פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רשום בגוף: על ביטויי הגוף כרקמת חיבור בין הווה לעבר ובין מודע ללא מודערשום בגוף: על ביטויי הגוף כרקמת חיבור בין הווה לעבר ובין מודע ללא מודע
רשום בגוף: על ביטויי הגוף כרקמת חיבור בין הווה לעבר ובין מודע ללא מודע

רשום בגוף: על ביטויי הגוף כרקמת חיבור בין הווה לעבר ובין מודע ללא מודע

מאמרים | 28/7/2019 | 2,393

התנסויות העבר רשומות במערכת הגופנית-נפשית: התנסויות עזות וכרוניות חקוקות בה עמוק; התנסויות קלות וחולפות ניכרות בה פחות או כמעט כלל לא. בהזדמנות זו אעסוק באופן שבו ההתבוננות המיומנת בביטויים הגופניים של רשמים אלה יכולה לשפוך אור על הרגלים ודפוסים המנתבים את חיינו, ואף להוביל לתמורות בהם. במישור הפנים-אישי, אתייחס להתבוננות היחיד בתחושותיו במסגרת מדיטציית ויפאסנה. במישור הבין-אישי הטיפולי, אתייחס הן לתשומת לב לתחושות בהקשר של הזדהות השלכתית והעברה נגדית, והן לנקודת המבט של גישת האקומי (The Refined Hakomi Method) על ביטויים לא מילוליים אופייניים כ"קצה חוט" לחקירה משותפת של הלא מודע. בכל המקרים אראה כיצד ההרגלי הנוכח עשוי להיות שער בין ההווה, הנתון לשינוי, לבין העבר שהשתתף ביצירתו.

רשום בגוף

על ביטויי הגוף כרקמת חיבור בין הווה לעבר ובין מודע ללא מודע1

מאת מיכל ברנע-אסטרוג

 

כמה עניינים יסודיים

לפני שאגש לנושא משלוש נקודות המבט שדרכן אעסוק בו, כמה אמירות כלליות על תחום הממשק שבין הגופני לנפשי נחוצות. אסתמך לשם כך על נקודת המבט המוצגת בקאנון הפָּאלִי, אוסף הטקסטים העתיקים הפורסים את תורת הבודהא– נקודת מבט שאני מוצאת מבהירה ושימושית ביותר בחיי היום-יום.

בהיותנו תופעות נפשיות-גופניות אנו פוגשים בעולם, תופסים וחווים אותו באמצעות אינטראקציה מתמדת בין תודעה לגוף. בתווך שבין פנימי לחיצוני– בין האפרטוס הקולט לבין האובייקטים הנקלטים– נמצאות דלתות החושים, והן אלה המאפשרות את המפגש. דלתות החושים הן, כמובן, זו של הראייה, זו של השמיעה, אלה של חוש הריח, הטעם והמגע; וגם דלת חושית שישית, שלפי תפיסה זו זהה במעמדה לחמש המקובלות במערב – הדלת של התודעה. בכל דלת חושית מתרחש המפגש עם האובייקטים התואמים לה: צורות וצבעים לראייה, צלילים לשמיעה וכן הלאה. האובייקטים של חוש התודעה הם האובייקטים הנפשיים כגון דימויים, רעיונות, זיכרונות ומחשבה.

מגעו של העולם בנו מעורר תחושות, וכלפיהן – לא ישירות כלפי העולם והאובייקטים שמרכיבים אותו – אנו מגיבים. התגובות הללו מגוונות בעוצמתן ובאיכותן, אולם קטגורית אפשר לחלק אותן לתגובות של משיכה מצד אחד, ולתגובות של דחייה מצד אחר. ישנה גם אפשרות של אי-תגובה, שאליה אגיע בהמשך.

גם התחושות מגוונות בעוצמתן ובאיכותן, וגם הן ביסודן נחלקות לכמה מחנות: הן יכולות להיות נעימות, בלתי נעימות או ניטרליות. התחושות עצמן – טבען, אופיין, עוצמתן – מותנות בזיהוי ובהערכה (ובתיוג ובפרשנות), שפונקציה מסוימת בנפש אחראית להפיק לנוכח האובייקטים שההכרה קלטה. נקרא לפונקציה הזו "הפונקציה התפיסתית" או "הפונקציה המעריכה". ההערכה, תהא אשר תהא, מסתכמת בסופו של דבר בתיוג "טוב (לי)" או "רע (לי)". אם הפונקציה המעריכה של התודעה הפיקה את התיוג "טוב" – תחושה נעימה תתחיל לזרום בגוף. אם היא הפיקה את התיוג "רע" – תחושה בלתי נעימה תתחיל לזרום בגוף. מובן שגם התחושות עצמן זוכות להערכה, ובתורן מעוררות אסוציאציות, מחשבות, רגשות וזיכרונות נוספים; כל אחד מאלה הוא אובייקט "נפשי", שגם אתו התודעה באה במגע, שגם הוא מעורר תיוג כלשהו המעורר תחושה ותגובה. התגובה מעוררת תחושה בפני עצמה וחוזר חלילה.

למשל, אישה צועדת ברחוב, ובמרחק-מה רואה את דמותו של אדם, שהפונקציה התפיסתית שלה מזהה כמישהו שלפני שתים-עשרה שנה חוותה אתו אירוע קשה או מביש. מיד יתעוררו בה תחושות לא נעימות, ובעקבותיהן תופיע, אוטומטית, תגובה נפשית של דחייה. ההערכה השלילית, התחושות הקשות ותגובת הדחייה יגררו, קרוב לוודאי, מחשבות תואמות (אוי ואבוי, הנה בא הרגע שממנו פחדתי; איך אני מתחמקת ממנו? או: מגיע לי, אי-אפשר לברוח לנצח. או: תמיד יש לי כזה מזל רע), ואולי גם התנהגות תואמת: היא תבקש לעצמה דרך להסתלק או שתחשוק שיניים, תשתדל לעטות על פניה הבעהשתשרת אותה, ותתכונן בדרכים אחרות לפגישה הבלתי נמנעת והבלתי נעימה. שרשרת ההתרחשויות כולה תיראה, כמובן, אחרת לגמרי אם הפונקציה המעריכה של תודעתה תזהה אדם אחר, אהוב, מאנשי שלומה, אותו היא מחכה וחולמת לפגוש כבר שתים-עשרה שנה.

