אידיאלים בגוף
צ'י קונג ויוגה במבט פסיכואנליטי
מאת נעמה צפרוני
פתיחה
לפני מספר שנים סיפרה לי חברה, מורה ליוגה, על שינוי שהתחולל אצל תלמידה שנדמה היה שאי אפשר ללמד אותה "לחבר את הלמטה עם הלמעלה". במשך תקופה ארוכה המציאה המורה תרגילים ודימויים, אך ללא הצלחה; הפער בין פלג הגוף התחתון לעליון לא נעלם. הסיבה בשלה היא סיפרה לי על המקרה הייתה שבסדנה האחרונה היא ראתה שמשהו חובר סוף סוף בין שני חלקי הגוף; ולכאורה ללא קשר, התלמידה סיפרה לה שגדלה בצל עניינים משפחתיים קשים ורק עתה היא מטפלת בפגיעות שהם הותירו (הסתבר שהיא עוברת פסיכואנליזה). למרות שזה לגמרי מתקבל על הדעת, היה משהו מפתיע בהלימה הבולטת בין הגופני והנפשי; המורה כמו יכלה להעיד על כך שהנפשי תוקע מעין טריז בקשרים הגופניים. כדאי לציין, עם זאת, שאפשר היה להעיד על כך רק לאחר שהחציצה הוסרה או שכוחה התמעט.
במאמר אבקש לפרוס בפני פסיכואנליטיקאים, פסיכולוגים ומטפלים אחרים את מה שניתן לקרוא בגוף של מתאמנים, לאור הניסיון שנצבר ב"קליניקה" של הצ'י קונג או של אימון היוגה. בנוסף, אנסה להמשיג במונחים פסיכואנליטיים את היחסים הפסיכו-סומאטיים שנחקרים במסורות התנועה שמקורן במזרח.
כדי לעשות זאת עלי להבהיר את השימוש בתיאור כמו "החלק העליון לא היה מחובר לחלק התחתון", שהרי בסופו של דבר החלק העליון לא עופף באוויר – ובכל זאת, מה ראתה המורה ליוגה, ומה עורר בה השתוממות?
לצורך הדיון אומר, שאחת מהמטרות של תרגול יוגה היא להגיע לשקט ולהרמוניה, בשעה שהגוף נדרש לבצע תנוחות פיתוליות שדורשות מאמץ; כך, אצל המתרגל המתחיל, אפשר לראות את הקושי שמתבטא בחוסר גמישות של השרירים או חוסר נוחות וחוסר סבלנות מהשהייה בתנוחה לא פשוטה. עם הזמן, עם שנים של תרגול, השרירים מתארכים ונרגעים, הגו מזדקף וניתן לראות מבעד לגוף את התודעה השקטה שצומחת מעבר למאמץ.
דבר דומה אנו מוצאים בצ'י קונג או בטאי צ'י צ'ואן – שהם תחום העיסוק שלי. מדובר בסדרות של תנועות שמקורן בהנחות היסוד שעומדות בבסיס הרפואה הסינית. מה שמבדיל ביניהן הוא העובדה שצ'י (אנרגיה) קונג (מיומנות) מתרגלים כדי לזכות בבריאות, שקט וריכוז, בעוד שטאי צ'י צ'ואן (אומנות האגרוף של העקרון העליון – התחלפות היין והיאנג) היא בנוסף על כך אומנות לחימה. מי שעוקב לאורך זמן אחר התקדמות של תלמיד רואה תחילה את המאמץ לחקות את תנועות המורה, לזכור את רצף התנועות ולאחר מכן את ההתמודדות עם העברת המשקל המתונה מרגל לרגל, הגב הישר בעת ביצוע הסדרה וכדומה. בנוסף, גם בשיטות הסיניות וגם ביוגה, שמוצאה בהודו, המתרגל נדרש לעקוב בתשומת לב אחר תנועותיו והתנוחות שהוא מבצע. שלא כמו במכון כושר, שם נהוג להושיב את המתאמן מול טלוויזיה שתצוד את תשומת הלב שלו ותפיג את השעמום בעוד הוא משכלל את שריריו – ביוגה ובטאי צ'י מתמודדים עם הסחות דעת באופן שונה. המתרגל משנן באוזני עצמו: "משקל לכף רגל ימין"; או: "עצמות הישיבה כמו משתרשות באדמה בעוד עמוד השדרה שואף מעלה". באופן זה רותמים את תשומת הלב לתרגיל, וכן להיפך: רותמים את האיברים לתשומת הלב.
