פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הגופאני: המרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי כמרחב הביניים / תמי פולקהגופאני: המרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי כמרחב הביניים / תמי פולק
הגופאני: המרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי כמרחב הביניים / תמי פולק

הגופאני: המרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי כמרחב הביניים / תמי פולק

ספרים | 15/10/2019 | 478

חיבור זה מציע רשת מושגית חדשה להתבוננות במרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי. ההפריה ההדדית בין המפגש הטיפולי ברוח התאוריה הפסיכואנליטית לבין הפילוסופיה הפנומנולוגית מניבה את הגופאֲני כסכמה קיומית של מרחב זה. מתוך תיאור הקשר העמום והפרדוקסלי בין תכתיבי המבנה הגופני והפונקציות שלו לבין הפתיחות האסתטית, מתגבש הגופאֲני למעין מפה קלינית־תאורטית של מרחב ביניים מגולם (embodied transitional space). כך נחשפת 'האנטומיה של הפתיחות הפסיכו־פיזית' המזמינה המזמינה בין השאר גם להרחבת אופנויות התקשורת הטיפולית.

הגופאני: המרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי כמרחב הביניים

תמי פולק

הגופאני

המרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי כמרחב הביניים

הוצאת כרמל

 

חיבור זה מציע רשת מושגית חדשה להתבוננות במרחב הפסיכו־פיזי הראשיתי. ההפריה ההדדית בין המפגש הטיפולי ברוח התאוריה הפסיכואנליטית לבין הפילוסופיה הפנומנולוגית מניבה את הגופאֲני כסכמה קיומית של מרחב זה. מתוך תיאור הקשר העמום והפרדוקסלי בין תכתיבי המבנה הגופני והפונקציות שלו לבין הפתיחות האסתטית, מתגבש הגופאֲני למעין מפה קלינית־תאורטית של מרחב ביניים מגולם (embodied transitional space). כך נחשפת 'האנטומיה של הפתיחות הפסיכו־פיזית' המזמינה המזמינה בין השאר גם להרחבת אופנויות התקשורת הטיפולית.

 

ד"ר תמי פולק היא מטפלת ומדריכה למבוגרים וילדים, עורכת הספר אני לא זז, אל תזוזי! (אסיא, 2014), מלמדת במסלול 'מצבים מנטליים ראשוניים' בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ובתוכנית "שעטנז" במרכז ויניקוט.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


פרק 11: מרחב הלולאות המפותלות

בפרקים הקודמים תיארתי את המיכל-הגופני וההילה כאופנויות גילום של מרחב ביניים אונטולוגי. הן אמורות לחבור זו לזו כמצע התפתחותי, שבו מתרחשת תנועה קיומית מיטיבה בעמימותה בין מובחנוּיות – תנועה הכוללת גם את אפשרות החריגה מעבר למבנה העצמי. פרק זה יציג – באופן חזותי, תיאורטי וקליני – מופעים של פסאודו-מרחב ביניים, הנוצרים משיבוש המרחב הפסיכו-פיזי. אתאר מרחב מתעתע זה, תוך התייחסות ללולאות הנוצרות מפיתול של משטח דו-ממדי סביב עצמו. כמו במהלך הספר כולו, אתחיל מן החומרים הגולמיים ביותר שאליהם התוודעתי במפגשים טיפוליים עם ילדים אוטיסטים. משם אמשיך לתיאור של "מרחב הלולאה השטוחה" באזורי התפתחות נוספים, כפי שבאו לידי ביטוי בטיפול בילדים ומבוגרים, שאצלם הפיתול הסגור הוא רק בגדר מרכיב במבנה אישיות מורכב יותר.

המטא-פסיכולוגיה מעניקה מקום נרחב להמשגת המרחב הנפשי כתלת-ממדי. תיאורו כבעל "עומק" ומבנה, המחזיק בהבחנה בין פנים וחוץ, הכרחי כדי לתת פשר לפעולת מנגנונים מרכזיים כמו הפנמות, השלכות, הזדהות השלכתית או הכלה. ניתן לומר כי במטאפורה כזו אנו מניחים מרחב נפשי דמוי בלון – מעטפת גמישה בעלת פתח היוצרת מרחב פנימי כפוטנציאל להתפתחות ולהתרחבות של מנגנוני הנפש. בהעדר תנאים אלה, מרחב זה מאוים בריקון ובהשטחה. המשגת המרחב באופן זה שימושית מאוד, שכן בדומה לרעיון המורכב של ביון בנוגע למיכל, היא נגישה בפשטותה האינטואיטיבית-ציורית. אולם דווקא ההמשגות היותר מוצלחות – כמו גם, לדוגמה, "הכלה" או "מנטליזציה" – הן כה שימושיות עד כי יש סכנה שיקבלו איכות של "מפתח גנבים", שפותח כל דלת מבלי שנשים לב להבדלים חשובים בין דלתות הכניסה השונות לבין מרחבי החיוּת. לכן להרגשתי יש להמשיך ולתת את הדעת לספֵרת השיבושים הנפחיים באופן העשוי להרחיב את חקירת המסמנים הצורניים, כפי שהציע ד' אנזייה1, כמו גם את החשיבה על מרחב נפשי חד-ממדי או דו-ממדי שהציע ד' מלצר2. אנסה לתאר דרך שהתוואי האנושי שלה מצוי במתח בין המשטח ובין הנפח.

מלצר דן במרחב החד-ממדי והדו-ממדי כאופייניים לאוטיזם. אכן, בתקשורת עם אדם על הרצף האוטיסטי, כל אחד יחוש בביטויים המגוונים של מנגנון ההידבקות לפני השטח החושיים. הילדים האוטיסטים אמנם שואפים ליצור עולם נשלט ומוכתב מראש. אולם גם אם באופן כללי עולמם נחווה כמשטח שעבר עליו מכבש של נוקשוּת, צמצום, חרדה וחזרתיוּת, הרי שתמיד מתגלה גם סוג מיוחד של עומק בפרצות ובמהמורות הקיימות במשטח זה, ובהן מוצנע הסיכוי לפתיחוּת. התנועה לעבר מרחב נפשי תלת-ממדי, באופן המאפשר את מימוש ההבחנה בין פנים וחוץ, הוא בגדר תנאי להתפתחות המשמעותית הנדרשת לצורך המעבר לארגון פוסט-אוטיסטי, שבו מבנה המרחב מורכב, אך ממד העומק נותר שונה מן המקובל. באופן גס ניתן לחלק את השוני ההתפתחותי המצטבר לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה הכוחות ההתפתחותיים רופפים ומשובשים, אך ההישגים התפתחותיים שהושגו נותרים יציבים וניתן לעשות בהם שימוש3. בקבוצה השנייה מורגשת התנגדות להתפתחות. יכולות שהבשילו נעלמות ומופיעות, נקשרות למציאות הרגשית והתפקודית וניתקות ממנה כמהלך קבוע4.

