פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

מאמרים

מציאת העצמי האמיתי של המטפל

מאמר זה מתמקד בשאלת ביטוי העצמי האמיתי והעצמי המזויף של המטפל. המאמר שואב מושגים אלו מן התיאוריה של וויניקוט. במאמר אסקור את היתרונות של ביטוי העצמי האמיתי של המטפל בטיפול, לצד הסייגים לביטוי זה. כמו כן, אמנה שלוש סיבות עיקריות לקושי במציאת העצמי האמיתי של המטפל: סיבות אישיותיות; אופן הכשרת המטפל; והעמדה המשאילה את העצמי של המטפל – עמדה מצומצמת המובנית במצב הטיפולי. בהמשך המאמר אביא הצגת מקרה של מטופלת, שמקצועה טיפולי, ואשר עסקה בנושא זה בטיפול האישי שלה. במאמר ובדיון אעלה את הצורך אליו התייחס וויניקוט למצוא איזון בין ביטוי העצמי האמיתי לעצמי המזויף בטיפול, וכן הצעות שיכולות לסייע במציאת איזון עדין זה.

מתפרסם מ 26/6/2008 | 44,135 צפיות

תגיות: |

 

מציאת העצמי האמיתי של המטפל

רחל בר-יוסף-דדון

 

המושגים של "העצמי האמיתי" ושל "העצמי המזויף" (True and False Self) הם מושגים בעלי חשיבות רבה בפסיכולוגיה הקלינית של העשורים האחרונים, מאז מאמרו של וויניקוט על העצמי האמיתי והמזויף (וויניקוט, 1965). המושגים האלו חדרו לחשיבה הפסיכולוגית הטיפולית, וכך לא פעם בטיפול מטפלים עוזרים למטופלים לברר מהו העצמי האמיתי שלהם, כיצד ניתן לבטא אותו בחייהם, ובירור זה הופך להיות חלק דומיננטי וחשוב מהטיפול. מצד שני, לעיתים מטפלים עוזרים למטופלים, שאינם יודעים להשתמש היטב בעצמי המזויף שלהם, לעשות בו שימוש טוב יותר, על מנת להגן על העצמי האמיתי שלהם, ולהסתדר בצורה טובה יותר עם דרישות חברתיות חיצוניות.

על מנת להיזכר שוב בהגדרות של וויניקוט לגבי העצמי האמיתי והעצמי המזויף, אחזור כאן לטקסט המקורי, ואביא ציטוטים מתוך מאמרו החשוב: "עיוות האגו במונחים של עצמי אמיתי ומזויף" (וויניקוט, 1965):

"בבריאות: העצמי המזויף מיוצג על-ידי הארגון השלם של העמדה החברתית המנומסת, של "לא ללבוש את הלב על השרוול", כפי שניתן לומר. הרבה נעלם לטובת היכולת של האדם לוותר על אומניפוטנטיות ועל תהליכים ראשוניים בכלל, והרווח הוא המקום בחברה, שלעולם לא יכול להיות מושג או נשמר רק על-ידי העצמי האמיתי."

ובהמשך המאמר:

"יש עכשיו שני קוים אפשריים של התפתחות בסכימה של אירועים בהתאם להגדרה שלי. במקרה הראשון (ההדגשה במקור) האדפטציה של האמא היא טובה מספיק וכתוצאה מכך התינוק מתחיל להאמין במציאות חיצונית שמופיעה ומתנהגת כמו בקסם (בגלל האדפטציה המוצלחת יחסית של האם לתנועות ולצרכים של התינוק), ואשר פועלת באופן שאינה מתנגשת באומניפוטנטיות של התינוק. על בסיס זה התינוק יכול בהדרגה לבטל את האומניפוטנטיות. לעצמי האמיתי יש ספונטניות....

