פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על תחושת הערך העצמי הנמוך של המטפלעל תחושת הערך העצמי הנמוך של המטפל
על תחושת הערך העצמי הנמוך של המטפל

על תחושת הערך העצמי הנמוך של המטפל

מאמרים | 1/12/2019 | 3,137

הערך העצמי של המטפל הוא נושא שלא מרבים לדבר ולכתוב עליו, גם אם הוא מעסיק רבים מבין המטפלים. במאמר זה נסקרות כמה תיאוריות לגבי ערך עצמי נמוך ודרכי התמודדות עמו, ומובא תיאור מקרה בדוי המדגים את היישום של גישות התמודדות שונות. המאמר חותם באמירה שיש צורך לתת לגיטימציה לעיסוק בהתפתחות האישית וברווחה של המטפל, כפי שניתנה לגיטימציה לעיסוק בהתפתחות האישית של האם וברווחתה, ולא רק בצרכי התינוק ובהתפתחותו.

על תחושת הערך העצמי הנמוך של המטפל

מאת רחל בר-יוסף-דדון

 

"בר-יוחאי, מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת, במערת צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך"

(מתוך "בר יוחאי", פיוט מן המאה הט"ז)

 

הערך העצמי של המטפל אינו נושא שמרבים לכתוב עליו, אבל אנחנו מודעים לאפשרות שמטפל לא יחוש טוב עם עבודתו (בולאס, 2000). לעיתים המטפל יושב על כורסת המטפל בתחושה של ערך עצמי נמוך, ושואל את עצמו: "האם אני מטפל נכון? אולי אני טועה? מתי המטופל יעזוב אותי?"

 

ערך עצמי נמוך ודרכי התמודדות עמו

פרויד, בספרו "אבל ומלנכוליה" (פרויד, 2002), מתאר באופן חי וכואב את החוויה של ערך עצמי נמוך:

"החולה מתאר לנו את האני שלו כשפל, כחסר תועלת וכמגונה מבחינה מוסרית; הוא בא בתוכחות ובגידופים כלפי עצמו, ומצפה לנידוי ולעונש. הוא משפיל את עצמו בפני כל אדם, מרחם על כל אחד ואחד מבני ביתו מכיוון שנקשרו אליו - אל איש כה לא-ראוי."

בכישרונו הספרותי ממחיש פרויד את החוויה הקיצונית של הירידה בערך העצמי, שלא פעם נתפסת לאדם מהצד וגם לאדם עצמו כחסרת היגיון.

פרויד גם טבע את המושג נרקיסיזם ראשוני ונרקיסיזם משני (פרויד, 1914). המושג "נרקיסיזם ראשוני" מגדיר את האהבה הבסיסית הטבעית של כל תינוק ואדם לעצמו, הנובעת מתחושה של אומניפוטנטיות. מאחר ובמהלך ההתפתחות תחושת האומניפוטנטיות נפגעת, בהכרח, מתסכולי המציאות, הילד, בהתפתחות התקינה, מתחיל להפנות את הליבידו והאהבה העצמית שלו כלפי הסביבה. אם חלה בעיה במעבר של השקעת האנרגיה מהאני לסביבה - מתפתח "נרקיסיזם משני", שבו אדם עסוק בעצמו, מאחר והוא אינו מעריך את עצמו מספיק, וכך הוא אינו מסוגל להשקיע מספיק אהבה וליבידו בזולת.

רוג'רס שם דגש על הפער בין ה"עצמי האידיאלי", לבין ה"עצמי בפועל" (רוג'רס, 1951). מדובר במעין משוואה מתמטית פשוטה: אם האדם מצפה מעצמו ליותר מכפי שהוא בפועל – הרי שתתרחש פגיעה בערך העצמי. שיפור של הדימוי העצמי יקרה, אם יהיה שינוי באחד מחלקי המשוואה: יש להנמיך את העצמי האידיאלי – כלומר לשאוף למקומות מציאותיים יותר – או לשפר את העצמי הנוכחי.

קוהוט (2009) טען שבתהליך גיבושו של העצמי, יש לתינוק צורך בסיסי ביחסי זולתעצמי משלושה סוגים: שיקוף (mirroring), האדרה (idealizing) ותאומות (twinship). השיקוף, הכולל יחס ההתפעלות ממנו, נחוץ כדי שהאדם יחווה את עצמו כבעל ערך ויהיה מסוגל להתפעל מעצמו בהמשך חייו. ההאדרה נחוצה כדי ליצור לעצמי הפנמה של ביטחון וערך. יחס התאומות נחוץ כדי שתהיה לתינוק תחושה שהוא מובן. התינוק מפנים את היחסים הללו בהדרגה, וכך נוצרת אצלו חוויית הערך העצמי. אדם שצרכים אלו שלו לא סופקו, נשאר עסוק כל חייו בערך העצמי שלו, כשהוא מנסה למלא את החסכים. אדם כזה אינו מסוגל לראות לגמרי את צרכי הזולת, שכן החסכים שלו מפריעים לו בכך.

ההתמודדות עם החסך הנרקיסיסטי אליבא דקוהוט, יכולה להתרחש בטיפול פסיכולוגי בו מוענקים למטופל אותם צרכי עצמי שלא קיבל בילדותו. על המטפל לספק למטופל את צרכי הזולתעצמי השונים באופן אמפתי, וכך הוא מסייע לו, לאט ובהדרגה, לבנות עצמי יציב, שלם וחיוני. בנוסף לכך, גם הצלחות ממשיות במציאות החיצונית יכולות לעזור לאדם להרגיש טוב עם עצמו, וכך לחזק את תחושת העצמי שלו (קוהוט, 1977).

