פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מאובדן בלתי נראה לאובדן נראה: עדות ההתרסקות של מטוס הילדים מתוניס ב-1949מאובדן בלתי נראה לאובדן נראה: עדות ההתרסקות של מטוס הילדים מתוניס ב-1949
מאובדן בלתי נראה לאובדן נראה: עדות ההתרסקות של מטוס הילדים מתוניס ב-1949

מאובדן בלתי נראה לאובדן נראה: עדות ההתרסקות של מטוס הילדים מתוניס ב-1949

מאמרים | 2/1/2020 | 2,268

קיימים סוגים של אבל שלא זוכים להכרה חברתית או מחקרית, ודוגמה בולטת לכך היא אבל כתוצאה מאובדן של חברים. דרך סיפור התרסקות מטוס הילדים מתוניס, אסון שהתרחש לפני 70 שנה, מנסה מאמר זה להאיר את ההתנסות הייחודית של אובדן חברים כתוצאה מטראומה, כדוגמה לחוויה של יגון ללא הכרה. המאמר עוסק בחוויה השקופה של החברים, והקושי להתאבל לאחר אובדן זה. כמו כן, המאמר מציג את תהליך העדות כפרדיגמה טיפולית להתמודדות עם סיטואציה מורכבת זו.

מאובדן בלתי נראה לאובדן נראה

עדות ההתרסקות של מטוס הילדים מתוניס ב-1949

מאת ד"ר אתי סבח אבלין

 

במהלך השנים ניסו תיאוריות שונות העוסקות באֵבֶל להבין את התהליך שאדם עובר לאחר שאדם קרוב לו נפטר, ולהמשיגו. עם זאת, קיימים סוגים נוספים של אבל שלא זכו להגדרה ייחודית ושלמעשה לא הוכרו, וההתייחסות המחקרית לגביהם מועטה. למשל: אבל כתוצאה מאובדן של חברים. מטרת מאמר זה לפיכך היא להאיר את ההתנסות הייחודית של אובדן חברים כתוצאה מטראומה, כדוגמה לחוויה של יגון ללא הכרה (Disenfranchised grief). מטרה נוספת של מאמר זה היא להציג את תהליך העדות כפרדיגמה טיפולית להתמודדות עם סיטואציה מורכבת זו.

מאמר זה נכתב מנקודת מבטי כבת, שהיא גם פסיכותרפיסטית. המאמר מספר את סיפורו של אבי, ועל כן הדיווח הוא בהכרח סובייקטיבי. עם זאת, אף שכמובן לא הייתי התרפיסטית של אבי, המאמר מתאר את האופן שבו נעשיתי העדה לסיפור שלו, ועל האופן שבו תהליך עדות זה סייע לאבי ליצור טרנספורמציה מיגון ללא הכרה ליגון הכולל הכרה. עקרונות תהליך זה עשויים לדעתי להיות רלוונטיים גם במסגרת של תהליך טיפולי פורמלי.

השאלות המרכזיות שבהן עוסק המאמר הן: מהי המשמעות של האובדן עבור החברים שנותרו לאחר שאירע אסון? מהו תהליך הבְניית המשמעות שעוברים הילדים הנותרים במהלך השנים? ואלה כדוגמה לתהליכי אבל לא מוכרים ובלתי נראים.

ככלל, המאמר עוסק בחוויה השקופה של החברים, והקושי להתאבל לאחר אובדן זה.המאמר עוסק בחוויות הבלתי נראות של אנשים שאיבדו חברים, ושהיו עסוקים בתחילת התהליך בחוויות ההישרדות, מבלי היכולת להתאבל. אדון במושגים של אבל ללא הכרה, ובסיבוכים, ובמורכבות, של אבל מסוג זה, תוך הצגת מקרה של אובדן ללא הכרה שהפך לאבל מושהה במשך שנים רבות. במקביל אציג את הגישה הנרטיבית כדרך של סיוע ושל ליווי לתהליך מסוג זה. אתאר את תהליך העדות, אשר סייע להפשרה של הקיפאון ולהפיכת האובדן לבעל הכרה ועדות, אשר יכול לסייע במתן משמעות בתהליכי האבל.