בנקודה זו אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכמה סוגיות:

  • התחושות מורגשות על הגוף, הן תחושות גופניות; אולם מה שמרגיש אותן הוא הנפש או התודעה. "תחושה", מנקודת מבט בודהיסטית, היא בהגדרתה פונקציה נפשית. התחושה, לפיכך, מתקיימת בתחום הממשק שבין הגופני לנפשי.
  • ההערכה שהחלק הפרשני של התודעה מפיק אינה "אובייקטיבית" וגם אינה מקרית: היא נשענת על תחושות קודמות, על הערכות קודמות, על תגובות קודמות, על אירועים קודמים של מפגש עם אובייקטים שאותה פונקציה מזהה כדומים. היא מייחסת לאירועים המתרחשים ברגע הזה איכויות של תכנים המאוחסנים בה מראש, ובכך מקרינה את הסובייקטיבי על האובייקטיבי, את העבר על הווה ואת הלא מודע על המודע. זהו אחד התהליכים שפרויד (1913) הגדיר כ"השלכה". הפונקציה המתייגת, הממשיגה, המפרשת והמעריכה היא, אם כן, פונקציה השלכתית (ברנע-אסטרוג, 2017).
  • התגובות שלנו הן, במונחים של תורת הבודהא, הפעולות הנפשיות שלנו, הקָאמַה (קַרְמָה)2 שלנו; והן מה שיוצר אותנו. תגובות חוזרות על עצמן, וככל שהן חוזרות על עצמן הן מעמיקות ונחקקות, ונהיות לברירת המחדל, לדרך ההתמודדות שלנו עם המציאות. הן הופכות להרגלים, לדפוסים, לנטיות, לאישיות. הן הופכות לתחריטים המעצבים את עולמנו הפנימי, ודרך התחריטים הללו אנו ממשיכים לחוות את המציאות, לשפוט אותה ולהגיב לה.

אם נחבר את הרעיונות הללו, נראה שהחוויה הנוכחית שלנו מותנית בחוויות העבר; שהתודעה משליכה על מה שהיא קולטת בהווה משקעים השוכנים בה מראש, ושהתחושות נמצאות בצומת הראשי של התהליך כולו. ואם כך, אז ההתבוננות בתחושותינו, כפי שהן מתעוררות וחולפות מרגע לרגע, וכן ההתבוננות בהרגלי התגובה שלנו כלפי התחושות – כיצד הנפש שלנו מתייחסת לחוויה – הן מפתח לחקר עצמנו. הן מפתח לחקירת הסבך הקיים וליצירת התנאים לפרימתו.

אראה כעת, על קצה המזלג, כיצדאפשר ליישם את נקודות המוצא הללו בכל אחת משלוש הסיטואציות הבאות: במדיטציית ויפאסנה, במסגרת הדינמיקה של העברה והעברה נגדית, ובתהליך טיפולי על פי גישת "האקומי". אציג את הדברים בקיצור נמרץ בשירות התמונה הכוללת, אולם חשוב לזכור שכל אחת מן הסיטואציות ממוקמת בתוך שדה נרחב המכונן אותה (ראו, למשל: ברנע-אסטרוג, 2017). ראשית אגע באופן שבו רשמי העבר מתעוררים בהווה במסגרת תרגול מדיטציית ויפאסנה.

 

התעוררות משקעי העבר במסגרת מדיטציית ויפאסנה

ישנן טכניקות שונות של מדיטציית ויפאסנה. התיאור הבא נאמן לטכניקה שאני מתרגלת, שיטתו של ס"נ גואנקה, טכניקה שבה התחושות הגופניות הן אובייקט המדיטציה המרכזי ונסרקות בשיטתיות. עם זאת, כל גרסה של ויפאסנה, בהתאם להנחיות הבודהא, אמורה לכלול התייחסות לתחושות הגופניות כאחד ממוקדי ההתבוננות והחקירה, גם אם בדרכים שונות מזו שאתאר כאן וגם אם הן אינן האובייקט המרכזי שלה.

על בסיס הכרחי של אתיקה אנושית אוניברסלית (הימנעות מפעילויות לא מוסריות הפוגעות באחרים והמסעירות את הנפש, מלבות בה גורמים שליליים ואינן מאפשרות לה לקחת את הצעד הבא בדרך), ועל בסיס מידה מינימלית של ריכוז והרגעת התודעה (המושגת בעיקר בעזרת מדיטציית אָנָאפָּאנָה, התבוננות בנשימה)3 – המודט מתחיל להתבונן בשיטתיות בתחושותיו הגופניות, תוך שהוא מנסה להיות מאוזן כלפיהן. "להתבונן", בהקשר זה, משמעו לשים לב לתחושות שהוא מרגיש, מבלי לנסות להפעיל עליהן מניפולציה. "בשיטתיות" משמעו שהוא מניע את הקשב שלו על פני כל גופו, ביסודיות וברצף, מבלי להזניח שום תחושה ושום אזור בגוף: גם אם תחושות כלשהן אינן נעימות לו או משעממות אותו, וגם אם אזורים מסויימים בגופו נדמים לו בתחילה חסרי-תחושה. "מנסה להיות מאוזן כלפיהן" משמעו שהוא משתדל להימנע מלהגיב כלפי התחושות שהוא חש על פי ברירת המחדל היסודית, העמוקה, המובנת מאליה, ערש הלא-מודע – ברירת המחדל של הפונקציה הנפשית המגיבה בהשתוקקות כלפי עונג וכלפי כאב או אי-נעימות בסלידה.

כיצד יצליח אותו מודט להימנע, גם אם לרגעים קטנים, מלהגיב כלפי תחושותיו בהשתוקקות ובדחייה? איזה סיכוי יש לו בכלל אל מול נטייה כה יסודית ועמוקה? האפשרות נוצרת מכיוון שבהדרגה, בעקבות אינספור התנסויות, נקודת המבט שלו משתנה אט-אטמנקודת מבט השלכתית, במונחים פסיכואנליטיים, המבוססת על עקרון העונג, על התנסויות העבר והרשמים שאלה הותירו ועל ההערכות והפרשנויות הנובעות מהם ("טוב לי" / "רע לי"), לנקודת מבט מציאותית יותר ויותר, השלכתית פחות ופחות, הרואה את התופעות – ואת הפונקציות המרכיבות את ה"אני" בתוכן – כפי שהן: ארעיות, חסרות מהות עצמית, מותנות, בלתי מספקות.

