אמפתיה בטיפול: בין חלחול למלאכת כריה
מאת יעל סיון
סקירת כנס העשור של מרכז ויניקוט בישראל - 'הקליניקה הוויניקוטיאנית במאה ה-21, בשיח עם זרמים מרכזיים בפסיכואנליזה', שהתקיים בתאריכים 12-14.4.2018 בתל אביב
כנס העשור לקיומו של "מרכז ויניקוט" התקיים באפריל 2018. כבוגרת לימודי פסיכותרפיה תלת שנתיים במרכז, ובעת הכנס תלמידה בתכנית "שעטנז", הרגשתי מחוברת לכנס ולתכניו, ובאתי כדי לחגוג יחד עם המרכז, שהפך גם עבורי לבית. בכנס, שנפרש בין יום חמישי ליום שבת, הרצו שרה קולקר, מיכל ריק, וד"ר מאיר שטיינבוק – מישראל, וכן אנג'לה ג'ויס מאנגליה, פרופ' וינצ'נסו בונמיניו מאיטליה, וד"ר רודי ורמוט מבלגיה. בשבת התקיים סמינר קליני עם כל אחד מאורחי הכנס מחו"ל. בסקירה זו אתאר את ההרצאות שהתקיימו ביומו השני של הכנס ואת המחשבות שהן עוררו בי.
קשב גופני מרחף ואחיד
"בגוף אני מבין"1 הייתה הכותרת של הרצאתה של מיכל רִיק, פסיכואנליטיקאית, ממייסדות ומנהלות מרכז ויניקוט. רִיק פתחה בכך שהיא עסוקה בשנים האחרונות בנוכחות של הגוף בטיפול, ובמידה בה אנו כמטפלות וכמטפלים פתוחים לקלוט את הרשמים המגיעים אלינו במהלך השעה הטיפולית, הן מגוף המטופל והן מגופנו אנו. היא תארה את הקשב שהיא מפנה לתחושות הגופניות שלה עצמה, כמקור להבנת חומרים נעדרי מנטזליזציה של המטופל או המטופלת. ניתן לחשוב על חומרים לא מעובדים אלה כעל זכרונות גופניים שנקברו חיים - אין למטופל או למטופלת דרך לבטאם, אך בכוחם לעורר תחושות גולמיות בגופה של המטפלת, הקשובה אליהם. רִיק כינתה את עמדתה הטיפולית בהקשר זה, בפראפרזה שמצאה חן בעיני, "קשב גופני מרחף ואחיד"2 (ריק, 2014).
רִיק סקרה שינויים שחלו הן בתיאוריה הפסיכואנליטית - לכיוון שמעניק הרבה יותר מקום לגוף ולחוויות גופניות, למשל באמצעות המשגות כגון "העמדה האוטיסטית מגעית", או "האני-עור", והן בפרקטיקה הטיפולית - שינויים לעבר עמדה פחות פרשנית, כזו שמעניקה יותר חשיבות לחוויה בטיפול. עם זאת, לצד מגמה הניכרת בשנים האחרונות של מיקום הגוף במרכז הפסיכואנליזה התיאורטית והקלינית, טענה רִיק שב"מיינסטרים" הפסיכואנליטי ההקשבה לגוף במהלך השעה הטיפולית נותרה לא מפותחת.
במסגרת לימודי "שעטנז" של מרכז ויניקוט, לימודים שמשלבים דיסציפלינות שונות, כגון ספרות, אמנות, ופילוסופיה, למדנו עם ד"ר יואל פרל מעט על הגישה הפנומנולוגית. לפי גישה זו, העולם רווי במה שאינו נראה. הפנומנולוגיה היא סוג של רגישות שניתן לפתח, כאשר לשם כך נדרש "איפוק" (epoche) – מושג בפילוסופיה של הוסרל והיידגר. הכוונה היא לאיפוק של הנטייה לשפוט, לקטלג, להגדיר ולתרגם את מה שקולטים, ובמקום זאת לשהות עם החוויה שמתעוררת. לפי ד"ר פרל, כאשר אנו מביטים בעולם "במבט פנומנולוגי" אנו מגלים שיש מרחבים רבים שלא פתוחים בפנינו, שהלא נראה הוא שדה שנוכח כל העת. חשבתי לעצמי שאולי הגוף, והמסרים שמגיעים ממנו, הוא אחד מהשדות הלא-נראים הללו, ושניתן לפתח רגישות לחוויות שמגיעות ממנו וללמוד להקשיב לו.
