פסיכולוגיה עברית

×Nikolai Zaitsev
Nikolai Zaitsev ©
זכור אותי
 

מאמרים

גמישות פסיכולוגית כאתגר עצמי - עמדת המטפל על פי גישת ACT

בבסיס גישת הטיפול בקבלה ובמחוייבות (ACT) נמצאת השאיפה לפיתוחה של גמישות פסיכולוגית אצל המטופל. ואולם מצבים של נוקשות פסיכולוגית והשאיפה לפיתוחה של גמישות פסיכולוגית רלוונטיים למטפל לא פחות מאשר למטופל. המאמר סוקר דרכים שונות בהן המטפל עלול "להיתפס" בחדר לנוקשות פסיכולוגית, וכן מצביע על תהליכים שעשויים לאפשר הרחבה של היכולת שלו להיות גמיש, פתוח ונוכח בחדר. תיאור מצבי הנוקשות הפסיכולוגית וההצעות לפיתוחה של גמישות ביחס אליהם, מתבססים על ששת התהליכים המרכיבים את מודל העבודה ב-ACT: קבלה, הפרדה קוגניטיבית, העצמי המתבונן, מגע עם ההווה, חיבור לערכים ומחויבות לפעולה. בסיום המאמר מוצעת התנסות חווייתית בכדי לאפשר מגע קרוב עם הנוכחות הטיפולית ברוח גישת ACT .

מתפרסם מ 9/12/2018 | 2,157 צפיות

תגיות: |

גמישות פסיכולוגית כאתגר עצמי 

עמדת המטפל על פי גישת ACT

 

מאת ליאור גילעד וד"ר רן אלמוג

 

עולם הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוא כיום מערך של התערבויות וגישות טיפוליות שונות ומגוונות אשר שותפות במספר מאפיינים, כדוגמת הביסוס האמפירי, הדגשת ההווה על פני העבר והשימוש בעקרונות של תיאוריות למידה. זרמים שונים בעולם ה-CBT אמנם הציעו הנחות תיאורטיות שונות ותיארו מנגנוני שינוי שונים, ובכל זאת, נראה כי יש אמת מסוימת בביקורת של מטפלים מחוץ לשדה ה-CBT על כך שהמודל של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי חסר את המורכבות וההעמקה בנוגע ליחסים הטיפוליים, ואכן קיימים ניסיונות לטיפול בסוגיה זו (לדוגמה: Gilbert & Leahy, 2007). בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים בעולם ה-CBT, אשר הובילו להתפתחותו של הגל השלישי של ה-CBT. הגל השלישי של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מתאפיין במודלים טיפוליים שלרוב אינם מבקשים לאתגר את התוכן, המבנה או התדירות של המחשבות הדיס-פונקציונאליות/אי-רציונאליות. במקום זאת, מציעות גישות אלה פרקטיקות של קבלה פסיכולוגית (psychological acceptance), הווה אומר הנכונות לקבל את החוויה הפסיכולוגית כולה באופן פתוח ולא שיפוטי. עוד הן מציעות שימוש באלמנטים של קשיבות (mindfulness), שהיא היכולת להפנות תשומת לב מכוונת למתרחש ברגע הנוכחי ללא שיפוטיות (Herbert & Formann, 2011). אחד מהמודלים המזוהים עם הגל השלישי הוא הטיפול בקבלה ומחויבות (Acceptance and Commitment Therapy) המכונה גם ACT (נאמרת כמילה אחת ולא כראשי תיבות). מודלים נוספים הם הטיפול הדיאלקטי התנהגותי (Dialectical Behavioral Therapy – DBT) וגם הטיפול הקוגניטיבי מבוסס-הקשיבות (Mindfulness Based Cognitive Therapy – MBCT).