זליגמן (2000) גורס, כי בתרבות המערבית הנוכחית, ההורים סבורים כי עליהם לחזק את הדימוי העצמי של ילדיהם על ידי מתן מחמאות. ההורים עושים זאת כי למדו מן הפסיכולוגיה הפופולרית, שאין זה מתאים לגדל ילדים בעודף ביקורת, מפני שביקורת מביאה לפגיעה בהתפתחותם הנפשית. אולם, טוען זליגמן, מחמאות כאלו לא יעזרו לגדל ילד עם ערך עצמי חיובי. כדי שהילד יגדל עם ביטחון עצמי הוא צריך להצליח בעולם האמיתי. על הילד להיות מסוגל ללמוד, להשקיע ולהתמיד. רק כאשר יצליח הצלחות אמיתיות בעולם בגלל מאמציו, הוא יאמין באמת לשבחי הוריו, וייבנה אצלו דימוי עצמי חיובי. כפי שמראים הנתונים (בר-יוסף, 1988), אכן יש מתאם חיובי בין הצלחה לבין שביעות רצון אחרי משימה.

נף (2015) מתייחסת לאספקט התרבותי-סוציולוגי של הערך העצמי. היא כותבת, כי בתרבות המערבית, בגלל הדגש שלה על המרכזיות של האינדיבידואל, יש לנו ציפייה למצוינות מעצמנו, למרות שסטטיסטית, הסיכוי שנהיה מצוינים הוא נמוך. במחקריה מצאה נף, כי אנשים חושבים שהם טובים מאוד במגוון תכונות, מה שכמובן אינו סביר סטטיסטית. בכך בעצם מראה נף, כי הציפייה להרגיש בעל-ערך היא ציפייה שאינה מציאותית, וכי עדיף להעז, כפי שברנס מציע (1999), להיות "ממוצע".

נף חקרה את התרבויות של תאילנד, טאיוואן וארצות הברית. בתאילנד הבודהיסטית היא מצאה דגש על ערכים של צניעות, התחשבות בזולת, חמלה והקרבה עצמית, ובארצות אלו מרבית האנשים מדווחים שהם גבוהים בערכים אלו. בטאיוואן, בתרבות של קונפוציוס, היא מצאה דגש על ביקורת עצמית שמסייעת לאדם לא להתרכז בעצמו אלא להתחשב בצרכי הזולת. בחינה סוציולוגית זו מאפשרת לראות, כי בכל תרבות יש ציפייה אחרת בנוגע לערך העצמי. אם בקליניקה בעולם המערבי אנחנו שומעים לא מעט את הרצון של מטופלים להיות בעלי ערך עצמי גבוה, כחלק מהצורך לפתח את האינדיבידואל בחברה המערבית (שטרנגר, 2005), הרי ייתכן, שבריטריט של מדיטציה בטאיוואן, אנשים יתלוננו על אי-יכולתם להיות מעניקים יותר.

עם זאת, יש גם ממצאים פסיכולוגיים, המשותפים סוציולוגית: בכל התרבויות מצאה נף, שביקורת עצמית גבוהה מקושרת לדיכאון וחרדה ולסגנון התקשרות שאינו בטוח. היא גם מצאה, כי אנשים עם ביקורת עצמית גבוהה גדלו במשפחות או בסביבות בהן הם היו חשופים לביקורת רבה כלפיהם, ולכן הם המשיכו לבקר את עצמם. אנשים אלו ביקרו את עצמם כי חשבו, שכך הם מונעים מהאחרים לבקר אותם, כך שתוקפנות עצמית הפכה להגנה מתוקפנות חיצונית.

נף כותבת, כי אחד הקשיים שיוצרת ביקורת עצמית מוגזמת הוא היותה מגשימה את עצמה. כך, בקשרים רומנטיים למשל, אנשים עם ביקורת עצמית מוגזמת חווים עצמם תחת ביקורת ומתעלמים מההיבטים התומכים והאוהבים של בני זוגם; ומטפל עם ערך עצמי נמוך עלול להתעלם מהיחס המאשר והמעריך של המטופל כלפיו, ועלול כך ליצור נבואה המגשימה את עצמה – כלומר שהמטופל לא יעריך אותו.

נף מציעה מגוון של תרגילים להתמודדות עם ביקורת עצמית מוגזמת. למשל, היא מציעה לאדם לכתוב לעצמו מכתב, שאדם שאוהב אותו היה כותב לו; או לייצר שיח לפי גישת הגשטלט, בין שלושה כיסאות המייצגים את האני המבקר, האני הנפגע והאני החומל.

לבסוף, בספר המוקדש כולו לנושא של שחיקה בגלל דימוי עצמי נמוך, מתייחס גולן (2015) לאספקטים ההרסניים, נפשית וגופנית, של דימוי עצמי נמוך. גולן מביא מגוון התערבויות, המתאימות לשילוב בטיפול פסיכולוגי בגישה אינטגרטיבי למטופל, הסובל מערך עצמי נמוך. גולן כותב, כי מטרת ההתערבויות אינה לעקור מן השורש לחלוטין את הביקורת העצמית, על כל צורותיה, אלא ליצור תגובה בונה ובריאה יותר אליה. גולן מציג התערבויות, שהן מתוקפות מחקרית. אביא כאן שלוש מן ההתערבויות: הראשונה (Schanche, 2013), רואה בביקורת-עצמית מאפיין של כמה הפרעות של אשכול C (הפרעות האישיות הנמנעת והאובססיבית-קומפולסיבית). אחת הטכניקות שלה נגזרת מהטיפול הפסיכודינמי קצר המועד של מק'קלו (McCullough, 1997), וכוללת חשיפה הדרגתית לרגשות, שבעבר הייתה הימנעות מהם. התערבות זו מעודדת פציינטים לחוות רגשות כמו חרדה, עצב, כעס ובושה כדי לאפשר להם בהדרגה להימנע מעמדה הגנתית של ביקורת עצמית – כלומר לבייש את עצמם במקום לחוות את הרגשות, לעבד אותם ולעכל אותם.