מדובר, כאמור, בלימוד ממושך עם דרישה להשגיח במספר רב של פרטים. אם תלמיד ותיק שמכיר את העקרונות והכללים של ביצוע התרגילים מבצע את התנועה או התנוחה באופן משובש, המורה ממציאה לו "פטנטים". למי שנדמה שהכתפיים שלו קופצות למעלה נאמר: "עמוד עם ידיים מורמות בעוד תינוק יושב על כתפיך"; למי שהסנטר שלה מתרומם קדימה נציע: "התבונני על העורף כעל מקטע לאורך עמוד השדרה". אם לאורך זמן ההצעות אינן נושאות פרי, אנו יודעים שנתקלנו בתו בולט, חריג. אחת ההוראות היסודיות בטאי צ'י או בצ'י קונג היא "לעמוד כאילו אתה יושב על כסא גבוה, בברכיים כפופות, והאגן כמו שוקע למקומו". במקרים מסוימים נראה שהמתרגל השיג יציבות בעמידה זו – אך יחד עם זאת משהו בחזה מתרומם, צף, כמו מסרב להישען על השלד, כמו מסרב לציית לחוק הכבידה, מסרב להירגע; לזה אנחנו קוראים: "שהלמעלה לא מחובר ללמטה"
אם אחזור לשיחה שבה פתחתי, הרי שהיא נסובה על תלמידה שכבר מכירה את הטכניקה, וכבר השיגה שקט מסוים, ובכל זאת, נתק שהתקיים בגוף לא הוסר. כאשר התברר מהדיווח שלה שהיא נפגעה בילדותה מהיחסים עם אביה ניתן לומר בדיעבד שאפשר היה לזהות זאת בגופה.
ייתכן שכל זה נשמע תמוה. לפעמים גם לי עצמי נדמה כאילו אנחנו "מרכלים" על היד או על האגן. ובכל זאת, בינינו לבין עצמנו אנחנו מבינים את הביטוי "שהלמעלה לא מתחבר ללמעלה", כי הדבר הזה ניתן לצפייה בעיניים מנוסות.
בהקשר זה של הניסיון להסביר את מה שאנחנו רואים בצ'י קונג במונחים של הקליניקה של ה"ריפוי בדיבור", ניתן להזכיר את עמדתו של ביון ביחס למנגנון החשיבה, לה הוא קורא: "זה אשר מצרף"1. בביטוי "זה אשר מצרף" מצביע ביון על כך שלעתים קרובות מעדיפים שלא לחשוב, שלא להפעיל את פעולת החיבור – באמצעות שכחה, הדחקה או דחייה. אני מוצאת שניתן לערוך הקבלה בין סירוב לחבר באמצעות המחשבה לבין שסע בגוף. בשני המקרים נשמעת או נצפית איזושהי חריגה שמעוררת שאלה. נתק בגוף, שכמות מגושמות ונוקשות, כף יד חסרת חיים, הן עבורנו במעמד של פליטת פה ומעשה כשל. לאקאן כותב על פרויד שהוא רואה בחזרה מן המודחק תופעה "שבה הסובייקט צועק מכל הנקבוביות של הווייתו את הדבר שאין הוא יכול לדבר עליו"2. "הנקבוביות של הווייתו" היא מטפורה שמפגישה בין שני מושגים מתחומים שונים; ההוויה של הסובייקט היא כאן הנושא העיקרי בו מדובר, והעור הוא הנושא המשני3. נקודת התצפית של מתאמנים בצ'י קונג או ביוגה טוענת את התחום המשני של המטפורה במשמעות ממשית. נדמה כי אנו אכן עדים לכך שהחוויות נרשמות בגוף והן ניתנות להכרה.