באפשרות השניה... היכן שהאמא אינה יכולה לעשות אדפטציה טובה מספיק, התינוק מפותה להיענות (compliance), ועצמי מזויף נענה מגיב לדרישות הסביבה והתינוק נראה כמי שמקבל אותן. דרך העצמי המזויף הזה התינוק בונה מערכת מזויפת של יחסים, ועל-ידי הפנמות גם משיג מראה של היותו אמיתי, כך שהילד יכול לגדול להיות ממש כמו אמא, אחות, דודה, אח או מי ששולט בסצינה באותו מצב. לעצמי המזויף יש תפקיד אחד חיובי ומאוד חשוב: להסתיר את העצמי האמיתי, ואת זה הוא עושה על-ידי היענות לדרישות הסביבה".

את המושגים של עצמי אמיתי ועצמי מזויף ניתן לבדוק בתחומים שונים של חיינו, ומאמר זה מתמקד בעצמי האמיתי של האדם היושב בכיסא הטיפולים בקליניקה. האם המטפל מסוגל לבטא את העצמי האמיתי שלו בטיפול? והאם זה חשוב שהמטפל יבטא אותו? האם למטפל יש אפשרות למלא את תפקידו כשהוא מבטא את העצמי האמיתי שלו? ומהו תפקיד העצמי המזויף שלו?

כאשר אני מעלה שאלות אלו, אני מודעת לחשש שקיים מביטוי מוגזם של העצמי האמיתי של המטפל. בהקשר זה, אציין את הסייג שאותו הדגיש וויניקוט: כדי שהעצמי האמיתי יוכל לצמוח, הוא זקוק גם לעצמי המזויף שיגן עליו ושיידע לעמוד בדרישות החברתיות הנחוצות והחשובות. מציאת העצמי הטיפולי האמיתי, שאליה אני מתייחסת במאמר זה, לא מתרחשת על ידי ביטוי עצמי של המטפל על חשבון ביטוי המטופל, פגיעה פיזית, מילולית או מינית במטופל, שבירת גבולות וחוקים טיפוליים חיוניים, או התנהלות שאינה מבוססת על ידע מקצועי.. ביטוי העצמי האמיתי פירושו, האפשרות לשילוב מאוזן ביטוי העצמי האמיתי לבין השימוש הנחוץ בעצמי המזויף.
לאחר ציון סייגים אלה אחזור לדון בחשיבות שיש לביטוי העצמי האמיתי של המטפל.

גישות הומניסטיות והתייחסותיות גורסות, כי יש חשיבות טיפולית עליונה למפגש של אני-אתה בטיפול, וברור שכדי שיהיה מפגש כזה, על המטפל לבטא את העצמי האמיתי שלו כאדם וכמטפל. לא ניתן ליצור מפגש אמיתי, אותנטי, מסוג מפגשי האני-אתה שבובר מתאר (בובר, 1980) מבלי ששני הצדדים יבטאו במפגש את העצמי האמיתי שלהם.

יתרונות נוספים לביטוי העצמי האמיתי של המטפל קשורים לכך, שכאשר המטפל אמיתי יותר הוא ייצור קשר טוב יותר עם המטופל, יוכל להיות גמיש ויצירתי יותר בחשיבתו ובתגובותיו במהלך השעה הטיפולית, וכן לעמוד טוב יותר בעוצמות הרגשיות של השלכות הזדהותיות ויחס ההעברה של המטופל.

נראה שיש יתרונות רבים לביטוי העצמי האמיתי של המטפל במהלך הטיפול הפסיכולוגי, מהו הקושי אם כן, בהיות המטפל אמיתי? באופן כללי ניתן היה להניח שכל מטפל שבחייו היומיומיים מבטא את העצמי האמיתי שלו – יהיה מסוגל לעשות שימוש באותו עצמי אמיתי גם כמטפל, זאת בעוד שאם המטפל אינו מבטא את העצמי האמיתי שלו כאדם (בחייו הפרטיים וכמטפל), הרי זוהי בעיה כללית של אישיותו, שניתן לפתור באמצעות הטיפול האישי שלו, או באמצעים אחרים.

