פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להיות זבוב על קיר חדר הטיפולים: פרפורמנס טיפולי - הטיפול כאירוע אומנותי במרחב ציבורילהיות זבוב על קיר חדר הטיפולים: פרפורמנס טיפולי - הטיפול כאירוע אומנותי במרחב ציבורי
להיות זבוב על קיר חדר הטיפולים: פרפורמנס טיפולי - הטיפול כאירוע אומנותי במרחב ציבורי

להיות זבוב על קיר חדר הטיפולים: פרפורמנס טיפולי - הטיפול כאירוע אומנותי במרחב ציבורי

כתבות | 4/12/2019 | 1,665

טיפול נפשי מתרחש במרחב פרטי המאפשר למטופל לספר את צפונות לבו, כמיהותיו וכאביו למטפל. ואולם, מאמר זה מציג שלושה אירועים אמנותיים בעלי אופי טיפולי שנעשו דווקא באופן פומבי. היו אלה מעין "מופעי טיפול", בהם המטפל הוא מטפל רק לכאורה והטיפול אינו אלא פרפורמנס. המאמר מתייחס לאופן שבו הפיכת המרחב הפרטי של הטיפול למרחב ציבורי עשויה להשפיע על המטופל, על המטפל ועל התהליך הטיפולי, תוך בחינת ההיבטים האתיים שעולים באירועים מסוג זה ואל תפקיד המארגן של האירוע כשומר ככל הניתן על משתתפים.

להיות זבוב על קיר חדר הטיפולים

פרפורמנס טיפולי: הטיפול כאירוע אומנותי במרחב ציבורי

מאת רני לוי

 

 

טיפול נפשי הוא אחד המרחבים הפרטיים והמסקרנים ביותר בתרבות המערבית. המטופל, החש מועקה כלשהי בחייו והמבקש להתירה, מספר את צפונות ליבו, כמיהותיו וכאביו למטפל – איש מקצוע הזר לו, והאמור לסייע לו להכיר את עצמו ולצמוח. המרחב הפרטי של חדר הטיפולים ומחויבות המטפל לסודיות מאפשרים למטופל לפתח אמון ולהביא את עצמו כפי שהוא – על חלקיו הלא ידועים לו עצמו. כל זאת תמורת תשלום ובתוך מסגרת מחייבת, הכוללת מערך חוקים שבו נשמרים כללי האתיקה והטיפול: שעה קבועה, תשלום, מקום המפגש, העדפת הדיבור על המגע (לפחות בסוג הטיפול שאני עוסק בו: הטיפול בדיבור), וכך הלאה.

ואולם במאמר זה ברצוני לתאר שלושה אירועים בעלי אופי טיפולי שנעשו דווקא בפומבי. מעין "מופעי טיפול", מפגשים שבהם תפקדתי כמטפל לכאורה במסגרות אמנותיות. אלו היו מופעים ספונטניים ייחודיים, שבהם אומנם תפקדתי כמטפל אך למעשה לא טיפלתי: עשיתי הצגה של מטפל, פרפורמנס. מטרתי לא הייתה להיטיב עם "מטופליי" אלא לברר בעזרתם מהו מהות האירוע שבו אנו נמצאים יחד. המשתתפים ידעו שלא מדובר בטיפול נפשי.

לא אתמקד ב"טיפולים" עצמם, ובשיחות שנערכו ביני לבין המשתתפים – שהרי לא היה זה טיפול – אלא בחוויה הכללית שלי ושל המשתתפים באירוע. כיצד הפיכת המרחב הפרטי של הטיפול למרחב ציבורי עשויה להשפיע על המטופל, על המטפל ועל התהליך הטיפולי? האם תפקידי מטפל־מטופל יכולים להישמר גם כשהכללים הבסיסיים של הטיפול, כמו פרטיות, תשלום ומשך הפגישה, מופרים?

כדי לעשות כך, ברצוני לאמץ את הסוגה של תיאורי המקרה בכדי להדגים תמות ונושאים מסוימים הקשורים הן לטיפול הנפשי והן לעולם התרבותי שבו הוא פועל.


- פרסומת -

האופן שבו נותן המטפל הנפשי המקצועי עדות יצירתית על המעשה הטיפולי הוא כתיבת תיאורי מקרה. המטפל מתאר את הטיפול, או את תולדותיו, או שהוא מתאר פגישה אחת עם מטופל מסוים. המטפל יכול להביא תיאור מקרה בפני מדריך או קבוצה לצורך לימוד משותף. כמו כן הוא יכול להביא את התיאור לפורום רחב יותר, שישפוט על פיו את יכולותיו הטיפוליות. תיאורי המקרה מפורסמים גם כחלק ממאמרים מקצועיים לקהל המטפלים.

תיאורי המקרה הם סוגה ספרותית שהמציא פרויד. תיאורי המקרה של דורה, איש הזאבים, איש העכברושים, שרבר ואחרים, הפכו תחת עטו של פרויד לתיאורים חיים ומסקרנים של ניסיונות טיפול, שמהם למד ושבעזרתם תיאר מושגים ורעיונות שהגה. גם בימינו הספרות הפסיכואנליטית נשענת על תיאורי מקרה בבואה להדגים סוגייה תיאורטית או תופעה נפשית הבאה לידי ביטוי בטיפול. מאמר בתחום הפסיכותרפיה יתחיל במבוא, ימשיך בהצגת נושא כלשהו שהכותב רוצה לפתח ויסתיים בתיאור מקרה או מקרים המבהירים והמדגישים נקודות הנחקרות במאמר.

כאמור, מופעי הטיפול המתוארים להלן אינם טיפולים הלכה למעשה, אף שבמהלך האירועים השונים נקטתי טכניקות טיפוליות כגון פירוש, אמפתיה וחקירה אנליטית, והדגמתי את פעולתו של המטפל; אך אלה ללא יומרה טיפולית. זווית הראייה האומנותית מחלצת את המטפל ואת המטופל מהיררכיות של ידע/כוח, וממקמת אותם כפועלים שותפים ביצירה אומנותית משותפת. בעזרת שינוי נקודת המבט ניתן לבדוק באופן רענן וחדש מהו בעצם טיפול נפשי.