גישה נוספת אותה מביא גולן היא הגישה הפסיכו-חינוכית, שנמצאה יעילה במגוון הפרעות (Lukens & McFarlane, 2004). כחלק מגישה זו גולן מסביר לפציינט שלו, כי ביקורת עצמית היא הרסנית, נפשית וגופנית, אבל עם זאת הוא נמנע מגישה סמכותית מדי: הוא נזהר מהתעוררות עמדה חרדה מדי מפני הביקורת העצמית, ומסביר לפציינטים, כי ה"טריק" הוא להפסיק לכעוס על עצמך על עצם הביקורת העצמית.

הגישה השלישית היא גישת הדה-רפלקציה – dereflection. גישה זו שורשיה בפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית לפי סרטר (Sartre, 1939) , יאלום (Yalom, 1980) ופרנקל (Frankle, 1975), והיא מציעה לאדם שלא לעסוק יותר מדי בעצמו. לפי גישה זו היציאה אל העולם, המימוש העצמי בעולם לפי העצמי האותנטי שלך, עוזרת לשכוח כאבים פנימיים ולשנות את מיקוד החשיבה – אל האחר, אל המעניין והמשמעותי. גולן כותב, כי גישה זו לא אוששה מחקרית, אך היא מזכירה את גישת ההפעלה ההתנהגותית, BA, גישה אשר מתוקפת היטב לאחרונה, במיוחד עם הסובלים מדיכאון. גולן אף מספר על אשתו, שהיא פסיכולוגית קלינית, הסובלת ממחלה כרונית. הוא מצטט אותה אומרת, כי אין כמו הטיפול שהיא נותנת לאחרים, כדי לעזור לה לשכוח ולהתמודד עם קשייה שלה.

 

ערך עצמי נמוך של המטפל ודרכי התמודדות עמו

בהמשך לנאמר לעיל, יש להניח שרוג'רס (1951) יציע למטפל להשתדל פחות להיות מושלם. כך למשל, אל למטפל לצפות שלא יעזבו אותו – מפני שבמציאות עזיבות טיפול קורות בתדירות לא מעטה (רייך וברמן, 2018). לחלופין, על המטפל לדאוג לשפר את יכולותיו הטיפוליות – כלומר לשפר את העצמי בפועל שלו כמטפל.

קוהוט היה רואה במטפלים העסוקים יתר על המידה בשאלת הערך העצמי שלהם, פגיעוּת נרקיסיסטית הנובעת מחסכים נרקיסיסטיים בילדות, ואולי גם מפגיעות נרקיסיסטיות בשלב החניכה המקצועית שלהם. מטפלים כאלו עלולים לעיתים שלא לראות את צרכי המטופלים, אם אינם רגועים לגבי הערך העצמי שלהם, ולהשתמש בהם לעיתים כזולתעצמי. יש להניח, שקוהוט היה מציע למטפל לפנות למקורות שיחזקו את העצמי האישי והמקצועי שלו. מקורות כאלו יכולים להיות טיפול אישי פסיכולוגי, שיספק צרכי עצמי חסרים וכואבים, וגם הדרכה אישית, שתפקידה למלא חסכים נרקיסיסטיים בעצמי המקצועי. גם יחס תאומות עם קולגות, שייתנו תחושה של הזדהות עם קשייו של המטפל, יכול לסייע למטפל לבנות עצמי חזק וחיוני יותר. הצלחות במציאות המקצועית יכולות לשפר גם הן את תחושת העצמי של המטפל.

על פי גישתו של זליגמן, הדרך הראשונה להעלאת הערך העצמי של המטפל היא ההבנה, שהערך העצמי שלו נגרם על ידי היכולות שלו. ערכו העצמי יעלה, אם כך, אם ישפר את יכולותיו המקצועיות: הוא יכול לקרוא ספרות מקצועית, לכתוב ולחשוב על ההעברה הנגדית שלו, לקבל הדרכה או להשתתף בקבוצת עמיתים (ויניקוט, 1949; דנקן, 2012; נורקרוס וומפולד, 2018; נורקרוס ולמברט, 2018). המחקר על ה"סופר-שרינקים", כלומר המטפלים שנמצאו כאפקטיביים במיוחד, מצא בין השאר שמטפלים מצליחים אלו השקיעו פי שתיים זמן לכל מקרה (מילר, 2018). בנוסף לכך הם התמודדו היטב עם קשיים בברית הטיפולית ואספו פידבק לגבי תוצאות הטיפול באופן שוטף.

תרומתו של ביון לנושא תחושת הערך העצמי של המטפל מעניינת: הוא רואה את החלשת הערך העצמי של המטפל כתופעה חיובית. לדעתו, אם אין "שני אנשים מפוחדים" (ברמן, 1998) בחדר הטיפולים – הטיפול הפסיכולוגי אינו משמעותי. לשם מה לטרוח כדי לדעת את מה שכבר ידוע? בעיני ביון, עצם הצורך של האנליטיקאי לדעת ולהרגיש בטוח בעצמו, סותר מצב קיום בסיסי של המטפל, המצב של היות המטפל "ללא זיכרון וללא תשוקה". אני מצטטת (ביון, 2003):

"בפסיכואנליזה אין מקום לתשוקה; אין מקום לזיכרון, בהיותו מבוסס על התשוקות הקשורות לפעילויות-עבר השונות מן הפסיכואנליזה ובלתי נפרד מהן. התשוקה להיות פסיכואנליטיקאי טוב מפריעה להיות פסיכואנליטיקאי."