מיצ'יקו ניטובה היא מורתה של כותבת המאמר (צילומים: סיון אלג'ם, באדיבות בית ספר מגע ללמודי שיאצו)
הגוף מגלם תפקיד
תווים בולטים ניבעים בגוף גם באמצעות הזדהות עם אדם אחר. מורה לטכניקת אלכסנדר סיפרה לי על נער כבן שבע עשרה שהגיע אליה כדי שתלמד אותו לעמוד זקוף4. הוא היה בחור נאה וגבוה, והכפיפות שלו הייתה כה חריפה עד שביקשה חוות דעת של אורטופד. בבדיקה לא אובחנה בעיה בעמוד השדרה. לאחר מספר חודשים היא פגשה אותו בקונצרט עם אביו, ושמה לבה לכך שהוא רוכן קדימה בדיוק כמו האב. מרמזים שליקטה מתוך הדברים שאמר בשיעורים, עלה בדעתה שהוא מחקה את אופן העמידה של האב כדי להבין אותו או כדי לזכות באהבתו.
פגיעוֹת והזדהויות אינן הדבר היחיד שחקוק בגוף. הגוף נושא גם אידיאלים. עבדתי עם תלמידה שלמרות החן והמיומנות שבהן ביצעה את התרגילים, נדמה היה שדעתה מוסחת. במקרה זה הגעתי למסקנה שהיא נושאת בגופה אידיאל שכמו מושל בגוף ביד רמה.
הרעיון שהיא מביעה דבר מה באופן ביצוע התרגילים, עלה בדעתי לאחר שיעור במוזיקה. במשכנות שאננים בירושלים הקשיבה הזמרת הלנה צדיק, ללידר של שוברט "שר היער" בביצוע תלמיד האקדמיה. לאחר מכן היא שאלה אותו על הדמויות שעליו לגלם תוך כדי שירה, והדגישה שדמות המספר היא התפקיד הקשה ביותר לביצוע: "בבלדה הזו של גתה", היא אמרה, "הילד קודח, שר היער מפתה, האב נחרד – אבל המספר נייטרלי. את הנייטרלי", הדגישה, "קשה מאד להציג". הזירה של התרגילים הגופניים משוללת תפקידים דרמטיים; כשמתרגלים יוגה או צ'י קונג אנחנו אמורים להיות נייטרליים. והנה, אותה תלמידה ביצעה את תנועות הצ'י קונג במיומנות מרשימה, כאמור, ובכל זאת נדמה היה שהגוף אינו עובד בצורה מלוכדת; משהו שם היה מפוזר. לאחר ששמעתי את הלנה צדיק מבחינה בין המשתתפים בדרמה לבין המספר, כשהראשונים מביעים רגש ועל המספר לשמור על נייטרליות, הבנתי שהכשל של אותה תלמידה נעוץ בכך שהיא דבקה באיזשהו רעיון או רגש נסתר, ולא רק מבצעת את התרגילים. אמרתי לה: "את כל הזמן מביעה משהו שאינני יודעת מהו". היא הביטה בי בעניין: "אמרו לי דבר דומה בריקוד". היא הייתה רקדנית. אחרי מספר שבועות הגעתי למסקנה שבכל תנועה ותנועה היא כמו מציגה את דמות האם הצעירה והיפה בסצנת הפייאטה. כמו בפסל הידוע של מיכלאנג'לו, בו מריה רוכנת באהבה, בצער ובהשלמה על גופו המת של בנה שהורד מהצלב – גם המתאמנת נהגה לבצע את תרגילי הצ'י קונג בעודה מרכינה מעט את הראש במחווה של חמלה. אינני יודעת איזה אידיאל משל בתנועות שלה: אימהות? הטראגי? השלמה? צער העולם? אך היה ברור לי שהיא כמו משחקת תפקיד קונקרטי, נאצל.