 

שלושה תיאורי מקרה

המשותף לשלוש ההתרחשויות שנערכו, מלבד העובדה כי השתתפתי בכולן, הוא שבכולן היה ממד זמן קבוע (חצי שעה בפרפורמנס הטיפולי, ערב אחד בתערוכה, סדרה של שש פגישות באורך של 20 דקות ב"ניסוי בטיפול פומבי"; כל האירועים יפורטו להלן). כמו כן באף אחד מהמקרים, מלבד שתיים מהמשתתפות ב"מדעי החלום", לא הכרתי את המשתתפים היכרות מוקדמת. הם פנו אליי בעקבות מודעה שהזמינה אנשים לבוא להשתתף באירוע, ולאחר שעברו ריאיון טלפוני איתי. הם התנדבו לקחת חלק באירוע. כל המשתתפים ידעו כי לא מדובר בטיפול אמיתי ושאין לי יומרות טיפוליות במהלך האירוע. ההשתתפות הייתה ללא תשלום. התקשורת עם המשתתפים הייתה פומבית וגלויה. אף אחד מהקשרים שנוצרו לא הפך לקשר טיפולי לאחר מכן.

המילים שבהן נעזרתי עד כה: טיפול, פרפורמנס, פרפורמנס טיפולי, התרחשות, אירוע אומנותי או מופע טיפולי – מדגישות את הקושי להגדיר את שהתרחש. הקושי בהגדרה מהדהד את הקושי לומר מה בדיוק קורה גם בטיפול נפשי. גם בטיפול עולות שאלות לגבי האותנטיות של השיח הטיפולי, וגם בטיפול יש חלק במטפל, ולפעמים גם במטופל, המביט כקהל על ההתרחשות ומגיב אליה. עם זאת חשוב להדגיש שוב שבשום שלב של האירועים הללו לא נאמר שמתרחש טיפול. אפשר אפילו לומר שאחד הקונפליקטים המרכזיים שעלו בפגישות היה בין הרצון של המשתתפים ושל הקהל שאטפל, לבין ההתנגדות שלי לעשות כן. כך למשל בהפסקה בין שלוש השעות הראשונות של ה"ניסוי בטיפול פומבי" ניגשו אליי חלק מהמשתתפים וגם אנשים מהקהל ובקשו שאעז יותר, שאשאל ואעמיק יותר לתוך נפשם של המשתתפים.

 

מקרה 1: "מדעי החלום – פרפורמנס טיפולי"1:

במאי 2015, במסגרת אירועי "מטרופוליס 2", פרויקט אומנותי שהתקיים בשכונת מונטפיורי בתל אביב, יצרתי אירוע שהוגדר כ"מדעי החלום – פרפורמנס טיפולי". במשך ארבע שעות ישבתי בחדר האחורי של חנות בגדים וקיימתי "דיאלוג טיפולי" על חלומות שהביאו שמונה אנשים שנבחרו מראש, חצי שעה עם כל אחד מהם. הנוכחים בחנות הוזמנו להאזין לתוכן השיחות באמצעות רמקולים שהוצבו בחנות, ולהציץ מבעד לווילון אל החדר האחורי שבו התקיים הדיאלוג.

 

להלן הטקסט שליווה את האירוע:

 

מדעי החלום - פרפורמנס טיפולי; דיאלוג טיפולי על חלום אישי שבו שותפים פסיכותרפיסט ואדם מקרב הקהל

רקע על מדעי החלום

החלום הוא פרי דמיונו של המטופל, הדיאלוג והפירוש שניתן על ידי המטפל מעשירים את החלום והופכים אותו ליצירה חדשה משותפת. יצירה זו או חלקים ממנה מופנמים אצל המטופל והופכים להיות חלק ממנו. לאחר מכן, החלום על פרטיו יכול להיות פעולה ויצירה בעולם.


- פרסומת -

בעבודת הפרפורמנס של רני לוי, פסיכותרפיסט במקצועו, אנו מעוניינים לבחון כיצד אפשר לשתף קהל בפרקטיקה הטיפולית. לבדוק מהי ההרגשה להיות זבוב על קיר חדר הטיפולים ולהאזין לטיפול של אדם אחר. להציג את מה שנשאר מהטיפול לאחר שנלקח ממנו מה שאנו סבורים שהופך אותו לטיפול.

החוזה הטיפולי נערך מחדש במסגרת זו. הסודיות המוחלטת הקשורה בתוכן הטיפול מופרת מעצם הפומביות של הטיפול אל מול קהל, אין בו תשלום, משך הפגישה שונה מהרגיל וגם מטרת הטיפול אינה מוגדרת.

האם נכון להציב את דמותו של המטפל הנפשי כמרפא חברתי – שאמאן? להרחיב את השפעתו מתוך המרחב הקפיטליסטי, הממוקם כבעל מקצוע הנותן שירות עבור תשלום?

העבודה ״מדעי החלום״ מעתיקה את המערך הטיפולי מתוך הקליניקה אל המרחב האומנותי ובכך מחלצת את הטיפול מהשיח המדעי־רפואי ומעבירה אותו לשיח אחר, שיח אתי־אסתטי.

 

פרפורמנס מדעי החלום

 

באירוע המשתתפים נכנסו זה אחרי זה לחדר ההלבשה בחנות הבגדים, ושוחחו איתי על חלום שחלמו ועל הסיטואציה המוזרה שבה נמצאנו. לא ניסיתי לפתור למשתתפים בעיה נפשית כלשהי, אבל בהחלט התעניינתי בהם והסתקרנתי לגבי המוטיבציות שלהם להגיע לאירוע, וכן לגבי חייהם באופן כללי. חלק דברו אליי כאל מטפל, חלקם רצו לשתף אותי בחלומות שלהם כדי שאעזור להם להבין חלומות אלו וחלקם רצו להישמע ולספר על עצמם. למרות ההנחיה להביא חלום ולעסוק בו, חלק גדול מהשיחות התמקדו דווקא באירוע עצמו ובאופיו, ובמשמעותו עבור המשתתפים.

מאחורי הפרגוד, בחנות הבגדים, ישבו אנשים, קהל אקראי או כאלה שהוזמנו לאירוע, או שוטטו בין דוכני הבגדים והאזינו לשיחה שהועברה ממיקרופונים שהיו עליי ועל המשתתף/ת לרמקולים בחנות הבגדים. חלק מהמשתתפים נשארו מעט, חלקם הסתקרנו ונשארו זמן ממושך יותר, חלקם הגיבו זה לזה וסיפרו רשמים מהאירוע וחלק הציצו פנימה אל חדר ההלבשה ואל הסיטואציה הטיפולית הפומבית.