נחזור כעת להצעה להתבונן בביטויי הגוף כרקמת חיבור בין הווה לעבר ובין מודע ללא מודע. כאמור, תגובות של השתוקקות ודחייה, הנובעות מיחס מוטה שלנו כלפי המציאות, הן הקָאמָה שלנו, החומר היוצר אותנו. הן הופכות להרגלים שלנו, לתכונות, לדפוסים, לאישיות ובתוך כך מעצבות את עולמנו. פעולותינו הנפשיות מייצרות, לפי תורת הבודהא, לא רק את עולמנו הנפשי אלא גם את גופנו ואת נסיבות חיינו: הן הדלק המזין את המשך קיומנו המסויים, הן הגורמות לנו להיוולד בצורה מסויימת ובתנאים מסויימים, מרגע לרגע ומחיים לחיים. גם אם נניח בצד את הנושא של התמשכות זרם החיים מעבר לתקופת חייו של האינדיבידואל4 –נושא שאין הכרח לעסוק בו כדי להתבונן בפשטות ובישירות בתחושות–נוכל בקלות לדמיין כיצד רגשות חרטה או אשמה קשים ומתמידים יכולים להוביל, למשל, לכיווצי בטן כרוניים, בלתי רצוניים, שבתורם מובילים למצב רפואי ממשי, מחולל סבל. קל גם לדמיין כיצד עמדה קבועה כמעט של ספקנות או חשדנות יכולה להוביל, למשל, למנח ראש מוטה ולהבעת פנים אופיינית, שבתורה תיצור קמטים במצח ובין הגבות; וכיצד אלה יכולים בעצמם לעודד את הנטייה לספקנות ולחשדנות. כאשר רגשות ומצבים כאלה מופיעים מפעם לפעם וחולפים, קרוב לוודאי שלא ייצרו אפקט עמוק; אולם כאשר הם נעשים להרגל השפעתם ניכרת. דרך יחסים סיבתיים לא לינאריים, מורכבים, הם מעצבים את המערכת הנפשית-גופנית: תודעה הופכת לחומר וחומר הופך לתודעה, הנפש משפיעה על הגוף והגוף משפיע על הנפש. עוד אחזור לכך בהקשר של גישת האקומי, אך בינתיים, בחזרה למדיטציית ויפאסנה: אם התגובתיות העיוורת היא זו שיוצרת את הדפוסים וההרגלים שלנו – שבואו נודה בכך, רבים מהם עושים לנו צרות איומות – אז "איזון" או היעדר תגובתיות ייצרו את האפקט ההפוך.

וכך הטכניקה עובדת: רגע אחר רגע המודטת סורקת את גופה, משתדלת שלא להזניח אף אזור, משתדלת שלא להזניח אף תחושה. כשהיא מרגישה תחושה כלשהי היא משתדלת לזכור שזוהי רק תחושה, שטבעה לחלוף – לא עצמה, לא שלה, לא אישית, לא לטובתה ולא נגדה– ולכן אין טעם להגיב כלפיה בחמדנות או בשנאה. בכל רגע שהיא מצליחה לעשות זאת נוצר מעין וָאקוּם בנפש הזאת, הרגילה לזלול ללא הפסק את המזון הנפשי של התגובה; ואל הוואקום נשאב "מזון תגובתי" מן העבר, מטענים תגובתיים שאוחסנו במחסני נפשה, בשכבות העמוקות והנגישות פחות, אלה שהפסיכואנליזה מכנה "הלא-מודע". המשקע הזה, מהמחסנים של הלא-מודע, זה שהתעורר בהווה ועלה אל פני השטח – גם אם אין למודטת מושג מהו, גם אם היא אינה יודעת לאילו אירועים בהיסטוריה האישית שלה הוא קשור – מתבטא אף הוא כתחושה. במידה שהיא מצליחה להישאר מאוזנת כלפי התחושה הזאת, המטען הרגשי התגובתי של אותו משקע נחלש ומתערער, ולבסוף מפנה את מקומו ומותיר אחריו ואקום נוסף, שמטבע הדברים מיד ישאב אליו את המשקע הבא.

אז מה יש לנו כאן, בעצם? תהליך שבו היעדר תגובה בהווה מוביל להתעוררות משקעים נפשיים מהעבר (הארט, 1994; DN 22; Goenka, 2010) ומאפשר לחוות אותם כמות שהם, מבלי לדכא, להדחיק, להכחיש או להשליך אותם, ובמקום זאת לחוש אותם במלואם, בגוף ראשון, לראותם במערומיהם ולצפות בהתמוססותם.

התמוססות המשקעים או פרימת הסבכים, כשלעצמן, אינן תהליכים רצוניים. המודטת אינה מנסה למוסס או לפרום שום דבר, שכן עצם הניסיון למוסס או לפרום מבטא דחייה של המציאות הקיימת והשתוקקות למציאות חלופית. היא רק שואפת להיות מודעת ולא תגובתית: להרגיש את התחושה ולראותה כפי שהיא, ולהימנע ככל האפשר מן הפרשנויות המסולפות והמפותלות שהיא רגילה להצמיד לה. בתנאים אלה, ההתבוננות בתחושות הגופניות נהיית לשער בין מודע ללא מודע. המודעות והאיזון הם אלה הפותחים את השער, ואליהם מצטרפות היסודיות והאי-הזנחה: כל תחושה או אזור בגוף שאינם זוכים לתשומת לב מצביעים על טריטוריות לא מודעוֹת שיישארו בעלטה.