בעקבות מקרה זה הגעתי למסקנה שבכוחו של אידיאל למשול בגוף; הוא כמו מגייס את הגוף כדי לגלם אותו, ובמקרים קיצוניים, ההבעה או האידיאל הם כמו טפילים לגוף. גם אנשים שאינם מורים ליוגה או לצ'י קונג נתקלים באדם שאצלו השכמות הן כמו רכסים בולטים על פני הגב ויש להן מעין "אישיות" בפני עצמה. לא כדאי למהר ולקבוע שמדובר באדם שאמור לשאת את העולם על כתפיו, ועדיין נדמה שה"אישיות" שמציגות השכמות כמו כובשת את אותו אדם. או דוגמה אחרת: שמתי לב לכך שאחת מתלמידותיי מחזיקה את ידיה כאילו היו תינוק בעריסה. אינני יודעת איזה תפקיד או אידיאל מגולם בהן, ובכל זאת אמרתי: "תפסיקי לחוס על הידיים שלך". המשכתי להמציא תרגילים כדי למוסס את ה"הבעה" של האיברים, כדי ש"יקבלו על עצמם" להיות רק כפות ידיים ולא יקפאו כבעלות תפקיד כלשהו במערכת האמונות או החובות של אותו אדם.
הגוף הדמיוני
האם אפשר לדרוש מהמתאמנים לוותר על ההבעות היסודיות שלהם? אני עושה זאת, כי אני מצטרפת לתפישה שצמצום כזה מגביר את זרימת החיוניות ותורם לבריאות. המלאכה שלנו, אם אפשר לנסח זאת כך, היא לנסות ולרתום את אותו איבר סורר אל תוך המערכת הכללית כדי להשיג רצף שתורם לבריאות. בו בזמן, הדרישה נתקלת לעיתים קרובות בהתנגדות. למתאמנים נדמה כי הם נדרשים לוותר על תנוחות שהן "טבעיות" להם, או שהן מבטאות משהו שטמון במעמקי הנפש, בשר מבשרם. על פי רוב, אותן הבעות או מחוות גורמות כאב: מתח בעורף ובזרועות, כאבי ראש, כאב בגב התחתון. עם זאת, אומר בזהירות מסוימת כי דווקא משום שמדובר בהבעות או אידיאלים שהאדם נושא בגופו, אכן קשה מאוד לוותר עליהם. קל להציע לאישה כפופה מעט להזקיף את אזור החזה – אבל אם זה כרוך בוויתור על הבוז לגוף, הבוז לחומר, או ויתור על ערך הענווה (להבליט את החזה מתקשר עם יוהרה) – זה לא עניין פעוט לביצוע! להבין שלא כדאי לתת לעורף לנבול, גם זה קל מאד, אבל לוותר על ההזדהות עם האב השפוף, למשל, זה כמעט בלתי אפשרי.
על פי לאקאן, הגוף שייך לסדר הדמיוני. ז'אק אלאן מילר כותב: "הגוף מוצג בראש ובראשונה כדימוי, דימוי במראה המאפשר לתת לאני את מעמדו... הגוף מארגן את כל מה שהמשלב הדמיוני מאחסן כייצוגים: מסומן, מובן ומשמעות ועצם תמונתו של העולם. הגוף הדמיוני הוא זה שלתוכו המילים מכניסות ייצוגים המכוננים עבורנו עולם אשלייתי על פי הדגם של אחדות הגוף"5. מילר מתבסס כאן על שלב המראה. לאקאן טוען שהתינוק חווה את עצמו כמכלול החל מהרגע שההורה מצביע על השתקפותו במראה ואומר לו: "זה אתה". התינוק מגיב על כך בדרך כלל בצהלה. עד אז התינוק חש כאב או רעב, נעימות או קור ורטיבות; מרגע ההצבעה במראה הוא חווה את עצמו כאחד. הצורה היא דרך לתת עקביות לגוף. עם זאת, החוויה מתוּוכת על ידי דימוי, ההשתקפות במראה אינה הוא-עצמו. מכאן שאחדות הגוף היא דמיונית.
בצ'י קונג או ביוגה, אחדות הגוף מושגת באמצעות ה"מרכז". מדובר באחד המושגים היסודיים בסדרות התנועה שמקורן במזרח הרחוק וב"אסנות" (תנוחות) של היוגה. ה"מרכז" פועל כ"סדרן העבודה" של האיברים. כדי להסביר את המונח, שניתן לחוש בו לאחר ניסיון לא קצר, אקביל את המרכז ליד שאוחזת את החוטים שמפעילים בובת מריונטה. ההוראות מגיעות מגבוה, אבל אם יש מרכז שמפעיל את החוטים, הרי אז האיברים עשויים להתנהל בתיאום.