על אף הביסוס האמפירי המרשים של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, ההסברים המשכנעים למנגנונים העובדים בבסיס בעיות נפשיות שונות, האפקטיביות שלו והחסכוניות היחסית ביישומו, זוכה אסכולה זו גם להתייחסות ביקורתית ושיפוטית ביחס לכמה ממאפייניה. בין היתר, אסכולת ה-CBT נתפסת ככזו אשר פועלת על פי פרוטוקולים ולא בהתאם לייחודיות הקשר הטיפולי המתפתח, וככזו שאינה שמה דגש מספיק על היבטים תיאורטיים ומעשיים של היחסים הטיפוליים. כדרך לאתגר תפיסות מקובלות אלה, ובכדי להמשיך בניסיונות להעמיק את הדיון בקשר הטיפולי במסגרת העולם של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, ננסה להציע במאמר זה תיאור של החוויה האישית והבינאישית של המטפל בגישת הטיפול בקבלה ומחויבות. נציע הצצה הן לתהליכים התוך-אישיים, אשר מתרחשים אצל מטפל ACT, והן לעיגון של התרחשות זו בתוך ההקשר הבין-אישי בתהליך הפסיכותרפויטי.

ACT מתעניין בהתנהגות בתוך הֶקשר (Hayes, Storsahl & Wilson, 2011). האדם השלם, הוא ההקשר שבתוכו מתרחשת "הבעיה" איתה הוא מגיע לטיפול. ההיסטוריה שלו, היא ההקשר שבתוכו הסימפטום נרקם. המפגש בין שניים, מטפל ומטופל, הוא ההקשר שבתוכו טיפול מתרחש. על כן, שני האנשים היושבים בחדר הטיפולים, וכך גם כל מה שקורה בתוך כל אחד מהם וביניהם, חשובים על מנת להבין את ההקשר ולמקסם את היעילות של הטיפול.

"בתוך חדר הטיפולים- המטופל הוא ההקשר שבתוכו ההתנהגויות של המטפל קורות, בה בעת שהמטפל הוא ההקשר שבתוכו ההתנהגויות של המטופל קורות" טוען קלי וילסון, אחד ממפתחיו המרכזיים שלACT (Wilson, 2017). כך, המגדר, הגיל, המוצא האתני וכל פרמטר אחר של דמיון או של שוני בין המטפל והמטופל, עשויים להשפיע בשלל דרכים על התוכן ועל האופן של התכנים שהמטופל יביא לחדר הטיפולים. הישענות קדימה או אחורה, פיהוק או מבט ערני ומסוקרן, שאלה מתעניינת או הבעת שעמום - כל אלו משתנים שעשויים להיות בעלי משמעות והשפעה על האופן בו המטופל מביא עצמו לידי ביטוי בפגישה, ובאותו אופן גם על האופן בו המטפל מתבטא. כל רגע הוא עולם ומלואו שמתוכו נובט הרגע הבא, וכן הלאה, שוב ושוב.

ניתן לתאר את חדר הטיפול ואת התהליך הטיפולי כמרחב שבו "פועלות" (לפחות) שלוש מערכות של תהליכי נוקשות/גמישות פסיכולוגית. מערכת כזו, אשר כוללת שישה תהליכים שייסקרו בקצרה להלן, מכונה בגישת הטיפול בקבלה ומחויבות "משושה הגמישות" (Hexagon of Flexibility). באנגלית, מערכת זו זכתה גם לכינוי המקוצר "Hexaflex" ובעברית ניתן על משקל זה לכנות את משושה הגמישות "גמישושה". שלוש המערכות אשר פועלות במקביל במהלך התהליך הפסיכותרפויטי הן (1) הגמישושה של המטופל, (2) זה של המטפל ו-(3) זה אשר מתאר את היחסים הטיפוליים (Pierson & Hayes, 2007). על פי התפיסה של מודל ה - ACT, ככל שתהיה יותר תנועה אל עבר גמישות בכל אחד מאלו, כן ייטב.

