בין המצב השפוף לבין המצב האופטימלי. מהי התחושה בכל אחד מהמצבים? לְמה היא דומה? מה התחושות הללו גורמות לך להרגיש? לְמה שמת לב כשפעלת כך? ועוד שאלות המעוררות מודעות.

בצורה זו המטופלת לומדת לשלוט ולנהל את המנגנון המכני בגופה, וכך "לקחת את ההגה לידיים" ולהשיב לעצמה חוויה של שליטה. המחקר על ההשפעה של למידה זו על מנגנוני ההתמודדות הרגשיים עדיין נמצא בחיתוליו, אך מתוך העדויות בשטח – ההשפעה היא ללא ספק משמעותית.

 

כלי מס' 1 : חיווט הגוף – ארגון וניהול מחדש של המנעד התחושתי־רגשי

חיווט הגוף היא פעולה הדומה לאופן שבו מערכת העצבים "מזהה את עצמה", כלומר העלאת המודעות לתחושות שעולות מהגוף למוח (Bottom-up), וגם בכיוון ההפוך, תחושות שהמוח משדר לגוף (Top-down). לא ארחיב כאן על התהליך המדעי הגורם לאירועים טראומטיים "לבלבל" את הקשר בין מוח לגוף, אך אומר רק שאלו תהליכים היוצרים דפוסי חשיבה ודפוסי תנועה "מפצים", שלעיתים חוסמים את אחד הכיוונים (גוף-מוח או מוח-גוף) או את שניהם – והתוצאה היא שלא תמיד המוח יזהה את התחושה הקיימת בגוף, ולא תמיד הגוף ישדר למוח תחושה העולה בו.

כדי לחזק את דבריי אני מגייסת את הגותם של פרופ' מארק סולמס (Solms), מייסד הגישה הנוירופסיכואנליטית, ושל הנוירופסיכולוג פרופ' אוליבר טרנבול (Turnbull), המתארים בספרם "המוח ועולם הנפש" (2005) את מנגנוני הזיכרון שבמוח כמערכות "סבילות" שבעיקר "סופגות" את האירועים שהאדם חווה – בעיקר בשני העשורים הראשונים בחייו. לטענתם, למרות היותן "סופגות", אלו מערכות הניתנות לארגון ולניהול מחדש על ידי תהליכי מודעות, באמצעות מבט מתבונן (השואף) לאובייקטיביות2.

הנה דוגמה תנועתית: תרגיל שאנטומית (אובייקטיבית) אמור להיות מורגש בשריר הארבע ראשי בירך לא תמיד יורגש שם. לעיתים אותו תרגיל יורגש בשריר אחר בגוף – או שלא יורגש כלל (סובייקטיבי לכל אדם). במצב כזה אנחה את המטופלת לשינוי אזור המודעות שלה, שינתב את המסלול התחושתי חזרה אל שריר הארבע ראשי – כמו שאמור להיות על פי המפה האנטומית.

הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק (Bessel van der Kolk) מתאר בספרו (2014) "The Body Keeps the Score" סדרת ניסויים בעזרת מערכת נוירו־פידבק שערך עם החוקרת סברן פישר (Sebern Fisher), אשר מטרתם הייתה להשפיע את גלי המוח אצל נפגעי טראומה ולמתן אותם. ואן דר קולק מיקם אלקטרודות במקומות שונים על הגולגולת, ויצר גירוי חיצוני שהשפיע על תחושות הגוף ובעצם המחיש כיצד מידע עובר Top-down. פעולה דומה מתרחשת בתהליך של יצירת מודעות ושל ניהול של מערכת השלד־שריר ושל מנגנוני הגוף הפנימיים. המטופלת לוקחת את האחריות על גופה ויוצרת שינוי תחושתי, ללא תלות במערכת אלקטרודות חיצונית.

במצבים של טראומה, מערכת העצבים עוברת התקפה אדירה, שנהוג לתאר אותה כ"מהירה מדי וחזקה מדי". הרמן מתארת בפרק "מתקפות הגוף" (2010, עמ' 135) כיצד פעולות מתעללות משבשות את הוויסות הנורמלי של מצבים גופניים, כמו שינה וערות, אכילה והתרוקנות ועוד. אותו ויסות נורמלי מתכתב עם מנגנון ההומיאוסטאזיס3, שחיווטו משתבש ומַטֶּה את המפה העצבית־אוניברסלית ממסלולה. התוצאה תהיה הסטה לעבר עוררות־יתר/תת־פעולה4 של מערכת העצבים הסימפתטית.