- פרסומת -

התפיסות החברתיות שבהן אנו מוקפים מיום לידתנו מהוות מרכיב מרכזי מהחוויות שמהן אנו בונים את חיינו, וניתן להגיד שהן מבנות את העצמי שלנו (Freedman & Combs, 1996). על פי התפיסה החברתית של האבל, מעגל האבלים הלגיטימי מבוסס לרוב על קשר דם או על קשר חוקי, כמו הורות, ולא על סמך התפיסה הסובייקטיבית של האדם את מי שנפטר, או את הקשר שהיה לו איתו ואת מידת הקרבה שלו אליו. כאשר התפיסה החברתית אינה מתיישבת עם התפיסה הסובייקטיבית של האבל, נוצר פער שקשה לגשר עליו, שאינו נותן תוקף חיצוני מלא לזכות להתאבל. ללא תיקוף חיצוני או פנימי של חווית היגון נוצר אבל נֶעֱדַר, בלתי נראה, ונוצר אזור בנפש שאין ביכולתנו לדבר אותו.

מלקינסון, רובין וויצטום (2007) גורסים כי שני המונחים "טראומה" ו"שכול" לעיתים קרובות משולבים יחד. במקרה הזה מדובר למעשה על אירוע המכיל הן את המרכיב של אבל בלתי נראה והן את המרכיב של אובדן טראומטי (עקב האופי הטראומטי, הפתאומי והבלתי צפוי של האסון). עקב שילוב זה, הטראומה המורכבת של הניצול, הילד שלא היה נוכח באסון, מונעת את האפשרות להתאבל. תפקידו של המטפל העד לפיכך הוא לסייע למתאבל להפריד בין הטראומה לבין האבל, ולחלץ את האבל האישי שלו. האתגר של המאזין למטופלים השורדים את האובדן והטראומה הוא "לשרוד" את הסיפור: להקשיב למטופל, ולחוות יחד איתו את הכאב ואת תחושת האובדן.

 

הסיפור שלא סופר

ב-20 בנובמבר 1949 המריא מטוס של עליית הנוער ובו ילדים בגילי 8—12 ללא הוריהם משדה תעופה שליד תוניס לכיוון אוסלו, כאשר יעדו הסופי היה ארץ ישראל. במהלך הטיסה, מסיבה לא ברורה, התנגש המטוס בצלע הר והתרסק. כתוצאה מהתאונה 27 ילדים, שלושה מלווים מבוגרים וארבעה אנשי צוות מצאו את מותם. מאסון זה נותר באופן פלאי ילד אחד, שורד יחיד, יצחק אלל שמו, שנפצע ומאוחר יותר עלה לישראל. גופות הילדים הוחזרו לתוניס ונקברו שם. הם לא זכו לקבורה בישראל, ולבטח שלא להכרה.

מלבד יצחק אלל שנותר בחיים לאחר ההתרסקות, נותר מאחור, בצל, עוד ילד אחד בתוניס, ששמו שמעון סבח. לשמעון לא התאפשר לעלות למטוס בשל דלקת בעין. הוא הופרד מכל חברי ילדותו ונשלח למחרת לישראל באונייה. הילד הנותר הגיע לישראל לחפש את כל חברי ילדותו שאיתם תכנן להיות בישראל. אך שמעון חיפש את חבריו לשווא. הוא לא קיבל הודעה מסודרת על מותם, והוא נאלץ לאסוף רסיסי אינפורמציה עד אשר האמת היכתה בו כשהבין שאיבד את כל חבריו. הוא מצא את עצמו ללא שפה, ללא מילים, ללא ארץ ומשפחה, ללא תמיכה וללא יכולת להתאבל על קבריהם של חבריו.

האבל של הילד שמעון נותר אילם, קפוא, נשכח ובלתי נראה. כל השנים הלך שמעון כעד לחיים שאבדו ושנגדעו. לכל מקום שאליו הלך, הוא נשא בהיחבא תמונה משותפת שלו ושל 27 חברי ילדותו שאבדו, נושא אותם קרוב לליבו, מחזיק את זכרם בדד. רק כ-70 שנה אחרי האסון, הצליח שמעון למצוא עד כדי להפקיד את סיפורו ואת סיפורם של 27 חבריו.