ההקשבה לגוף הייתה נקודת הפתיחה ממנה רִיק יצאה לסוגיה מורכבת עוד הרבה יותר - השימוש במגע בטיפול. רִיק ציטטה את סוזי אורבך, אשת טיפול פמיניסטית, שכתבה על כך שהטאבו על מגע בטיפול הוא קונצנזוס. אנו מפנימים את אותו הטאבו מראשית חינוכנו המקצועי, ונהנים מהאשליה שבמקצוע שבו קיימים כל כך מעט עוגנים של ביטחון, יש דבר מה שאנחנו יכולים להיות בטוחים לגביו (אורבך, 2006).
עם זאת, הן פרנצי והן ויניקוט, עבדו עם מטופלות שנשאו בגופן רישומים של טראומות, ונהגו להעניק מגע תומך ומחזיק במצבי טיפול רגרסיביים. פרנצי חיפש דרכים להיות עם מטופליו בזמנים שהם מאבדים מגע, עם עצמם ואיתו, נופלים לתוך קיפאון ושיתוק, וחיים מחדש חוויות טראומטיות שצרובות בגוף. הוא חיפש דרך לא לנטוש אותם ולסייע להחלמתם. את התנסויותיו השונות תעד ביומן, שפורסם תחת השם "היומן הקליני".
ויניקוט העמיק ופיתח את החשיבה על קשרי הגומלין ההדוקים בין הפסיכה והסומה, וגם הוא עסק באופן שבו מתרחשת החייאה של תהליכים נפשיים מוקדמים במצבים של רגרסיה לתלות. תיאורי המקרה של ויניקוט, שמחזיק בידה של מרגרט ליטל במשך שעות רבות, או מנענע את ראשה של מטופלת אחרת, במקצב משותף, ודאי מוכרים לרבים.
ויניקוט ופרנצי האמינו כי החייאה של חוויות טראומטיות ראשוניות וטרום מילוליות בטיפול, מאפשרת להפוך את מה שצרוב בגוףנפש, לחוויה נפשית שמקבלת פשר, ביטוי והכרה. באופן זה, מתאפשר איחוי של הפיצול שנוצר בעצמי בעקבות הטראומה.
רִיק תארה שבשיחות לא פורמליות, עם מטפלים ומטפלות, אנליטיקאים ואנליטיקאיות, עלה שמגע בטיפול אינו נדיר כפי שניתן היה לחשוב. רִיק אף היא תארה בהרצאתה וינייטה מתוך טיפול, שבו השתמשה במגע מחזיק ותומך. היא הדגישה שבכל השנים בהן היא מטפלת, היו רק מקרים ספורים בהם עשתה שימוש במגע בטיפול. עם זאת, היא חשה שבאותם מצבים זו הייתה לזמן מה לב ההתרחשות הטיפולית, ושהיא הייתה רוצה להיות ערוכה יותר למצבים אלה. היא טענה בהרצאה שמגע בטיפול הינו תחום שיש הימנעות מלעסוק בו, ומקרים בהם מתרחש מגע כזה אינם מגיעים לקבוצות ההדרכה או להצגות המקרה, מושמטים מהשיח, וכך גם מהחשיבה. במצב כזה לא מתרחשת למידה, לא מתפתחת הבנה מעמיקה יותר, ולא נוצרת המשגה פסיכואנליטית ביחס לפרקטיקה טיפולית שבפועל לעיתים מתקיימת.
חשבתי שאפשר להתבונן על הנושא של מגע בטיפול כהמשך לנושא של ההקשבה לגוף בטיפול. כאשר המטפל או המטפלת מקשיבים לגוף שלהם בטיפול, הם בעצם מקשיבים גם לגוף המטופל או המטופלת, ואולי גם לעוד גופים, שמהווים חלק מיחסי האובייקט המופנמים. מתוך ההקשבה הזו, יבוא מענה כלשהו. לפעמים המענה הטיפולי לא יהיה יותר מעצם העובדה שהמטפלת הרגישה דבר מה בגוף שלה, דבר שיכול לכונן יחס יותר אמפתי ומבין, מבלי שדבר נאמר. לפעמים המענה הטיפולי יהיה במילים שיכולות להתייחס לחוויה הגופנית והנפשית, שנראה שהמטופל או המטופלת חווים, להעיר את תשומת הלב לחוויה זאת או לשאול ביחס אליה, באופן שיכול לאפשר אלבורציה של חוויות פנימיות.