מצבים של עוררות־יתר או של תת־פעולה של מערכת העצבים הסימפתטית יוצרים מנעד של תחושות גופניות ורגשיות מצומצם מאוד, ולרוב הן לא מווסתות ולא נעימות: כאבי גוף, ייאוש, התקפי חרדה ועוד יהיו חלק ממנעד מוכר וידוע. על כן ההנחה הגופנית היא, שאם אנחה את המטופלת לסייר עם הקשב שלה באופן פסיבי (בישיבה על כיסא) בגוף הפצוע ולזהות תחושות העולות בו – מערכת העצבים הטראומטית תוביל אותנו "אוטומטית" אל התחושות המוכרות והכאובות שהמוח מכיר כבר שנים, ואנחנו נמשיך לנוע במעגל חוזר על מסלולים צרים תחושתית, מה שנקרא בז'רגון המקצועי: Tunnel Vision.

בתהליך החיווט הגופני לפיכך ניתן לזהות אזורים בגוף הנמצאים בעודף או חוסר, ובעזרת תרגילים פשוטים ועדינים ניתן להניע את המסלול העצבי למסלולו המיטיב, כך שייפתחו בו אפשרויות תנועה ותחושה נוספות, דרך פעולות שניתן לבצע כמו: ירידה לפרטים, הדרגתיות, בלימה, הפרדה ועוד.

תהליך הלמידה נעשה דרך תרגילים ייחודיים ופשוטים, היוצרים תחושות שניתן לתכנן ולצפות אותן מראש, ולא תחושות סובייקטיביות־אישיות. כלומר, אלו הם תרגילים המבוססים על מחקרי אנטומיה וביו־מכניקה, ויש להם אפיון מוקדם של נתוני תנועה שניתן לצפות שיתעוררו בגוף אל מול תרגיל מסוים ב"מצב תקין". בזכות אותם מאפיינים תנועתיים, אפשר לנתב את החיבור בין המוח לגוף - למקום "הנכון" והבריא שלו, ולא לאזורי הטראומה הוותיקים. תחושות חדשות וחיוביות מצטרפות למנעד העצבי ומרחיבות אותו. אזורי הטראומה מצטמצמים, אזורי הריפוי הטבעי מתרחבים, ונפתח מקום לשיח קצת יותר אופטימי.

הפרק הבא מתייחס ליכולת למלל תנועה כתמה העולה מתוך הגוף, שניתן להרחיב עליה את הדיבור, וגם ליכולת לשיים ולתאר חוויה גופנית דרך שפה ודימויים.

 

כלי מס' 2 : בניית שפה מגשרת

פיטר לוין, מפתח שיטת Somatic Experiencing (SE), ויוג´ין ג´נדלין, מפתח טכניקת ה-Focusing, יצרו, כל אחד בדרכו, שפה מגשרת בין תחושות הגוף ליכולת הביטוי המילולית שלהן. הם התבססו על מחקרים שמצאו כי טיפול מוצלח, כזה שנוצר בו שינוי משמעותי, הוא אפשרי אצל מטופלים שהצליחו לשיים ולבטא במילים את התחושות שחוו בגוף. גם באוריינטציה גופנית יש שימוש בשפה מגשרת, המתייחסת לתחושות החדשות הנבנות בעזרת מערכת השלד־שריר, ולא רק למנגנונים האוטומטיים הנמצאים בזיכרון הגופני הפצוע.

נשים רבות המתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת נפגעו בתקופת ילדותן עוד לפני שיכלו להשתמש בשפה ובמילים לתיאור מצבן. המוח שלהן יצר מסלולי חשיבה קבועים והישרדותיים, שנוצרו עקב חרדה, צער וכאב שהן חוו בילדותן, לעיתים במשך שנים. גם דפוסי תנועה נוצרים לאורך השנים כתגובה לאותם אירועי חיים, והם בעצם "ביטוי בשטח" של מנגנוני הפיצוי, ושל הטייתה של מערכת העצבים הבריאה מהמסלול האוניברסלי־המיטיב שלה.