 

השער של העברה נגדית והזדהות השלכתית

התהליך שתיארתי הוא במידה רבה עוקף אינטלקט. התחושות מתעוררות כתוצאה מתנאים כלשהם שמעוררים אותן: כתוצאה מן המפגש הייחודי בין המצע הסובייקטיבי של האדם, שנוצר מהצטברות רשמי התנסויות העבר שלו, לבין מה שדלתות חושיו פוגשות ברגע ההווה. במסגרת מדיטציית ויפאסנה, אותו אדם אינו עסוק בניתוח התנאים האישיים הללו ובפירושם. תובנות ביוגרפיות אמנם מתגבשות מאליהן בתהליך, אולם הניסיון להבין את הקשרים בין היסטוריה אישית למציאות עכשווית כפעילות יזומה אינו חלק מהתרגול. בסיטואציה הטיפולית, לעומת זאת, אנחנו כן עוסקים בניתוח ובפרשנות. מעניין אותנו מאוד לחשוב יחד על הדברים, להעלות היפותזות ולבחון אותן בדרכים שונות, לנחש, להתנסות, להיווכח ולנסח מסקנות ותובנות. ובכל זאת, גם כאן משהו מהגישה שתיארתי למעלה יכול להיות מועיל ונבון.

במונחים פסיכואנליטיים, ה"תחריטים" שנוצרו באדם במהלך היסטוריית ההתנסויות שלו מתבטאים בהווה בצורתם המלאה ביותר בדינמיקת ה"העברה"5, בה אדם משליך על אנשים ועל מצבים עכשוויים דפוסים רגשיים והתייחסותיים (relational) שהוטבעו בו בעבר. העברה עשויה להתרחש בכל סוגי היחסים, והיא מעוררת, מטבעה, תגובות של "העברה נגדית" מצדו של האדם שאליו כוונה (ראקר, 2010). העברה נגדית בסיטואציה הטיפולית, כך מקובל היום לחשוב, כוללת הן את תגובותיה של המטפלת להעברות של המטופל והן את תגובותיה כלפיו שמקורותיהן אחרים; הן תגובות ותפיסות הנובעות מן הפתולוגיה האישית שלה והן תגובות ותפיסות הנובעות מן החלקים האמפטיים הבשלים.

הדינמיקה העברה/העברה נגדית נוצרת במידה רבה באמצעות "הזדהות השלכתית" (ג'וזף, 2008): פנטזיה לא מודעת של אדם אחד לסלק תכנים נפשיים או חלקי-עצמי בלתי נסבלים לתוך אדם אחר ולגרום לו לחוות ולעכל אותם במקומו, כדי לתקשר ולעכל את מה שאי-אפשר לתקשר ולעכל בדרך אחרת או כדי לפגוע באובייקט ההשלכה ולשלוט בו.

לצד היותה פנטזיה לא מודעת, הזדהות השלכתית כוללת פעמים רבות היבט בין-אישי ממשי. היבט זה הופך אותה לאמצעי להפעלת לחץ לא מודע על אובייקט ההשלכה להרגיש, לחשוב ולפעול, הלכה למעשה, בדרכים מסוימות. למשל, מטופלת עשויה להשליך רגש בלתי נסבל ובלתי מעובד של בושה אל תוך המטפל, וכך לדחוק בו להרגיש בושה בעצמו. היא גם יכולה, בעזרת מגוון דרכים מילוליות ולא מילוליות, לגרום לו להרגיש ולהתנהג כמו האובייקט המבייש המקורי, שנטע בה את רגשות הבושה בחייה המוקדמים.

כאשר המטפל מוצא עצמו מופעל בידי הזדהויות השלכתיות של המטופלת, הוא נמצא בעמדה כפולה שיש בה גם סכנה וגם ערך: מצד אחד, אם יגיב לתכנים המועברים אליו וייכנס לתפקידים שהפנטזיה הלא מודעת של המטפלת מנסה לכפות עליו, ייגרם לו עצמו סבל ובעיקר, ייתכן שיתרום לשחזור עולם הסבל הקדום של המטופלת; מצד אחר, ההזדמנות להרגיש בגוף ראשון תכנים משמעותיים מעולמה של המטופלת עשויה לשפוך אור חדש על המצב ולפרוץ את מעגל הקסמים (ראקר, 2010). מה שיקבע מה מבין אלה ימשול בכיפה הוא השילוב שבין מידת המודעות של המטפל לתחושותיו ולתגובותיו ויכולתו להתמודד עמן בצורה בריאה, לבין יכולותיה של המטופלת להיעזר בתהליך הטיפולי כדי להכיר, אחרי ככלות הכול, בחלקי-עצמה המסולקים והמוכחשים, להפוך שחזור להבנה וללמוד מן הניסיון.

אפשר לומר, אם כן, שההשלכה וההעברה הן ערוצי שחזור הסבל המסוים של אדם מסוים, וגם, לא פחות מכך, השערים בהווה לעבר שיצר אותם. התנאים בהווה מקימים לתחייה את דפוסי העבר ומאפשרים לנו לגעת בהם כאן ועכשיו (קליין, 1952), על דרך החוויה.

בדומה לתהליך שתיארתי שמתחולל במדיטציית ויפאסנה, מה שיקבע את גורל הסיטואציה תלוי באיכויות "סביבת הקשב" (ברנע-אסטרוג, 2018) שבה מתעוררים הדפוסים הנושנים. אם הדפוסים שהתעוררו לחיים בהעברה זוכים להופיע בסביבת קשב המתאפיינת במודעות ובאיזון נפשי (שמבחינת ההתמודדות עם הזדהות השלכתית, כולל אי-כניעה ללחץ המופעל בידי הפנטזיה הלא מודעת של המשליך), אז אפשר לחקור אותם בעיניים פקוחות יחסית. הם יכולים אז לעבור– מאליהם, מעצם המעבר במערכת עיכול מנטלית בריאה, מעצם שהותם במכל תקין, מעצם החשיפה לתנאים של מודעות ואיזון– תמורה חיובית, הגמשה, התמוססות, פרימה חלקית או קרובה לשלמה. כמובן, המודעות והאיזון הפסיכואנליטיים אינם זהים למודעות ולאיזון הבודהיסטיים, ואף התוצרים של תהליך הפרימה שהם מאפשרים אינם זהים– אולם גם כאן מדובר בתנאים המאפשרים טרנספורמציה חיובית בחומרים נפשיים מתעתעים ומכאיבים.