במקום הזיכרון והתשוקה, ביון ממליץ להחזיק בחוויה של אמונה – או בלשונו, act of faith – המיוצגת באות F (סימינגטון, 2000). במצב זה, הנפש פנויה לקלוט מה באמת קורה בין המטפל למטופל. האם ייתכן שמצב F זה הוא למעשה הערך העצמי המאוזן יחסית של המטפל? הרי מצב ה-F בכל זאת מאפשר סוג מסוים של ביטחון במתרחש בטיפול. גם אם המטפל מפוחד – הוא מרגיש בטוח בתהליך שבו הוא אוחז ומשתמש.

 

תיאור מקרה

כעת אביא תיאור מקרה בדוי של פציינט שהוא גם מטפל, אשר עסוק בסוגיית הערך העצמי המקצועי שלו, כדי להדגים את יישום הגישות השונות.

יואב הגיע אלי לטיפול בגיל 58. הוא היה עובד סוציאלי קליני בהכשרתו. מאחוריו היו לא מעט שנים של טיפול. הוא הגיע לטיפול כדי להתמודד עם סימפטומים של חרדה, שעלו בו בעקבות מותו של אחיו לפני לא מעט שנים. נוסף על כך הוא רצה לדבר על דרכו המקצועית. הוא הרגיש שהוא זקוק לשינוי, וזאת למרות שהייתה לו קליניקה משגשגת יחסית.

תוך כדי השיחות עלה, כי יואב לא העריך את עצמו מספיק כמטפל. הוא ציין שגדל במשפחה ביקורתית, אבל לא רצה להרחיב את הדיבור על הוריו. לדבריו, הוא כבר דיבר עליהם לא מעט בשני טיפולים קודמים שלו. בגילו, הוא כבר כעס עליהם פחות והבין אותם יותר. עם זאת היה ברור, כי חוויית השיקוף הייתה חסרה לו, ולא רק בתחום המקצועי. כמו כן, הדרישות הפנימיות שלו היו גבוהות מאוד, והיה ניכר שהוא סובל מסופר-אגו נוקשה. במהלך הטיפול יואב דיבר על חוסר הביטחון שלו בעצמו כמטפל: "אני יודע שאני בסדר", אמר באחת הפגישות, "אבל יש לי צורך כל הזמן כאילו להתחנף למטופלים, לרַצות אותם. אם מטופלים עוזבים כעבור כמה פגישות אני חושב שזה בגללי, שבי יש משהו לא טוב, שדוחה אנשים. מתי אני ארגיש נוח בכיסא המטפל? מתי אפסיק לפחד כל הזמן שיעזבו אותי, את יודעת, קליניקה פרטית וכל זה."

יואב סיפר על מכרה שפגש דרך הפייסבוק, צעירה ממנו, מטפלת כמוהו: "היא", אמר, "אמרה לי משהו פעם, ואני מקנא בה על זה. היא אמרה לי: אני מרגישה בנוח על כיסא המטפלת. היא מרגישה בנוח, והיא כזו צעירה, ואני?" יואב סיפר, שאותה מטפלת צעירה מרבה לפנות להדרכות פרטיות.

 

"אולי בזה הסוד?" אמר יואב. "אני לא יודע..."

יואב עצמו היה אוטודידקט. הוא למד הרבה מספרים מקצועיים.

אני שאלתי: "מה יכול לעזור לך להרגיש יותר טוב עם עצמך בטיפולים?"

"אני לא יודע", אמר יואב.

"בכל זאת", אמרתי, "שלוף תשובה שבאה לך באופן אינטואיטיבי, היא לא חייבת להיות נכונה."

"אולי אם פציינטים יישארו יותר זמן בטיפול? אם אקבל איזה פרס על איך שאני עובד?" אמר וחייך כשדיבר על הפרס.

"פרס...", אמרתי וחייכתי גם אני.

"אני חושב שאני זקוק להכרה של הקהילה המקצועית אולי? את יודעת, אני עובד במחשכי הקליניקה הפרטית שלי, ואף אחד לא יודע איך אתה עובד."

"והעובדה שגוף מכובד במדינה שולח לך מקרים, שאנשים מצליחים אצלך בטיפולים, לא עוזרת לך להרגיש יותר בנוח?"

"עכשיו כשאת אומרת את זה, אז אולי כן? אולי אם את תאמרי לי את זה שוב ושוב, זה ייכנס לראש שלי? אבל לא, כאילו אני לא רוצה שזה יקרה אפילו, את יודעת... כאילו אני לא רוצה לנוח על זרי הדפנה. אולי אני חושש, שהמנוחה הזו תגרום לי לא לעבוד טוב. שאני אזלזל... זה כמו... זה כמו נגד עין הרע כזה, כלומר עדיף לי לחשוב שאני 'לא משהו', ואז אהיה יותר טוב מזה. אם אחשוב שאני "משהו' אז אולי אשתחצן ואזלזל. את מבינה אותי? כאילו שנגזר עלי להיות כזה לא בטוח בעצמי, עם ביקורת עצמית וכל זה, את מבינה? אני לא רוצה להרגיש טוב עם עצמי, אני לא רוצה. אני מעדיף להישאר נמוך, 'בגובה הדשא', כמו שאומרים."

הנהנתי. לא ידעתי מה עוד לומר. חייכתי בצער קל.

"ואת יודעת גם מה, אני זוכר את זה בתור ילד, את יודעת שגדלתי בבית די ביקורתי, וכל זה, אז אם אני מלכתחילה אומר וחושב על עצמי ביקורת, אז פחות יבקרו אותי."

המשכתי לחייך והנהנתי. הסתכלתי עליו וצמצמתי כנראה את עיני.