אובדן בלתי נראה הוא אובדן שהסביבה לא מכירה בו. בשונה ממנו, אובדן נראה מבוסס על נקודת מוות, שהסביבה מכירה בה (ובמתאבל), המשנה מצב קודם שבו הקשר עם הנפטר היה מוכר גם לסביבה, והאבל קיבל לגיטימציה. אובדנים בלתי נראים מוגדרים כך מאחר שקשה להגדירם, לזהות בהם את האובדן, ולזהות למי בדיוק שייך האבל. האדם חווה רגשות אובדן עזים אך החברה אינה מאפשרת לו את למלא את תפקיד המתאבל. החברה אינה נותנת לגיטימציה לקשר שהיה, לתפקיד ולקרבה בין האדם האבל לאדם שנפטר. מקרים מסוג זה הוגדרו בספרות כ"אבל משולל זכויות". זהו אבל שקשה לזהות בו את הקשר בין הנפטר לבין מי שנותר בחיים.

בדיוק משום כך, בהליך טיפולי במקרים של אובדן בלתי נראה יש צורך תחילה להכיר באבל ולזהות את הקשר שהיה לאבל עם האדם שאותו איבד. כמו כן יש למצוא את המילים שנעלמו ושאבדו, על מנת שיבטאו את הכאב ואת החוויה הבלתי נראית, ובכך לתקף את תהליך ההתאבלות ואת הלגיטימיות של האבל. בספרו "נופל מחוץ לזמן", דוד גרוסמן עובר מסע ארוך מאוד, שבו הוא מחפש מילים שיתארו את האובדן של בנו. רק בסוף הספר, אחרי שפגש עדים רבים שהקשיבו זה לסיפורו של זה, הוא כתב "מצאתי לזה מילים, הבן שלי מת... אבל מותו לא מת".


- פרסומת -

 

מהו אבל?

ניתן להתייחס לאבל דרך שתי פרספקטיביות תיאורטיות מרכזיות. הראשונה היא הפרספקטיבה הפסיכולוגית והפסיכואנליטית, המתמקדת בתהליכים התוך־אישיים והנפשיים שהאדם חווה בעקבות מוות של אדם קרוב לו. מייצגיה הבולטים של פרספקטיבה זו לאורך השנים הם פרויד (1917 ,1949) לינדמן (1944), בולבי, פרקס ווייס (1983), קובלר רוס (1982) ונימיאייר (2005). מאידך גיסא ניתן להתייחס לאבל מהפרספקטיבה האנתרופולוגית־סוציולוגית שלו, המתמקדת בהשפעות החיצוניות של הסביבה החברתית על התנהלותו של האָבֵל. המחקר האנתרופולוגי בוחן את הדרכים השונות שבהן תגובות של אנשים למוות מתעצבות דרך הפריזמה התרבותית שבה הם חיים, בעוד שהפרספקטיבה הסוציולוגית מוסיפה את הבחינה של המערכת שבה חיים האנשים ואת שלל האינטראקציות המתנהלות ביניהם.

על פי התפישה הסוציולוגית, התגובה של ההמון ושל הפרט לאובדן משולבות זו בזו ונגזרות זו מזו, ללא יכולת אמיתית להפריד ביניהן. למרות תפישה זו, הסוציולוגים התמקדו בעיקר במבנה הארגוני, בחוקים ובתהליכים החברתיים של האובדן והאבל והשאירו את האספקטים הרגשיים התוך־אישיים לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים. לעומת זאת החשיבה הפסיכולוגית והפסיכיאטרית שמה את רוב המשקל של ההתמודדות עם האובדן ושל האבל על האינדיבידואל, והזניחה את ההיבטים הסוציולוגיים והאנתרופולוגיים שלו.

"יגון" מוגדר במילון אבן שושן כ"צער עמוק על אובדן אדם יקר". הגדרה זו מתייחסת לחוויה, לתחושה ולרגש התוך-האישיים של האדם. צירוף המילים "יגון ללא הכרה", ממקם את תחושת הצער והאובדן גם בתוך ההקשר הבין־אישי, בתוך היחסים עם האחר, החברה והתרבות.