עם זאת, נדמה לי שלב ההרצאה היה הרעיון, שיתכנו מצבים טיפוליים בהם אם מקשיבים לגוף (ולנפש) באמת, יתכן שיהיה צורך לענות לגוף (המתמוטט, השרוי בקפאון, הנופל) בשפה שלו. יתכן שיופיעו איזורים נפשיים, שלא מבינים מילולית, ולא מבינים סימבולית, אך עדיין זקוקים למענה כלשהו. אני חושבת שלעיתים, אולי לעיתים רחוקות מאוד, כאשר החוויה הגוף-נפשית נהיית קשה מנשוא, התקרבות אל חוויה של ייסורים פרימיטיביים לפי ויניקוט – יתכן שאז המענה שהמטפלת תבקש לתת יהיה מגע ממשי - שכן כל מענה אחר עשוי להיות בחזקת לא-מענה, נטישה.
אפשר כמובן לשאול, ומה אם דווקא הענקת המגע מהווה בעצמה מעין נטישה של חלופות טיפוליות אחרות, של מציאת דרך מתאימה יותר להיות עם המטופלת, להבינה, ולתמוך בה? איזה בלבול מגע יכול ליצור אצל המטפלת ואצל המטופלת בטיפול פסיכואנליטי, שאינו כולל מגע כחלק מהדיסיפלינה הסטנדרטית? וכמובן, כאשר אני בוחרת לכתוב בלשון נקבה (מטפלת, מטופלת) נדמה לי שאני מטשטשת את הסכנות, שלרוב מקושרות ליחסים בין מטפל למטופלת, או מטפלת ומטופל, לחשש לניצול, להסחפות לעבר מגע ארוטי ומיני. טיפול פסיכולוגי, במיוחד כאשר הוא אינטנסיבי יותר (כמו באנליזה, הכוללת מספר מפגשים בשבוע), מעורר עוצמות רגשיות, יחסי העברה והעברה נגדית עזים, וכן קרבה ואינטימיות בין שני אנשים. האם הטאבו על מגע מאפשר לשאת את המכלול הטיפולי הכל כך רווי צרכים ותשוקות באופן יותר בטוח?
המחשבות שלי על הנושא לא מוחלטות, ואני מצויה במעין דילמה פנימית, שואלת את עצמי: האם, אולי כמו בחשיבה הקיימת בדת היהודית, יש לעשיית סייג (גדר) ל"מצוות" הטיפול כדי שלא יכשלו בהם בני אדם? כלומר – להתרחק ממה שאנו יכולים לכנותו "מדרון חלקלק", פשוט משום שהסכנות שמדרון זה טומן בחובו הינן הרסניות מאד? ומנגד, מטפל או מטפלת, עם הבנה טיפולית עמוקה, עוגן פנימי, אישי ומקצועי, עליו הם יכולים להישען, ועם מוכנות לנוע באיזורי הנפש שדורשים דקויות ורגישות רבה, מדוע שלא ישתמשו בחופש וביצירתיות שלהם לפעול בהתאם לצרכי המטופל המסוים, בהתאם לאינטואיציה?
אומר רק שמודלים של "מדרון חלקלק" פחות מדברים אלי - הם מצטיירים אצלי כמבוססים על פחד, ופחות על הבנה.
רִיק התייחסה בהרצאתה לכך שויניקוט העז לגעת, כי האמין שמגעו אינו מעורר יצרים, אלא נחוץ וחיוני לאיחוי של שברים מוקדמים מאד, ובכך מהווה צורך התפתחותי. עם זאת אהבתי שהיא הכירה בכך שאין קו גבול מובחן וברור בין "מגע מעורר יצר" ל"מגע שעונה על צורך ראשוני".
חלק מתגובות הקהל עסקו אף הן בשאלה – איך אפשר לדעת איזה סוג מגע זה? איך אפשר לדעת שהמגע לא יעורר תשוקה? חשתי אי נוחות סביב הדיון בסוגיה זו.. האם אפשר להכריז על מגע שהוא "100% נטול יצר"?