 

מקרה 2: טיפול משפחתי פרפורמטיבי באמצע תערוכה:

ביולי 2016, במסגרת התערוכה "פרק ד" שהתקיימה במרכז נווה שכטר ביפו, התארחתי במיצג "שולחן משפחתי" שהגו האומניות עדילי ליברמן ומשי אולינקי. במרכז הגלריה, לצד יצירות אחרות ומיצגים נוספים, הציבו האומניות שולחן אוכל גדול. הן ביקשו מהאורחים בגלריה לשבת סביבו ולספר על חוויות הקשורות ליחסי האחאות במשפחתם. אני הוצבתי בראש השולחן כפסיכותרפיסט, בעוד שהן השתתפו בשיחה והגישו אוכל ליושבים. האירוע נמשך כשלוש שעות.

 

פרפורמנס שולחן משפחתי

 

באי הגלריה, משתתפים אנונימיים או חברים ובני משפחה של האומנים, הסתובבו בגלריה והביטו במוצגים השונים. חלקם, מתוך סקרנות, התיישבו סביב השולחן ושיתפו מחוויות האחאות שלהם. היו שני סבבים שבהם התיישבה משפחה שלמה ליד השולחן וסיפרה דברים אינטימיים על עצמה. הם ידעו שאני מטפל, ידיעה זאת כיוונה במובן מסוים את אופי הדיאלוג עימי, לדיאלוג אינטימי בעל אופי וידויי, וכן כזה המבקש אישור והערכה.

אחת המיוצרות, עדילי ליברמן, כתבה:

 

"סביב שולחן במרכז הגלריה ישובים באי התערוכה, טועמים/ות מהקוסקוס שבישלנו, משי ואני. אנחנו שואלות לשלומם ועם מי הגיעו, לאט לאט השיח התרחב לעם מי הם חולקים את חייהם כיום, וגם עם מי חלקו את חייהם בשנות ילדותם. השיחה קלחה, לא היה הכרח לענות, ומהר מאוד שמנו לב שההיענות להשתתף ולשתף הייתה רבה משחשבנו קודם לכן.

"בראש השולחן ישב הפסיכותרפיסט רני לוי, ודי מהר הדינמיקה שנוצרה הייתה מעין שיחה המתייחסת לשיח טיפולי, לרצון לגלות דברים על עצמם או לגלות זוויות הסתכלות שונות. השיחה החלה מתוך פרטים טריוויאליים לכאורה, כמו למשל, כמה אחים היינו כשגדלנו בבית. תוך כדי הקוסקוס המתעכל בבטן מתעכלות גם תובנות חדשות לגבי יחסים ומשפחה וה'מקום שלי' בתוך השולחן המשפחתי.

"זו הייתה תערוכה קבוצתית והמבקרים עצמם היו לעיתים גם קרובי משפחה של היוצרים, כך יצא שפעמיים ואפילו שלוש התיישבו סביב השולחן משפחות אמיתיות, וככאלה גילמו או שיחזרו ארוחה ביתית אינטימית, רק שמקומו של רני יצר מעין זרקור שאליו הופנתה השיחה וממנו היא זרמה הלאה. העובדה שהסיטואציה הייתה מלאכותית אפשרה להיות במרחב אחר, מתבונן, רפלקסיבי ומודע, ולעיתים גם משוחרר רסן, בתנועה של יציאה וכניסה, פנים וחוץ מאיתנו ועלינו. נושא התערוכה היה פרק ד׳ בספר "בראשית" – שבו מסופר על רציחת הבל בידי אחיו, קין. רצינו להבין יחד איך יחסים בין אחים ואחיות יכולים להיות כל כך קשים, קונפליקטואליים, ראשוניים, מציפים וגם – רצחניים. היו אנשים שבחרו לעמוד מסביב, קהל עדים שהקשיבו לשיחה, אשר לפעמים גם התלהטה, ותוך כדי חייכו במבוכה, הנהנו בהזדהות והיו שותפים, מציצים לרגע, בדינמיקה משפחתית אשר נפרסה לפניהם".


- פרסומת -

 

מקרה 3: "ניסוי בטיפול פומבי 3#"2:

הפרויקט "ניסוי בטיפול פומבי" התרחש בקליניקה שלי בדצמבר 2017, מ-10.00 בבוקר ועד 17.00 בערב. במהלך האירוע "טיפלתי" בקליניקה שלי בשלושה אנשים זרים, שאותם לא הכרתי, ושהגיעו לפרויקט לאחר ריאיון טלפוני קצר ובעקבות מודעה שפרסמתי. המפגשים התקיימו במחזורים של עשרים דקות בכל שעה במהלך שש שעות, כך שכל "מטופל" קיבל שישה מפגשים בני עשרים דקות. בשעה הראשונה נפגשתי עם דנה, נועה ובר, כל אחד ואחת למשך עשרים דקות, ובשש השעות הבאות חזרתי על מפגשים איתם באותו סדר. ה"טיפולים" צולמו ושודרו בחדרים הסמוכים לקליניקה בעת התרחשותם.

המשתתפים היו חופשיים בארבעים הדקות הפנויות שלהם לעשות כרצונם. חלקם נחו, או הסתובבו באזור הקליניקה, או צפו בשידור המפגשים עם המשתתפים האחרים. המשתתפים בקשו לברר סוגייה כלשהי או קונפליקט הקשורים לחייהם האישיים, בעיקר כזאת העוסקת במערכות יחסים שבהן הם נמצאים, בעוד שאני שמתי לעצמי כמטרה לדבר ולחקור את הסיטואציה המעניינת והמיוחדת שבה היינו. בגלל אורך הפגישות ומשך הזמן, נוצר/התאפשר תהליך כלשהו עם כל אחד מהם.

 

ניסוי בטיפול פומבי

 

טיפול נפשי כמעשה אומנותי

הרעיון שהטיפול הנפשי הוא מעשה אומנות והמטפל הוא סוג של אמן הוא רעיון שאני מאמין בו ומוקיר אותו. אולי זאת דרכי לנחם את עצמי על כך שלא מימשתי שאיפות אומנותיות קונבנציונליות יותר. אני מאמין כי המעשה הטיפולי הוא פעולה יצירתית המתרחשת בין שני בני אדם, שחברו יחד לצורך מעשה יצירה משותף הנוגע בעיקר לאחד המשתתפים, למטופל כמובן. והיצירה הזאת היא נפשו של המטופל. זאת הגדרה כללית שהפשטות והישירות שבה עזרו לי לחשוב על המעשה הטיפולי כאירוע יצירתי.

 

המטפל כאמן במה

מופע טיפול – למעשה כל שיח בעל מאפיינים טיפוליים המתרחש בפומבי, הוא הדגמה של מעשה היצירה המשותף של המטפל והמטופל. מעשה שבדרך כלל מתנהל בסודיות גמורה ובקליניקה סגורה. לאורך ההיסטוריה נעשו מופעי טיפול, וכאלה נעשים עד היום.