ספרות ענפה עוסקת בפרוטרוט בעבודה הקשה הכרוכה בהתמודדות עם הזדהות השלכתית והעברה נגדית. אם בנוסף להבנות הפסיכואנליטיות המעמיקות, המועילות, המרתקות, עומד לרשותה שלהמטפלת גם תרגול ויפאסנה – הרי יש בידיה משאב רב עוצמה. משאב זה, אם תעשה בו שימוש נכון, יקל עד מאוד על חייה וגם יעזור לה למלא בצורה טובה יותר את תפקידה. ככל שתפתח את יכולתה להתבונן באיזון בתחושות הגופניות המתעוררות בה כתוצאה מההעברות של המטופל או כתוצאה מגורמים אחרים בהעברה הנגדית שלה, ככל שתשכיל לראותן כמות שהן – תופעות חולפות, תלויות בתנאים, נעדרות מהות; לא אישיוֹת, לא עצמה, לא שלה ולא לא-שלה, לא לטובתה ולא נגדה – כך תתבהר גם נקודת מבטה ביחס למטופל ולסיטואציה בכללותה. הסבל הכרוך בהתמודדות עם התכנים הקשים יפחת עבורה, ובתוך כך תשתפר יכולתה להציע למטופל תנאים טובים להמשך העבודה.

זהו עצם העניין: בכל רגע העולם נוגע בנו, בכל רגע אנו מרגישים, ובכל רגע יש לנו הזדמנות לחוות מבלי להגיב – מבלי להפנות עורף לחוויה או לדכא אותה וגם מבלי ללבות אותה ולהיקלע לשחזור עיוור. אצל אנשים רגישים מאוד או אצל אנשים ששמים עצמם במתכוון ובמודע במצבים הדורשים עיבוד רגשי בלתי פוסק, כמו מטפלים – התהליך נמצא בחזית החיים. אולם למעשה, כולנו פוגשים בכל רגע את העולם, כולנו מופצצים במידע חושי שנוגע בנו ומעורר בנו ללא הרף שרשראות אוטומטיות של תחושה-תפיסה-תגובה. ואל השרשראות האוטומטיות הללו כדאי לגשת, אם נרצה להיות פחות עיוורים ויותר חופשיים.

 

קצוות של חוטים

בחשיבה הפסיכואנליטית, ההעברה היא השער בין ההווה לעבר: העבר קם בה לתחייה ואפשר לגעת בו כאן ועכשיו. בעיניי, כל רגע הוא שער בין ההווה לעבר (וביניהם לבין העתיד): הרי כל רגע הוא ביטוי של תנאים מסויימים שנוצרו בנקודות שונות בעבר הקרוב והרחוק – לפני שלוש שניות, לפני שלוש שנים, לפני שלושים אלף שנים – וכעת הבשילו לידי מימוש, מובחן או עמום, חזק או חלוש.

אירועי העבר רשומים בגוף ובנפש ומתבטאים בכל רגע בדרכים שונות. נחזור, אם כן, אל האיש ההוא, שהזכרתי בחטף, שהעמדה החשדנית-ספקנית מלווה אותו כמעט דרך קבע ומתבטאת, בין השאר, בהטיית הראש הצידה במקום להישיר מבטו בכיווץ המצח והגבות. הוא לא החליט לאמץ לעצמו את ההטיה והכיווץ האלה. מי החליט לאמץ אותם?

רשמי העבר "החליטו". הצטברויות התגובות, המשקעים המאוחסנים בשכבות נפשו העמוקות קיבעו אותם, וכעת הם חלק מעולמו, חלק מ"מי שהוא".

בתהליך המתנהל על פי גישת האקומי (The Refined Hakomi Method), בדומה לתהליכי עומק טיפוליים אחרים, אנו שואפים לפגוש את עולמו של המטופל, לחקור אותו יחד, להכיר אותו; לראות מה קורה כשהוא פוגש בעולמנו שלנו, גם מרגע לרגע וגם באופן הרגלי ואופייני יותר. אנו שואפים לגלות יחד עם המטופל מהן התכונות והאיכויות של העולם המסוים שלו או שלה, להרגיש מהי החוויה הבסיסית של מי שחי בו: באיזה אופן הוא מתהלך בעולם (החיצוני), במסגרת עולמו שלו; אילו משאבים העולם הזה מספק לו להתמודדות עם החיים, כיצד הוא מעשיר אותו, כיצד הוא מגביל אותו ומה הוא גוזל ממנו. אנו סקרנים לראות לְמה כמהַ מי שחי בעולם כזה, וגם לגשש, לנחש ולהבין משהו לגבי כמה מן התנאים שיצרו אותו; לשאול אֵילו חומרים נפשיים מזינים, אִילו היו נוכחים-דיים במציאות המוקדמת שלו, היו, אולי, יוצרים עבורו עולם אחר – עולם שהעמדה החשדנית-ספקנית לא הייתה שלטת בו.

אחת מדרכי הגישה שלנו לעולמו של המטופל היא באמצעות מה שאנו מכנים "אינדיקטורים": סימנים לא מילוליים המצביעים על דרכי ארגון החוויה ועל חומרים נפשיים טעונים. אם, למשל, אני רואה אדם עם ההבעה האופיינית הזאת (הטיית ראש קלה, מבט מלוכסן, כיווץ גבות) – אני מניחה שיש לה משמעות מבחינת עולמו; אבל זוהי רק הנחה, וכדי שיהיה לה ערך עליי לבחון אותה עמו על דרך ההתנסות. בדומה, אני גם יכולה להניח, מניסיוני, שיש להבעת הפנים האופיינית שלו קשר כלשהו לסוגיות של אמון; אבל אין לי שום כוונה להכין מפה, טבלה או אנציקלופדיה של הבעות ומחוות אופייניות ולמתוח קווים ביניהן לבין המשמעויות שלהן. לכך לא תהיה משמעות פורה. אם אעשה זאת, אשאר על פני השטח של חקר הנפש, ובשם הסיווג והשיוך אוותר על המפגש החי, האותנטי, הפרטי והייחודי עם הדקויות והמעמקים, עם המסתורי, עם הלא נודע.

אמנם בין שתי נקודות נמתח רק קו ישר אחד, אבל הנפש היא הנפש והמציאות מורכבת: אין נקודה אחת הזהה לאחרת, ובין שתי נקודות יכולים להימתח אינסוף קווים, מפותלים ומסולסלים ומתמשכים ומקוטעים.