מן הפרספקטיבה של מבנה המרחב, למתח המבני שבו כרוך מסלול ההתפתחות של הקבוצה הראשונה אתייחס כאל מתח בין משטחי דו-ממד. לצורך הדיון אציע התבוננות בעבודת אמנות של האמן לוצ'יו פונטנה5. היצירה כוללת בד קנבס מתוח על מסגרת עץ סטנדרטית בגודל 80-80 ס"מ, עם בסיס לבן האופייני לבדים שנועדו לשימוש בציור שמן. חתך אלכסוני דק, שניתן לשער כי נעשה בעזרת סכין יפני, פוצע את חלקו6. בתפיסה הקלאסית הבד מתפקד כמצע למלאכת הייצוג. הציור המוצלח אמור להזמין את מבטנו על העולם כחלון שקוף שאיננו אמורים לתת את הדעת לקיומו ולתכונותיו הספציפיות. בעבודתו של פונטנה קיים מתח בין נקודת המוצא הסטנדרטית, שלכאורה מתאימה עצמה מראש להתמקמות בחלל ביתי מצוי של חובבי הייצוג האמנותי, לבין העובדה כי היצירה אדישה לחלוטין לציפיותינו ואינה מייצגת דבר. עבודת האמן מצטמצמת לפעולה (acting-out) מהירה וכמו אקראית, הפוגעת במשטח הבד בסתמיות עוכרת שלווה. מצע הייצוג נהרס. מאפייניה הלא תקשורתיים של העבודה, תוצר אופייני של ההיבטים הלא-תקשורתיים של האמנות המושגית7 שאליה היא שייכת, עלולים לעורר תגובה של עוינות ואי-נוחוּת. עם זאת, האובייקט שלפנינו הוא חלק מסדרת עבודות שמצאה את דרכה למוזיאונים החשובים בעולם, שכן היא מחפשת דרך להיות תקשורתית תוך ביסוס של שיח שונה. הבד כמו מתעקש להדגיש בנוכחותו את הדו-ממדיוּת הקונקרטית, אשר אינה מבקשת ייצוג של מרחב, תוכן, או תקשורת סביב חוויה אסטטית מקובלת. סביב הקרע מתעגלת מעט הרכוּת שנותרה בשפתי הבד, אשר נפרדו בחיתוך. ובכל זאת צצות אסוציאציות. הקרע נתפס כמו קו שחור הודות לאפלולית שנוצרה ברווח שהמסגרת תחמה בין משטח הבד ובין משטח הקיר.

בהקשרו של החיבור הנוכחי, ההתבוננות ביצירה לא נועדה לפנות לרובד האינטלקטואלי-ארס-פואטי אלא להזמין את המבט המשתהה אל המעבר מן המשטח הפגום אל המרחב הפנימי, שהוא כבר חלק מן האובייקט הנתפס. העבודה מזמנת חוויה מורכבת, בעלת רלוונטיות גבוהה לשאלות הנוגעות במהות של החוויה האסטטית, הייצוג והתקשורת. היא יוצרת מתח עז בין דיכוטומיות דמיוניות – הפעולה והסימן, הקונקרטי והמיוצג, אטום ופתוח, קשה ורך, בעל משמעות וחסר משמעות, צפייה ומימוש, הרס ויצירה. אלו הן שאלות יסוד המתדפקות שוב ושוב על שערי השיח האמנותי, כמו גם על שערי הפגישה הטיפולית – ובאופן נוקב במיוחד עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. הפערים בין הציפייה לבין הנוכחות דוחקות שוב ושוב במתבונן – או במטפל, לצורך העניין – לשנות ציפיות, להרחיב הגדרות, ליצור רשת מושגית שתלכוד את הפוטנציאל החתרני לתוך השיח. כל אלו מתרחשים במפגש עם ילדי הקבוצה הראשונה על הספקטרום, שבה כאמור ניתן להשתמש באופן יציב בכוחות ההתפתחותיים הרופפים. כמו עבודתו של פונטנה, מהרגע שנחשפת האפלולית הפנימית בין הבד (הפוטנציאל הפגוע), לבין הקיר (ההישענות על המבנה האנושי המשותף), מתקיים מרחב שריר וקיים בעולם.

המבנה הפוסט-אוטיסטי של הילדים מן הקבוצה השנייה עדיין מסיט את המסלול ההתפתחותי באופן מהותי ממימושיו המקובלים ופוגע במימוש מרחב החיוּת כמרחב ביניים. ניתן לחשוב על מבנה המרחב שלהם כמאופיין בעומק בעל איכויות מרחביות ייחודיות, שבהן, באופן מתעתע, נשללת ההבחנה בין הדו-ממד והתלת-ממד לכדי יצירת פסאודו-מרחב ביניים. אני מציעה לחשוב על מבנה המרחב שלהם כמאופיין בעומק בעל איכויות מרחביות ייחודיות, המתפקדות כתעתוע של שלילת ההבחנה בין הדו-ממד והתלת-ממד, באופן שיוצר פסאודו-מרחב ביניים. אני מתייחסת למרחב של לולאות סגורות (לוּפּים), המאפשר תנועה מ"שום-מקום" ל"שום-מקום" או "מכל מקום" ל"כל מקום" וחוזר חלילה, כסוג של אינסופיוּת מבטלת מרחב וזמן. ניתן להתייחס לסוג פשוט של לולאה סגורה בעזרת שתי צורות: הטורוס והאורובורוס. הטורוס יידון כצורה טופולוגית, ואילו האורובורוס ייבחן כנחש שנולד במיתולוגיה המצרית ומשמש כארכיטיפ של האינסוף.

 

טורוס

טורוס

 

אורובורוס

אורובורוס

 

כמו כן, דיון זה מתייחס לטבעת מביוס ולבקבוק קליין8, כשתי לולאות סגורות הנוצרות ממשטח מפותל באופן שיוצר עומק פיסולי, אשר מאפייניו רלוונטיים לדיון על עיוותו של המרחב הפסיכו-פיזי:

 

טבעת מביוס 

טבעת מביוס

 

בקבוק קליין

בקבוק קליין

 

הלולאות הסגורות יגויסו לדיון במרחב שלא ניתן להתמצא בו, בהיותו הומוגני באופן מוחלט, ועליו מתאפשרת תנועה אין-סופית ללא צומת מכריע, ללא סזורה9.

אז כיצד נדמיין לעצמנו תנועה באינסוף? אפשר לדמיין את האינסוף כפתיחוּת החורגת מכל מבנה, כמו מבט אל עומק הגלקסיה, או כזיקה חזקה אל הממד הטרנסצנדנטי. אפשרות אחרת תפנה דווקא לסגירוּת "טהורה", הנשארת בלתי מושפעת מן המשתנה החיצוני, האקראי והזמני. הטורוס, גוף ללא שפה, המקיים פנים וחוץ נפרדים לחלוטין, מתאים לנו בבואנו לדמיין את האינסוף כהומוגניוּת מושלמת המפריכה כל אפשרות לנקודה סינגולרית כעוגן התמצאות חללית-זמנית. במובן מסוים, זהו סוג של בועה אוטיסטית מושלמת. אבל האורובורוס? הוא יצור בעל פֶּה. הפֶּה ,שהתפתחותית ניתן להגדירו כמחלף רב-מפלסי לפוטנציאל ההישרדות והקשר, הוא בבחינת נקודת חיתוך המפֵרה את שלוות ההומוגניוּת, המתאפיינת בכך ששום אחרוּת אינה מתדפקת על דלתה.