הכרה באבל היא תהליך בין־אישי, המאפשר התחלה של תהליכים תוך־אישיים. רק לאחר שניתנו הכרה ותיקוף לחוויה, מתאפשרים התהליכים התוך־אישיים. דוקה מגדיר סוג אובדנים זה כמצב שבו "הניצולים אינם מקבלים את הזכות להתאבל" (Doka, 2002). חוקרי אובדן מכירים את המושג "אובדן לא מוכר" בגרסה של המושג Disenfranchised Grief, כלומר אובדן שלא זוכה להכרה של המדיניות החברתית, ולכן המתמודד עימו נותר ללא זכויות או ללא תמיכה של החברה והמשפחה. על פי דוקה, האובדן לא מוכר מייצר אבל מוחבא, מוסתר ומושתק. זהו אובדן שהכלל אינו מודע לו או נמנע מלהכיר בו. במקרים אלה קיים פער גדול בין הרגשות והמחשבות התוך־אישיות ובין הדרך שבה האבל מתקבל על ידי הסביבה (שם).

אטינג (2004) טוען שלפי תפישה זו, יגון ללא זכויות אינו רק אדישות לחוויה או למאמצים של האָבֵל, אלא מדובר במעורבות אקטיבית של אנשים ושל הממסד, העלולה אף להיות הרסנית. מעורבות זו כרוכה בתהליכים של הכחשה, חוסר הכרה, ביטול, אי מתן לגיטימציה וחוסר תיקוף של החוויה ושל המאמצים של האבלים. לא מדובר רק בשלילת זכויות, אלה בסט של התנהגויות אשר מפריעות באופן אקטיבי לקיום זכויות האדם המגדיר את עצמו כאבל, באמצעות אי מתן רשות, איסורים והגבלות לקיים את מלאכת האבל.

לפיכך, היכולת לממש את הזכות להתאבל בצורה נכונה טמונה בהחזקת המתח הדיאלקטי בין ההכרה הממלכתית בזכות האדם להתאבל וההכרה של הסובבים את האדם כאבל, לבין הגדרתו העצמית כאבל.

 

שכול ללא קברים וללא טקסים

שמעון, הילד שניצל מהתרסקות המטוס, נשכח שנים רבות. האבל שלו נשכח, מאחר שכל הסביבה התייחסה לעובדה שניצל כנס, ובכך לא התאפשר לו מרחב התמודדות עם אובדן הגדול של כל חברי ילדותו. הילד נשכח גם מאחר שהטראומה של התרסקות מטוס הילדים נשכח גם הוא, ולא קיבל זיכרון משמעותי בתוך הנרטיב של המדינה הצעירה. כידוע, רק בשנים האחרונות מדינת ישראל הכירה ביהדות תוניס כאוכלוסייה שחוותה את השואה, וכיום הם זכאים להכרה בכך.

כששמעון הגיע לארץ הוא גילה בהדרגה שהוא איבד את כל חבריו. איש לא חשב שצריך היה להודיע לו על האסון כי "הרי הוא לא שייך". שלב המעבר למעמד השכול מתבצע באמצעות ההודעה: מבשר הבשורה מודיע על האסון, ובכך עוזר לאדם לעבור משלב אחד לשלב אחר, של אדם אבל, דרך השלב הלימינאלי (שלב הביניים). בשלב ההודעה נכנס לראשונה העד ומאשר שקיימת הכרה בשינוי מעמדו של האבל. ביגון ללא הכרה לא הייתה הודעה, מאחר שהאדם לא נתפס ככזה הזקוק לשלב של מעבר, ואינו נתפס כמתאבל. שמעון הוכה בתדהמה כשגילה במקרה שאיבד את כל חבריו. ואולם התגובות היחידות שקיבל היו כאלה שהדגישו את הישרדותו: "העיקר שניצלת", "תברך ברכת הגומל שניצלת". שמעון הועבר לקיבוץ, למקום לא מוכר לו, שבו לא הכירו אותו, את חבריו ואת סיפור אובדנם. שמעון נותר ללא כל יכולת לספר ולעבד את אובדנם של חבריו. בנוסף כל הגופות נשלחו לקבורה בתוניס, וכך הועלמו כל הזיכרונות. לא היו טקסים אשר היו מאפשרים תהליך של אבל, ומותם של הילדים והמבוגרים שנספו בהתרסקות המטוס נשכח.


- פרסומת -

למעשה נוצר פער קיצוני בין חוויות האבל הפנימי לבין המסרים שקיבל שמעון מהסביבה שבה שהה: "אתה לא קשור לזה" או "אתה רק חבר". במקרה הטוב נאמר "תהיה חזק" או "תתגבר".