אולם, לפי הבנתי וניסיוני, גם אם בחייו היומיומיים המטפל מבטא את העצמי האמיתי שלו, לעיתים קרובות בטיפול יהיה לו קושי לבטא את העצמי האמיתי שלו כמטפל, ובמיוחד – בהתחלת דרכו כמטפל. לעיתים דרושה לו דרך של שנים עד שיבטא יותר ויותר את העצמי האמיתי שלו בטיפול.

ומדוע שיהיה קשה למטפל לבטא את העצמי האמיתי שלו?

הסיבה הראשונה קשורה לדעתי לקושי אישיותי של המטפל כאדם בכלל לבטא את העצמי האמיתי שלו. אדם שמלכתחילה גדל בסביבה שאינה מאפשרת ביטוי של העצמי האמיתי, יתקשה לפתח עצמי טיפולי אמיתי. גם מטפל שהצליח, בשלב כלשהו של חייו, לבטא את העצמי האמיתי שלו בתחום כלשהו בחיים, כמו התחום החברתי, יכול להתקשות לבטא את העצמי האמיתי שלו בעבודתו הטיפולית. אדם כזה יצטרך בהדרגה להתמודד עם פיתוח עצמי אמיתי בחייו האישיים, החברתיים, וגם בחייו כמטפל, וסביר שהתפתחות כזו תקרה בשלבים . יתכן שבמצבים חברתיים הוא יוכל לבטא יותר את העצמי האמיתי שלו, ואילו במצבים מקצועייים העצמי המזויף שלו עדיין יהיה דומיננטי, וזאת בדומה לרעיון של ויליאם ג'יימס, שגרס כי האדם הוא שונה במצבי חייו השונים (ג'יימס, 1890).

הסיבה השניה לקושי של מטפל לפתח עצמי טיפולי אמיתי קשורה לדעתי לקודים נוקשים של החינוך המקצועי, שכמובן מתחברים לנטיות אישיותיות שקיימות מלכתחילה. לא מעט נכתב על חוסר הגמישות של ההכשרה המקצועית הפסיכולוגית בישראל ועל נטייתה לכיוון הפסיכודינמי-פסיכואנליטי, תוך הפחתה מערכן של שיטות טיפול אחרות, וישנה אף קבוצת פסיכולוגים ישראלית שיצאה לאחרונה בקריאה נגד מצב זה (לורי, 2007).

נוסף לדגש על אוריינטציה פסיכודינמית-פסיכואנליטית, ישנה במהלך ההכשרה הפסיכולוגית נטייה לחשיבה הירארכית בעבודה הטיפולית בסגנון של: "תגובה כזו וכזו למטופל היא טובה, ותגובה אחרת פחות טובה, והשלישית – גרועה ומזיקה". סגנון כזה של הכשרה שם דגש רב על "נכון/לא נכון" או אף גרוע יותר על: "טיפולי/מזיק", מה שיכול לגרום למטפל המתלמד, לאמץ לעצמו דרכים שנלמדו לגבי תגובות מתאימות כמטפל – מבלי לשאול את עצמו אם זה מדבר אליו כאדם וכמטפל. פעמים רבות גם ההדרכה במהלך תהליך ההכשרה אינה מעודדת הסתכלות פנימה של המטפל בנוגע לשאלות כמו: "איזה מטפל היית רוצה להיות?", "מה באמת היית רוצה לומר עכשיו, (או לא לומר בכלל)?" או "מה אתה מרגיש שהוא האני הטיפולי האמיתי שלך מתוך מגוון שיטות הטיפול האפשריות?". עצם זה שבארץ נלמדת בעיקר שיטת טיפול אחת, המבוססת על הגישה הפסיכודינמית-פסיכואנליטית, מגבילה את המטפל המתלמד, ולא מאפשרת לו ליצור היכרות המשמעותית עם גישות טיפול שונות ומגוונות, שיעזרו לו לתת לגיטימציה לאמיתות פנימיות שלו.