מה שאנחנו לא מבטאים במילים – אנחנו מבטאים בהתנהגות (acting out), ומכאובי הגוף הם סוג של acting out המבקש תרגום מהמישור הגופני־תחושתי לשפה המדוברת. הגוף "מדבר" דרך כאבים כרוניים או אקוטיים, או דרך יצירת דפוס שרירי מפצה או מתנהג, אך הוא תמיד לוחש לנפש את תחושותיו, את הסיפור האמיתי, המתרחש בזמן הווה. נשאלת השאלה: האם נסכים לתרגמו?

חוסר היכולת להרגיש או להביע רגשות, תופעה המוכרת כאלקסתימיה ואופיינית למצבי פוסט־טראומה, קיימת גם אצל אנשים רבים שלא עברו חוויה כל כך מורכבת. את אותם מאפיינים של אלקסתימיה אני פוגשת גם במעבר מהגוף אל התמלול. פעמים רבות נתקלתי בקושי של מטופלים ומטופלות להשתמש בדימויים או בחשיבה אסוציאטיבית בהקשר הגופני. כששאלתי "איך המנח מרגיש?", "למה התחושה הזו דומה?" או "מה התנועה הזו מזכירה לך?", הם היו מושכים בכתפיים או מסתכלים עליי במבט תוהה ולא יודעים מה להגיד. אני נוטה לקרוא למצב כזה "אלקסתימיה גופנית".

גם כאן נדרש תהליך למידה: החיבור השפתי בין המיינד לגוף בדרך כלל מתחיל להיווצר רק לאחר שאני מציעה כמה אפשרויות שעולות מתוכי לבחור מהן: זה מרגיש דחוס? / פועם מבפנים? / עייף? ועוד. עם הזמן המטופלים עצמם מתחילים ליצור עולם שפתי המתאר את מנחי הגוף ואת תחושותיו.

הרחבת השפה ועולם הדימויים סביב מערכת השלד־שריר מאפשרת להבין אירועים ומצבים קצת יותר בפשטות. לראות מה הוביל למה, מאיפה הגיעה התגובה הספציפית ואיך היא משפיעה על הגוף או על הנפש.

לדוגמה: ביקשתי ממטופלת להניע את ירך שמאל מבלי להזיז גם את האגן5. בהתחלה זו הייתה משימה מאתגרת למדי עבורה: כל פעם שהירך הגדילה את טווח התנועה – האגן זז גם הוא. עזרתי לה דרך הנחיה לדייק את התנועה – והיא הצליחה. כששאלתי אותה מה היא עשתה כדי לבצע את הפעולה, היא אמרה: "הייתי צריכה להגביל את תנועת הירך ולשמור שהאגן לא יזוז". ואיך זה הרגיש ליצור גבול? המשכתי לשאול. "זה הרגיש לי שאני צריכה להתעקש על המקום של האגן". מתי יוצא לך להתעקש על משהו? "כל הזמן. אני מתעקשת כל הזמן על הכול". וגם מול גברים? שאלתי, כי ידעתי שזהו אזור התורפה שבו הטראומה משתחזרת אצלה, היא מתמסרת מהר מאוד לגברים ונפגעת פעם אחר פעם. והיא ענתה: "לא, עם גברים אני לא מתעקשת".

ביקשתי ממנה לבצע שוב את התרגיל, פעם אחת עם יציבות באגן ופעם אחרת ללא יציבות – ולהרגיש את ההבדל בין שתי הפעולות. שאלתי: "מה מתאר יותר טוב את ההתנהלות שלך מול גברים, כשהאגן יציב או כשהאגן זז יחד עם הירך?" בהמשך גם חיברנו את התחושה לסיטואציה דמיונית שבה היא מגבילה את עצמה או מתעקשת מול גבר. כך, למשל, יצרנו תחושה של יצירת גבול.