אם כך, מה בכל זאת הקשר בין האינסוף לבין המבנה המתעגל של הנחש? בשפת המיתולוגיה הפסיכואנליטית-התפתחותית, האורובורוס מנכיח שפע של אפשרויות ל"אינסופיוּת", תקינות לחלוטין ופתולוגיות עד אימה. אם נלך בעקבות ויניקוט, נוכל לומר כי הנחש התקין מבחינה התפתחותית יונק מזנבו כביטוי לרגעי המיזוג הראשוני המתקיים באינסופיוּת – רובד ראשוני של אשליה, החורגת באופן מיטיב מן הדיקטטורה של המרחב והזמן. ייתכן כי הוא מחזיק את זנבו בפיו סתם כך. כסמל הבריאות הנחשית במרחב הביניים, הוד נחשיותו משתעשע לו מבלי לגלות כל עניין בהבחנה בין פנים וחוץ, בעודו שרוי בעמימוּת בין האני לבין הלא-אני, הנתפסים בו-זמנית. אולי הוא נח לו על קרקע הוודאות הקיומית, הקודמת לניסיון בדבר קיומו של מרחב גופני בעל פתח, שאותו אפשר לסתום, לפתוח או לסגור כבסיס לפוטנציאל המבנה הנפשי.

אבל אולי, באופן שונה לחלוטין, בהזייתו של הנחש לאינסופיוּת יש גוון אוטיסטי והפה אינו פתח אלא חור סתום בזנב, וכך נמנע לכאורה שבר בהתעגלות המושלמת. אולי פיו וזנבו הותכו והוא אטום כחותם הטראומה הראשונית של הנפרדוּת בטרם עת – הטראומה של ההפגזה החושית, של עולם מרוחק ונטול אובייקטים? אולי מגן העדן הוא הושלך לגיהינום, נלכד בטוטליטריוּת האטומה של הקצה האוטיסטי חסר השפה?10

כל האפשרויות, התקינוֹת והפתולוגיוֹת, אפשריות באותה מידה. ודאי יש עוד. ההיבטים הצורניים של הנפש עמומים מטבעם, אך אני מקווה כי מתחיל להתבהר עד כמה לא עצם הארגון המרחבי הוא הקובע אלא קובעת איכות התנועה הנפשית שהוא מאפשר. באוטיזם משמרת האורובורוסיוּת אינסופיוּת של תנועה שחוזרת תמיד לאותו מקום כדבר כשלעצמו. אין בה אפשרות של הדדיוּת אמיתית ומפְרה בין פנים וחוץ, בין אני ולא-אני. כמטפלים, אנו מחכים לרגעים שבהם ייחלשו הנוקשוּת הלוכדת ולפיתת ההתענגות סוגרת המרחב. אז יופיע הניסיון הנואש, המוּכר כל כך אצל הילדים האוטיסטים, לעורר את הפה המתפקד במציאות של תת-תחושה. זו דרכם לנסות לכונן את המיכל-הגופני כסכמת גוף המעוגנת במבנה גופני בעל מעטפת ופתחים שניתן לסגור ובמקביל גם לפתוח אל החוץ.

בהקשר למטאפורה של האורובורס, בהיבט הקליני אספר לכם על עידו11, ילד בן חמש, עם היבטים מפותחים בהתאם לגילו ולצדם היבטים בוסריים ביותר, המקבלים כבר גוון ביזארי בשל הפערים העצומים ביחס להיבטים האחרים. הוא בקושי אוכל והפה שלו משורבב. עיניו שחורות, ענקיות ונואשות, ידיו ורגליו נראות כמו חוטים שמוטים. המערך הכולל של הטיפול הגני אִפשר לו התקדמות מרשימה מאוד בכל ההיבטים ההתפתחותיים, עד כי הוריו ביקשו לשלבו בכיתה רגילה.

בהתקרב מועד הפרידה מהגן, המרחב המתפתח של עידו בלע בבהלה גדולה את זנבו הינקותי. עידו נסוג למצב שאכנה "אורובורוסי", ובו ההתעגלות שסוגרת את המרחב והזמן מוחקת את התלות שבנפרדוּת. הפרידה המתקרבת הציפה את עידו גם בטראומת הנפרדוּת הראשונית. הוא נהג להיכנס לחדר, להתיישב על כיסא קטן ליד שולחן העבודה בכתפיים שפופות ובגב מעוגל, כשהידיים תלויות ברפיסוּת מהכתפיים. הוא נצמד לקצה של משטח השולחן, בעודו שומט את הלסת התחתונה, מאפשר לרוק לזלוג מפיו ולהתאסף על המשטח שתחתיו. אז הוא נהג להכניס אצבע לשלולית ו"לינוק" ממנה. הוא לא הפגין צורך בדבר החורג מהזיית הבריאה העצמית שלו. אורובורוס במנוחה. להישרדותו סייע הוויסות היחסי של חרדת הפרידה, שעובדה באופנים מציאותיים שונים על ידי הצוות הפרא-רפואי ובמסגרת קבוצת הילדים בגן. כן סייעו לכך מהלכי עיבוד הפרידה הקרבה על רקע פצע הנפרדוּת הראשונית במפגשים שקיימנו. בשלב מסוים הנחתי מתחת לפיו "הדולף" כוס פלסטיק מבית הבובות, וכך הצגתי פוטנציאל לתיחום ולהכלה. הוא מיד הזיז את ראשו, והדבר כבר היה בחזקת רמז ראשוני ל"שלילה" הפרוידיאנית12. בהיסוס ובלא מעט רתיעה מהמפגש עם המימיוּת העכורה, החלפתי את כוס הפלסטיק בידיי המכילות. כאשר התלות בפונקציה המכילה שלי קיבלה ממשות מספיק ברורה כדי לאפשר מימוש מצדו, התרופפה הלולאה האטומה ועידו נפתח להכיר בקיומו של פה-פתח ששורד נפרדוּת ופרידה. לאחר תקופה של סרבנוּת כללית לכל היבט של המתרחש סביבו, ניכר שינוי בעידו: הוא הרחיב את מגוון הדברים, בעלי המרקמים השונים, שהכניס לפיו; האותיות השורקות שהיו משובשות בפיו התארגנו; הוא נפתח להתעניין בקלמר שהכינו בגן כבר לפני זמן מה כהכנה לבית הספר; הוא אהב לפתוח ולסגור, להכניס ולהוציא, ועוד.

כינון ראשוני של הפה כסזורה היוצרת פתח באינסוף החתום אינו מספיק כדי לממש את הפוטנציאל ההתפתחותי ששורשיו במורכבוּת האדירה של הקשרים (links) השונים הנרקמים ברובד המיכל-הגופני. כדי שיתממש מרחב, הכרחית תשתית פסיכו-פיזית המתארגנת לכדי סכמת גוף הטרוגנית, מורכבת, משתנה ומתפתחת. עליה להפרות התפתחות ותקשורת ולחרוג בהרבה מן המהלך הראשוני – המהלך של התרת הסגירות הפורמלית של הטורוס על ידי הופעתה של החיוּת האורובורוסית, המתאפיינת באפשרות של פתיחוּת ראשונית.

באופן תקין הפה קשור לפתחי הגוף הנוספים כדי לממש באופן מלא את התנועה בין פתיחוּת וסגירוּת ברשת המיכל-הגופני. כדי לעבור למבנה הפוסט-אוטיסטי, אעזוב את העיסוק בלולאה האלמנטרית, אשר ההיבט הפתולוגי שלה אוטיסטי ואפנה לתנועה במרחב שולל ההתמצאות המתקיים בשני הקיפולים הנוספים שצוינו קודם: טבעת מביוס ובקבוק קליין. קיפולים אלה ניתקים מאינטואיציות הנשענות באופן הכרחי וחשוב על התפקוד הגופני. לכן יחסי הפנים-חוץ שלהם מתעתעים עבורנו לאין שיעור ועלולים לתפקד לכאורה כחלק מעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות.