הסיבה השלישית שקיימת לאי-מציאת העצמי הטיפולי האמיתי של המטפל יכולה להיגרם מעצם המצב הטיפולי, שכרוכה באופן טבעי במתן מקום ומתן כבוד לעצמי האמיתי של המטופל, והצטמצמות טבעית של המטפל בפני המטופל. מתוקף תפקידו של המטפל, כמי שנותן מקום למטופל לפתח בטיפול את השיח שלו, את ההתפתחות היצירתית של הדיבור שלו, המטפל חייב לצמצם עצמו. כתב על כך רוטנברג (רוטנברג, 1990) בתארו את דמות האב ביהדות. הוא מתאר את הצמצום של האב על מנת שלבן יהיה מקום להתפתח, תוך שהוא שואב את מושג הצמצום מן הקבלה היהודית, שרואה את האלוהים כמי שצמצם עצמו על מנת שהעולם יכול להיברא. צמצום זה הוא חלק מהתהליך הטיפולי, ואין ספק שהמטפל גם משלם עליו מחיר של ויתור זמני על העצמי האמיתי שלו. גם קולקה ( קולקה, 1995) התייחס לתפקיד זה של המטפל של השאלת עצמו "לעצמיותו של המטופל על מנת לאפשר לה להתרחש ולהתהוות דרכו". עצם ההשאלה שבמצב כזה, שבו לאדם השני, המטופל, ניתן מקום לפתח את העצמי האמיתי שלו, תוך שהוא רואה את המטפל כ"זולת", יכולה להביא להתכווצותו ולצמצומו של העצמי האמיתי של המטפל, ולעיתים אף לחשש לאובדנו של העצמי (הומינר, 2008). במצב שכזה לא קל לתת למטופל לצמוח ולהיות אמיתי, ובעת ובעונה אחת להשהות את ביטוי העצמי האמיתי של המטפל, תוך שימוש זמני בעצמי מזויף. הדבר דורש דחייה והשהיה של ביטויי העצמי האמיתי של המטפל, כמו שקורה לעיתים במצבי הורות, שבהם ההורה מכוון קודם כל לצרכי התינוק או הילד, ורק משסופקו צרכי הילד – הוא מרשה לעצמו להתפנות לצרכי העצמי האמיתי שלו ולביטויים, וזאת, לעיתים, מתוך ויתור מודע ומכוון .

כפי שציין וויניקוט, יש להבחין בין ויתור זמני על אומניפוטנטיות, ויתור שמהווה בפני עצמו ביטוי של העצמי האמיתי, שמסוגל להשהות את עצמו ולהשתמש בינתיים בעצמי המזויף, לבין שימוש בעצמי המזויף שמגיע מתוך כניעה, היענות וחיקוי.

 

הצגת מקרה

רונה (שם בדוי) בת השלושים ואחת, אשר עוסקת במקצוע טיפולי, היתה בטיפולי במשך מספר שנים. מלבד הנושאים האישיים שבהם עסקה רונה היא הביאה לטיפול התלבטויות ושאלות רבות לגבי עבודתה הטיפולית.

רונה היתה אז בתחילת דרכה כמטפלת, אבל היה לה חשוב מאוד להרגיש נוח עם זהותה המקצועית. מספר שנים לפני כן הרגישה, שהשתחררה מהקושי להיות חופשייה ונינוחה בחברת אנשים, אבל בטיפולים שטיפלה חשה רונה שהיא אינה חופשיה. היא ידעה היטב את כל התיאוריות וכיצד יש לטפל, וגם היה לה מגע וקשר טוב עם מבוגרים וילדים בהם טיפלה, אך יחד עם זאת היא היתה שבה ומדברת על כך שהיא חשה "מאובנת" , "לא חופשיה ולא ספונטאנית", "קפואה", ופועלת "יותר מדי לפי איך שאני יודעת שצריך, ופחות מדי מתוך עצמי."