אמשיך בדוגמה של תמלול של תחושות גופניות אצל מטופלת אחרת, הקשור בכאב כרוני (עבודה עם כאבי גוף כרוניים או אקוטיים הוא נושא שעליו אכתוב במאמר אחר). המטופלת הגיעה לפגישה כאובה מאוד, וסיפרה כיצד כאב הגב שלה החמיר אתמול. ראיתי שהיא "מודלקת" ושהכאב הכניס אותה לחרדה ולשיתוק תנועתי. עזרתי לה בעדינות לרדת למזרן ולשכב על הגב, ושמתי כרית משולשת מתחת לאגן כדי לתת לו תמיכה, נשימה עמוקה יותר החלה להיכנס והיא אמרה לי שזה קצת עוזר. בשלב הבא הנחיתי אותה ליצור תנועה מעגלית עם האגן על המזרן המפיגה מעט מהמתח הכלוא בו. ואז חיפשתי ליצור אצלה הקשרים קוגניטיביים, שאלתי אותה למה לדעתה הגב "נדלק" ככה אתמול? האם עשתה תנועה "לא טובה" או אולי כל סיבה אחרת? המטופלת לא ידעה לקשר מה הוביל לכאב החמור, אך הוא הפך להרבה פחות מבהיל ומכאיב כאשר הבנו שמצפה לה באותו יום התמודדות קשה בטיפול הזוגי עם בן זוגה, וכנראה שיש קשר בין הדברים.

דוגמה נוספת הממחישה את האוניברסליות הגופנית, כלומר את המכנה המשותף הרחב הקיים אצל כל בני האדם, עולה דרך התיאור המילולי של התחושה העולה מהפעלתו של אזור שרירי הבטן (שרירי הליבה). רוב האנשים יציינו שזו תחושה של "איסוף", וזו מילה שמופיעה (כמעט) באופן גורף אצל רוב בני האדם. כשעולה מילה שונה, היא בדרך כלל מעידה על חוויה שכדאי לבררה6.

השפה המגשרת מלמדת את המטופלת לחבר אירוע או חוויה גופנית אל חוויה רגשית־התנהגותית ולהרחיב את תמונת היחסים ביניהם, ואת האופן שבו היא מגיבה אליהם.

 

כלי מס' 3: יישום גופני של תחושת אמצע/עצמי

הגענו לכלי שבעיניי הוא החשוב ביותר, הממחיש את הקשר שבין עולם הרגש, הזיכרון והדיבור הפנימי של האדם לבין עולמו ההתנהגותי והאופן שבו הוא פועל בחייו. כלומר, החיבור בין תנועה, תחושה, קוגניציה ורגש.

לצורך העניין, המנגנון ההומיאוסטטי (ויסות מדדים פיזיולוגיים) מייצג את עולמנו הפנימי והנפשי, המודיע לגוף על מצבו בעזרת תחושות (רעב, קור, צורך במחסה ועוד). ואילו מערכת השלד־שריר מייצגת את מרחבי ההתנהגות והפעולות שנבצע בחיינו – כלומר, חיפוש אחר אוכל, לבישת סוודר או חיפוש אחר מחסה. מערכת השלד-שריר תבצע את הפעולה הנדרשת כדי לייצב את המערכת ההומיאוסטטית. סולמס וטרנבול מתארים את שתי המערכות הללו כשני מקורות ידע גופני הקיימים במוח: "שתי המפות האלו יחד מפיקות ייצוג גולמי של האדם השלם, שילוב של 'הגוף הווירטואלי' הפנימי והחיצוני" (עמ' 88).

מתוך הייצוגים האנטומיים אפשר להבין את הקשר בין טראומה לבין חסימות וליקויים במערכות גוף רבות, אשר משבשים את תהליכי הריפוי הטבעי שלו, ואת האופן שבו הוא שואף להומיאוסטאזיס. כלומר, מצבי דחק וחרדה משפיעים על הערכים הפיזיולוגיים של הגוף, ומשם הדרך ליצירת תגובה התנהגותית לא מאוזנת היא קצרה.

במערכת השלד־שריר קיימת שכבת שריר פנימית מיוחדת במינה – ה-Transvers Abdomunal (להלן: TA) – שאני מוצאת שהיא אחראית לקשר בין תחושה ופעולה; אני אוהבת לקרוא לה "שריר המודעות". אפשר לחיות חיים שלמים ולא לדעת ששכבת שריר זו קיימת. היא ספונה עמוק בתוך אזור הבטן, ולמרות שלא נראה אותה, את ההשלכות שלה נרגיש דרך כאב ותחושות גוף לא נעימות. ברגע ששכבת השרירים העמוקה הזו עולה למודעות ועוברת למצב ניהולי, היא משפיעה על תחומים רבים בחיים, והופכת למנגנון תמיכה וויסות – גם גופני וגם מנטלי. ברובד הגופני ניהול המערכת גורם לתחושות גוף נעימות יותר, וברובד המנטלי – הוא מאפשר להתמודד עם סיטואציות בצורה מרובדת יותר.