חוויות שונות ביותר עשויות להתעורר בנו בעודנו פוגשים את שתי הלולאות. כצופים השרויים במרחב המחזיק באפשרות האשליה, הפרדוקסליות והדמיון, אנו נוטים לתפוס את טבעת מביוס ואת בקבוק קליין כאלמנטים פיסוליים השוכנים במרחב תלת-ממדי. היעדר נקודת מעבר ברורה בין פנים וחוץ עשוי לאפשר לנו לייחס להם עמימוּת מבורכת, כך שיתאימו לשמש כגילומים מוצלחים במיוחד של מורכבוּת מרחב הביניים. תכונות האובייקטים הללו מתאימות בחלקן להכרתנו באפשרות קיומו של מרחב החומק מארגונים דיכוטומיים.

במקביל, ניתן להתייחס לאפיונים אחרים של אותם מצבי קיפול שיהפכו את קערת החוויה המרחבית על פיה הפתולוגי. שתי הלולאות התפתחו ברחם מתמטי ונולדו סגורות בתוך עצמן. הן נוצרות מאופרציות של הדבקה, פיתול והכפלה ו"סובלות" מהיעדר חיתוכים ופתחים. בקבוק קליין סובל גם מעודף בממדיות, שכן הצורה הנצפית היא הטלה תלת-ממדית של צורה שקיומה אפשרי רק במרחב בין ארבעה ממדים. כיום, כשהמרחב הווירטואלי מצוי בכף ידו של כל אחד כמעט, ניתן לצפות באינטרנט, ביוּטיוּב, בהדמיה של התנועה הרציפה על פני המשטח הדו-ממדי של בקבוק קליין ולחוות את האופן המשונה שבו ניתן לחמוק מ"רגע קריטי" של סף. הוא אינו עולה בקנה אחד מה שאנו חווים כאינטואיטיבי למעורבותנו בעולם – למשל, לכך שלכל משטח יש שני צדדים או שאפשרית ההבחנה בין חוץ ופנים כתנאי הכרחי לעצם אפשרות התגבשותו של אובייקט. הבו-זמניוּת של החסר והעודפוּת, כמו גם של הדוּ-ממד והתלת-ממד, הם האפיונים הקריטיים של הלולאות כגילום התעתוע של מרחב הביניים.

בטבעת מביוס אין זה משנה מאיזו נקודה נתחיל ולאיזה כיוון נבחר לנוע. תנועה שמתחילה בנקודה מסוימת יכולה להמשיך בכיוון מסוים ולעבור בבלי דעת על שני צדי הטבעת, שהם למעשה אותו משטח רציף – וזאת מבלי להגיע אף פעם לנקודה קריטית שתחייב בחירת כיוון או עצירה לצורך התארגנות חדשה. שום שינוי אינו הכרחי. התנועה נדונה לפגוש שוב ושוב את המקומות שבהם כבר הייתה. לכן כאשר אנו נמצאים על פני הלולאה הזו אין קואורדינאטות להתמצאות תלת-ממדית, אך ברמה הדו-ממדית למשטח קיימת שׂפה (edge) וניתן להתמקם "על הקצה". פעמים רבות נפגוש בקליניקה ניסיונות כאלה לאוריינטציה במרחב חוויה דו-ממדי.

בקבוק קליין נוצר מהדבקת שפה אל שפה של שתי טבעות מביוס, כך שאפילו השפה אינה זמינה עוד כבסיס להתמצאות. הכפלה זו של המופע הקודם מנכיחה את הבו-זמניוּת של הדו-ממד והתלת-ממד באופן מבלבל פי כמה וכמה. מבטנו מוצא בבקבוק קליין פנים, חוץ ופתח המאפשר תנועה ביניהם, אך זוהי אשליה אופטית הנובעת מההטלה לתצורה תלת-ממדית. בממשותו הרב-ממדית התנועה הממשית על פני משטח ה"בקבוק" מכתיבה מימוש ייחודי למושגים הללו.

המפגש המקרי עם בקבוק קליין הסעיר אותי כסוג של פאטה-מורגנה, כמילוי משאלה באופן חזותי. העובדה היא שיש בו פתח-לכאורה, אולם פתח זה מאפשר כניסה אל פנים שהוא אין-פנים. הוא מבלבל תפיסתית, מתייחס לעצמו ואינו מאפשר כל שימוש, כחוויה מוּכרת לי היטב מן המפגש הקליני. ישנם מטופלים המכירים חוויה של מעטפת ופתחי הגוף שלהם ארוטוגניים, נושאים את הפוטנציאל הפסיכו-פיזי לביסוס העמימוּת בין ה"פנים", שהוא אני, לבין ה"חוץ", שהוא אינו אני. הם אינם אטומים או פרוצים. לזמן מה מרחב הקיום שלהם נחווה כפתוח, אך תכתיב מבני מקפל אותו חזרה פנימה, כך שלמעשה אין פתח ולא באמת מתאפשרים יחסי הכנסה-הוצאה. נוצרת איכות ביזארית, במידה זו או אחרת, של תנועה במרחב שאינו ניתן להתמצאות. באופן זה נוצרת תנועתיות עקרה, אף כי מופעיה עשויים להיות מרהיבים והיא אינה משרתת אוריינטציה במרחב ובזמן אלא משבשת אותה באופן סמוי ואנוּש. אפשרות הנפרדוּת מתגלה כמסובכת מאוד. ההתפתחות מאופיינת בכמוסות א-גילאיות או במופעים רב-גילאים, המונעים הבשלה ותפקוד תואם גיל13. בהקשר זה ניתן לומר, על דרך של משחק לשון בשפה האנגלית: "Edgeless is ageless".

התמצאות במרחב הממשי, המיוצג או הווירטואלי, תלויה באופן מוחלט בוויתור על ההומוגניות לצורך הכרה בקיומם של מובחנוּיוֹת והבדלים, העשויים לתפקד כעוגנים להתמצאות. מהם עוגני ההתמצאות הראשוניים? חגי כנען מתייחס לעובדה כי האקט התקשורתי הראשון ביקום ההולך ומתגבש בתהליך הבריאה, הוא אקט אלוהי המתגלם בשאלה: "אייכה?"14. מבטו של אדם, ברגע שהפך לרפלקטיבי, אינו נפתח אל עולם האובייקטים "שם מנגד" אלא קודם כול אל גופו שלו, כאובייקט הידיעה הראשון. ואכן, הגוף הוא עבורנו הזדמנות ראשונה ואמת מידה לכל גלגוליה המגוונים והמורכבים של חווית ה"מרחב". נקודות הייחוס במרחב הפיזי שלי אינן מספיקות לאוריינטציה מלאה ודרושות גם נקודות ייחוס במרחב החיצוני. מערומי הגוף חוברים למבט כווקטור בעל כיווניוּת חזקה, המשמשת נקודת ייחוס, וכך הוא מתממש כפונקציה, פותח בפני אדם וחווה מובחנויות ראשונות המאפשרות התמצאות גם במרחב הדעת. השוני בין המינים, והשוני בין התשוקה ובין המעשה, הם הבסיס לעבודת הנפש – ממלאכת הייצוג ועד האתיקה. כך כנען כותב:

הרקע לצמיחתו של המבט הרפלקטיבי היא, כאמור, העובדה שעם האכילה מעץ הדעת, טוב ורע הפכו להיות קטבים מהותיים, הקואורדינאטות של השדה החזותי. מעתה התחום החזותי לא יכול עוד להיות מובן כמרחב ניטרלי, שקוף, פורמלי בלבד, שבתוכו נמצאים הדברים שפוגשים את העין. החזותי הופך לחלוטין להיות תחום החדור בכיווניות חזקה, תחום שבו למיקום שלך תמיד יש משמעות כזו או אחרת, תחום שבו ניתן למצוא ולאבד, להיות קרוב, קרוב יותר, רחוק, רחוק לעין שיעור. במילים אחרות, החזותי הוא מרחב של הופעה, שבו שאלת האוריינטציה, שאלת ה"לאן?" ה"איפה?" היא תמיד כבר חלק ממה שמופיע15.