ההרצאה הזכירה לי תקופה בעבר בה למדתי שיאצו. אחת ההנחיות הראשונות בטיפול שיאצו היא לשבת לצד המטופל, לסנכרן את הנשימה לקצב של המטופל, ורק אז להניח יד, וליצור קשר במגע. (באופן מעניין, באופן שתמיד מזכיר לי את ביון, הכוונה נוספת היא לפגוש את המטופל with an empty stomach and an empty mind – שזה קצת דומה ל"בלי זיכרון ובלי תשוקה"). היו לי חוויות מעניינות ועמוקות גם כשהייתי בצד שמעניק טיפול וגם בתור מי שקבלה טיפול. לא פעם לאחר שקבלתי טיפול שיאצו, המטפלת והמורה, הייתה אומרת לי שזאת הייתה שיחה מאד מעניינת שהיא ואני קיימנו בשעה האחרונה. בהתחלה התפלאתי, למה היא מתכוונת? אולם בהדרגה עדכנתי את המושג שלי ביחס ל"שיחה".
אין לי כלל ספק שטיפול במגע יכול להיות עמוק מאד, ביכולתו לאפשר חוויה וביטוי של רגשות שפעמים רבות מסתתרים. למשל, "שריון" של חזה קשה כאבן, פעמים רבות כולא בתוכו בכי, שאולי לא נבכה שנים רבות. טיפול פסיכואנליטי הוא טיפול במילים, ללא מגע, או לפחות לרוב הוא כזה. עם זאת, לאור זאת שלכולנו יש גוף, ושכל כך הרבה חוויות ממוקמות בגוף, זה יכול להיות מעשיר ומפתח, ללמוד ולחוות גם שיטות טיפול שמשלבות את הגוף - לא על מנת לשלב מגע בטיפול פסיכואנליטי אלא פשוט כדי לפתח את הקשב המיוחד הזה.
"מהלך שהוא בדרך כלל מוצדק עלול להתגלות כחסר אפקטיביות, בעוד שמהלך אשר בדרך כלל נחשב שגוי, יוביל מדי פעם אל המטרה הרצויה", כך כתב פרויד במאמר "על פתיחת הטיפול" (1913), וכך סיימה רִיק את הרצאתה, כשהיא מעלה את הסכנות המצויות בטאבו גורף, שיכול לגרום לנו "לעבוד לפי הספר", ושעלול להוביל לכך, שרגעים קריטיים בהתפתחות של הטיפול יוחמצו, ואיתם ההזדמנות למפגש עם חלקים (חשובים, אמיתיים, קבורים חיים) בנפשו של המטופל.
Lost in translation
ד"ר רודי ורמוט, פסיכואנליטיקאי מבלגיה, הגיע לישראל לכבוד כנס העשור של מרכז ויניקוט, ונתן הרצאה מרתקת. הוא מזוהה בעיקר עם חשיבה טיפולית ביוניאנית.
בהרצאתו הוא תאר עבודה עם מטופלת שסבלה מדכאון וממצבי חרדה חריפים. אשה זו חוותה מטראומה התפתחותית קשה בשל טיפול ראשוני לקוי של אם שהיתה חולה בסכיזופרניה. במהלך פגישות האנליזה המטופלת היתה שרויה בחוויה שהיא בערפל, או לחלופין נעה בתוך חשכה בה יש תהומות, ובמהלך הפגישות היתה ממלמלת ופולטת משפטים לא מובנים. ורמוט לא היה בטוח כיצד להיות איתה ולעזור לה – האם עליו לנסות למצוא דימויים שעולים במחשבתו ולשתף את המטופלת? לנסות להעניק מילים למה שלא היו לו מילים? לבקש ממנה להעלות בזכרונה ולשחזר את החוויות הטראומטיות שעברה? או אולי פשוט לחכות בסבלנות?