המצב הזה שבו עבדה כמטפלת גרם לה סבל. היא חשה שאינה מפיקה את המיטב מעצמה כמטפלת עבור המטופלים, למרות ש"לפי הפרוטוקול", כפי שכינתה זאת, התגובות הטיפוליות שלה היו טובות, היא יצרה קשר טוב עם מטופלים, והיא זכתה להערכה על עבודתה. לא רק שהיא חשה שאינה מפיקה מעצמה את המיטב, היא גם התלוננה שלפעמים הטיפולים משעממים אותה, ושאינה בטוחה שתרצה לאורך שנים לעבוד במקצוע זה - אם כך תרגיש תמיד.

רונה הכירה תיאוריות טיפוליות וידעה אפילו לומר שהיא חשה עצמה "מזויפת" לפי התיאוריה של וויניקוט, ושהיא פגועה נרקיסיסטית לפי קוהוט. כשדיברנו יותר על הנושא היתה נזכרת בעבודה שעבדה כמדריכה במועדון לילדים בעלי מוגבלויות, לפני שהחלה לעבוד כמטפלת. בעבודה זו לא הרגישה מזויפת או לא אמיתית. להיפך: היא יצרה קשר ודיברה עם הילדים "מתוך עצמה", היתה "היא עצמה". היא צחקה איתם, נגעה בהם, ציירה איתם, והרגישה שהיא נפגשת איתם "על אמת". אבל שם, הוסיפה, שם הייתי רק מדריכה. "לא היו חוקים לאיך מדריכים. כשאני מטפלת עכשיו אני יודעת המון. הידע הזה מפריע לי. כל הספרים והמורים והמדריכים עומדים לי מאחורי הראש כשאני מטפלת, הם מפריעים לי להיות רונה."

רונה סיפרה גם על הפנטזיות שלה, לפני שנרשמה ללימודים, איך תהיה מטפלת, ושהפנטזיות שלה היו קשורות לשיחות נפש שהיתה מנהלת בתקופת התיכון עם חברותיה. "שם," נזכרה, "הן היו מתייעצות איתי על בנים שהן רצו להתחיל איתם. ואני הייתי מקשיבה להן, ומייעצת להן מכל הלב. שם זה היה ממש כיף לעזור להן. אמרתי להן מה שחשבתי שהן צריכות לעשות. הייתי שם כולי. אבל בלימודים הבנתי שככה לא עובדים. למדתי לשקף, לפרש, לא להתערב. מה שעשיתי שם – אי-אפשר לעשות בטיפולים שלי. גם אם ארצה אני לא מסוגלת. זה לא מתאים. והנה אני נשארת כמו שאני - קפואה, משותקת. יש לזה מוצא?"

בטיפול דיברנו על כך, שבגלל הנטיות האישיותיות שלה, בשילוב עם החינוך בגישה פסיכואנליטית שקיבלה במהלך לימודיה ועבודתה, היא גזרה על עצמה חוקים מגבילים מאוד, שאותם לא הצליחה לשבור. בהמשך רונה דימתה עצמה לבובה מהשיר של דליה רביקוביץ' "בובה ממוכנת" (רביקוביץ', 1977), תוך שהיא מתחברת לחוויה הצייתנית והקפואה המתוארת בשיר, ולחזות החיצונית היפה והמזויפת שיש לבובה, שמתפרקת מבפנים:

בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת
ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,
ונפלתי אפים ארצה ונשברתי לשברים
וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.
 
ואחר-כך שבתי להיות בובה מתוקנת
וכל מנהגי היה שקול וצייתני,
אולם אז כבר הייתה בובה מסוג שני
כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת.
 
ואחר-כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות
אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים
ואילו כל צעדי היו מדודים וקצובים.
 
והיה לי שער זהב והיו לי עיניים כחולות
והייתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן
והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.
 

התקדמות בתקיעות שחשה רונה קרתה כשהצטרפה לסמינר על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שנערך במקום בו עבדה. שם החלה ללמוד על צורות טיפול שונות, והיא היתה מגיעה לטיפול מתפעלת מכך ששם "אפילו אומרים לאנשים מה לעשות, ולא מתביישים בזה, זה בסדר!" וגם ש"לא תמיד נייטרליים."