האם ה"מרכז" – ההתמקדות בזמן ביצוע התרגילים במקום שמפעיל את האיברים – היא פונקציה פיקטיבית? הגוף המתאמן הוא אכן דמיוני; שהרי אני מדמיינת את עצמי עושה את התנוחה כאילו ראיתי את עצמי במראה, כמו שאני רואה את המורה או בחיקוי התנוחה כפי שהיא מופיעה בצילום. עדיין, לחשוב על הגוף כדמיוני מעורר אי נחת בקרב המתאמנים שממש חשים את הגוף: השרירים, הגידים, העצמות. עניין זה זוכה להתנגדות לא רק בקרב מערביים, אלא גם אצל הסינים. פרופ' ג'יאו גורוי6, רופא לרפואה סינית מסורתית ומורה מהולל לצ'י קונג, סיפר בביקורו בישראל בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת את האנקדוטה הבאה: לעתים קרובות הוא דן עם חבריו, מאסטרים בעלי שיעור קומה לצ'י קונג ולרפואה סינית, שירה וקליגרפיה, בנושא ה"טאן טיאן" (=שדה הצינבר, השם הסיני של המרכז, שממוקם במרחק של שתי אצבעות מתחת לטבור וכשתי אצבעות פנימה). נהוג לחשוב שאותה נקודה וסביבתה הן בעלות נוכחות פיזית, ופרופ' ג'יאו טען בניגוד לכך, שמדובר במושג, ברעיון. ועל כך הם ענו לו, לדבריו: "אחרי שתמות נפתח לך את הבטן ונראה לך". בין אם יש דבר כזה "מרכז" או בין אם הוא מתהווה כתוצאה מהפניית תשומת הלב אל הפונקציה שמתאמת בין האיברים, המרכז הוא זה שבאמצעותו אנו מבקשים לחבר בין פלג הגוף התחתון לפלג הגוף העליון.
מיצ'יקו ניטובה מדגימה קטע מסדרת הצ'י קונג "שמונה יריעות המשי". ירושלים, 2017
אירוע בגוף
אם נחזור למילר, הרי שהוא אינו מסתפק באחדות הגוף כפי שהיא באה לידי ביטוי בשלב המראה. הוא טוען שהמסתורין של האיחוד בין הגוף והנפש "הוא תוצאתה של אחיזת הסמלי בגוף"; וממשיך: "אם לכתוב זאת במושגיו של דקארט – המסתורי הוא האיחוד בין הגוף לבין השפה. מתוך העמקה בהתנסות זו ניתן לומר, שעניין זה שייך למשלב הממשי"7.
אוכל להשתמש באבחנה זו של מילר כדי להסביר את מה שרואים באימון הצ'י קונג. אכן, כדי לאחד את הגוף אני מדמיינת את הציר האנכי, עצם הזנב – קודקוד, ומלכדת בעזרתו את הראש, העורף, הכתפיים, השכמות. עם זאת, החריגה, זו שבדרך כלל אני לא שמה לב אליה, היא הרישום של הסמלי (למשל הצו או האידיאל) בבשר. מילר מכנה זאת: "המשטח שבו נחקק הכיתוב". כך, בשעה שהגוף בכללותו הוא מהסדר הדמיוני, הרי שהחריגה היא מהסדר הממשי. במובן זה החריגה היא "אירוע בגוף". מילר: "הסימפטום נוצר מהסימן שהדיבור חפר, כאשר דיבור זה מקבל את צורת האמירה שמחוללת אירוע בגוף"8.