מצב נפשי זה נמשך זמן רב, לדברי ורמוט, והשינוי חל רק כאשר עיניו כמו נפקחו לראות ולהבין שהחוויה הטראומטית של המטופלת שכנה בגוף, בעוד שלדבר, לפנטז או לנוע בין אסוציאציות חופשיות – כל אלה מתקיימים במישור אחר. הבנה זו שינתה את העמדה הטיפולית שלו, לכזו שהנה מאד פתוחה לקלוט, מבלי להתאמץ להבין ולתת פשר. ורמוט, יחד עם המטופלת, נוכחו לראות כי ההיבטים הגופניים של נוכחותו הם אלה שמסייעים לה – הקול שלו, תחושת הספה, המגע עם הקיר שלצד הספה, השמיכה בה נהגה להתכסות, וכדומה. חוויות אלה של ביטחון ברמה החושית, נצברו בתוכה, והיא יכלה לשוב אליהן בזמן שחוותה חרדה חריפה מחוץ לזמן הפגישות. ורמוט גם ביסס נוכחות טיפולית רציפה במהלך היעדרויותיו, שכללה שיחות טלפון של רבע שעה, כדי לשמור על חווית הרציפות של הקשר. עמדה זו שלו כמטפל, איפשר למטופלת לחוות את חרדות ההתפרקות הקשות באופן יותר עמוק אך עם הכלה. כך, בהדרגה, ובמקביל לעוצמת החוויות הרגשיות, דיבורה נהיה קוהרנטי ומובן יותר.
ורמוט שאל כיצד מתאים להמשיג תיאורטית את העבודה הטיפולית שנעשתה? בהרצאה הוא העלה שתי אפשרויות. האחת, בשפה של ביון המוקדם, לפיה התרחש תהליך של "מנטליזציה" – התרחשו תהליכים של תרגום של "חומרי ביתא" גולמיים וראשוניים ל"חומרי אלפא", ונוצרה אפשרות להסמלה ולחשיבה. ואילו האפשרות השנייה, במושגי ביון המאוחר, מציעה שישנן שתי רמות הוויה שונות לחלוטין ונפרדות, שני עולמות שלא נפגשים – עולם של חשיבה, ועולם נוסף, שלא ניתן לייצג אותו או לדבר עליו, ותואם את החוויה של O בהמשגה של ביון .
ורמוט מתאר תהליך במהלכו נהיה יותר ויותר משוכנע באפשרות השנייה, כלומר שישנו אזור שלם של תפקוד נפשי שהוא פשוט הינו, ואינו ממתין או זקוק לתרגום. עם זאת, יש צורך להיות מאד קשובים אליו ואל קיומו כדי לחולל תהליכי החלמה.
ורמוט יצר חיבור תיאורטי מעניין למושג "ההדחקה הראשיתית" (Primary repression) של פרויד. הוא הציע, שמסגרת הטיפול האנליטית יכולה לסייע לכונן (או לשקם) את "ההדחקה הראשיתית", אצל מטופלים שאצלם היא לא התבססה, או שנהרסה בעקבות מצבים טראומטיים מוקדמים, טרם קיומו של "אני" נפרד. הדחקה ראשיתית זו מהווה מעין חוצץ מהצפה של חרדות. פרויד הניח את קיומה של הדחקה ראשיתית כמובן מאליו, ולא עסק באופן שבו היא נוצרת. ורמוט הציע שעמדה מאד קשובה של המטפל לעולם הבלתי ניתן לייצוג של המטופל, מבלי לנסות לתרגמו, בשילוב עם ההחזקה שהעניקה המסגרת הטיפולית, על החוויות החושיות של ביטחון ורגיעה שהתאפשרו בתוכה, הצליחו לכונן "הדחקה ראשיתית" כזאת עבור המטופלת.
דוגמה מוחשית לחשיבה של ורמוט על הנושא הוצגה דרך חלומותיה של המטופלת. במהלך הטיפול, המטופלת החלה לחלום חלומות מפחידים, בהם הופיעו תינוקות שנשמטים ונופלים. ורמוט שוב עסק בשאלה מה מהווים חלומות אלה – האם זהו ייצוג של החוויות הטראומטיות שעברה המטופלת בינקותה או לחלופין, האם החלומות מבטאים את ההשתקמות של תהליכי המנטליזציה, כאשר עצם החלימה של חלומות אלה, זכירתם, והדיבור עליהם בטיפול, הם אלה שיכולים לספק כיסוי לחוויות טראומטיות ראשוניות שאינן ניתנות לחשיבה, לזכירה, או אפילו לשכחה?
בהתאם למה שתארתי בפסקה הקודמת, ורמוט נטה לאפשרות השנייה, והסיק שהחלומות מחזקים את ההדחקה הראשיתית, את החציצה החיונית בין העולמות, ועצם חלימתם מאפשרים למטופלת לחיות ולהיות פחות מוצפת על ידי חומרים נפשיים מבעיתים.