אחד מהמפורסמים שבטיפולים הפומביים הוא הטיפול בהיפנוזה שערך הנוירולוג הצרפתי הנודע ז'אן־מרטין שרקו בסוף המאה ה-19, מול עיני הסטודנטים בבית החולים סלפטרייר שבפריז. אחד מהצופים שבאו לחזות בו היה פרויד עצמו, שהתרשם עמוקות מטכניקת הטיפול בהיפנוזה בנשים שסבלו מהיסטריה, והחל גם הוא לחקור את הנושא. את מופעי הטיפול של שרקו אפשר לראות בציור המפורסם "שיעור קליני בסלפטרייר", שצייר אנדרה ברויה ב-1887.

בתוך עולם הטיפול מתנהלות גם כיום פרקטיקות בעלות ממד מופעי. כך למשל הריאיון הפומבי עם חולה חדש המגיע למחלקה פסיכיאטרית. הפסיכיאטר, או דמות משמעותית אחרת במחלקה, מראיינים את החולה לנגד עיני המטפלים האחרים, המנהלים דיון על המטופל לאחר מכן ושלא בנוכחותו; מטפלים זוגיים ומשפחתיים עובדים לפעמים בחדר עם מראה חד־כיוונית שמאחוריה נמצאים סטודנטים הצופים בטיפול ולומדים ממנו; סטודנטים יכולים לצפות גם בטיפול קבוצתי בפורומים שונים של טיפול. עולה על דעתי גם סבב הרופאים בבית החולים, שבעקבות הרופא הבכיר משתרך שובל של פרחי רפואה המכתר את מיטת החולה ולמד מתוך הדיאלוג של הרופא עם החולה.

לפרקטיקות אלו יש ערך טיפולי, אבחנתי ומתודי רב. הן הכרחיות להכשרת בעלי מקצוע. הפניית תשומת הלב לזוויות האומנותיות במופעים אלו נועדה להפיק מהן משמעויות נוספות ולראות אותן בעוד צורות. בעזרת זוויות ראיה אלו ניתן לחשוב על יכולת המשחק ועל הכריזמה של המציגים, ועל משמעותן בהעברת המידע; על העונג המתלווה לאופן הלימוד הזה, הן אצל המציגים והן אצל הקהל; על יכולת הבחירה החופשית והמעמד של החולה או המטופל באירועים אלו, וכך הלאה.

לא תמיד המטרה של המעשה הטיפולי הפומבי היא הדגמה לצורך למידה, לפעמים מופעי הטיפול נועדו לשכנע מאמינים בדרך מסוימת. כך למשל כאשר ישו הנוצרי הדגים את יכולתו הטיפולית הניסית כבן האלוהים, הוא עשה זאת כדי למשוך מאמינים, אליו ואל הדת החדשה שיצר. את מעשה הריפוי הראשון הוא עשה דווקא בחולה נפש. כאשר לימד בבית הכנסת בכפר נחום בא אליו אדם אחוז שד שצעק עליו. ישו גער בו והורה לשד לצאת ולעזוב את האדם, והשד אכן עוזב: וְאָמַר: מָה לָנוּ וּלְךָ, יֵשׁוּעַ הַנָּצַרְתִּי? בָּאתָ לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ? אֲנִי יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מִי אַתָּה — קְדוֹשׁ אֱלֹהִים! גָּעַר בָּהּ יֵשׁוּעַ וְאָמַר: ”שִׁתְקִי וּצְאִי מִמֶּנּוּ!” (‏מרקוס א: 24—25‏).‏ אין פלא שהשמועות על המקרה המרשים התפשטו בכל רחבי הגליל והביאו להתעניינות בישו ובדרכו.


- פרסומת -

מופעי הוצאת הדיבוק ביהדות, טקסי גירוש השדים או הרוחות הרעות בדתות אחרות, וכן טקסי וודו, מתרחשים בתוך הקשר דתי. הטיפול בהם מתרחש בחסות הדת, וכחלק ממנה וממנהגיה. ניצחון כוחות הטוב על הרוחות הרעות בא להראות את כוחם של הדת ושל המנהיג הדתי. טקסים אלו קיימים משחר ההיסטוריה ונבדלים בכמה מאפיינים בהתאם להקשר התרבותי שבו נעשו. טקסי הוצאת השד או הרוח הרעה התרחשו בפומבי ונבדלו בסוג הישות שיש "להוציא", אופי וצורת הטקס, תפיסת הקהל את טקס הוצאת השד וכן אופי מסיר האיום, בין אם הוא היה איש דת, רופא אליל, מקובל או אדם האמון על תפקיד זה מטעם הקהילה.

הטיפול הנפשי מושך אליו עניין וסקרנות רבים. המטפל הנפשי מופיע כדמות בסדרות טלוויזיוניות כגון "בטיפול" ו"הפסיכולוגית" או כמומחה בתוכניות ריאליטי כמו "חתונה ממבט ראשון". עוד הוא יכול להופיע כמראיין או מייעץ, כמו בתוכנית הראיונות של חוקר המוח והפסיכואנליטיקאי יורם יובל, "שיחת נפש". ברדיו נמצא את ורדה רזיאל ז'קונט המייעצת לפונים אליה. במקומות אלו עושה המטפל את מלאכתו באופן פומבי להנאת הצופים המזדהים עם הצעותיו לפונים ("גם אני הייתי יכול להגיד לו את זה"), או עם הפונים ("מה שהוא אמר לפונה מתאים גם לי, עצה טובה!"). הוא עושה זאת יחד עם האמירה המפורשת ש"זה אינו טיפול".

אנחנו עדים לפיכך לשימוש בפרקטיקה מסוימת שלא לשמה, אלא לצורך אחר, בידורי יותר. המטפל במסגרות הפומביות השונות משתמש בשיח הטיפולי למטרות אחרות. זאת באותו אופן שבו ניתן להשתמש בשיח משפטי או רפואי מבלי שיהיה זה משפט אמיתי או טיפול רפואי אמיתי, אם הדבר בא לידי ביטוי בסרטים וסדרות שבהם מעורב איש חוק או איש רפואה, או בתוכניות שבהן איש חוק או איש רפואה מייעץ לפונים. ניתן בהקשר זה להזכיר את זיוית אברמסון בתוכנית "קשר משפחתי", שייעצה למשפחות שונות על בעיות משפחתיות.