"אני מבינה", אמרתי. סמכתי על הבעות הפנים שלי שיאמרו מה שרציתי לומר לו. אני יודעת שהבעות פני דרמטיות יחסית, ולא רציתי לומר איזה פירוש מתחכם. גם לא היה לי מה לומר.

נשמתי עמוק. הסתכלתי אם גם יואב נושם.

"בעיני עצמי", אמר, "אני צריך להיות תיאורטיקן גדול כמו ויניקוט. או אייגן. משהו כזה...". עיניי נפתחו לרווחה מולו.

"קשה, נכון?" אמר, "טוב, פרסמתי כמה מאמרים, אבל את יודעת, בעברית, וזה... ואני לא מחובר לשום אוניברסיטה כדי שאשב ואכתוב, ואלך לכל מיני סימפוזיונים וארצה בימי עיון וכל זה. אני, סתם, אני מטפל פשוט... והעצוב הוא, שאני עבדתי קשה כדי להגיע לחלום שאני נמצא בו כעת, ועכשיו אני רוצה עוד. ועוד. מה אני, אשת הדייג מהסיפור על דג הזהב? כל מה שיביאו לי אני ארצה עוד ועוד? אני לא יכול להיות מרוצה ממה שיש לי? שלא יחזירו אותי בסוף לצריף העץ העלוב שלי מרוב שאני שאפתן כזה."

 

ליואב ציפיות גבוהות מעצמו. מול ציפיות כאלו גבוהות (רוג'רס, 1951) אין כמעט אפשרות אלא להתאכזב. בסופר-אגו של יואב קיים עצמי אידיאלי גבוה מדי. מצד אחד סופר-אגו זה נותן לחייו של יואב משמעות ומטרה, אבל מצד שני הוא מניח אותו במצב שבו הוא לא מרוצה מעצמו במישור המקצועי.

 

"ואת יודעת", הוסיף פעם יואב בפגישה, "אני מצטער לפעמים שלא נולדתי במדינה דוברת אנגלית. אלו לפחות כותבים בשפה המדוברת והמתוקשרת בעולם, וזהו, יש להם מאמר, ספר, בלוג. העברית הזאת, מי מבין אותה בכלל."

ואז סיפר במבוכה על עוד מחשבה שלו:

"את יודעת", אמר, "לפני כשנה וחצי הייתה לי מחשבה, שהייתי רוצה לזכות בנובל...". חייכתי, ושוב פערתי עיני לרווחה.

הוא המשיך: "את מבינה איזה בעייתי אני? הנובל? באותה תקופה כתבתי במרץ את הבלוג המקצועי והמהגג שלי, כתבתי אותו גם באנגלית. הרגשתי נפלא. ממש מין שמחה גדולה, כמו שאומרים באנגלית, elation. את מבינה מה אני צריך כדי להרגיש טוב?
זה לא הגיוני. יש לי חברה בפייסבוק, שאני חושב שהיא מבוגרת ממני בחמש עשרה שנים. והיא כותבת: החוכמה היא לאהוב מה שיש לך. לא להתרכז במה שחסר לך. כן, זה נשמע בולשיט של פסיכולוגיה חיובית, אבל כנראה היא צודקת. בצהרים, לפני המנוחה, אני גם אומר לעצמי משפטי 'תודה' על מה שיש, אבל אני לא מרגיש ככה. גם פעם בטיפול לאקאניאני, והמטפלת לימדה אותי שם כל הזמן לברר איפה ה'תשוקה' שלי, לא להסתפק במעט מדי. ויותר מדי סיגלתי לעצמי את דרך החשיבה הזאת. אז תמיד משהו חסר, את יודעת. בבית, בקליניקה, ב'קריירה' שלי. בגילי אני צריך כבר לקבל את מה שיש. מספיק לטחון דברים כאלו, מה אני רוצה מעצמי? זה מתאים מקסימום לגיל שלושים פלוס. בן אדם, תרבות ה'אני' המפותחת כל כך של העולם המערבי במאה הקודמת ועכשיו, את יודעת, מעייפת, ולא כזו טובה. חפירה עצמית, מימוש עצמי – מילים שחוקות. הבודהיסטים צודקים: תהיה חלק מהכלל. תיהנה מהקבוצה. תפסיק לנסות להתבלט."

הקשבתי ויכולתי להתחבר למה שיואב אמר. גם אני חשבתי שלעיתים אנחנו, ובמיוחד אלו שעוסקים במקצועות הטיפוליים, כבר עייפנו מהעיסוק בעצמי ובאני שלנו.

"אבל בכל זאת", אמרתי, "הערכים האלו של מימוש עצמי והתקדמות טבועים בנו. אני מבינה שנמאס לך לדוש בהם, אבל יש גם יתרון באדם שמממש את עצמו, גם אם זה דרך מימוש מקצועי. לא צריך לעשות ניהיליזציה של הצורך להתקדם." שכחתי להיות אמפתית, אמרתי לעצמי. שוב אני בוויכוח סוקראטי. האם גם לי הייתה ירידה מסוימת בערך העצמי באותו רגע?

שבוע אחר כך יואב הגיע ודיברנו שוב על אותו נושא.

"אני סתם מרפה לעצמי את הידיים. אני... אני נלאה. אני מוציא לעצמי את הרוח מהמפרשים. אני כנראה טוב בזה. חבל. וחוץ מזה", אמר, "קראתי מחקר חדש. יש איזה אחד מילר, שמעת עליו?"

אמרתי שלא שמעתי.

"כן", יואב אמר, "הוא לא כזה ידוע בארץ. בקיצור המילר הזה כתב פוסט על המושג של סופר-שרינק. את יודעת מה זה?"

"לא", אמרתי.