הפירוש של הניצול לחוויה כזו הוא: "כל מה שאתה מרגיש הוא לא אמיתי". כך מתחיל להתקיים פער בין הפנים (התוך־אישי) והחוץ (החברתי, הבין־אישי). בנקודה זו מתחילים להיווצר נרטיבים מנוגדים המקשים על ההתמודדות. אובדן בלתי נראה היא חוויה ריקה, ללא מילים וללא טקסים, כמו בור גדול מכוסה ומטושטש.

על פי קארות' (1996), לצורך ההחלמה נחוצה האפשרות להבין את האובדן, ואולם תהליך זה מכאיב בשל שחזור הכאב והטראומה, ולכן דפוס ההתמודדות מייצר השתקה של הסיפור וזאת כדי להימנע מלספר – ולחוות – את הכאב שוב ושוב. ואכן שמעון נשא כל השנים האלו בשתיקה את התמונה של 27 החברים שלו בכיסו, מבלי יכולת לספר את סיפורם, ושימש כעד לאסון שהתרחש ולאובדן שלו. אבל לא היה מי שיוכל לשמש עד עבורו, הוא הרי "רק" איבד את חבריו, ואין לכך כל עדות: אין קברים ואין טקסים.

המפגש שלי, כבתו, כעדה חיצונית לסיפורו של שמעון שמעולם לא סיפר את סיפורו, גם לא למשפחה, היה עוצמתי. גם כשבחר לעשות זאת, ניכר היה כי הוא מתחבט עד כאב, חושש פן ילעגו לו או שיתעלמו מהמורכבות שחש. ניכר היה כי המילים "זה לא קשור אליךָ" מהדהדות כל העת באוזניו; שהוא מתקשה להתמודד עם הפיצול בין החוויה הפנימית למסרים החברתיים שקיבל לאורך חייו.

הסיפור, גורס להד (2006), מסייע ליצירת עולם חדש. כאשר אנו מזהים את הקשר שלנו לסיפור נפתחות אפשרויות חדשות, שהחשיבה הקוגניטיבית הישירה עיוורת וחרשת להן. העד מהווה קול שלישי [מושג שטבעה צורן (1999)], שתפקידו לבנות את הסיפור במהלך הטיפול, ובכך ליצור סיפור אינטגרטיבי המחובר לחוויית המספר ולחוויית האבל שלו. באמצעות העד מתחיל התיקון של הסיפור, של הפער בין פנים וחוץ, בין הכאב והיגון שהאבל חש לבין התגובה המבטלת את תהליך האבל שהחברה או בני המשפחה מביעים כלפיו.

חוויית העד – המאזין – היא גם חוויה תרבותית וחברתית: עדות לאובדן ללא העדים של העדה התוניסאית. סיפור של פיצול ושל חוסר לגיטימציה. בכך למטפל המאזין יש תפקיד חשוב. הוא נבחן ביכולתו להקשיב לסיפור ולשרוד אותו, מתוך הבנת הכאב באופן אמפתי וחומל. במשך שנים רבות, למרות ניסיונו לספר את הסיפור, קולו של שמעון לא נשמע, כפי שבמובנים מסוימים מדינת ישראל בחרה להתעלם מהשואה שחוו יהודי תוניס.

שמעון בחר להשמיע את סיפורו בפניי, בין היתר משום שהוא הבין בחושיו שאוכל להקשיב לסיפורו באופן אחר. כמאזינה, היה לי חשוב לחדד את יכולת ההקשבה שלי. רק כאשר ההקשבה היא אקטיבית, אמפתית וחומלת ניתן לתת מחדש לסיפור חיים ומקום, וכך לערוך אינטגרציה בין סיפור האובדן לסיפור חייו של שמעון.

אף כי לא מדובר בתהליך פורמלי של טיפול, תהליך העדות הקל מאד על שמעון. לראשונה הוא הרגיש שאינו נאלץ להתמודד לבדו עם משקלו הכבד של סיפור האובדן. במשך הזמן הוספתי להדהד את סיפורו בפורומים שונים. כך למשל הצגתי את הסיפור ביום עיון שבו השתתפו אחאים של הילדים שנהרגו. ככל שהסיפור שב וסופר, הרגיש שמעון יותר לגיטימציה לתחושות שאותן אצר בליבו – וההקלה הייתה ניכרת לעין.