אדם וחווה מתגלים לעצמם כשניים שונים זה מזה. ה"כאן" האינסופי של "גן עדן" הופך ל"שם", המצוי מעבר להמולת החיים האנושיים. על רקע האחדוּת המוחלטת האדם נדרש לשאת את הלם קיומם של שניים שאינם זהים. עצם ההטרוגניות הזו, המתגלה במרחב הפיזי והרפלקטיבי בו-זמנית, מתפקדת כאסון הכרחי – כגירוש הבורא את הפרדוקסליוּת האנושית. ברגע ששער גן העדן של האחדוּת המוחלטת נסגר, נפתח שערו של מרחב אנושי הנשען לא רק על נפרדוּת אלא גם על אחרוּת וסופיוּת. מה שהיה לא יהיה. כך השאלה הפשוטה לכאורה "אייכה?" מפנה אותנו בנדיבות ובאכזריות אל הכרח ההתמקמות וההתמצאות במרחב אנושי.

התנועה הנפשית על פני הלולאות מונעת את המפגש עם נקודת העצירה, הצומת או השבר, ההכרחיים כדי לענות על השאלה "אייכה". כמבנה הגנתי היא דומיננטית, במידה כזו או אחרת, אך מבנה זה לעולם אינו טוטאלי. תנועה זו תמיד פועלת בהדדיות עם מנגנונים נוספים המכירים באחרוּת וממתנים את העיוות וחוסר ההתמצאות, וכך גם מאפשרים התפתחות אמיתית.

במטרה לבחון טופולוגיות פתולוגיות של מרחב דו-ממדי מפותל, בזיקה למאפייניו של בקבוק קליין, אתאר כעת את סיפורה של עדה, שאותה פגשתי בקליניקה כאשר הייתה כבת חמש. באותה עת היא הייתה ילדה בלתי ניתנת למיקום התפתחותי. הודות ליכולוֹת אמיתיות שהיו ברשותה, הוריה בחרו לשלוח אותה למסגרת חינוכית רגילה, אך בגלל קשיים אמיתיים לא פחות היא סבלה שם מאוד. מספר אינטראקציות איתה בקליניקה מדגימות את ביטויי הפיתול במרחב הקליני.

באחת הפגישות עדה ציירה ואמרה: "פרצוף עצוב". על הדף שממולה אני רואה פרצוף שמח עם קו פה, אשר שוליו מתעגלים כלפי מעלה. עדה הייתה מתוסכלת מאוד בשל עניין הפה. "עצוב, עצוב...", היא אמרה ממש בכאב. היא ידעה שפיו של פרצוף עצוב מתעגל כלפי מטה. היא ניסתה לשנות את כיוון התנועה המתעגלת למעלה וכלפי מטה, לא הצליחה וממש נאבקה בתנועת היד. מדוע היא לא הצליחה? כאשר היא הוסיפה עיניים נדמה היה לי שאני מתחילה להבין על איזה פיתוי קשה לה לוותר – הפיתוי של הזהות. סימני האיברים שהיא יוצרת עוקבים אחרי המעטפת. הפיתוי לכיווניוּת זהָה, להקבלה, חזק יותר מההכרח ההתפתחותי להכרה בהטרוגניוּת ובאחרוּת, להבנה כי קיים שוני בין המעטפת, הפה והעיניים. עדה משתפת אותי באותו חלק מאישיותה שאינו יכולה לשאת אחרוּת, אפילו לא של כיוונים וצורות.

 

 

יום אחד היא מגלה את שידת המגירות שבין שתי כורסאות "חדר המבוגרים" – רהיט שכמובן היה שם מהיום שהגיעה לקליניקה. היא מסתכלת על הארונית הסגורה מרחוק, מתקרבת ומפנה אליי מבט של פליאה וגילוי. "אהה... פה את כותבת כל מה שאת חולמת עליי...", היא אומרת. אי אפשר לתאר את גל האהבה וההתפעלות שמציף אותי וגואה לעברה. נישאת על הגל היא פתחה את המגירה העליונה שבה מצויים פנקסי הקבלות שלי, שלפה את הפנקס העליון ואמרה: "בטח, גם אני חולמת עליך".

בשלב זה, בכיתה ג', היא כבר דיברה היטב אך עדיין לא רכשה את יכולת הכתיבה אפילו ברמה בסיסית. אמרתי שזו מחברת רק שלי ושהיא יכולה לכתוב לי במחברת הנמצאת בקופסה שלה. זעם קשה ביותר הציף את החדר. היא לא יכלה לסבול אמירת "לא", לשאת את הנפרדוּת ביני לבינה, וגם לא את השוני שבין המחברות שאינן זהות. לצד הקושי לשאת את התקפותיה הפרועות, התרגשתי מאוד מהופעתו של רובד החלימה, מהוודאות הרגשית שלה שאני חולמת עליה ושהיא יכולה לחלום עליי. הייתי מוכנה כמעט לכל דבר עבירה כדי ללבות את הפוטנציאל שהתגלה. בעודי מתכננת איך לדווח לרואת החשבון שלי שפנקס קבלות מספר 10 עלה באש או טבע בים, שלפתי מתחתית ערמת פנקסי הקבלות את זה האחרון ונתתי לה כ"מחברת חדשה".

בשלב זה החלה תקופה של כתבי חלימה מרתקים, מלאי משמעות ותקשורת. היא סיפרה לי מה היא חלמה, ואני כתבתי את דבריה על דפים שבסוף כל פגישה נאספו בתיקיה שלה. במקביל, היא מצידה "כתבה אותו דבר" בפנקס הקבלות שנתתי לה. בדרך כלל, ללא קשר לתוכנם, כתבי החלומות שלה היו כמעט זהים זה לזה מבחינה גרפית ונראו בערך כך:

 

 

באחד הימים היא נעמדה באמצע החדר, רחרחה את האוויר באפה, ליקקה את השפתיים ובמתיקות השמורה כמעט רק לפוּ הדוב ואמרה: "אה... איזה ריח. מאוד טעים האורז שלך... אני אוהבת שאת מכינה לי אורז-טעים-שלך. בואי... נאכל. אני אתן לכלב שלך, הוא אוהב שאני נותנת לו"16. כתבתי את ה"חלום" שלה מילה במילה והוספתי בשמחה פשוטה: "איזה יופי... אני אתן לך, ואז גם את תוכלי לתת". החדר התמלא בנעימוּת החלום הריחני. נראה שלא צריך להרחיב את הדיבור כדי לשכנע שמדובר בילדה עם מרחב נפשי בעל עומק של רגש, משמעות ותקשורת. כאשר סיימתי לכתוב והרמתי את העיניים מהדף שלי, התפניתי להביט על הכתב שלה. טיפוגרפיית כתב החלום כאן הייתה בהחלט שונה מכתבי החלום הקודמים:

 

 

איזה פער בין החוויה לבין ייצוגה. קודם כול היכה בי הפער בין המבנה והאיכות של הפנטזיה, כפי שבאו לידי ביטוי בתקשורת הממשית, לבין הופעתם על הדף. התקשורת הייתה כה אנושית – מורכבת, חמה, רוויית תלות ותשוקה. והכתב? שלא כהרגלה, היא החליפה את העיפרון הצבעוני שאחזה בעט שחור, שנועד להבנתי להיות זהה לדפוס השחור של הקבלה. היא הוסיפה שחור לשחור. הפסאודו-כתב היה למעשה ארגון צורני שחזר על הסימן הכתוב היחיד שהיה ברשותה, שבאופן לא מקרי הוא 1. רק "me" ובשום אופן לא "not-me". אי אפשר להתעלם מן העובדה שהמספר 1 מסתחרר ומתהפך מימין ומשמאל, מלמעלה למטה וחזרה, בלי כל גרביטציה, דבוק לאלמנטים שכבר קיימים על הנייר, ללא קשר לסובייקטיביוּת של אותם רגעים.