כדי להפעיל את שכבת השריר הזו אני משתמשת בתרגילים פשוטים הדורשים ריכוז והקשבה עמוקים במיוחד, המחזירים את האחריות לניהול המצב לידי המטופלת. המטופלת יכולה לבצע את התרגילים לבד עם עצמה, גם בסביבה שיש בה אנשים, מבלי לעורר תשומת לב לא רצויה. חלק מהמטופלות נוהגות לתרגל את התרגילים תוך כדי טיפול קבוצתי, מבלי להפריע למהלכה. כלים נרכשים אלו משמשים כטכניקות יעילות לוויסות עצמי, ומשפרים את היכולת לפיצול הקשב גם אל תחושות הגוף פנימה וגם אל המתרחש בסביבה החברתית.

אני רוצה להציע שדרך אוריינטציה גופנית ניתן להשפיע על המסלול שתיארתי כאן. דרך הפעלת שרירים הנמצאים בשכבה העמוקה של גופנו, המטופלת יכולה ליצור תנועות הנעות מהפנים אל החוץ, והמשפיעות גם על מנגנוני ההומיאוסטאזיס הפנימיים וגם על פעולות שלד־שריר חיצוניות, ובהתאמה – גם על מנגנונים רגשיים וגם על התנהגות בפועל.

הנה שלוש דוגמאות ליישומים גופניים של תחושת אמצע:

 

1. היכרות עם מנח (מצב) ניטרלי

מרשה לינהן (Linehan), מפתחת שיטת הטיפול DBT, משתמשת בדיאלקטיקה כדי להמשיג מהו מנעד רגשי־תחושתי. זהו מעין ציר שיש בו יכולת להכיל ניגודים מבלי להישאב לאחד הקצוות שלו, ולראותו כאמת המוחלטת. בבודהיזם מתייחסים לאיכות זו כאל אחדות הניגודים.

גם באוריינטציה גופנית אני משתמשת בציר דואלי, ובו אני ממקמת אזור אמצע ניטרלי, שבעיניי הוא קריטי להבנת מנעד התחושות שאותו אנו חווים. היכרות עם אזור האמצע הניטרלי בגוף מאפשר זיהוי פשוט של "חוסר" או של "עודף" באחד מן הערכים הדואליים שלו, למשל: בציר יציבות מול תנועתיות (ראו איור להלן).

 

איור של ציר תנועתיות יציבות

 

מטופלות רבות מספרות לי שהן חוות תחושות קיצוניות ורגשות קיצוניים, אשר מגבירים את תחושת חוסר הוודאות ואת החרדה שמהן הן סובלות. הגדרת אזור אמצע ניטרלי בגוף, הופכת למעין מגדלור גופני‏־תחושתי, המסמן את הדרך בחזרה למקום וודאי יותר . היכרות עם אזור האמצע הניטרלי מרחיבה את הציר הדואלי לניואנסים ולגוונים שונים של תחושה, רגש ותגובה.

היישום הגופני מתייחס למנח של השלד, שניתן לזהותו באמצעות מבט. אזור זה מזוהה עם מיקום עצמות עמוד השדרה, האגן והשכמות. על פי המודל של אוריינטציה גופנית, האזור הניטרלי הוא סוג של נקודת ציון שברמה המנטלית מייצג נקודת פתיחה שהכל אפשרי בה – אבל שום דבר עדיין לא "מתנהג בה".

זהו אזור תחושתי של נוכחות ושל אקטיבציה שרירית – ללא תנועה במרחב. הוא כמו מייצג את שלב ההשהיה שלפני פעולה, השלב שבו ניתן להתבונן על סיטואציה מבלי לפעול בה. בדומה לשלב של התנעת המכונית, מבלי לנסוע לשום מקום. רק להיות.