הכיוון שלי, אם כך, הוא שונה: אשב במצב תודעה רצפטיבי, סקרן ולא שיפוטי, שאינו מחפש פתולוגיה או דבר-מה "לעבוד איתו", ואף אינו מבקש להבין או להצליח או לשפר או לפתור; ואם בתוך כך אבחין בהבעה כלשהי שנדמית אופיינית, הרגלית או אוטומטית, במחווה או בהתנהלות שנראות כבעלות משקל ומטען – אציע למטופל לחקור אותה יחד ולראות לאן היא מובילה. אם אבחר להיעזר בגישת האקומי, אציע לו לחקור אותה באמצעות התנסות כלשהי, במקום לפרש אותה (לא שלפרשנות אין ערך בפני עצמה). אציע לו לחקור אותה מתוך רגישות לתנאים הנוכחיים, הכוללים את מצב התודעה שלו ואת מצבה של מערכת היחסים בינינו, העשויים להיות בסיס איתן או רעוע למשימה של אקספלורציה כנה בתוך מפגש. זוהי משימה עדינה הכרוכה בפגיעוּת, ולכן רק בתנאי שמצאתי שהנסיבות הולמות אותה במידה סבירה, אציע לו לחקור בנוכחותי את אותה התנהלות אופיינית שמשכה את תשומת ליבי. אציע לו לעשות זאת, למשל, כך:

אזמין אותו להפנות את תשומת לבו פנימה, אל זרם החוויה הנוכחית שלו בכללותה, ועל רקע זה לשים לב לאותן הבעה או מחווה. לשם כך, אוכל להציע לו להחוות במודע ובאופן רצוני את אותה מחווה שבדרך כלל מופיעה אוטומטית, ולראות אילו רכיבים חווייתיים מופיעים עמה. אוכל אף להציע לו להעצים אותה מעט, בעדינות רבה, פשוט כדי לעזור לו להתמקד באפקטים שלה: לכווץ עוד את הגבות; להפנות את הראש אפילו מעט יותר ימינה. ייתכן גם שאציע לו לפעול דווקא בכיוון ההפוך מהרגיל, כלומר, ליישר את ראשו ואת מבטו אט-אט לכיווני. לחלופין, אם יש לי ניחוש לגבי הנושא שהמחווה קשורה בו, אוכל להציע לו לשים לב למה שמתעורר בו כאשר אני אומרת לו משפט כלשהו הנוגע לאותו נושא. במקרה שלנו, למשל: "יובל, אתה יכול לסמוך עליי".

ישנן דרכים שונות ומגוונות לאופן החקירה הזה. התהליך יצירתי, וגם אם המטפלת לומדת טכניקות מסוימות ומפתחת אותן בהתאם לניסיונה המצטבר, הרי הרעיונות ל"ניסויים" אמורים בסופו של דבר לעלות בה מאליהם, בזמן אמת, מתוך מעקב קשוב וחסר אחיזה אחר ההתרחשות בחלל החדר, בתוכה ובין המטופל לבינה. כמו "העובדה הנבחרת"​​​​​​​6 של ביון (1962), החיבורים והרעיונות מבזיקים בה אינטואיטיבית מתוך שהייה עם הלא ידוע המתהווה לנגד עיניה, לובש ופושט צורה. וככל שהיא רגישה ומכווננת יותר, ככל שהיכולות הרפלקטיביות והתקשורתיות שלה ושל המטופל מפותחות יותר, וככל שהאמון ביניהם נבנה – כך הולך ונפרש בפניהם עולמו של המטופל, ניואנס אחר ניואנס, שכבה אחר שכבה.

המחווה שמשכה את תשומת ליבי היא קצה חוט: ומשהחלטנו למשוך בו יחד, מתעוררים ומתגלים בפנינו פרטים חווייתיים ודפוסים נוספים, שבעקבותיהם, כמיטב יכולתנו, אנחנו הולכים.

גם כאן, כפי שציינתי ביחס למדיטציית ויפאסנה וביחס לתפיסה הפסיכואנליטית, יש לעמדת הקשב חשיבות ראשונה במעלה. לומר שאני פועלת מתוך מצב תודעה רצפטיבי ולא שיפוטי, בהקשר הנוכחי, משמעו שאני באמת סקרנית לגבי עולמו של המטופל, שאני באמת נותנת לו לגעת בי, שאני באמת לא חותרת לשנות או לתקן, שאני לא מנסה להעביר אותו ממצב "לא נכון" למצב "נכון";שאני לא מנסה להעביר את עצמי ממצב לא נוח (לעיתים מאוד לא נוח) של אי-ידיעה או אי-סיפוק או אי-הבנה למצב של בהירות והקלה. כשאני מציעה לו להפנות אליי את ראשו בהדרגה, אינני עושה זאת משום שראש מוטה ומבט מלוכסן מבטאים מצב לא נכון, ואילו היכולת להישיר מבט מבטאת מצב נכון ורצוי; אני עושה זאת כדי שנוכל לבחון במה הדברים כרוכים, במסגרת עולמו. כשאני אומרת לו "אתה יכול לסמוך עליי", אינני מנסה לשכנע אותו שהוא יכול לסמוך עליי; אני מייצרת עבורו הזדמנות לבדוק מהן התגובות שלו לסיטואציה שבה מישהו אמין מציע לו לתת בו אמון. אני מייצרת עבורו הזדמנות להציץ פנימה ולראות כיצד המערכת הנפשית-גופנית שלו מתארגנת לקראת (או לעומת) האפשרות לחוות חוויה של אמון.

כשאני עושה זאת בתנאים הנכונים ומתוך העמדה התודעתית המתאימה, אני מזמינה את הלא-מודע של המטופל להופיע. אני מזמינה חלק מסוים או שכבה נפשית או פונקציה כלשהי, שבביטויים החיצוניים שלה הבחנתי, להתבטא ולהתגלות, לומר את דברה. היא מוכנה להופיע מעצמה, מבלי שיופעל עליה לחץ, מכיוון שהיא מזהה שאני מציעה לה קשב רך ואוהד. אני מציעה לה כבוד ואהבה: אני מבינה שיש לה תפקיד, לפונקציה הזאת – במקרה שלנו לעמדה החשדנית; אני לא נגדה. אני מבינה שהיא יכולה ללמד אותי משהו על התנאים בסביבה המוקדמת של המטופל, או אולי מוטב לומר,על הדרך שבה התנאים בסביבה המוקדמת נרשמו בו. אני מבינה שהיא משאב שהמערכת הנפשית-גופנית שלו, ברוב תושייה, השכילה לפתח כשנדרשה לכך, ושהמשאב הזה תמך בהישרדותה ועזר לה. אני גם מבינהשיש לההשלכות מסועפות על חיי הנפש ועל עולם היחסים הבין-אישיים של אותו אדם שנמצא מולי; ושכעת, מכיוון שהעבר כבר עבר והתנאים השתנו, אותו "משאב", אותה דרך התמודדות שהייתה אז הכרחית – עומדים בדרכו לחיים פנימיים ובין-אישיים פוריים ומזינים וחופשיים יותר.