אז מה מנכיחים החזרתיוּת, הצמצום והכיווניוּת המתהפכת של עדה? האם חוסר בשלוּת? סרבוּל גרפו-מוטורי? איזו חוויה זו להיות בו-בזמן ילדה חיה וסימן בודד מסתחרר? החוויה הראשונית, שמצאה את ביטויה במילים שבחרתי כדי לתאר לעצמי את כתב-החלום, נעזרת באוצר מילים כמו זהות, שכפול והדבקה – פעולות אשר באופן אסוציאטיבי רלוונטיות לחוסר-מרחב אוטיסטי. אולם תוך שניות חוויתי סלטה נוספת שהחזירה אותי לתחושות הראשוניות שהפנטזיה עוררה. שמתי לב שה-1, כסימן אקסקלוסיבי באופן מוחלט, אינו מפוזר כרגיל, באופן אקראי, אלא מתייחס לקווים האנכיים והאופקיים של הקבלה. מדוע רגע לפני כן לא הרגשתי שהם "מתייחסים" אלא "דבוקים"? מדוע לא לומר שהסימנים נשענים על מבנה קודם, כמו שכל מימוש נשען על פרה-קונספציה? אולי מתוך התוודעות הולכת ומעמיקה לקואורדינטות המארגנות של המרחב הפסיכו-פיזי, היא מבקשת לבסס ציר אופקי המתקדם מימין לשמאל, ובמקביל על ציר אנכי המתקיים בקואורדינטות של למעלה-למטה. ואולי, למרות שברשותה רק סימן אחד, כילדה בכיתה ג' היא אף יכולה לשייך קואורדינאטות לאופנויות שונות של סימנים פורמאליים – כתיבה מימין לשמאל וחשבון מלמעלה למטה? אולי אלה אינם ההיבטים הצורניים אלא ביטויים מהותיים של ארגון המשמעות בערוץ הוויזואלי, כפי שאכן אופייני לחלום?

אם יש לה ציר אנכי ואופקי, והיא גם מחברת ביניהם כאשר היא יוצרת סביב הציר האנכי תמונת ראי של "פנים מול פנים", ונוסף על כך היא מתייחסת לשולי הדף שאינם תהום אלא מעטפת, הרי שיש את כל האינטואיציות הראשוניות המבנות את המיכל-הגופני כסכמה של המרחב הפסיכו-פיזי. הדבר כבר מספיק כדי להאמין שיש לה יכולת להתמצא במרחב מורכב, אינטרה-פסיכי ובין-אישי בו זמנית. ההנחה הזו גם קרובה לחוויה בחדר. האם חזרתי לנקודת ההתחלה והפער בין הפנטזיה לבין ייצוגה הצטמצם? ואולי, כמו הספרה "1", נועדנו שתינו להסתובב כל היום עד אשר נמצא מקום? הבהירות הרגעית חולפת מהר. עדה נסחפת לדהרה מלאת שמחה ומרץ. "תמי, תגידי – אורז טעים! תגידי אורז טעים, תמי – תגידי, תגידי, תמי תגידי אורז! אורז! אורז!". עם האורז הטעים היא דוהרת לנופים הולכים ומתרחבים, מוסיפה עוד ועוד דמויות וסבך של מהלכים. נוצר ריבוי שמשתנה מרגע לרגע, מבלי שניתן לתפוס קצה חוט. אף שהיא לכאורה פונה אליי בעוצמה, להרגשתי שתינו נסחפות ל"שום-מקום".

ברזולוציה של מספר שנות טיפול אפשר להגיד שהתנועה הבלתי פוסקת של עדה מהופעה להיעלמות בשום-מקום היא מרכיב קבוע, החורג מהצפה זמנית או מהתקפה על תוכן נפשי ספציפי. התרחשות זו מאפיינת אותה בתפקוד היומיומי, בטיפול שלנו, בלמידה, בתקשורת חברתית, ובעצם בכל אזורי החיוּת. האם עליי להתמסר לשפע הדמויות, לנסות להתייחס למשמעותן הסימבולית? להיבט המטאפורי? לגוון ההזייתי? לקצב? לעוצמה? אולי מדובר במנגנונים פסיכוטיים? אולי בבלבולי שׂכל המתפקדים כמסך ערפל? אולי המהלכים הפרועים הם זרעי פנטזיות ראשוניות, ביטויים גולמיים יקרי ערך שעם עזרה ילכו ויתגבשו? הבעיה היא שכל התשובות נכונות בו-זמנית, בלי שאוכל כמטפלת להגיע להיררכיה מארגנת. כל השערה שאבחר להתמקד בה תוחלף מיד באחרת, שגם אותה אתקשה לאשר או לדחות, שכן היא אכן רלוונטית באותה מידה.

הפגישה הבאה מתחילה כאשר תהליכי החשיבה וההעברה של עדה שוב צלולים, אף על פי שאינה פונה אליי ישירות. היא משטיחה כרית-פוף על הרצפה, עולה עליה וצועדת בעיגולים סביב עצמה. היא מראה לי ברצינות שאם עושים "hey ho, let's go" (מדגימה בתנועות רובוטיות ומקוטעות, כמו בסרט אנימציה גרוע), נותרות על משטח הצעידה עקבות. אני משתפת אותה במחשבה שבחדר שלנו היא יכולה לנוע במקום שמושפע ממנה ומתאים עצמו אליה. כעבור זמן מה היא שוב נבלעת בפעילות יתר – רצף של סיטואציות מסרטים מצוירים, כבליל משמעותי-לא-משמעותי. האם מדובר בחוויות רגשיות שונות מהותית או בנקודות שונות על פני אותה לולאה? במשך כל הטיפול עשיתי מאמצים אימתניים להאמין בשינוי ובהתפתחות, ואלה אכן התחוללו במובנים רבים וחשובים. יחד עם זאת, אינני יכולה לומר שהתנועה הגיעה אי-פעם לצומת מהותי, לכדי נקודה המאפשרת התייצבות על כיוון התפתחותי.