 

איור של עמוד שדרה נייטרלי​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

עמוד שדרה ניטרלי: הלחץ על החוליות שווה לכל אורכן

 

הנה דוגמה ציורית: כעס קיים (או לפחות, אמור להתקיים) אצל כל אחד מאיתנו כאפשרות תגובה בריאה, ויש לו מנעד בעל עוצמות שונות שנע בין תוקפנות פאסיבית להתקף זעם. כאשר נתמודד עם סיטואציה המגבירה את רגש הכעס, הוא "יישלף" מהאזור הניטרלי ויהפוך לדומיננטי יותר, ולמשפיע יותר על התחושה הכללית. כשהאזור הניטרלי קיים כתחושה ברורה בגוף, קל יותר להבחין מתי הכעס הופך לזעם – ולווסת אותו מבעוד מועד. כשהסיטואציה תסתיים, הכעס יירגע ויחזור להתקיים כפוטנציאל רגשי.

תרגול של האזור הניטרלי דורש לפיכך מהמטופלת להיות ערה לארגון השלד במיקומים שונים, לנהל מרכזי כוחות עדינים מאוד ולהגביר הקשבה לתחושות פנימיות – רגע לפני בחירת תגובה או כיוון לפעולה.

 

2. המרכז הדינמי – שרירי הליבה

לתחומו הפנימי של הגוף אני מתייחסת דרך המושג המרכז הדינמי, המתאר את הדינמיקה שבין מערכת השרירים העמוקה: שרירי הבטן העמוקים ("שריר המודעות" שהזכרתי קודם), מייצבי עמוד השדרה, רצפת האגן והסרעפת – המוכרים גם בשם שרירי ליבה.

 

איור של מרכז דינמי3

מרכז דינמי - 'מיכל'

 

ברמה האנטומית, שרירי הליבה מתפקדים כמיכל שבתוכו ממוקמת מערכת העיכול ושאר האיברים הפנימיים, ויש ביניהם מערכות יחסים שלא ארחיב עליהן כאן מפאת קוצר היריעה, אך הן דורשות ניהול. על פי המודל של אוריינטציה גופנית, המרכז הדינמי משמש ייצוג גופני שווה ערך למיכל הרגשי, מושג מעולם הפסיכותרפיה שטבע וילפרד ביון.

המרכז הדינמי כולל את מערכת העיכול, המעוצבבת בכמות עצומה של קצוות עצבים המעבירים תשדורות אל המוח ומשפיעים על דפוסי ההתנהגות והוויסות הרגשי שלנו. סולמס וטרנבול מזכירים בספרם את עבודתו החלוצית של אנתוניו דמסיו (Damasio), נוירולוג שמצא שמודעות היא תוצאה של מערכת הנמצאת בגזע המוח והמנטרת את תחומו הפנימי של הגוף (עמ' 76—80). אני מרחיבה את ההתייחסות למושג "תחומו הפנימי של הגוף" אל מערכת העיכול ואל שאר האיברים הפנימיים הקשורים למערכת הוויסות הפיזיולוגית, ההומיאוסטטית.

גם סטיבן פורג'ס, מפתח התיאוריה הפוליווגלית, מייחס חשיבות רבה לעצב הווגוס העובר דרך מערכת העיכול, ולקשר שלו לוויסות רגשי. מניסיוני בשטח מצאתי שהפעלה דינמית וגיוס אפקטיבי של השרירים העוטפים את מערכת העיכול ושאר האברים הפנימיים יוצרים עלייה בלחץ התוך־בטני, וזו משפיעה על מנגנונים רגשיים וקוגניטיביים מווסתים.

במילים אחרות, למיכל הרגשי יש ייצוג אנטומי שניתן להשפיע עליו באופן רצוני דרך הנחיה של מערכת השלד־שריר. דרך אותו מיכל ניתן ללמוד לנהל מערכות יחסים ולחוש אותן פועלות בתוכנו. זו מערכת שרירית שניתן להפעיל גם בשכיבה וגם בישיבה, והיא יעילה מאוד ונגישה גם על כורסת הטיפול וגם בסטודיו לתנועה.

 

3 הערוץ המרכזי – מיינדפולנס גופני

את המושג אליימנט (Alignment) הזכרתי בתחילת המאמר כעוגן אנטומי העוזר לסנכרן את מערכת השלד־שריר. זהו מנח אנטומי, שבו מפרקי הגוף ומסת השריר נמצאים במערכת יחסים אופטימלית זה לזו, וכך מערכת השלד־שריר מאורגנת ומווסתת בצורה הרמונית מפרק מעל מפרק, שריר תומך בשריר. זהו מנח המשפיע על מערכת העצבים, הנשימה ושאר מערכות הגוף השואפות להומיאוסטאזיס.