מופע הטיפול מרתק אותנו בגלל ממד ההזדהות שאנו חשים כלפי המשתתפים בו. אנו יכולים להציץ לאדם אחר ולתהליך שאדם אחר עובר, ועדיין להיות מוגנים כי לא אנחנו נחשפים. אנו רוצים לדעת עליו וגם רוצים לדעת מה יעלה בגורלו בטיפול. אנחנו עוקבים אחר המתרחש בטיפול כי יש שם סיפור מתפתח שיש בו אלמנטים דרמטיים. כמו בטרגדיה, אנו שואפים לקתרזיס שיבוא עם ההבנה של המטופל ועם השיפור במצבו, עם פתירת הקונפליקט הנפשי.

 

אם יש מטפל – זה טיפול

בעקבות דקארט שאלתי את עצמי: מה נשאר מהטיפול לאחר שנלקח ממנו מה שאנו סבורים שהופך אותו לטיפול? אני מטפל שנים רבות – אני גם מטופל שנים רבות – ועדיין איני יודע מהו הדבר המהותי שהופך טיפול לטיפול. אחת המוטיבציות שלי בפעולות פומביות אלו הייתה להרוס את כל הידוע והמוכר לי על טיפול, ולראות מה ישרוד את ההרס. ההרס היה גדול אך לא שלם, כך לדוגמה החוזה הטיפולי נערך מחדש. הזמן קוצר לחצי שעה, או לעשרים דקות כפול שש, או לערב אחד, במקום זמן הפגישה המסורתי, חמישים דקות. הסודיות המוחלטת הקשורה בתוכן הטיפול הופרה מעצם הפומביות של ה"טיפול" אל מול קהל. לא היה תשלום בגין השתתפות באירוע.

שלושה תיאורי המקרה הראו בצורה ברורה כי הדבר העיקרי ששרד את שבירת המערכת הטיפולית היה היחס כלפיו – ההעברה – היחס הבסיסי והלא מודע שיש לאנשים ברגע שהם נתקלים באיש טיפול. אחד הדברים שהדהימו אותי הוא שברגע שהצהרתי על עצמי כמטפל, החלו להתנהג אליי ככזה בין אם רציתי בכך ובין אם לא.

לפני שנים רבות, כאשר הייתי חייל נח"לאי בעיר קטנה בדרום הארץ, ארגנו, אני וחבריי לגרעין, עדלידע גדולה. אחד הדוכנים בפורימון הצבעוני היה זה של מגדת עתידות. אחת מחברות הגרעין, שחקנית נהדרת ומוכשרת, התחפשה לצוענייה וישבה בתוך אוהל קטן שבמרכזו כדור בדולח. היא סיפרה לכל אחד ואחת מאלו שבאו לפתחה על עתידם, תוך שהיא מתבלת את הסיפורים בגוזמאות נפלאות ואיומות. מיותר לכתוב כי לא הייתה לחברתנו לגרעין שום יכולת לדעת את העתיד ועדיין, גם לאחר שהאירוע הגדול נגמר והפורימון נאסף וקופל, נראה תור קטן מחוץ לאוהל מגדת העתידות.

הפונקציה של זה שיודע את צפונות הנפש, כמו הפונקציה של זאת שיודעת את העתיד, היא כזאת המושכת אליה אמונה ותקווה אצל כולנו. גם כאשר לא נשאר דבר מהמסגרת המקורית של שעת הטיפול, המשיכו המשתתפים בניסויים שערכתי לפנות אליי כמטפל ולבקש את עזרתי.

המשתתפים, לפחות חלקם, בקשו ממני לדעת עבורם, במובן הקונקרטי ביותר, מה עליהם לעשות, איך עליהם לנהוג ואיך להיות. דבר המזכיר את מה שלאקאן כינה "הסובייקט שאמור לדעת". המטפל כזה שיש לו ידע על הסבל של המטופל ולכן יכול לעזור לו. ההעברה כלפי דמות שאמורה להיות חזקה ויודעת היא החייאה של הזיכרון העמום שלנו כתינוקות וכילדים כלפי הורינו. ניסיון לא מודע מעיקרו לשחזר את דפוסי הקשר הקדומים שלנו עם דמויות משמעותיות בעברנו.


- פרסומת -

 

מ': אתמול, כשאמרתי למטפל שלי את זה... שאני באה לדבר הזה... אמרתי לו ש"אתה לא מאמין, אני עושה משהו... בוא תתרגש איתי שאני עושה משהו שאני אף פעם לא עושה". היו לו הרבה שאלות ולא ידעתי לענות על אף אחת מהן. "את הולכת לדבר על עצמך בנוכחות עוד אנשים?" הוא שאל, ולא ידעתי מה לחשוב על זה, כי לא היה לי מושג, סתם הסכמתי, כמו שאמרתי...

ר': את הולכת לדבר על עצמך בנוכחות עוד אנשים?

מ': כן. ואז אמרתי שנדבר איתו על זה בשבוע הבא. פתאום חשבתי שאולי הוא מרגיש שהוא לא מספק אותי.

ר': אולי, אולי את מרגישה שהוא לא מספק אותך?

מ': יכול להיות. בוא נגיד, שאם לא הייתי עכשיו בטיפול – אז בטח זה היה גם יותר מלחיץ אותי ולא הייתי באה, אבל זה גם היה יותר מושך אותי. אני לא מרגישה שאני באה עכשיו מהמקום הנורא־נורא נזקק, כמו שאני יכולה להיות.

ר': זה בעצם לא טיפול, אנחנו בחנות בגדים ואנחנו מדברים.

מ': בחנות מעולה.

ר': בחנות מעולה. הייתי פה פעם אחת בסיור לוקיישנים וקניתי שתי חולצות. אבל לשכנע את הבן אדם שיושב מולי, "שמע, זה לא טיפול" – זה נורא קשה.

מ': אבל אנשים מחליטים לעצמם אם זה טיפול. אתה לא תגיד לי אם זה טיפול בשבילי או לא. עצם זה שבאתי, שאני לא בבית מכינה ארוחת ערב...

(דיאלוג שלי עם אחת המשתתפות מתוך הפרפורמנס "מדעי החלום")

 

"אתה לא תגיד לי אם זה טיפול בשבילי או לא". המשפט הזה נאמר, גם אם לא במילים אלו ממש, על ידי רוב המשתתפים. הם החליטו לעצמם שאם יש מטפל, אזי יש טיפול, והיה קשה להסב את תשומת לבם לכך שאין זה טיפול בעצם.