לצד המטופלים "הריקים", כולנו מכירים גם את אלה ה"סמיכים", עם העודף החבלני שאינו מוצא מקום. הדוגמה הקצרה שהבאתי לקוחה מטיפול בילדה, אולם מופע דומה מתקיים גם אצל סוג מסוים של מבוגרים, אשר אצלם ניתן לעשות שימוש בתהליכי חשיבה מפותחים ומגוונים וביחסים עוצמתיים, כאשר במקביל מורגש כוחה של התנועה הסוחפת שמפנה את גבה לאפשרות הארגון המרחבי של "היות שניים" – מרחב וזמן, פנים וחוץ, אובייקטיבי וסובייקטיבי, ידוע ומתהווה וכד'. גם אחרי עשר שנות טיפול אינטנסיבי, היעדר היכולת שלהם להיזון משבריריות השליטה המאפיינת את הפתיחוּת לא תשתנה. מדובר בפוטנציאל הרסני הולך וגדל, כאשר העולם, כמו גם אנו כמטפלים, חסרי סיכוי להתמקמות "נכונה", נידונים להיות רחוקים מדי וקרובים מדי בו-זמנית, כהיבט של הקיפול המרחבי.

אני חושבת על מטופלים שמראים יכולת לחלימה, לבניית הפנטזיה תוך הישענות קרובה על החוויה הגופנית-תחושתית אך גם באופן מובחן ממנה, אפשרות להכיר מציאות חיצונית ומציאות פנימית, לייצב ייצוגי אובייקט טובים ורעים ולייצר תקשורת נושאת משמעות. יכולות אלו תמיד שורדות זמן קצוב ומתעוותות, מצטברות תוך כדי התעבותו של הגוון הביזארי, המתעדן במינונים משתנים הודות לקיומם של חלקי אישיות בעלי מנגנונים יעילים יותר. עם כל הפוטנציאלים הללו, מה בכל זאת לא מתרחש כראוי?

אני רוצה לחזור רגע לכתב החלום. שינוי בכיוון של האותיות הזהות מבחינה צורנית מקובל בהחלט. נחשוב, למשל, על הזהות הטופולוגית בין האותיות האנגליות b p d, או על האותיות ג ו-ז באותיות הכתב של העברית. אבל ההבדל מריבוי הכיוונים של עדה מהותי. אצל עדה אין הכרה במשמעותו של הכיוון, ולמעשה המופעים השונים לכאורה ממחישים שרירותיוּת ואקראיוּת תחת שלטון הזהות. הסימן הלשוני אינו טופולוגי ובחירת הכיוון מכריעה עבור אפשרויות הכניסה לסדר השפתי-סימבולי. באופן תקין, ילד צעיר עשוי להשתמש לזמן מה בסימן אחד מסתחרר, אך הסימן יתפקד כמין תא גזע סימבולי שבמהרה יבשיל בתודעתו לכדי סימנים שפתיים שונים – מובחנים בצורתם, בכיוון שלהם שמכריע לגבי הצליל שהם מסמלים, ואי לכך במשמעותם.

ומה לגבי עדה? מובן שאי אפשר להתייחס לשאלה על המבנה המהותי של המרחב שלה על סמך החומר המצומצם שהבאתי. עם זאת, מתוך היכרות ארוכת שנים איתה, אני יכולה להעיד שנדרשו רגעי חסד ומאמץ משותף אדיר של שתינו כדי להסיט את הפעילות הקונקרטית והסימבולית שלה מן המסלול המשתנה לכאורה ושולל ההתמצאות שאותו תיארתי בעזרת בבקבוק קליין. בתשובה לשאלה מה לא מתרחש כראוי או מה פשר הגוון הביזארי, ניתן לומר כי האובייקטים הטובים והרעים שאותם ניתן לזהות בחומר של עדה אינם אובייקטים פנימיים במובנם המקובל.

במחשבתנו, הרגילה לאחוז במרחב בעל עומק, ניתן לתאר את המרחב של עדה כמתגבש וקורס חליפות כתוצאה מכלכלת החרדה שיוצרות התשוקה והתלוּת. אבל אם בסופו של דבר החוויה ארוכת הטווח בקשר היא של חזרתיוּת שטוחה, מבחינה טיפולית יש להתייחס לשני המצבים הנתפסים כמנוגדים כאל מופעים של מבנה מרחב יציב עד זרא – מרחב הלולאה המפותלת. לזמן קצר עדה הייתה בחלק ה"חיצוני" של הבקבוק, לכאורה במרחב משותף. גרעין התפיסה, שנחווה לרגע כשייך למציאות משותפת הכוללת אחרוּת, הזין את הנפש כך שנטוותה סביבו פנטזיית "האורז-הטעים-שלך". אותו רסיס נלכד עד מהרה בתנועת החזרתיוּת והעודפוּת של שלטון הזהה, והפך לבלתי ניתן לשימוש בורא-מרחב. מה שהגיע מבחוץ לא עבר התמרה וחיבור אלא נסחף לתוך תנועה נפשית בין פסאודו-פנים ופסאודו-חוץ.

באין אפשרות אמיתית של פתיחוּת, התנועה היא שמתחזקת לכידוּת לכאורה. במהלך זה מתבטלת האפשרות לשינוי המרחב באופן שתתקיים בו תלות אמיתית, כלומר כזו המתקיימת תוך הכרה באחרוּת. לזמן מה נוצר מופע של מבנה בעל עומק, עושר וגיוון, אך עד מהרה מורגשים כוחות בעלי השפעה משטיחה רבת-עוצמה הצובעים במונוכרום ערב רב של "אלמנטים" נפשיים. תפקיד התנועה ליצור אצל הסובייקט וסובביו מצג שווא של התפתחות ושינוי, כבסיס קריטי ליכולתה של הסביבה להיות מושקעת בקשר עמו. יש לציין כי מבנה זה הוא בעל ערך הסתגלותי קצר מועד ומפוקפק מיסודו, בעודו פועל באופן זהה על כל מגוון האלמנטים הנפשיים. האלמנטים השונים הופכים, במובן מסוים, לזהים עבור השימוש שהנפש יכולה לעשות בהם, וכך העושר הנפשי מרודד. כמו כן, זהו מבנה שברירי ביותר, שכן ברגע שהתנועה הנפשית נחלשת כל המבנה מצוי בסכנת קריסה – כמו נפילת הכביסה בתוך תוף מכונת הכביסה ברגע ש"התכנית" מסתיימת. זוהי מלכודת המייצרת חוויה של שליטה מסחררת, ולכן קשה לוותר עליה, אך בו-בזמן גם חרדה אימתנית. אלה הן אותן אינטראקציות הכופות מעבר מתמיד ממחשבה למחשבה, מרגש לרגש, מתחושה לתחושה, מאינפורמציה לאינפורמציה. כל אלה אינם נשזרים לכדי מרקם אסוציאטיבי של משמעות משותפת או סובייקטיביות עמוקה, אלא נחווים כמו נוף מרוח מחלון רכבת דוהרת.

לעתים דווקא מטופלים אלו יזכו להשקעה עצומה מן המטפלים שלהם. במרחב פתוח וסגור, שטוח ובעל עומק בו-זמנית, גם המטפל מאבד לעתים את היכולת להתמקמות ולהתמצאות במרחב האסוציאטיבי. הזוג הטיפולי נלכד בפעילות יתר אפאטית, שאינה יכולה לקיים תנועה בריאה עם חווית ההרפיה וההפסקה. הקושי בהתמצאות מתעצם, שכן יחסי ההעברה מורגשים כל העת בעוצמה, אך מתקיימים באקולוגיה שבה הצופה והנצפה מתאחדים במלאוּת ריקה, דוהרים במרחבים האוחזים בזנבם.