 

​​​​​​​​​​​​​​

 

הערוץ המרכזי לפיכך הוא שילוב של הקשרים אנטומיים ונפשיים המשפיעים על היכולת של המטופלת לצקת משמעות חיובית למרכיבים שונים בחייה. הוא עובר דרך מסלול הצ'אקרות הידוע מתורות המזרח הרחוק, ונותן להן תוקף אנטומי תנועתי.

הערוץ מתחיל ממרכז כדור הארץ – דימוי חשוב לבניית השפה המגשרת, שדרכו מתבסס הקשר החיובי עם הסביבה, הטבע ותנועת החיים המיטיבה, שבמצבים פוסט־טראומטיים נתפשת כתנועת חיים שלילית ומכאיבה.

המשך המסלול של הערוץ המרכזי נכנס לגוף דרך רצפת האגן – כאן כבר יש תחושה ממשית; עובר אל חלל הבטן אל שריר ה-TA (המרכז הדינמי), עולה במעלה עמוד השדרה דרך קבוצת שרירים שנמצאים בגב, שנקרא לה Multifidus ועד הקדקוד ויוצא החוצה ממנו, גם זה דימוי תחושתי הכרחי לתהליך הטיפולי, בדומה לתנועה המגיעה מהאדמה – כאן מתרחשת תנועה שעולה לשמים.

היכולת לדמיין תנועה המגיעה מבסיס כדור הארץ, עוברת דרך הגוף שלנו ועולה לשמים, מתחילה לבנות באופן עקיף את היכולת לסמוך על עצמנו ועל העולם הסובב אותנו – נושא מרתק הדורש מאמר בפני עצמו.

את הערוץ המרכזי צריך להפעיל פיזית בעזרת שרירי המרכז הדינמי שהזכרתי קודם. יש לו איכויות חזקות במיוחד, מאזנות ומרגיעות, והוא דומה מאוד למצב התבוננות שנקרא מיינדפולנס, אך אינו תלוי בניהול של מערך המחשבות והנשימה. אני מוצאת שניהול איכות המחשבות או ניהול קצב הנשימה הן פעולות מאתגרות מאוד לנשים המתמודדות עם CPTSD (ולא רק להן), והפעלה של הערוץ המרכזי נותנת מענה זהה, קל יותר לתפעול, וניתן לשליטה ולארגון דרך מערכת השלד־שריר.

במהלך הניסויים שביצע ואן דר קולק בעזרת מערכת נוירו־פידבק, הוא גילה שגלי אלפא מתחזקים במהלך תרגול מיינדפולנס ומשרים תחושות של שלווה ונינוחות. אומנם אין לי מערכת נוירו־פידבק בסטודיו, אך המטופלות מדווחות לי בעל פה על אותן תחושות של נינוחות ורוגע המאפיינות גלי אלפא.

 

סיכום

בעבודה שלי עם נשים הסובלות מטראומה מורכבת, החוות טלטלות תחושתיות ורגשיות ללא סוף, מצאתי שההישענות על תנועה מבוססת אנטומיה פותחת את האפשרות לא רק לשלוט בתחושות הגוף, אלא ליצור תחושות חדשות וחיוביות דרך למידה של רפרטואר תנועות המבוססות על אליימנט ועל עידוד מנגנון ההומיאוסטאזיס בגוף. התחושות האפקטיביות המלוות את התרגול מחזירות למטופלות יותר שליטה על גופן, ומעניקות תחושת ודאות ברורה יותר.

במאמר זה תיארתי שלושה כלים שאותם אני מלמדת נשים המתמודדות עם CPTSD במחלקת "לצידך" שבבית החולים לבריאות הנפש באר יעקב. כלים אלה הם שילוב של תנועה מודעת עם אלמנטים רגשיים העולים מתוכה. מאחר שהגוף הוא מוחשי וניתן למגע ולמדידה, אפשר להתבונן בו ולזהות דפוסי תנועה שיש בהם עודף או חוסר, ודרך היכרות עם האנטומיה וביו־המכניקה של הגוף ניתן לשנות אותם תנועתית ולאזנם. את דפוסי התנועה ניתן לתרגם לערכים דואליים התנהגותיים, וכך להרחיב את השפה המגשרת בין גוף לתפישת המציאות בחייה של המטופלת. הרחבת המנעד הרגשי, תחושת איסוף למרכז והיכולת לדבר מתוך הגוף הם כלים עוצמתיים בתהליך הריפוי של מטופלות המתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת.