משתתף אחר פתח את דבריו, ביושבו מולי בחדר ההלבשה של חנות הבגדים, ואמר: "האמת היא ש-15 שנה לא הייתי במעמד הזה, המעמד של טיפול".

"תסתכל סביבך, אתה בחנות בגדים", עניתי.

"כן אבל זה מרגיש כמו טיפול, אולי בגלל הכיסאות והמרחק, אולי אם נתקרב זה ירגיש כמו בית קפה". בהמשך השיחה הוא אמר שהוא חושב לחזור לטיפול ושהמפגש איתי יעזור לו להחליט האם לחזור או לא.

באחת השיחות במופע הטיפול שהתרחש אצלי בקליניקה, ביקשה משתתפת שאומר לה אם אחרי שהמיצג ייגמר כדאי שתלך לחברתה או שלא – דילמה שעליה הייתי אמור לענות לה מתוקף היותי זה שאמור לדעת. אפשר לומר כי יש בנו משהו המחפש אחר מבוגר אחראי יודע ובעל ביטחון, מן דמות אב או אם, שאליהם נוכל להשיא מבט ועל פי מוצא פיהם ננהג. זהו רעיון פסיכולוגי פשוט, שנועד להסביר מדוע למשל כאשר אנחנו פוגשים רופא באירוע חברתי אנחנו מספרים לו את הבעיות הגופניות שלנו, וכאשר אנו פוגשים מטפל אנחנו מספרים לו את מכאובינו הנפשיים.

 

זבוב על הקיר – השפעת הפומביות על המשתתפים

מתוך הפרפורמנס הטיפולי:

 

מ': כן. הסיטואציה הזו, שאנשים בחוץ מקשיבים ואנחנו מדברים… אני חושב שמה שאני מאוים ממנו במיוחד בסיטואציה הזאת הוא זה שאני לא רואה את מי שמקשיב. זאת אומרת, אם הייתי יודע שהשיחה הזאת מוקלטת...

ר': היא מוקלטת.

מ': סבבה, היא מוקלטת אבל אנחנו יושבים בסיטואציה אינטימית. אני אומר, אוקיי, השיחה מוקלטת. אז אולי מישהו אח"כ ישמע את זה, אבל עכשיו ברגע הזה אני יכול לשבת ולהתרכז במה שקורה בינינו. העובדה שיש כאן ועכשיו אנשים שעומדים בחוץ, שאני לא רואה אותם... אני מכיר כמה מהאנשים, אני יודע מי הם, אבל את רובם אני לא מכיר. לפעמים אני שומע אותם מפטפטים בחוץ ואני יודע שהם לא מקשיבים, אבל אולי יש כמה שיושבים בשקט וכן מקשיבים. יש מסתורין כזה, שהוא מבחינתי הנושא של הפגישה הזאת. החלומות שאני מספר או הדיונים שאני מעלה – אני בעצם מרגיש שאני מדבר מול קהל רעול פנים, אנונימי.

ר': קצת כמו להופיע בבר כשאנשים אוכלים צ'יפס ושותים בירה.

מ': כן, רק שאני אפילו לא רואה.. נגיד, אם בבר יש מישהו אחד שעומד בפינה, אפילו בחושך ומקשיב – אני רואה שהוא עושה את זה.

 

המשתתפים במקרים השונים התייחסו לפומביות במספר אופנים. בדוגמה שהבאתי כאן המשתתף עסוק בקשב של הקהל למתרחש בחדר. האם מקשיבים לו? האם הוא צריך להיות מאוים מההקשבה של הקהל? ואיך ההקשבה הזאת משפיעה על האינטימיות שבשיחה שבינינו.

התחלתי לחשוב על נושא הפומביות של הטיפול הנפשי לפני שנים רבות בעקבות פגישה עם מטופל, שהפך את הביטוי "זבוב על הקיר" לדבר קונקרטי ומציאותי. באחת הפגישות שלנו זמזם זבוב בחדר, הבחור הצעיר דיבר על הזבוב כאילו הוא מקשיב לנו ומבין אותנו, משל היה צופה בפגישה. באותו זמן מטופל אחר העלה את הרעיון שאנחנו נמצאים ב"אח הגדול" ושבעצם צופים בנו בבית. אסוציאציה נוספת שעלתה היה הסרט "המופע של טרומן", שבו מגלם ג'ים קארי אדם רגיל החי את חייו בעולם, מבלי לדעת שהוא דמות ראשית בהפקת ריאליטי אדירת ממדים המשודרת בטלוויזיה להנאת הצופים.

התחלתי לחשוב על רעיון ה"זבוב על הקיר" כמשאלה להיראות ולזכות ביחס ובהכרה. משאלה של המטופלים שלי, שמן הסתם חברה למשאלה שהיא גם שלי. הצורך האנושי בהכרה ובנראות הוא אחת העובדות הנוכחות ביותר בחדר הטיפולים. הצורך בהכרה והפחד מפני הכרה, הרצון להיחשף מול אדם משמעותי לצד הסיכון שבהיחשפות זאת, אלה הם צירים משמעותיים ביותר בנפש. אנחנו עושים דברים כדי שיכירו בנו ונמנעים מהכרה המאיימת עלינו. שאלות לגבי ההכרה של המטפל את עולמו הפנימי של המטופל ושאלות לגבי היכולת של המטופל החשוף להרשות לעצמו להסתכן באינטימית מול המטפל הן חשובות ומשמעותיות, שכן הן קשורות ישירות לסבל ולכאב נפשי. פחד מחשיפה הכרוך בפחד מאינטימיות מוביל לבדידות. צורך בחשיפה ותקווה ליחס ולתשומת לב מביאים לאכזבות או גורמים לאדם לעשות דברים היכולים לפגוע בו. בחדר הטיפולים מתרחשת החשיפה מול המטפל, בטיפול הפומבי החשיפה היא רחבה יותר.


- פרסומת -

המשתתפים הגיבו לחשיפה בשתי דרכים עיקריות. האחת הייתה זהירות יתר. למשל שאלות לגבי דעתם של אנשים מהקהל המאזין, ולגבי הדרך שבה ייתפסו על ידי הקהל הגבילו את היכולת של המשתתפים לדבר באופן גלוי וחופשי. אני חייב להוסיף שיש מידה של היגיון בשמירה על גבולות חשיפה מסוימים בסיטואציה כל כך גלויה וחושפנית כמו זאת שהתרחשה בטיפולים הפומביים שערכתי.