משקיבלה לגיטימציה מזרם טיפולי מוכר ומקובל לטפל בצורה אחרת מכפי שלמדה בתחילה, הבינה שניתן להגמיש את החוקים הנוקשים שלמדה ושגזרה על עצמה, ושהיא יכולה לבטא חלקים שונים של עצמה, שחשבה עד כה שלא ניתן לבטא בטיפול, כמו: הבעת דעה ועמדה, ביטויי הומור, שאלות רבות יותר ועוד. בהמשך הלכה רונה והרחיבה את השכלתה הטיפולית בגישות טיפוליות שונות, מה שעזר לה לתת לגיטימציה לעוד חלקים של עצמה שיכלו לבוא לידי ביטוי בטיפולים.

לקראת סוף הטיפול האישי יכלה רונה לומר על עצמה, שהיא מרגישה הרבה יותר נוח בכיסא הטיפולי. כעת יכלה להיות שותקת כשרצתה, נייטרלית כשרצתה וחמה ומסבירה, כשרצתה. היא הבינה שיש הרבה אפשרויות לגיטימיות בעולם הטיפול ואצלה בפנים. "עדיין," בסוף הטיפול אמרה, "עוד לא השתחררתי לגמרי. עם חברים אני יותר משוחררת. או שזה יקרה לי בעתיד, או שלא – אולי זה חלק מהתפקיד לא להיות משוחררים לגמרי. אבל אני מרגישה עוזרת יותר לאנשים, אפקטיבית יותר, והכי חשוב – אני אני. זה ממש חשוב לי. וגם למטופלים, נראה לי".

 

דיון

העליתי כאן נושא טיפולי שנראה לי חשוב ביותר, והוא הנושא של מציאת העצמי הטיפולי האמיתי של המטפל. נושא זה הינו מוזנח יחסית בתוך שפע הגישות הטיפוליות העוסקות בשאלה כיצד יש לטפל "נכון", וההתעלמות ממנו מבטאת התעלמות מהגיוון האישיותי של המטפלים השונים, ומכך שייתכן שכמספר המטפלים כך גם מספר סגנונות הטיפול.

ההתעלמות מפיתוח העצמי הטיפולי האמיתי של המטפל קשורה כמובן לחשש שביטוי העצמי האמיתי של המטפל יהיה מוגזם וחסר-גבולות ויפגע בטיפול. יש חשש שאם לא יעבוד המטפל לפי "כללי המקצוע" הוא יעבור עבירות אתיות שונות ויפגע במטופל, או שלא יספק למטופל אפשרות לפתח את העצמי האמיתי שלו. חששות מעין אלה קיימים הן אצל המטפלים, והן אצל הגופים האחראיים ללמד ולהכשיר את המטפלים, וקיומם מגן על המטופלים. עם זאת, מודעות לכך שהביטוי של העצמי האמיתי של המטפל אין פירושו שבירת גבולות או אי שמירה על כללי האתיקה – ניתן לעסוק בנושא זה בפתיחות תוך הכרה בחשיבותו.

הנושא של העצמי האמיתי, נושא שוויניקוט היה הראשון שניסח אותו בצורה זו, הוא נושא משמעותי מאוד בבריאות הנפשית של האדם ובתפקוד המיטבי שלו. את הנושא הזה ניתן לחלק למספר תחומים: התחום האישי, המקצועי, הגופני, המיני ועוד. כמו שאנו מדברים היום על סוגים שונים של אינטליגנציה (אינטליגנציה שכלית, רגשית, מינית ועוד) נראה שניתן להתייחס לסוגים שונים של עצמי אמיתי. מציאת העצמי האמיתי בתחום מסויים אינה מביאה בהכרח למציאתו בשאר התחומים, ואולי אפשר לתאר מאבק מתמשך של האדם למציאת העצמי האמיתי שלו בתחומים השונים של חייו: ביחסיו עם חבריו, עם בן או בת הזוג, בעבודתו הטיפולית, ביחסיו עם ילדיו, עם הוריו, ביצירתו ועוד ועוד. בעודי כותבת זאת גם אני למעשה נאבקת למצוא את העצמי האמיתי שלי ככותבת מאמרים.