שמעון הגיע לקיבוץ ולעליית הנוער בתחושת אשמה, בושה וכאב גדול: "אשמת הניצול". הוא החליט לקבור את הזיכרון ואת הסיפור במרתף תודעתו. הוא הקפיא בצייתנות את הסיפור, כי זה מה שהחברה ציפתה ממנו. שמעון היה בקיבוץ והוא היה אמור להכיר תודה על כך שהקיבוץ קיבל את הילד הגלותי מתוניס, והמחיר שהוא שילם על כך היה השתקת סיפורו ואובדנו.

חוקרים סבורים כי תגובות אישיות ומשפחתיות לאובדן מוסברות באופן הטוב ביותר לאור פירושן של הקהילה ושל התרבות למוות ולסוג האובדן, הציפיות הנכפות על האבל על ידן, והנורמות המתערבות בתהליך האבל (Neimayer, Keesee & Fortnek 2000). חוסר הלגיטימציה למשמעות האובדן בהקשרים חברתיים אלו יכול לתרום לקשיים שבהתמודדות עם האובדן, בעוד שתמיכה רחבה יכולה לתרום ליצירת הבניות משמעותיות וקוהרנטיות יותר של הנרטיב של המתאבל. לעיתים המתאבל עצמו שומט את האבל שלו וחווה אובדן בלתי נראה, כי חוסר הלגיטימציה החברתית תורם לחוסר הנגישות לסיפור ולהשפעתו.

תגובה כזו של שמעון מדגימה אֵבֶל מושהה, קפוא. שמעון לא היה פנוי להתאבל על החברים שלו, משום שחווה חוויות של הישרדות בארץ זרה. רק לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי ועזב את הקיבוץ, הוא יכול היה להתחיל לחוות את השפעות חוויית אובדן חבריו על חייו. רגשות מודחקים אלו, שצפו ועלו דרך סיפורים, כבר לא היו קשורים באופן גלוי וישיר לאובדן, ולכן שמעון, ואחרים הקרובים אליו, לעיתים לא הצליחו לזהותם כתגובות אבל לאירוע שהתרחש שנים רבות לפני כן (Widdison & Salisbury, 1990).


- פרסומת -

הטראומה והאובדן תמיד ערים, חסרי מנוחה ומרצדים כמו אורות שתפקידם להזכיר כל הזמן את הכאב והסבל. המסר שספג שמעון מהסביבה היה ש"החיים ממשיכים". המסר הזה הדהד בתוכו באופן מתמיד, אבל הכאב והיגון ממשיכים לרצד ולהכאיב כל העת, אך באופן סמוי וסודי, מתוך בדידות של האבלים.

ההקשבה לסיפורו של שמעון הייתה קשה. זהו אובדן שאין לו שם, אין לו סיפור, אין לו קבר. הסיפור הפוסט־טראומתי שאותו נושא שמעון יותר מ-70 שנים משקף את זה הבלתי נסבל לזכור.

 

לשרוד את העדות

האם אפשר לשרוד מול שורד הטראומה? האם הסֵטִינג הטיפולי שומר עלינו? האם נוכל להכיל את הסיפור ואת הטראומה כאשר הסיפור חוזר ומסופר שוב ושוב בדרכים ישירות יותר ופחות? תפקידי כבתו, היה לשמש עדה לחוויותיו של שמעון, להאזין לזעקתו השקטה ולהיות עדה לפצעיו. זעקה זו מחייבת אותנו לסוג חדש של הקשבה, הן לשפת הטראומה והן לחזרתיות הדוממת של הסבל.

תפקידו של המטפל הוא להאזין, להיות נוכח באופן מלא מבלי להיבהל, לתת למעשה עדות, לדעת את פצעו של המטופל, מבלי שניתן לדעת אותו ממש, ובכך לסייע לו לשזור את סיפורו בסיפור חייו, ואולי אף לסייע לו לבנות משמעות חדשה לנרטיב של מות חבריו.

ההתערבות עם המתאבלים השקטים היא דרך בניית סיפור שיוכל לגשר בין החוויה הפנימית והמסרים החיצוניים. כמו כן, להוסיף הנחות יסוד חדשות, ערכים חדשים. כך במקום לצמצם את המרחב הקודם, כפי שהיה עד כה, ליצור הרחבה של הקיים. באופן זה המתאבל יוכל להסתגל לתפיסות, להבנות ולאמונות חדשות, המורכבות מהישן ומהחדש. בכך תוכל להתחיל להיווצר הכרה.