מכל הסיבות הללו, ההתנהלות הלא-מילולית שבה הבחנתי היא קצה חוט שאני סקרנית כלפיו. ואם גם המטופל סקרן לגביו, נוכל למשוך בו יחד בעדינות ולראות לאן הוא מחובר ולאן הוא מוביל: מהו הכאב ומהו הצורך ומהי הכמיהה ששזורים לאורכו או שנמצאים בקצהו השני (אם יש בכלל קצוות לדברים האלה).

למשל, אותו יובל, אם ינסה להפנות את ראשו, לאט-לאט, עוד יותר לכיוון שאליו הוא מוטה כהרגל, ייתכן שיעלו בו תחושות ריחוק ובדידות. לעומת זאת, אם יפנה את ראשו בהדרגה לכיווני – ייתכן שיתעוררו בו תחושת סכנה ופחד: שפעימות לבו יואצו, שזרמים קרים ישטפו את גפיו ושיעלה בו דחף דוחק לברוח. אם במקום זאת או בהזדמנות אחרת אומר לו, לשם החקירה: "יובל, אתה יכול לסמוך עליי"– ייתכן שתעלה בו המחשבה: "לא, אני לא". או: "תוכיחי". ייתכן שיעלו בו זיכרון ממוקד או מעורפל, דימוי, רגש או כל תוכן אחר הנוגע לחוויה.

כל אחת מן התגובות הספונטניות הללו היא חומר משמעותי שיכול להוביל אותנו אל הצעד הבא בחקירה המשותפת שלנו: להתייחסות הבאה, להופעתו של תוכן נוסף ולשהייה עמו, לניסוי הבא, להבנה הבאה של הדרך בה המערכת שלו רגילה לארגן את החוויה. כל אחת מן התגובות הספונטניות הללו היא רמז: תחושות הריחוק והבדידות מרמזות על המחיר שיש להרגל, שהתפתח כהסתגלות. תחושת הסכנה והפחד מרמזים על המציאות המכאיבה שמפניה נועד ההרגל להגן. התגובות המחשבתיות ("לא, אני לא", "תוכיחי") מגלות פרטים נוספים הן על אסטרטגיית ההתמודדות עצמה והן על הנסיבות שככל הנראה גרמו להיווצרותה.

בד בבד עם החקירה, דבר-מה חשוב נוסף מתרחש: השכבה הנפשית שמופיעה כתגובה לניסוי, מופיעה כעת בתנאים שונים מאלה שבהם היא נוצרה. בדומה לתנאי הקשב שהמודטת מנסה לפתח, שבמסגרתם משקעי הנפש יכולים לעלות ולהתפוגג, ובדומה לעמדה המנטלית שהמטפל מפנה כלפי מה שהוא מזהה שהמטופלת מחייה בהעברה– כך גם בהקשר של גישת האקומי: סביבת הקשב שהמטפלת מייצרת – ושהיא עוזרת למטופל לפתח בעצמו –מובילה בטבעיות לתמורה בחומרים הנפשיים הטעונים שמתעוררים (טיבה של התמורה ומידתה תלויים, בראש ובראשונה, ביכולותיו של המטופל).

הניסוי מציע למטופל לבחון במודע ובמכוון את מה שמתנהל בו אוטומטית ומנהל אותו כהרגל. בכך הוא יוצר גשר בין המפורש לסמוי ובין הנוצר ליוצר: בין הביטויים בהווה לבין רשמי העבר שככל הנראה השתתפו בהבנייתם, ובין מה שכבר חלף אך הותיר חותם לבין מה שנהייה להווה.

כל מה שחי – משתנה. משקעים ישנים המתעוררים לחיים והופכים לחוויה עכשווית נתונים לשינוי אף הם. התנאים הפנימיים והחיצוניים שיפגשו עם התעוררותם – ובראשם איכויות הקשב של האדם החווה ושל מי שעמו – ישפיעו על טיבו של השינוי שיעברו, ומכאן חשיבותם (ברנע-אסטרוג, 2018).

אינדיקטורים מצויים בכל דרכי הביטוי שלנו: בהבעות הפנים, בתנוחות הגוף ובתנועתו, בצורת הדיבור ובקול, בדינמיקות בין-אישיות, בדפוסים של חיבור וניתוק, של חיוּת והיעדר חיות, בדרכי מחשבה וּוִיסות. יהיו אשר יהיו, מבט מיומן ובלתי נאחז ידע לעקוב אחריהם אל הלא ידוע הטעון. הוא יבחין בהם ויזהה אותם כרקמת חיבור בין הגופני לנפשי, בין פני השטח למעמקים, בין הרצוני המפורש להרגלי הסמוי.

 

לסיכום

במדיטציית ויפאסנה, ההתבוננות המאוזנת בתחושות הגופניות בהווה, בלוויית הבנה נכונה של טבען – הארעי, נעדר העצמיות, הבלתי מספק – היא השער למשקעי העבר. היא זו שמעוררת אותם והיא זו שמספקת את התנאים המאפשרים להם להיפרם ולהתפוגג מאליהם. בחשיבה הפסיכואנליטית, ההעברה היא השער לעבר, והעיבוד המיומן שלה, במסגרת תנאים עכשוויים טובים, רצפטיביים ולא תגובתיים – היא הדרך להיחלצות ממעגל הקסמים של השחזור העיוור של דפוסי העבר המכאיבים. בהאקומי אנו נשענים על כמה מן ההבנות הללו ונוגעים בהתניות העמוקות שלנו דרך מופעיהן הלא-מילוליים העכשוויים.