ורמוט לא התיימר בהרצאתו להציג תיאוריה כוללת, אלא יצר חיבורים, שאולי דווקא בגלל היותם חד פעמיים, כאלה שצמחו מתוך החוויה בקליניקה, חלחלו עמוק יותר. הרצאתו הוותה בעיני דוגמה למפגש מוצלח ופורה בין תהליכי חשיבה (או חוויה) שהם bottom up - מהחוויה, מהקליניקה, מההתרחשויות עצמן, שעדיין אינן מסודרות בתיאוריה או הבנה, לבין תהליכי חשיבה שהםtop down – ואשר נעים מתיאוריות, המשגות, ידע קודם, אל תוך הקליניקה.
ורמוט ציטט בהרצאה את פרויד שכתב:
“One shuts one's eyes and hallucinates; one opens them and thinks in words.”
- פרסומת -
יפה בעיני המחשבה שהחוויה השלמה בטיפול כוללת תנועה בין העולמות הללו, תנועה – אך לפי ורמוט – לא בהכרח, ולא בכל המצבים, עם חתירה לתרגום.
עוד יום במכרה
הרצאתו של ד"ר מאיר שטיינבוק, פסיכואנליטיקאי, ממייסדי ומנהלי מרכז ויניקוט, עסקה בהתפתחות ההדרגתית של היכולת לאמפתיה בינקות, וכן בעבודה הפנימית הנדרשת מן המטפל כדי לשכלל את היכולת האמפתית שלו.
שטיינבוק התייחס לכך שהסיטואציה הטיפולית טומנת בחובה טראגיות ייחודית בלתי נמנעת: היא מזמנת למטופל ולמטפל מפגש עם תצורות יחס ממקור קדום, כולל תצורות יחס לא אמפתיות. שטיינבוק לא פרט בהרצאה, אולם להבנתי, בתצורות יחס לא אמפתיות הכוונה היא לאופני טיפול ראשוניים, אשר התהוו כחלק ממערכות היחסים הראשונות של התינוק עם הדמויות המטפלות. לדוגמה, אם באופן עקבי, צרכיו של התינוק לא זוהו באופן נכון, עלולה להשתכן בנפשו של התינוק, שאחר כך גדל והופך למבוגר, חוויה שהוא אינו מוכר או מובן, אף לא לעצמו; או במקרה בו ההורים לא נענו לצרכי התלות של בתם התינוקת, וחיזקו רק את גילויי עצמאותה, עלולה להתפתח אצלה תחושה שהיא אינה אמורה לחוות הזדקקות במסגרת קשר, כי אם להסתדר לבדה.
המטופל מגיע לטיפול כשהוא נושא בתוכו רישומים נפשיים של תצורות יחסים אלה. כאשר מתבסס די אמון וההגנות מתחילות להתרכך, נחשפים ועולים צרכים ראשוניים ורגישויות גולמיות, אשר מחייבים את המטפל, כל פעם מחדש, לשכלל את היכולת שלו להחזקה, להיענות, ולאמפתיה. שטיינבוק הוסיף והסביר, שתצורות היחס הלא אמפתיות הללו, שהמטופל הוא כמו "נשא" שלהן, מחלחלות לתוך נפשו של המטפל, אשר "נדבק בהן", באופן שמוביל לכך שחוויות הכשל של הסביבה הראשונית משתחזרות ביחסים הטיפוליים. למשל, ניתן לדמיין טיפול בו המטפלת לא תהיה ערה בצורה מספקת לתלות המתפתחת אצל המטופלת, ותניח, באופן שגוי ומכאיב עבור המטופלת, שהיא מסתדרת היטב לבדה. בשפה הטיפולית הויניקוטיאנית זה נקרא "להכשל בדרכו של המטופל".
"להיכשל בדרכו של המטופל" הוא אחד הרעיונות היפים שנחשפתי אליהם במסגרת לימודי במרכז ויניקוט. אפשר אולי להיעזר בפתגם "אשר יגורתי בא לי" כדי להסבירו. כאשר אפשר לחשוב על "בא לי" בשני מובנים – בא אלי, בלי שליטתי, בלי רצוני, כמו הסיוט הישן שלי. ו"בא לי" –אני נמשך אליו, מחפש אותו, זקוק ממנו למשהו. לצד הטראגיות של המפגש החי עם כשלים אמפתיים, הן עבור המטופל והן עבור המטפל, האפשרות לחוות יחד את הכשלים הללו במסגרת טיפולית, מאפשרת עיבוד מחדש של אותן פגיעות התפתחותיות, ואיחוי של חלקים מנותקים בעצמי של המטופל.