 

תודות

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי לגבש רעיונות ולהוציא את המאמר הזה מתוכי אל המקלדת. לבן זוגי תמיר אשמן, לד"ר עדי מרון־כץ וליובל בן ישראל על ההכוונה, העריכה הראשונית והתמיכה, ולד"ר ענבל שלומי ולקאי איזקסון ממחלקת "לצידך" על המקום, הליווי והלמידה הגדולה המתאפשרת לי בעזרתן.

 

 

הערות

  1. Alignment (או בעברית: סנכרון) הוא מושג המתייחס לארגון היעיל ביותר של אלמנטים שונים בגוף. מנח שבו איברי הגוף מונחים זה על גבי זה בצורה האופטימלית ביותר, כך שמשק האנרגיה והתפעול המכני מתקיימים במיטבם.
  2. מניסיוני, רק כאשר מסתיימים שני עשורי החיים הראשונים של תהליך הספיגה, ניתן להתחיל תהליך של סדר וארגון של אותן מערכות מודעות. כלומר מגיל 24 ומעלה לערך יש אפשרות ליצור אינטגרציה בין תנועה, תחושה, קוגניציה ורגש.
  3. הומיאוסטאזיס – המנגנון הפנימי של הגוף המאזן את המדדים הפיזיולוגיים באמצעות הפעלת תחושות כמו חום, קור, רעב, צמא ועוד. לדוגמה: אם חסרה אנרגיה בגוף – המערכת הפיזיולוגית תעורר את תחושת הרעב, ותגרום לאדם לפעול כדי להשיג מזון. זהו ביטוי של הקשר שבין תחושה לפעולה מוטורית.
  4. עוררות־יתר הוא מצב של חרדה ושל תגובתיות גבוהה לגירויים, המאופיין בטונוס שרירי גבוה. תת־פעילות הוא מצב "אדיש" ומנותק, המאופיין בטונוס שרירי נמוך.
  5. התרגילים בנויים משילוב של אזורים שיש בהם תנועה ושל אזורים מיוצבים ללא תנועה. על פי סולמס וטרנבול, יכולת האינהיביציה, כלומר היכולת לבחור שלא לעשות משהו, היא הבסיס למה שנקרא "רצון חופשי". לדידם, זוהי פעולה נרכשת המתעוררת בתהליך ההרחבה של המודעות (עמ' 203). בעבודתי עם המטופלות ראיתי כיצד למידה של ניהול של תנועות הגוף הפנימיות (מה זז ומה לא זז, למשל) מאפשרת הרחבה של אפשרויות הבחירה של תגובה בסיטואציות שונות.
  6. דוגמה לתחושות אוניברסליות נוספות יהיו: גירוד, צביטה, ליטוף, חום ועוד. כולן תחושות גוף אוניברסליות, אך האינדיבידואליות/סובייקטיביות תתבטא ביחס של האדם אל אותן תחושות. אחד ירגיש גירוד נעים, ולאחר זה יהיה בלתי נסבל.

 

 

מקורות

ג'ודית לואיס הרמן (2010, [1992]). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד

מארק סולמס ואוליבר טרנבול (2005). המוח ועולם הנפש. הקיבוץ המאוחד (עמ' 76-80; 88 ; 202- 204)

מאיה בן יעקב (סרטונים): https://www.mayapi...ank-2

פיטר א. לוין (עם אן פרדריק) (1997). להעיר את הנמר. אסטרולוג

Anil K. Seth (2014). A predictive processing theory of sensorimotor contingencies: Explaining the puzzle of perceptual presence and its absence in synesthesia. Cognitive Neuroscience, Vol. 5, No. 2, 97–118,

Bessel Van Der Kolk (2014). The Body Keeps the Score. New York: Penguin

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בן יעקב אשמן, מ. (2020). אוריינטציה גופנית בהתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3910

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

קרן שחףקרן שחף19/1/2020

מאיה יופי של מאמר. אינטגרציה נהדרת והמון עומק. קראתי בצמא..