"בקיצור", המשיך יואב, "סופר-שרינק אלו אותם מטפלים, שהם ממש ממש מעולים. יש להם תוצאות טיפול שהן ממש ממש יותר טובות מהאחרים. ומה שמאפיין אותם, אם אני זוכר, זה שהם קודם כל משקיעים פי שתיים זמן בטיפולים שהם עושים, כנראה כתיבה, קריאה, הדרכה? וגם שהם מנטרים את מצב המטופל, את יודעת, מה מצבו בכל שלב. ונדמה לי שהם גם מנהלים את היחסים הטיפוליים בצורה טובה. משהו כזה. אני לא זוכר בדיוק. בקיצור, החלטתי להשקיע יותר זמן בקריאה. לכתוב הרבה. גם ככה אני כותב. והחלטתי גם לכתוב קצת לעצמי לפני פגישה, על מה אני מרגיש כלפי המטופל."

"זה נשמע מעניין!" אמרתי בהערכה.

עברו כמה חודשים. יואב המשיך לבוא אלי. מדי פעם הוא דילל פגישה.

בינתיים הוא מצא פתרון שסיפק אותו: חוץ מהעובדה שהשקיע יותר זמן בכל מטופל, הוא החליט שהבלוג שכתב באנגלית יהיה המקום בו יממש עצמו. מקור הגאווה שלו. הוא המשיך לכתוב את המחשבות והניסיון והידע שלו על פסיכותרפיה בבלוג הזה.

יואב הרגיש, כפי שאמר: "טיפות מתחילות לטפטף לתוך הסיר הריק שלי... יש כבר קצת מים למטה, בסיר." יואב עדיין לא היה מסופק לגמרי, אבל פחות מתוסכל.

באחת הפגישות, כמה חודשים אחרי שהבין שהבלוג הוא "חלון הראווה" שלו, הוא אמר בפגישה: "את יודעת, נראה לי שבכל פעם אני צריך משהו אחר שירים לי את הערך המקצועי שלי. כשהייתי בן שלושים ומשהו מאוד רציתי שתהיה לי קליניקה פרטית. זו הייתה המטרה שלי. אחר כך רציתי שתהיה לי ספרייה ענפה אצלי בקליניקה. ועכשיו – הבלוג הזה, הכתיבה. אבל למה, למה האני שלי לא יודע להסתפק במה שיש? כל כך הרבה צרכים כאלו..."

אני חייכתי ואמרתי: "אתה יודע, לפני שנה היה אצלי פציינט די נורמלי כזה. הייתה לו פילוסופיית חיים שאהבתי. הוא אמר על עצמו: בכל פעם אני רודף אחרי מטרה אחרת. כשאני גומר את המטרה הזו, אני מציב לעצמי מטרה נוספת, שחשובה לי. ככה אני מאושר. האיש הזה פשוט קיבל את הצורך לרדוף אחרי מטרות שחשובות לו."

יואב חייך במרירות מסוימת: "אבל מה האני המקצועי הזה ירצה הלאה? מה עוד אצטרך?"

"אף פעם לא נחים", אמרתי, והוספתי בחיוך: "טוב לא נגזים. הייתה אחת שאמרה, "אני אנוח בקבר", והיא נפטרה באופן פתאומי. היא הייתה טיפוס די מצליחן, ידועה בארץ. אולי בשלאף שטונדה של האשכנזים נחים קצת?" חייכתי. יואב חייך אלי בחזרה: "את זה הרגלתי את עצמי רק לאחרונה לעשות, באמת. ואני נח מול ספארי וחיות בטלויזיה. אני וטבע... את מבינה?" חייכנו שנינו. מעט הומור אף פעם לא מזיק בטיפול, ובכלל.

 

דיון

למטפל הזדמנויות רבות לסבול מירידת ערך עצמי: תהליכים של דבליואציה ממטופלים, תקופות בהן הקליניקה הפרטית מתרוקנת יחסית, ביקורת מממונים או מעמיתים למקצוע ועזיבת מטופלים את הטיפול טרם זמנו להסתיים. ברגעים כאלו, המטפל עשוי לתהות לעיתים אם הוא משחזר מול המטופלים את חוויית היותו דחוי כילד.

נוסף על נטייה אישיותית לביקורת עצמית מוגזמת, שתורמת גם היא לערך עצמי נמוך של המטפל, הרי לא תמיד בשלבים הראשונים של ההתקדמות המקצועית המטפל זוכה להדרכה שמגבירה את תחושת הערך העצמי שלו.

בתיאור המקרה של יואב המטפל, הירידה בערך העצמי של המטפל נבעה מילדות בבית ביקורתי ומסופר-אגו נוקשה. בנוסף, ליואב היו צרכים סובייקטיביים אמיתיים למימוש עצמי, צרכים שהתקשה לתת להם תוקף, ובגללם תקף את עצמו בכאב (ליינהאן, 2006). בטיפול התרחש תהליך תיקוף לצרכים אלו.

נוסף על ההכרה בצורך בהישגים המציאותיים, יואב גם הוריד את הדרישות הגבוהות של הסופר-אגו שלו, שדרש ממנו להיות כמו ויניקוט או לזכות בפרס נובל. במובן הזה, הוא התאים יותר את העצמי האידיאלי שלו לעצמי המציאותי, בכך שהסתפק בינתיים בבלוג באנגלית שכתב.

בתיאור מקרה זה ניסיתי גם להמחיש, כי על המטפל להיות מוחזק ומוגן על ידי דמות נוספת, כפי שהאם, המחזיקה את התינוק, צריכה להיות מוכלת ומוגנת (ויניקוט, 2000; סימינגטון, 2000).