בהמשך ההרצאה, שטיינבוק הציע שניתן לראות בתיאוריה התתפתחותית של ויניקוט גם מתווה להתפתחות היכולת לאמפתיה אצל התינוק והפעוט. השלב ראשון בהתפתחות מאופיין בחוויה אחדותית של האם והתינוק. השלב השני, שמבשר את ראשית הנפרדות, נקרא "שלב האכפתיות" והוא מקביל לשלב הדפרסיבי הקלייניאני. בשלב זה, התינוק חווה חרדה שהוא עלול לכלות את אמו, אשר ממנה הוא מקבל הזנה וטיפול, ומתוך החרדה עורך מחוות תיקון, שמטרתן לשקם את האם. על מנת שתוכל להתפתח אצל התינוק אכפתיות אמיתית ולא "אכפתיות כוזבת" כלפי האם, על האם, לפי ויניקוט, לשרוד את המתקפות היצריות של התינוק, לקבל את מחוות התיקון הספונטניות, ולהיות מרוצה.
שטיינבוק התעכב על ה"להיות מרוצה" ותהה, האם לא די בכך שהאם תשא את הקושי הכרוך בטיפול בתינוקה, אלא שעליה שגם להיות מרוצה? הוא הציע, שכאשר האם מרוצה היא משחררת את התינוק מהצורך לתקן, ומסייעת לו לעבור לשלב "השימוש באובייקט". לפי ויניקוט, זהו שלב מסעיר וגם שמח, הכרוך בגילוי הנפרדות והאחרות של האם והזולת, וביכולת להיות מועשר ממנו. כאשר האם שורדת את ההרסנות של התינוק, היא מתגלה בנפרדותה ואחרותה.
עוד מתחילת לימודי הפסיכולוגיה שלי, נתקלתי ב"הנחיה" הידועה למטפל "לשרוד את ההרסנות" של המטופל. לשרוד ולא לנקום, לשרוד ולא לסגת, לשרוד ולא להיהרס. אבל איך עושים את ה'לשרוד' הזה הלכה למעשה? הנושא, כפי שציין שטיינבוק בהרצאתו, הנותר גם בכתיבה של ויניקוט עמום, פתוח להבנה של כל מטפל ומטפלת. שטיינבוק הציע שכדי לשרוד את הרסנות המטופל ולמצוא אמפתיה לאחרותו, משהו בנפשו של המטפל צריך להשתנות. הוא המשיך ושאל, ברוח ויניקוטיאנית, שכוללת בתוכה פרדוקס, האם בעצם כדי "לא להיהרס" המטפל נדרש להשתנות, ובמובן זה דווקא "להיהרס"?
כחלק מההרצאה שטיינבוק כלל מקרה טיפולי, על רינה, אשה בת 40, שעובדת עם ילדים בתחום ההוראה. רינה נוטה לראות את הילדים כשלוחות שלה, והיא מפיקה תחושת ערך מהצלחותיהם - ותחושת מפּלה מכישלונותיהם. בתיאור המקרה הושם דגש רב על התחושות של המטפל – רגע של אכזבה מהמטופלת שלא מצליחה להיות אמפתית לזולת, תחושה שהתעוררה במטפל שהיא כפויית טובה כלפיו, ובעיקר המאמץ לאסוף את התחושות הללו, לשהות בהן מבלי להתנכר אליהן, או להתמכר אליהן. רק בסוף התיאור חשף שטיינבוק בפני הקהל את העובדה שזהו טיפול של ויניקוט, שמופיע בפרק 10 בספר "משחק ומציאות" ("התייחסויות גומלין בנפרד מדחף יצרי ובמונחי הזדהויות צולבות").
פרק זה עוסק בהתפתחות היכולת לאמפתיה, ומתאר את העבודה הממושכת והבלתי פרשנית באופייה, שדרושה כדי שיכולות אלה יתפתחו אצל המטופל. שטיינבוק סיפר שבקוראו את הפרק היה חסר לו התיאור של ויניקוט על העבודה הפנימית שערך כדי להצליח להגיע לעמדה מבינה ואמפתית כלפי המטופלת. הוא נטל לעצמו את החופש להוסיף חלקים אלה, כדי להדגיש את העובדה שאמפתיה דורשת מאמץ, תנועה פנימית של השתנות, וכן זקוקה גם לסביבה מקצועית תומכת.