כך או כך או כך, מכיוון שרשמי העבר חיים בנו, רוחשים מתחת לפני השטח ומפעילים אותנו מאחורי הקלעים, בכל רגע אנו ניצבים בצומת, פעוט או גורלי: בכל רגע מתקיימת גם האפשרות להתעלמות, להפניית עורף, לתגובתיות אוטומטית ולשחזור עיוור של דפוסים מחוללי סבל – אך גם ההזדמנות למודעות ולאיזון, להתבוננות נבונה, שאינה דוחפת ואינה מושכת, המובילה, מאליה, להתבהרות ולפרימה (ברנע-אסטרוג, 2017).

העבר כבר עבר, אבל הרשמים שלו נוכחים. ההיסטוריה שלנו כתובה בנו, ואפשר לגשת אליה כאן ועכשיו. מה שמזוהה כרגע כאוטומטי, כהרגלי, כתגובתי– מצביע על מה שנוצר בעבר ונותר פעיל. כל דבר שקיים בנו כרגע הוא מופע של הצטברויות מהעבר, או תוצר של מפגש עכשווי בין דלתות החושים שלנו לבין אובייקטים חושיים נוכחים. אולם גם המפגש הזה מושפע מרשמי העבר שנחרטו בנו ומהאופן שעצבו את הרגלי התפיסה, התחושה והתגובה שלנו. ההווה הוא השער היחידי אל מה שהעבר הותיר בנו, והשער הזה עובר דרך המישור הגופני והתחושתי.

אסיים במילותיו של מייקל אייגן (2014):

"אנו עומדים בשערי הבלתי-ניתן-לדיבור והבלתי-ניתן-לאמירה, אך מנגד, אנו עומדים בשערים אלה תמיד, ואין הם עוצרים בעדנו מלהאריך בדיבור. בזמן הזה יש רגע עוצר נשימה, שלעולם אינו אומר מילה." (עמ' 102)

 

 

הערות

  1. מבוסס על הרצאה שהתקיימה במאי 2019 ב"פסיכודהרמה" במסגרת סדרת ההרצאות על פסיכואנליזה ובודהיזם "בגוף ראשון רבים".
  2. משמעות המילה "קָאמָה" (פָּאלִי) או "קַרְמָה" (סנסקריט) היא "פעולה".
  3. יש להבין את מדיטציית ויפאסנה בתוך ההקשר המלא של ארבע האמיתות הנאצלות, המצויות בלב תורת הבודהא: האמת של הסבל, המתארת את טבעו; האמת של הופעת הסבל, המתארת את הגורם המיידי להיווצרותו; האמת של חדילת הסבל, המתארת את התנאים להפסקתו, והאמת של הדרך, המתארת את שמונת הצעדים המובילים להפסקתו.
  4. תפיסות עולם שונות מתארות "גלגול נשמות". בהקשר של תורת הבודהא, המצביעה על היעדרו של גרעין עצמי מהותי, נפרד וקבוע, טעות היא להשתמש בביטוי זה. במקום זאת מדובר בהמשכיות של זרם התודעה והחומר, העשוי אין-ספור גורמים ארעיים ומותנים, כל עוד התנאים המזינים אותו מתקיימים.
  5. את תופעת ההעברה יש להבין לאור המושג "כפיית החזרה" ובמסגרת המאבק המתחולל בין הדחף לשחזר לבין הדחף להיזכר (פרויד, 1912; 1914; 1920).
  6. העובדה הנבחרת היא עובדה מסוימת העולה לפתע בדעתו של האנליטיקאי ואשר מאירה באור חדש את הפרטים שנראו קודם לכן בלתי קשורים או בלתי מתקבלים על הדעת. לאורה החומר המקוטע הופך לקוהרנטי ולבעל משמעות (ביון, 1962: 94-92. בהשראת פוינקארה).

 

מקורות

אייגן, מייקל (2014). העצמי הרגיש. תרגום: מרב בן שך, תל אביב: תולעת ספרים.

ביון, וילפרד ר' (1962). ללמודמןהניסיון.תרגום: דנה רופין, תלאביב: תולעתספרים, 2004.

ברנע-אסטרוג, מיכל (2017). התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה. תל אביב: רסלינג.

ברנע-אסטרוג, מיכל (2018). אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות. תל אביב: רסלינג.

ג'וזף, בטי (2008). "העברה", בתוך: התיאוריה הקלייניאנית: נקודת מבט בת זמננו.עורכת: קטלינה ברונסטיין, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 252-241.

הארט, ויליאם (1994).ויפאסנה – האמנות לחיות: מדיטציית ויפאסנה כפי שמלמד ס. נ. גואנקה. תל אביב: זמורה ביתן.

פרויד, זיגמונד (1912). "על הדינמיקה של ההעברה", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי.תרגום: ערן רולניק, תל אביב: עם עובד, 2013, עמ' 91-85.

פרויד, זיגמונד (1913).טוטם וטאבו: התאמות אחדות בין חיי הנפש של הפראים ושל הנוירוטים. תרגום: רות גינסבורג, תל אביב: רסלינג, 2013.

פרויד, זיגמונד (1914). " היזכרות, חזרה ועיבוד", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תרגום: ערן רולניק, תל אביב: עם עובד, 2013, עמ' 120-114.

פרויד, זיגמונד (1920). "מעבר לעקרון העונג", בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תרגום: חיים איזק, תלאביב: זמורה ביתן, 1999, עמ' 137-95.

קליין, מלאני (1952). "מקורות ההעברה", בתוך: כתבים נבחרים ב'. תרגום: אורה זילברשטיין, תל אביב: תולעת ספרים, 2013, עמ' 206-194.

ראקר, היינריך (2010). העברה והעברה נגדית. תל אביב: תולעת ספרים.

DN 22.

Goenka, Satya Narayan (2010). Discourses on Satipaṭṭhāna Sutta. Igatpuri: Vipassana Research Institute.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברנע- אסטרוג, מ. (2019). רשום בגוף: על ביטויי הגוף כרקמת חיבור בין הווה לעבר ובין מודע ללא מודע. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3841

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסי שורקאסי שורק8/8/2019

נהדר ומזכיר את שערי ההווה. מיכל, עוד מאמר מעולה שלך! כהרגלך, את טווה במילותייך, חוטים מעודנים מחד וכל כך מחודדים מאידך, השוזרים עולמות תוכן רחבים ועשירים, להזדמנות מעוררת התקוה שנופלת בחלקנו, כשאנו פתוחים אל שערי ההווה. תודה רבה