מתאבלים "ללא הכרה" מטולטלים בין הרצון להכחיש את האבל והטראומה שחוו ובעיקר את התעלמות הסביבה לכך, לבין הרצון להכריז עליהם בקול, כדי לקבל הכרה. לכך מצטרף הקושי המהותי לספר את סיפור האובדן, לייצג אותו בתבנית סיפורית, שכן הזיכרון הקטוע, שלא כזיכרונות רגילים, לא עבר תהליכים של עיבוד מילולי וארגון נרטיבי מסודר על ידי האדם שחווה אותו, בעיקר בשל חוסר האינטגרציה החיצונית.

זיכרון זה נשאר תקוע בזמן ובמקום כמו בועה, פער בלתי ניתן לגישור בין עוצמת הטראומה שאותה חווה הקורבן, טראומה הנמצאת בתוכו ולא מקבלת הדהוד מבחוץ. האירוע הנשכח מעמת את האדם – כמו גם את העד הצופה בעדותו – עם גבולות יכולת ההבנה שלו, שכן במהותה היא בלתי מובנת, בלתי נתפסת, ומבחינה רציונלית היא אינה ניתנת לגישור. לדוגמה בסיפורו של שמעון, החוויה הפנימית היא של אובדן ויגון, אבל יש קושי להתאבל עליה בשל תחושות של הסתרה, בושה ואשמה או התכחשות הסביבה לאירוע.

תהליך ההתערבות הוא כניסה לזמן לימינאלי. זהו זמן ביניים. בתהליך האבלות ביהדות זהו השלב שבו האדם נמצא בשלב הנקרא "אונן", שלב בין רגע קבלת ההודעה ועד הלוויה. בשלב זה האדם פטור מכל מצווה, וזאת כדי לאפשר לו לעבור לשלב הקבורה, מה שעוזר לו להיפרד ממה שהיה והופך אותו לאדם אבל. האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר (2009) כינה שלב זה: שלב הביניים הטקסי בין "עוד לא" ל"כבר לא". זהו שלב חשוב בתהליך, המסייע לאדם לבצע טקס מעבר המייצר מעבר בין מה שהייתי ל"אני" החדש. ביגון ללא הכרה לא קיים טקס מעבר, מאחר שאין כל הכרה בכך שהאני עובר משלב אחד לשלב אחר.

הנרטיב הפגוע והמקוטע בין הסיפור העובדתי לבין החוויה הפנימית מייצר פיצול גדול בין החוויה הפנימית לבין המציאות החיצונית, כפי שהיא מסופרת על ידי העד. כשהעד מצליח להחזיק את הסיפור של המתאבל עם המציאות החיצונית, ללא פיצול ובאופן שלם, מתעוררת לראשונה האפשרות להשלים את הפאזל ולתת הכרה לכך שהאדם נפגע. כך הפיצול נעלם ונוצרת אינטגרציה, המאפשרת תיקון.

ההתערבות הטיפולית היא המשך העדות שבה המקשיב מאזין היטב לסיפורו של האבל ומרגיש את כמיהתו לתיקון העבר, למציאת מילים שיוכלו לחבר בין החוויה הפנימית והחיצונית, ואולי לבנות מחדש סיפור חדש המאפשר תיקון. זוהי עבודה המחייבת אותנו להקשבה מדויקת, שתלַמד אותנו להקשיב לחורים בסיפורו של המספר ולמצוא את האפשרות להשלמה, להכרה ולתיקון התסריט. תפקיד המטפל לפיכך הוא להאזין, לתת עדות לסבלו הדומם של המטופל, להכיר את הסדקים ואת הכאב הדומם והמוחבא, לתת להם קול והכרה – ובכך יימצא הריפוי.

קולו של הנפגע או קולם של המתאבלים השקטים הוא קול חשוב מאוד, שיכול להישמע על ידי קולו של העד, המקשיב לסיפור ומהדהד את האבל. זהו קול המאפשר כתיבה של נרטיב חדש באמצעות העד. יגון ללא הכרה הופך לאבל מוכר באמצעות העד, שתפקידו מתחיל בהודעה ובבשורה המרה – אם כזו מתקיימת, או בלעדיה, עד שהמטופל יוכל להמשיך במסע ולחפש בתוך נפשו הפצועה אחר פונקציית העד הפנימי, כפי שהדבר מתרחש בעבודה פנימית (אמיר, 2013).