אתן דוגמה לאופן שבו אפשר לזהות אידיאלים שנעשים לאירועים בגוף: לשיעורי צ'י קונג הצטרפה אישה שפרשה מעבודתה כאחות ראשית במחלקה צפופה בבית חולים. בשל המראה של ידיה עלה בדעתי שבשנות העבודה הארוכות היא הייתה בעלת מוסר עבודה גבוה. היה זה משום שראיתי שידיה מוקמו במצב היכון לכל פעולה שבה יש לנקוט. לאחר כמה שנים נדמה היה לי שאני רואה אידיאל נוסף. בצ'י קונג, אחת ההוראות היא "לשבת כאילו אתה יושב על כסא גבוה", ולאורך מספר שבועות ואפילו חודשים נראה היה שבעודה עומדת, היא נעה כאילו היא לא מוצאת את מקומה על ה"כסא הגבוה". לשאלתי, היא ענתה שהיא "מחפשת את הזווית הנכונה לתנוחה". אחרי חודשיים-שלושה שאלתי אותה: "מה נראה לך בעל ערך רב יותר, לחפש או למצוא?", והיא ענתה: "לחפש". לאחר תקופה ארוכה למדי, ובשל בעיות ברכיים, שכנעתי אותה להעביר יותר משקל לעקבים ואז היא אמרה: "זה משחרר מדאגה". תגובה נדירה זו מעידה על החריגה שבאה לידי ביטוי במצב ההיכון של כפות הידיים. אכן היה לה מוסר עבודה גבוה ביותר, וכן, היא האמינה שלחפש הוא אידיאל עדיף על פני למצוא; יחד עם זאת, נדמה לי שתו יסודי, מקור ה"היכון" שלה, התגלה עתה כמצב תמידי של חירום ובהלה.
לפעמים אני שואלת את עצמי האם הגוף שנושא הזדהויות וציוויים, לעיתים סותרים, עשוי להזדקף, להתאחד? האם השק הזה, הגוף, עשוי להשיל לפחות במידת מה את מה שהוא צוּוה לשאת, או את מה שנדמה לו שצוּוה לשאת? למתן את הרעיונות והמושגים שלתוכם נולד?
ההצעה המעניינת של ז'אק-אלאן מילר היא, לדעתי, שההמשגה "אירוע בגוף" משרתת אותו בו בעת הן לציון סימפטום שנחרט בגוף, הן לפירוש. בעודו ממקם את הפירוש הלאקאניאני כדיבור שחורט בגוף את הרישום שלו, הפירוש נעשה לאירוע שמתחרה בסימפטום. הוא מחלץ את הפירוש מהיותו "תובנה", ואפילו מתרחק מהמשימה "לפענח" את הסימפטום.
הפירוש הפסיכואנליטי הוא בדיבור, ובכל זאת אבקש להציע לדילמה שהצבתי תשובה בתחום השיטות הגופניות שמקורן במזרח; תשובה חלקית כמובן. כמתרגלים וכמורים, אנחנו הולכים בעקבות האופן שבו יש לבצע תנוחה או תנועה. לתרגיל שלנו יש צורה וכדי לעשות אותה יש להקפיד על הפרטים: מנח כפות הרגליים, הברכיים, זקיפות עמוד השדרה שצומח מכובד האגן, תפיסת העורף כמקטע על קו האורך שמתחיל בעקבים ונשלח מעלה מעלה וכו'. אנו מקפידים על כך כדי לשמור על האיברים מפני פגיעה ובעיקר על מנת לאפשר זרימה טובה של אנרגיית החיים שמביאה עמה בריאות וצלילות. לצד האתגרים האלו, להם אני שותפה, אומר, שאם אעשה זאת לאורך זמן הרי שבו בזמן אני מתאמנת בהשלה איטית של הזדהויות או צווים. השינויים בגוף מתרחשים לאט. מניסיוני, יש בזה משהו מאד מתסכל, אך יש בזה יתרון רב. העקשנות להמשיך ולעשות משהו כמו שאני נוהגת לעשות, אינה רק דבקות במה שמקובל לקרוא "הרגלים", אלא – כפי שאני מקווה שהצלחתי להראות – דבקות ברעיונות, באידיאלים, בהזדהויות. פירוש