ולעניין העצמי הטיפולי האמיתי: עם עלייה במגוון שיטות הטיפול ועם היכרות רבה יותר עם גישות התייחסותיות, השמות דגש על חשיבות המפגש האותנטי של אני-אתה בטיפול, יש לדעתי חשיבות רבה שתהליך ההכשרה וההתפתחות של מטופלים ישים דגש על התקרבותם לעצמי הטיפולי האמיתי שלהם. מעבר לדגש זה, עצם החשיפה למגוון גדול של שיטות טיפול יכולה לסייע לתת לגיטימציה להתפתחות של עצמי טיפולי אותנטי, כפי שהראיתי במקרה של רונה. התגברות על ההשקפה ההירארכית, שלפיה תגובה או סגנון טיפולי אחד עדיף על משנהו, תסייע למטפלים מתחילים ומנוסים לבטא טוב יותר את העצמי האמיתי שלהם. מציאת העצמי הטיפולי האמיתי פירושה מציאת היכולת של המטפל לשבת בנוח בכסא הטיפולים, בצורה אותנטית, מתחשבת, מקצועית ויצירתית.

 

ביבליוגרפיה:

James, W. (1890) The principles of psychology. New-York: Holt, Rinehart and Winston.

Winnicot, D. W.(1965) Maturational Processes and the Facilitating Environment. London, Hogarth Press, and The Institute of Psycho- Analysis.

בובר, מרדכי מרטין (1980). בסוד שיח. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.

הומינר, דפנה (2008). "מי מפחד מפסיכולוגית העצמי?" סקירת המפגש בצוותא עם הרצאתו של ד"ר חזי כהן. אתר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות.

לורי, אביבה (2007) מרד הפסיכולוגים, עיתון "הארץ".

קולקה, רענן (1995). עולמו הרוחני של המטפל בין הקשבה לפירוש: על התפתחותה האפשרית של הפסיכואנליזה מאינדיבידואליות לסובייקטיביות. שיחות,כרך ט' חוברת מס' 3, עמ' 191-198.

רביקוביץ', דליה (1977). כל משבריך וגליך. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א.

רוטנברג, מרדכי (1990). קיום בסוד הצמצום, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-יוסף-דדון, ר. (2008). מציאת העצמי האמיתי של המטפל. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1792

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל ליכטשיעל ליכטש12/1/2010

היה מאוד מעניין ותורם לקרוא. תודה רבה על השיתוף!

רותם אביטוברותם אביטוב6/8/2008

מאמר קצר וקולע, איכותי ומתרגם באלגנטיות את המצב בשטח.

כל הכבוד שהעלית נושא כה חשוב לכותרות. אני בטוח שרבים מוצאים את עצמם מבין השורות ללא קשר לדרגתם המקצועית ושנות הותק.

שמחתי לקרוא את המאמר ומקווה לקרוא עוד מפרי עמלך!

רותם אביטוב

בר-יוסף-דדון רחלבר-יוסף-דדון רחל25/7/2008

תודה על התגובות.

ממש תודה למגיבים, זה משמעותי לקרוא שקוראים ושזה משמעותי.

רחל

חיים חייםחיים חיים23/7/2008

מאמר רלוונטי וכנה, תודה.

ליאת שני כסיףליאת שני כסיף20/7/2008

מאמר חשוב ומעניין, תודה..

דניאל ווייסהוטדניאל ווייסהוט11/7/2008

הביטוי העצמי של המטפל [ל"ת]. ברכות על המאמר היפה, אשר דן סוגיה מורכבת ואף שנויה במחלוקת.