עם זאת, קל להיגרר להבנה אמפתית של המטפל וצרכיו לערך-עצמי תקין, אבל חשוב להציב גם גבול לצורך של המטפל בשימור הערך העצמי שלו. הטכניקה של דהרפלקציה, דורשת מאיתנו לעיתים לעסוק בזולת או בעניינים אחרים, ולא רק בעצמנו. חשוב בטיפול, אם כך, שנפריד – מתי משמעותי העיסוק שלנו בעצמנו ובערכנו העצמי, ותורם לטיפול, ומתי הוא הופך להתעסקות-יתר בעצמי. כמו בגישת ה-ACT (Hayes & Stroshal, 2004) – לעיתים עלינו לחיות את הסבל שבתוכנו, ולמרות זאת ובמקביל – להיות מחויבים לערכים של טובת הפציינט. איני רוצה שפסקה זו תישמע מוסרית מדי, או בולמת תהליכים של חקירת רוורי משמעותית בערך העצמי, אך אני רוצה לחדד, כי יש גבול להתעסקות בערך העצמי, וכי עלינו להיות מסוגלים לנוע על פני הרצף שבין התבוננות בעצמי לבין התמקדות בעניינים אחרים, ולהיות מודעים מתי העיסוק בערך העצמי שלנו הופך להיות לא פרודוקטיבי עבור הטיפול. כך למשל, בשעת טיפול, אנו יכולים במצב של "קשב צף" להיות עסוקים בשאלה – האם המטופל יתמיד בטיפול? התכנים ב"קשב הצף" שלנו, כפי שכותב ביון, הם חשובים וגם רלוונטיים לברית הטיפולית, אבל לעיתים המטופל יחווה שאלה כזו כעיסוק מוגזם שלנו בעצמנו ואולי גם בתשלום שלנו, ויעדיף שנהיה איתו וברצף האסוציאציות שלו. זוהי דילמה שעלינו לחיות אותה, ולהיות מודעים לה.

מאמר זה מצטרף למאמר קודם שכתבתי על מציאת העצמי האמיתי של המטפל (בר-יוסף-דדון, 2008). העלאת הנושא של הערך העצמי של המטפל היא המשך לכתיבה על נושאים רגישים, הנוגעים להתפתחות של המטפל. כפי שניתנה לגיטימציה לעיסוק בהתפתחות האישית וברווחתה של האם, ולא רק בתינוק (פלגי-הקר, 2005), כך חשובה הלגיטימציה לעסוק בהתפתחות האישית וברווחה של המטפל, להבין אותו ולתקף את צרכיו. כתיבה על נושאים אלו תוכל לעזור להתמודד עם תחושת הבדידות בקליניקה הפרטית. נושאים דומים שנראה לי שכדאי לעסוק בהם בהקשר זה הם היחס לכסף בטיפול (תודר-גולדין, 2012), התלות של המטפל במטופל שלו, מילוי מצברי המטפל, והמטפל המזדקן.

 

ולבסוף, בנימה אישית יותר:

צריך אומץ מסוים כדי לכתוב על נושא הערך העצמי של המטופל – אדם המתעסק יותר מדי בעצמו נתפס כבעייתי, ונוטה יותר לסבול מדיכאון (אקסנר, 2000). אבל כמטפלים התחנכנו לעמוד מול קושי, גם אם הוא מבייש או מביך. להיפך, אותם קשיים מביישים רק קוראים לנו לשים את האצבע על הכאב, כי בכאב הזה נמצאת אמת חדשה, נמצא גילוי. וכמובן, לעיתים יש לשים אצבע, ולעיתים יש להקשיב לתכני המטופל, במקביל לכאב שלנו. לא לכולנו מתאפשר לעבור תהליך טיפולי מיטיב. לפעמים אנחנו עוברים תהליכים מביישים הן בפני עצמנו והן בפני עמיתינו המטפלים, לפני שאנו מבינים שעלינו לתת לצרכים המקצועיים שלנו להתפתח.

וגילוי נאות: גם כתיבת המאמר מספקת כעת צורך שלי להתקדם מקצועית ולקבל מירורינג מהקהילה. כמו כולנו, גם אני מחפשת להצליח, לעזור לאחרים להצליח, ולמצוא את האני האמיתי המקצועי שלי - אך תוך שאני מודעת לקוים האגוצנטריים של הרפלקציה, קווים שיש לחיות איתם ולהכיר בהם.

 

 

מקורות

בולאס, כ. (2000) צילו של האובייקט. הוצאת דביר, תל-אביב.

בטיפולנט. Corrective emotional experience - חוויה רגשית מתקנת https://www.betipulnet...AA/

ביון, ו. (2003) במחשבה שנייה, תרגום: איריס גיל-רילוב, תל אביב: תולעת ספרים.

ביון, ו. (2018) קשב ופרשנות, תרגום: אמיר עצמון, תל אביב: תולעת ספרים, 2018.

בר-יוסף, ר. (1988) קיום מטרה ו/או פידבק כגורם מתווך בקשר בין ציפיות לשביעות-רצון. עבודת תיזה בהדרכת ד"ר יעקב שול.

בר-יוסף-דדון, ר. (2008) מציאת העצמי האמיתי של המטפל. פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy...=1792

ברמן עמנואל, (1998) "פנים רבות למלאני". בתוך: סגל חנה, מלאני קליין. הוצאת עם עובד, תל-אביב.

ויניקוט ד. (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד, תל אביב. עמ' 199-213.

ויניקוט, ד. ו. (1996) משחק ומציאות, תרגם יוסי מילוא, הוצאת עם עובד, תל-אביב.

יפה-ינאי, א. (2000) לכל אדם יש שביל. מודן, בן-שמן.

ליינהאן, מ. מ. (2006) הפרעת אישיות גבולית. הוצאת אח.

סימינגטון, ו.ו. (2000) החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, מאנגלית: אורה זילברשטיין, עריכה מדעית: דר' אילן נילמן, הוצאת תולעת ספרים, תל-אביב.