אהבתי בהרצאה את הדגש של שטיינבוק על כך שהפונקציה האמפתית של המטפל קורסת בדרכו של המטפל. כלומר, כמטפלים אנו מאבדים את ההבנה והמגע האמפתיים בדרכנו שלנו, וגם משקמים אותם מתוכנו. דגש זה היה חשוב בעיני, משום שהוא גילם להבנתי הכרה בכך שמתרחש בטיפול מפגש, עמוק ואמיתי בין נפש המטופל לנפש המטפל, כאשר המטפל הוא זה שנושא באחריות להשתנות, ולחלץ את הזוג הטיפולי ממקומות תקועים, רוויים באי הבנות, ייאוש, זעם, בהלה, וכאב.
שטיינבוק השתמש בדימוי של המטפל ככורה במכרה של אמפתיה, המנסה לחצוב בתוכו, במאמץ רב, אמפתיה לאחרותו של המטופל. כמה שונה דימוי זה של כורה-אמפתיה, העובד בחשכה, בחללים לא ידועים, במאמץ רב ואולי תוך פחד, מדימוי המטפל היושב לו בנינוחות בכורסה!
חשבתי לעצמי, שיתכן שקשה מאד לא רק לחצוב אמפתיה לאחרות המטופל, אלא גם לחצוב אמפתיה לכשלינו שלנו. אך אולי, לאחר שכבר מתחילים במלאכת החציבה, המשך הדרך נהיה מעט יותר קל?
סיכום קצר
שלוש ההרצאות של היום השני, עסקו באמפתיה ובדרכים שונות להיות עם המטופל או המטופלת, באופן מאד קרוב. מיכל רִיק תארה את הקשב וההקשבה שהיא מנסה להעניק לגוף, ואת הסכנה להחמיץ מפגש עם רגע חי בטיפול; רודי ורמוט הציע סוג מסויים של נוכחות והקשבה, שכוללים ויתור על הניסיון לתרגום, ופותחים שער לעולם פנימי ראשוני ולא מילולי; ואילו מאיר שטיינבוק הדגיש את המאמץ שכרוך במפגש עם אדם אחר, שמוביל לשינוי אצל המטפל. ההרצאות כמו שוחחו זו עם זו, ונהניתי מכך שיכולתי ליצור תוך כדי אותו יום חיבורים ביניהן, בתוכי.
בהמשך היום הוצג טיפול, מאד מעניין, והתחלקנו לקבוצות דיון קטנות. בקבוצה הקטנה, הכרתי חברה חדשה, והאם זה לא פלא שכנס מצליח ליצור חיבורים חדשים גם במחשבה וגם במציאות?
אסיים ברעיון ששטיינבוק העלה בהרצאתו באופן משחקי, לפיו בעתיד הרחוק מאד, יתבוננו על המפעל הפסיכואנליטי כסוג של מערכת אקולוגית, ששמשה ללמידה ולפיתוח של היכולת האמפתית בשירות ההישרדות של המין האנושי. כלומר, אמפתיה בשירות האבולוציה. לרגע זה נשמע לי כמו פרק אפשרי בסדרת המדע הבדיוני הדיסטופית "מראה שחורה", אבל במקום שחורה, דווקא מראה משקפת ומיטיבה א-לה-ויניקוט. הלוואי.
הערות
- פראפרזה על "בגוף אני מבינה", ספרו של דוד גרוסמן משנת 2002
- פרויד הציע... "לקדם את כל מה שיושמע באוזנינו בתשומת לב מרחפת ואחידה" (עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי (1912).
מקורות
ויניקוט ד.ו., התייחסות גומלין בנפרד מדחף יצרי ובמונחי הזדהויות צולבות, משחק ומציאות (2004), עמ' 135-151, הוצאת עם עובד
ריק מ., (2014) גוף הידע - גופניות המטפל כמצע לעבודת עומק אנליטית. שיחות, כ"ח(2): 137-145
Touch Papers (2006) ”Too hot to touch?” foreword by Susie Orbach, pp xiii-xxv Karnac