הצד ההפוך של אותה זהירות היה דווקא צורך לחשוף וגלות כדי שהקהל יראה וישמע וידע, מעין וידוי פומבי שאולי מחזיק מאחוריו משאלות להזדהות ולהבנה, ואולי גם משאלות להכרה ולקבלה. היו פעמים שבהם ניסיתי לעצור את החשיפה או לפחות לציין שהשיחה היא פומבית. הדבר לא עצר משתתפים מסוימים לשתף בתוכן שהיה נראה לי לעתים חושפני מדי.

כך למשל, אחת המשתתפות סיפרה על ילדותה ועל קשריה עם הוריה שהיו מסובכים וקשים, וחשפה דברים שאיני בטוח שבמחשבה שנייה הייתה חושפת בסיטואציה הזו. בחור אחר שיתף בתוכן אינטימי ואישי בעל אופי מיני, ומשתתפת נוספת דיברה על קשר מסובך במקום עבודתה. בכל המקרים נראו לי החשיפות מעט מוגזמות, וניסיתי לעזור למשתפים להבין ולחשוב אם הם באמת רוצים בחשיפה כזאת במעמד הפומבי. חשיפה מוגזמת היא חשיפה שיכולה לבייש את החושף אותה או שיכולה להרע לו ולסובבים אותו באופן כלשהו.

האם הסיטואציה גרמה לנוכחים לחשוף את עצמם? אולי המרכיב הווידויי שבטיפול הנפשי הוא זה שגרם להם להיחשף, או הרצון להעביר לי את מירב המידע בכדי שאוכל לעזור להם? גם המשאלה שישמעו אותם, שיקשיבו לסיפור שלהם שיחקה ככל הנראה תפקיד.

רוב המשתתפים נהגו כאילו אין קהל וכאילו אני המקשיב היחיד. רק קולות הקהל מבחוץ או פתיחת הדלת בחדר ההלבשה או הקהל שהסתובב סביב שולחן המשפחה בגלריה הפריעו לניסיון לשמור על הפרטיות של השיח המשותף. פרטיות שאף פעם לא הייתה, שכן הדברים נשמעו ולעיתים גם נראו בחדר השני, או שהיו גלויים ופתוחים בגלריה.

קהל המאזינים, הן בגלריה והן בחלל הקליניקה, התנהל כשותף לאירוע. האנשים בקהל הקשיבו בסקרנות ובעניין, והיו מרותקים להתרחשות שבחדר, משתתפים באופן פסיבי בנעשה. משתפים אחרים היו בחוויה שלהם, צחקו או התרגשו בהתאם לדברים שנאמרו בחדר, נהנו מהאפשרות להציץ ל"טיפול" של אדם אחר.

 

הנרטיב הביוגרפי יהיה לעד

בשלושת המקרים שבהם נכחו משתתפים בהתרחשות הטיפולית הפומבית נוצרו סיפורים. הממד הביוגרפי הונח לפניי בין אם רציתי בו ובין אם לא. מטרתי הראשונה בכל המקרים לא הייתה לפתור את בעיות הפונים או לקיים יחסי מטפל־מטופל בחדר הטיפולים, תהיה משמעותם אשר תהיה. לא חיפשתי להכיר את המשתתפים או לחקור את נפשם. רציתי לחקור בעזרתם את הסיטואציה של הטיפול הפומבי. למרות זאת כל המשתתפים סיפרו סיפור על עצמם וציפו לתגובתי הטיפולית. זאת גם הייתה הציפייה של הקהל.

את המשתתפים ב"ניסוי בטיפול פומבי" לא הכרתי לפני תחילת האירוע. הם נבחרו מבין אנשים שפנו אליי בעקבות מודעה בפייסבוק שקראה לאנשים סקרניים להשתתף במיצג. במהלך שש הפגישות הקצרות שעברנו יחד, עברנו תהליך היכרות והתמודדות עם קונפליקט שהיה דומיננטי בחיי המשתתפים באותה תקופה. כל אחד מהם פרש בפניי את סיפור חייו ואת הקושי שאיתו הוא מתמודד כרגע. אני ניסיתי לכוון אותם לדבר על האירוע שבו הם נמצאים, אבל המוקד הזה לא נשמר לאחר שלושה המפגשים הראשונים. בהפסקה בין שלושה המפגשים הראשונים לבאים אחריהם הועלתה בקשה מצד המשתתפים (או לפחות חלקם) ומצד הקהל ש"אכנס עמוק יותר", או במילים אחרות: שאטפל.

הקונפליקטים שהעלו המשתתפים סבו סביב זוגיות ומערכות יחסים. האם להמשיך קשר שאינו מיטיב? את מי לבחור מבין כמה אפשרויות? מה עדיף: בדידות או זוגיות? וכך הלאה. כל סיפור היה ייחודי והביא משהו מדמותם של המשתתפים.

 

המופע מתקיים גם בחדר הטיפולים

מופעי הטיפול שערכתי חידדו עבורי את המתח המתקיים בין אמת לבין שקר, ובין הצגה למציאות. מעבר למתח המובנה ביניהם, אנו יודעים כי רבים מאתנו וממטופלינו עסוקים בשאלת האותנטיות של עצמם ושל המפגש שלהם אתנו, ועם האנשים בעולמם בכלל.

בין הטיפול לפרפורמנס של הטיפול נמצא מרחב ביניים. זהו מרחב משחקי בהווייתו. כזה שבו אנו יכולים לנוע בין מה שמרגיש לנו אמיתי לבין מה שלא. במרחב הטיפולי אנו מתבוננים באמירות שלנו: האם הן מרגישות לנו אמיתיות? במובן הזה הטיפול הפומבי רק העצים את השאלה הזו. האם המופע הוא אומנות בלבד או שיש בו חלקים המרגישים אמיתיים למרות המסגרת הפתוחה? נוצר מצב שבו המשתתפים יכלו להופיע מבלי לשקר, להציג את עצמם מול קהל ועדיין להרגיש אמיתיים.

עקב כך מצאתי את עצמי שואל שאלות לגבי ההתנהלות שלנו כמטפלים ולגבי ההתנהלות של המטופלים שלנו כמטופלים. עד כמה שפת הגוף, אופן הביטוי ושאר הממדים הפרפורמטיביים שבסיטואציה משחקים תפקיד כלשהו, ועד כמה אנו נותנים לעצמנו להיות אנחנו/עצמנו? מתי שני הצדדים בדיאדה הטיפולית הם מזויפים ומתי הם אמיתיים?