הדבר הוא שאנו דבקים במי שאנו, ואם לא נעשה כך נאבד את הכיוון. האיטיות מאפשרת לנו להסתגל לדבר החדש וכמו להתאקלם בתוכו. כדי שלא להיתפס לרפיון, שהוא הסכנה שבאיטיות, מצאתי את הפטנט הבא: בכל פעם שאני מוצאת שאינני מקפידה על פרט מתוך סידרת הטאי צ'י צ'ואן או הצ'י קונג, אעשה שוב ושוב את הסדרה בעודי שמה לב לאותו פרט, בין אם זו זווית המרפק או היחס שבין מיקום הבהונות לברכיים, ואשגיח שמעתה ואילך אמקם זאת כראוי. לאחר מכן מופיע פרט אחר שדורש תשומת לב. אני מתאמנת וממשיכה ומתאמנת בשל הסקרנות: מה יופיע עכשיו, אחרי שמכשול מסוים הוסר? איזה פרט יצוץ עתה? אני מאמינה שהסקרנות הזו, שמפעילה את תשומת הלב, היא זו שעשויה להסיר ממני מעט את עול האידיאלים – לא משום שאני נפטרת מהם, אלא משום שכשאני מקפידה על הצורה הנכונה ועל התנועה הרציפה אני מאפשרת לטעוּת הבאה לצוץ ולהתייצב מול תשומת הלב שלי, אני הולכת ומתקרבת אל הדבר העקשני ביותר, שעדיין אינני יודעת מהו.
הידע שנצבר אצלנו, המורים למסורות התנועה השונות, הוא בעל ערך רב להבנת האופן שבו האדם חי בגופו, לאופן שבו הוא משתמש בו. במאמר זה ביקשתי לשטוח את מה שחווים ומבינים מורים ומתרגלים ותיקים מהתבוננות בשינויים – ולהפך, בחוסר השינויים – שחלים בהם ובעמיתיהם לאורך שנות התרגול. גוף הסובייקט מופיע בפנינו כמעין מפה עליה משורטטים אירועים כמו פגיעות, הזדהויות ואידיאלים. כדאי להדגיש שאין אנו בהכרח יכולים או אף משתדלים לפענח אותם, אך אפשר לעקוב אחריהם ולהסיר משהו מהקושי שהם מציבים בפני האדם שמתאמן. ייתכן אף שאותו "שקט", שמקובל לראות בו את המטרה של סדרות התנועה המדיטטיביות, מושג בשל טוויית קשרים חדשים או מחודשים בין איברי הגוף בתיווך תשומת הלב.
הערות
- במחשבה שניה, תרגמה: איריס גיל-רילוב, תולעת ספרים, 2003, עמ' 59.
- ז'אק לאקאן, כתבים א, עמ' 364
- שמעון זנדבנק, מזשיר, מדריך לשירה, כתר, 2002 עמ' 39 - 90
- פרטי המקרה, שארע לפני שנים רבות, טושטשו.
- הלא-מודע והגוף המדבר – הצגת הנושא לכנס העשירי של ה-WMP בריו דה ז'נרו ב-2016, עמ' 5.
- (Jiao Guorui (1923-1997.
- שם, עמ' 6. הממשי הוא ההיתקלות המקרית של הגוף עם מה שבא מבחוץ (כמו התרחשות) או מבפנים (כמו התגובה לאירוע), ולכן יש לו איכות טראומטית, והניסיונות לתת משמעות להיתקלות זו נכשלת. הממשי חומק מהאפשרות לבטא אותו ולהעניק לו משמעות. תפישת המשלב הממשי השתנתה לאורך הוראתו של לאקאן.
- שם, עמ' 9.
מקורות
וילפורד ביון, במחשבה שניה, תרגמה: איריס גיל-רילוב, תולעת ספרים, 2003
ז'אק לאקאן, כתבים, כרך א, תרגם: נועם ברוך, רסלינג, 2015
ז'אק-אלאן מילר, הלא מודע והגוף המדבר, הצגת הנושא לכנס העשירי של WAP בריו דה ז'נרו 2016, תרגום: נורית שרייבר ושרי אדלשטיין, (2015). ניתן לצפייה https://giep-nls.b....html
שמעון זנדבנק, מזשיר – מדריך לשירה, כתר, 2002