 

סיכום

אנשים רבים שאיבדו חברים קרובים ומשמעותיים עסוקים בתחילת התהליך בחוויות ההישרדות, מבלי היכולת להתאבל. הסיבוכים והמורכבות של אבל ללא הכרה מסוג זה עשויים להתפתח לאבל מושהה, אשר יישאר במצב של קיפאון במשך שנים רבות. תהליך העדות לסיפור ולחוויית האובדן שלהם מאפשרת הפשרה של הקיפאון והפיכת האובדן מכזה ללא הכרה לאובדן בעל הכרה, וכך גם לגיטימי. תהליך העדות, במידה שהוא נעשה באופן עדין ומדויק, יכול לסייע במתן משמעות לתהליכי האבל.


- פרסומת -

תפקידו של המטפל העד הוא לסייע למתאבל לחלץ את האבל. האתגר של המאזין למטופלים השורדים את האובדן ואת הטראומה הוא לשרוד את הסיפור, להקשיב לו, ולחוות יחד עם המטופל את הכאב ואת תחושת האובדן. בכך לאפשר לספר את הסיפור באופן קוהרנטי ואינטגרטיבי, ולשזור אותו מחדש בסיפור חייו.

 

מאמר זה מוקדש לאבי שמעון סבח (ז"ל), שהתמודד עם אובדן חבריו ונשא את סיפורם שנים רבות. מקווה שדרך סיפור זה זכרם יישמר.

 

 

מקורות

אמיר, ד. (2013). תהום השפה. ירושלים, הוצאת מאגנס.

רובין, ש., מלקינסון, ר., ויצטום, א. (2007). "טראומה ואבל: סוגיות אבחנתיות וטיפוליות". שיחות, 22 (1), 5—11.

להד, מ. (2006): על החיים ועל המוות - מפגש עם המוות באמצעות הסיפור והמטפורה. הוצאת נורד.

Attig, T., (2004). "Disenfranchised grief revisited: Discounting hope and love". OMEGA-Journal of Death and Dying, 49(3):197-215.

Doka, K.J., (2002). "Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice". Research PressPub.

Neimeyer, R.A., Keesee, N., Fortner, B.V. (2000). "Loss and meaning reconstruction: Propositions and procedures". Traumatic and non-traumatic loss and bereavement. 197-230.

Bowlby, J., (1961). "Processes of mourning". The International journal of psycho-analysis. 42:317.

Caruth, C., (2010). "Unclaimed experience: Trauma, narrative and history". JHU Press.

Freedman, J., and Combs, G. (1996). "Narrative Therapy the Social Construction of Preferred Realities".

Freud, S., (1917). Mourning and melancholia. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud 1917, 14:1914-1916.

Freud, S., (1949). "Abriß der Psychoanalyse–An Outline of Psycho-Analysis".

Kübler-Ross, E., (1982). "Working it through". Scribner Paper Fiction.

Lindemann, E., (1944). "Symptomatology and management of acute grief". American journal of psychiatry, 101(2):141-148.

Neimeyer, RA, Levitt, HM, Harvey, J, Miller, E., (2000). "What’s narrative got to do with it? Construction and coherence in accounts of loss". in: Miller (Eds), Loss and trauma:401-412.

Neimeyer, RA, Sands, D, Neimeyer, R., (2011). "Meaning reconstruction in bereavement: From principles to practice". Grief and bereavement in contemporary society: Bridging research and practice, 9-22.

Parkes, CM, Weiss, RS., (1983). "Recovery from bereavement". Basic Books.

Wels, H, Van der Waal, K, Spiegel, A, Kamsteeg, F. (2011). "Victor Turner and liminality: An introduction". Anthropology of Southern Africa. 34(1-2):1-4.

Widdison, HA, Salisbury, HG., (1990). "The Delayed Stress Syndrome: A Pathological Delayed Grief Reaction?" OMEGA-Journal of Death and Dying, 20(4):293-306.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אבלין, א. (2020). מאובדן בלתי נראה לאובדן נראה: עדות ההתרסקות של מטוס הילדים מתוניס ב-1949. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3904

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.