את המתח הזה שבין אמיתי לפרפורמטיבי תיארה יפה אחת המשתתפות:

 

מ': אני גם חושבת שלפחות בשבילי, ממד ההופעה שקיים בכל מקרה מול המטפל, הוא כזה שמראש אני נורא חשדנית כלפי עצמי. זאת אומרת, כאן זה דווקא מוציא את הדבר הזה וזה מדליק בעיניי, כי גם ככה כשאתה בא למטפל זה סוג של הופעה בעיניי. מה, אנחנו לא בשליטה על מה שאנחנו מביאים? אנחנו בתקופות מסוימות יותר בשליטה ופחות בשליטה, או באשליה של שליטה, לא משנה. אבל אנחנו מאוד עסוקים בזה, אני חושבת. אני מאוד עסוקה בזה, אני מאוד חשדנית לגבי עצמי, גם אם אני מביאה משהו לכאורה נורא אינטימי לטיפול, או בכאלה שאני אומרת "רגע, זה הכי אמיתי שיש לך? זה היה הכי אמיתי?" לא בטוח. תמיד יש יותר. יש איש שמסתתר מאחורי הבגדים…

 

מנגד, כאשר אנו כמטפלים מתנהלים על פי קודים פרפורמטיביים מסוימים, אנו הופכים לקלישאות. כך למשל מתאר המטופל הצעיר בסיפורו של דיוויד פורסטר וואלאס "ניאון ותיק וטוב"3 את הקלישאה, ואת האמון שנוצר כאשר את מקומה של הקלישאה תופס ביטוי אותנטי יותר:

 

"המשרד הקטן גם הצחין מטבק של מקטרת, דווקא ריח נעים, כמו כן ד"ר גוּסְטַפְסוֹן לא רשם לעצמו הערות ולא ענה על כל דבר בשאלה או בשאר הדברים האנליטיקאיים הקלישאתיים שהיו הופכים את כל העניין לזוועתי מכדי לחזור לשם, בין אם זה היה עוזר ובין אם לא".

 

העמדה של המטופל במופע הטיפול מזכירה את זו של האמן במופע אוטוביוגרפי. בספרו "מופע עצמי – פרפורמנס ארט וייצוג עצמי", כתב דרור הררי: "תפקידה הראשון של האוטוביוגרפיה בפרפורמנס ארט הוא לתרגם את החוויה האישית, ההיסטורית, החרוטה בגוף ובזיכרון, לאירוע חי... במילים אחרות, מופע העצמי הוא שכתוב פרפורמטיבי של זהותו המדומה של היוצר."​​​​​​​4 או של המטופל במקרה של מופע הטיפול.

ה"מטופל" מציג את עצמו, מייצג את עצמו מולי ומול קהל, ובאקט הייצוג הוא משכתב את עצמו ויוצר זהות מדומה. להבנתי זהות זאת היא מדומה כי היא יציר הדמיון של היוצר, ובמובן זה כל זהות היא מדומה. סוג של יצירה עצמית בין האדם לעצמו ובינו למול אחרים.

 

אתיקה: פרפורמנס טיפולי אינו טיפול!

כמובן שצריך לחזור ולסייג שלא מדובר בטיפול, אלא בהצגה של טיפול, וששאלות הנוגעות לאחריות על הסיטואציה ולשמירה על ה"מטופל" היו נוכחות בסיטואציות כל הזמן. המשתתפים ידעו שהתהליך הוא חשוף ואינו סודי, והסכימו לכך. עם זאת, ומתוך רגישות לתהליך ולעוצמה שהוא יכול לעורר ומתוך מודעות לנטייה של אנשים רבים לבטוח באנשי טיפול, לתת בהם אמון ולהיפתח ללא בקרה, הייתי מחויב לשמור על המשתתפים ולהגן עליהם בכל מקרה שבו חשבתי שהחשיפה יכולה הייתה לפגוע בהם.

פרפורמנס טיפולי אינו טיפול, אבל יש בו מאפיינים של טיפול והיה עליי לשאת באחריות על הסיטואציה שנוצרה. את העובדה הזאת למדתי במהלך האירועים. הדבר תמיד קרה במפתיע מבלי שיכולתי לצפות אותו או לשמור על עצמי או על המשתתף מפני מה שאני הרגשתי כחשיפת יתר. אישה אחת סיפרה משהו אינטימי על חייה, אחרת תיארה מערכת יחסים קשה עם אביה בילדותה. היו כמה פעמים שבהם בקשתי מהמשתתפים לבדוק אם באמת מתאים ונוח להם לדבר על הנושא שהעלו לנוכח העובדה שהדיאלוג שלנו הוא פומבי.

לאור הניסיון שרכשתי, הבנתי כי עליי לחזור ולהתריע שמדובר באירוע פומבי, כמו כן להפסיק את אירוע אם נראה לי שהדברים שהאדם שיתף יכולים לפגוע בו, והוא חסר שיפוט לגבי ההשלכות של דבריו הפומביים. כמו כן נאלצתי לציין שוב ושוב כי לא מדובר בטיפול אלא בהצגה של טיפול.

 

סיכום

במאמר זה הצגתי שלושה תיאורי מקרה שבהם הצגתי את עצמי כמטפל במרחב ציבורי, במעין מופעי טיפול. בהתאם תיארתי את מקומו של המטפל כדמות ציבורית בשיח התרבותי, וכן תיארתי את פרטי המופעים וחילצתי מתוכם כמה מסקנות על הטיפול הנפשי בכללותו.

מסקנה אחת היא שההעברה היא המרכיב הטיפולי העיקרי השורד את העברת הטיפול למרחב הציבורי והאומנותי. מסקנה נוספת היא המרכזיות של הנרטיב, הסיפור, בטיפול הנפשי ובנפש עצמה. מרכיב נוסף שדנתי בו הוא ההבדלים – אך גם המשותף – להיבטים המופעיים, הפרפורמטיביים, של המטופלים בחלל הפומבי, ובחדר הטיפולים האמיתי.

 

 

הערות

  1. ליווי אמנותי: ערן איזנהמר. הפקת סאונד: אסף סטי. צילום: יאיר מיוחס.
  2. הפקה: יעל לויטל. צילום: טוליק גלאון. סאונד: אלעד דן.
  3. פוסטר וואלאס ד'. "ילדה עם שיער מוזר". הקיבוץ המאוחד. 2011
  4. הררי ד'. "מופע עצמי – פרפורמנס ארט וייצוג עצמי". רסלינג. 2014

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי, ר. (2019). להיות זבוב על קיר חדר הטיפולים: פרפורמנס טיפולי - הטיפול כאירוע אומנותי במרחב ציבורי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3892

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.