התנועה הנפשית במרחב שבו לא ניתן לפגוש נקודות ייחוס אינה מתאימה לתיאור הנוירוזה. להרגשתי, היא מתאימה לתיאור מרחב של התכמסוּיוֹת (encapsulations) מתובלות בגוון של פרוורסיה ופסיכוזה. בדומיננטיות משתנה, תמהיל זה נפוץ מאוד בקליניקה. אני מוצאת אותו גם אצל מבוגרים שעל פני השטח הארגון שלהם נוירוטי, אך מתחת לקליפה תוסס בקרבם מרכיב טראומטי, מבני או תגובתי, המופיע באופן קבוע דרך להטוטים שונים של קיום פתיחוּת-לכאורה. כל אחת מהפתולוגיות האלה מציגה ארגון הגנתי ייחודי, אך בכולן נמצא עיוות פסיכו-פיזי, שכן האזורים הארוטוגניים ואברי התפיסה מגויסים לפעילות יתר המונעת מהם מלתפקד כאתר של פתיחוּת המתממשת ב"היות שניים".

מתוך החומרים הקליניים שפגשתי, ההגנה של קיפול המרחב באופן שמקיים פתחים רק לכאורה, נועדה לטשטש את החוויה הרגשית גם של המטפל, כך שלא יורגש חסרונם של פתחים "אמיתיים", אשר נועדו לשאת את הלחץ של תלות בתוך אחרוּת. במרחב שפתחיו דמיוניים בלבד, עשויה להתקיים פעילות נפשית פנימית ענפה. קיימת אשליה של אובייקטים פנימיים מלאי משמעות רגשית, אך לא קיימת פתיחוּת מספקת כדי להרפות ולאפשר הדדיוּת במקום שבו דומיננטי מגנט הזהות.

מרחב מקופל חסר פתח עשוי להיות היבט של קושי מבני מולד, של טראומת התלוּת והנפרדוּת הראשונית, או של טראומות נסיבתיות שונות. ללא תלות במהלך סיבתי, לעתים נפגוש בבני אדם המתמסרים בעוצמה לקשר הטיפולי, ובו-בזמן נשארים, באופן העמוק והמהותי ביותר, לגמרי לבד, מחוץ להישג ידינו.

* * *

בפרק זה התמקדתי במבנה מרחב שבו משתבשת אפשרות ההתמצאות הפסיכו-פיזית, שעבורה מרכיב הפתיחוּת אל האחרות הוא מהותי. ניסיתי לאפיין מציאות נפשית המאופיינת ב"חזרתיוּת מפוארת", ביחסי העברה עוצמתיים המותירים את המטפל חסר השפעה, בקיומו של עולם פנימי לכאורה שבהתרבותו הפרועה סוחף את החוץ והפנים לכדי זהות של פסאודו-פנים ופסאודו-חוץ. חזרתיוּת זו אינה משקפת את מבנה הפנטזיה אלא את מבנה המרחב, שבו הפנטזיות מבקשות להתמקם. היא מנכיחה את השעבוד לכוחות אדירים הנמלטים מפני בשׂורת קיומם של "שניים" בעזרת גרביטציה המקפלת את הנתון החושי סביב עצמו. כולנו נידונים, ברמה זו או אחרת, למימושים מוגבלים שההיבט המבני שלנו מאפשר. הפעם תואר המבנה של הלולאה המפותלת – תנועה נפשית שכמבנה הגנתי היא דומיננטית במידה כזו או אחרת, אך לעולם אינה טוטאלית. הקיפול המרחבי קיים, אך מתאזן במידה משתנה עם כוחות אחרים שעבורם יש לאתגרי החיוּת, כמו גם לנוכחותנו כמטפלים, נוכחוּת אפקטיבית.

 

​​​​​​​

הערות

  1. על התיאוריה של אנזייה ראו חיבור זה, בעמ' 55-52.
  2. על התיאוריה של מלצר ראו חיבור זה, בעמ' 165-167.
  3. הסוג שאותו כינתה פ' טסטין בשם "ילדי קונכייה".
  4. הסוג שאותו כינתה פ' טסטין בשם "ילדים בלבוליים".
  5. לוצ'יו פונטנה (Lucio Pontana) נולד בארגנטינה ב-1899 ומת באיטליה ב-1968. פעל שנים רבות בניו יורק. במהלך שנות השישים של המאה העשרים יצר מספר רב מאוד של וריאציות על העבודה המתוארת.
  6. למרות המרכיבים האלמנטריים, הסדרה כוללת מספר רב של עבודות שונות זו מזו באחד מהאלמנטים – גודל, פרופורציה, אורך החיתוך ומספר החיתוכים.
  7. זרם אמנותי שפרח בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים ועסק במטא-אמנות, כלומר שפת האמנות הייתה נושא ההתבוננות והמחקר של העשייה האמנותית.
  8. הטורוס, טבעת מביוס ובקבוק קליין זכו במהלך שנות השישים והשבעים של המאה העשרים למקום נכבד בחשיבה של לאקאן על ההיבטים המבניים של הסובייקט. הוא פנה לטופולוגיה כאמצעי אינטלקטואלי, לא אינטואיטיבי במתכוון, כדי למנוע את ריתוק התפיסה החושית והדמיון ולהמריץ את ההתמקדות בסדר הסמלי. ראו: דילן אוונס, מילון מבואי לפסיכואנליזה לקאניאנית, תרגום: דבי אילון, רסלינג, תל אביב. 2005 [1998]. הטופולוגיה שמשה לו כשדה פורמלי לתיאור פסיכואנליטי של מבנה הסובייקט. לטבעת מביוס הוא התייחס כצורה המדגימה את הדרך שבה הפסיכואנליזה הופכת ניגודים בינאריים שונים לבעייתיים – ניגודים כגון פנים/חוץ, אהבה/שנאה, מסמן/מסומן, אמת/מראית עין. על הטבעת המונחים המנוגדים לכאורה אינם נתפסים כבדידים אלא כמצויים על רצף. שם, עמ' 189.
  9. ביון הציע את הסזורה כמודל שבו אירוע הלידה אינו סיום של צורת התקיימות אחת ומעבר לאחרת. זהו בגדר מערך פרדוקסלי, המחזיק את הבו-זמניות של הקטיעה וההמשכיות. ראו: ו' ביון, סזורה, תרגום: חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין, תולעת ספרים, תל אביב, 2012.
  10. בשפה העברית ניתן לחשוב על שפה במובן של language  ו-edge גם יחד ועל הקשר בין השניים.
  11. שם הילד בדוי. הטיפול התרחש בגני שקד, מסגרת חינוכית טיפולית לילדים על הספקטרום האוטיסטי.
  12. ז' פרויד, "השלילה", בתוך: מעבר לעקרון העונג, תרגום: ח' איזק, דביר, תל אביב, 1968 [1925], עמ' 175-171.   
  13. נ' פבר בן פזי, בתוך: ת' פולק (עורכת), אני לא זז, אל תזוזי! טיפול רב מקצועי בילדים מהקשת האוטיסטית, הוצאת אסיה, 2014.
  14. ח' כנען, פנימדיבור, לראות אחרת בעקבות לוינס, הקיבוץ המאוחד – קו אדום, תל אביב, 2008, עמ' 14-12.
  15. שם, עמ' 13.
  16. העובדה שיש לי כלב שנביחותיו נשמעות מפעם לפעם בחדר הטיפול, וכי התברר שבביתי הצמוד לקליניקה אכן התבשל אורז באותה עת, הם פרטי מציאות.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.