סליגמן, מ (2000) ילדות אופטימית - תכנית פסיכולוגית לבניית החוסן הנפשי של ילדים. עם עובד, תל-אביב.

פלגי-הגר, ע. (2005) מאי-מהות לאימהות. עם עובד, תל-אביב.

פרויד, א. (1987) האני ומנגנוני ההגנה. הוצאת דביר, תל-אביב.

שטרנגר, ק. (2005) העצמי כפרוייקט עיצוב - הפסיכואנליזה של זהויות בנות-זמננו. הוצאת עם עובד, תל-אביב.

תודר-גולדין, מ. (2012) שתיקת הכספים. שיחות, כרך כ"ו (3), 232-240.

Diener, Ed. "Subjective Well Being" Psychological Bulletin, 95, 3 (1984), pp. 542-575.

Diener, Ed et. Al. , "personality, culture, and subjective well being: emotional and cognitive evaluation of life", Annual Review of Psychology, 54 (2003), pp. 403-425.

Duncan, B.L. (2012) On Becoming a Better Therapist. : American Psychological Association; 1 edition.

Exner, J. E. (2000) A primer for Rorschach interpretation. Rorschach Workshops, North-Carolina.

Golan s.(2015) Erosion: The Psychopathology of Self-Criticism. Oxford University Press.

Frankl, V. (1975) Paradoxical intention and dereflection. Psychotherapy, 12, 226-237.

Freud, S. (1914) On Narcissism: An Introduction. Read books.

Hayes, S. C. & Stroshal, K.D. (2004) A Practical Guide to Acceptance and Commitment Therapy. Springer Publications, Switzerland AG.

Kohut, H. (1977) The Restoration of the Self 1st Edition. International Universities Press, Inc.

Kohut, H. (2009) The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. Reprint Edition, University of Chicago Press.

Lukens, E. P. & McFarlane, W. R. (2004) Psychoeducation as evidence-based practice: Considerations for practice, reserach and policy. Brief Treatment and Crisis Intervention, 4, 205-225.

McCulloug, L. (1997) Changing character: short-term anxiety regulating psychotherapy for restructuring defenses, affect, and attachment. New-York, NY: Basic.

Maslow, A. H. (1954) Motivation and Personality. Harper & Row, New-York.

Miller, S. (2018) Psychotherapy’s Most Closely Held Secret: Some Practitioners are more Effective than Others. Top Perfoming Blog,https://www.scottd...thers/

Neff, K. (2015) Self-Compassion: The Proven Power of Being Kind to Yourself. William Morrow Paperbacks.

Norcross, J.C. & Wampold, B.E. (2018). A new therapy for each patient: Evidence‐based relationships and responsiveness. Journal of Clinical Psychology, Online First, DOI: 10.1002/jclp.22678

Norcross, J. C., & Lambert, M. J. (2018). Psychotherapy relationships that work III. Psychotherapy, 55(4), 303-315.

Reich, C.M. & Berman, J.S. (2018). Are psychotherapies with more dropouts less effective? Psychotherapy Research. Online first publication, https://doi.org/10...34018

Rogers, C.R. (1951) Client-centered therapy, its current practice, implications, and theory. The Houghton Mifflin psychological serie,Hardcover.

Salzberger, s. and Kabat-zinn, J. (2002) Loving Kindness Revolutionary Art of Happiness. Shambhala Classics.

Sartre, J. P. (1939) Intentionality: A fundamental idea of Husserl’s phenomenology (trans. Josef Fell). Retrieved from http://www/mccoysp...y.pdf.

Schanche, E. (2013) The transdiagnostic phenomenon of self-criticism. Psychotherapy, 50, 316-321.

Simpson, S., Simionato, G., Smout, M., van Vresswijk, M.F., Hayes, C., Sougleris, C., & Reid, C. (2018) Burnout amongst clinical and counselling psychologist: The role of early maladaptive schemas and coping modes as vulnerability factors. Clinical Psychology and Psychotherapy, Online first DOI: 10.1002/cpp.2328.

Stern, D.N. (1995) The Motherhood Constellation: A Unified View of Parent-Infant Psychotherap. Routledge, 1st Edition.

Winnicott, D.W. (1949). Hate in the Counter-Transference. Int. J. Psycho-Ana., 30:69-74.

Winnicott, D.W, (2000) The Child, the Family, and the Outside World. Penguin Psychology Paperback.

Yalom, Y. D. (1980) Existential Psychotherapy. New-York, Basic.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-יוסף-דדון, ר. (2019). על תחושת הערך העצמי הנמוך של המטפל. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3889

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון9/12/2019

תודה. תודה מנשה על התגובה, נעים לקרוא אנשי מקצוע המזדהים עם חלק מהתוכן הרגיש מעט.
רחל

מנשה כהןמנשה כהן2/12/2019

תהליך חניכה והתפתחות מהריאלי לאידאלי. שלום רחל. את מפנה את תשומת הלב לסוגיה שלא נוח לעסוק בה בגלוי. אבל, המציאות היא ש'אני' היא ישות שבאופן פוטנציאלי מתהווה וצומחת, ולא נתון או 'מוצר מוגמר'. אפשר לומר, שהתפתחות המטפל היא תהליך חניכה אינדוידאלי שכל אחד עובר אותו אחרת; זה תלוי לא מעט במדריכים שאנחנו פוגשים בתהליך הזה, ולאו דווקא בטיפול נפשי שעברנו. אני מתחבר לעמדה העקרונית של ביון שבעצם טוענת שאיננו יכולים 'לא לפחד כלל', כי האדם האחר מייצג את הלא-נודע. אני אומר בנימה של אירוניה עצמית: עכשיו אני כבר מבין מה קורה בטיפול נפשי...