להלן ששת התהליכים אשר מאפיינים את מערכת הגמישות הפסיכולוגית במודל הטיפול בקבלה ומחויבות:

  • במקום הימנעות ממפגש עם חוויות פנימיות לא נעימות (רגשות, מחשבות, זיכרונות וכו') או ניסיונות עקרים לשלוט בהן, מבקשת ACT לסייע למטופל לפתח נכונות לקבלן בצורה מלאה מתוך עמדה של חמלה עצמית וסקרנות.
  • כדי להתמודד עם מה שמכונה ב-ACT, "הדבקה" קוגניטיבית (Cognitive fusion), הווה אומר הנטייה "להילכד" בתוכן מחשבותינו ולתת להן קדימות על כל אלמנט אחר ברגולציה של ההתנהגות, מוצעת התהליך ההפרדה הקוגניטיבית ("cognitive de-fusion), שמבקשת לסייע למטופל לראות את מחשבותיו כפי שהן - אירועים מנטאליים החולפים, ולא כפי שהן מבקשות להראות - כללים נוקשים המחייבים לפעולה על פיהם.
  • במקום דפוסי הפניית קשב נוקשים הנוטים בצורה מוגזמת אל העתיד או אל זיכרונות העבר, מבקשתACT להגמיש את יכולת הפניית הקשב ככלל, ולסייע למטופל להפנותה במידה רבה יותר אל ההווה בפרט. זאת בכדי שהמטופל יוכל לפתח יכולת תגובה גמישה ומותאמת לסיטואציה הנוכחית.
  • מרכיב טיפולי נוסף במודל זה, כולל סיוע למטופל לפתח את היכולת לניסוח ערכים ולשימוש בהם, כמעין מצפן המספק אוריינטציה בחייו.
  • על מנת להתמודד עם פסיביות והיעדר פעולה, או עם נטייה לנקוט בפעולות לא אפקטיביות, מבקשת ACT לסייע למטופל לגזור מטרות לפעולה על בסיס ערכיו ולבנות תוכניות לפעולה אפקטיבית, בדומה לאופן העבודה בגישות ביהביוריסטיות.
  • ולבסוף, אל מול היצמדות נוקשה מצד המטופל להמשגות אודות העצמי (הכוללות לדוגמה מאפיינים אישיותיים, יכולות, תכונות ועוד), מוצע ב-ACT פיתוח היכולת למגע עם אספקטים נוספים של העצמי, ביניהם העצמי כשטף מתמשך של חוויה משתנה וכן העצמי כמרחב יציב, מתמשך ואינסופי אשר בו מופיעות החוויות.

כשאנו חושבים על האופן שבו עבודת ACT השפיעה עלינו כמטפלים, דברים רבים עולים, אולם ייתכן שהחשוב והמרכזי בהם הוא העמדה הטיפולית. במובן זה, אנו כמטפלים חשובים בחדר, ולכן יש לנו מחויבות להיות ערים לתהליכים הפנימיים שלנו; לרגשות שמתעוררים בתוכנו, למחשבות שעולות בנו, לתחושות שלנו, וכן לזיכרונות ולציפיות שעשויים לצוף במהלך הפגישה עם המטופל. ביחס לחומרים אלה, נרצה לדון בתהליכי הגמישות הפסיכולוגית, ובאופן ספציפי נרצה לבחון כיצד יראו תהליכים אלה בהקשר הבינאישי של התהליך הטיפולי אצל המטפל?

 

קבלה

נפנה ראשית לרעיון הקבלה ולמקבילתו הנוקשה – הימנעות ממפגש עם חוויות (experiential avoidance). קושי של המטפל עצמו במפגש עם חוויות שונות המתעוררות בתוכו עשוי להביא להתנהלות נוקשה וסגורה בקשר הטיפולי. נדמיין מטפל אשר נרתע ממגע בנושאים של תוקפנות וכעס ומתקשה לקבל אספקטים אלה במסגרת החוויה שלו. התנהלותו של מטפל כזה עשויה להיות מאופיינת במעין עיוורון סלקטיבי למאפיינים אלה בהתנהלות של המטופל, ובנטייה לשנות נושא או שלא להתעכב על נושאים אלה, כאשר הם עולים בתכנים שמביא המטופל. הימנעות ממפגש עם חוויות יכולה גם להביא ליחסים שאינם אותנטיים, ולניסיונות להסתיר חוויות המתעוררות אצל המטפל, באופן שעשוי להוביל להשטחתו של הקשר הטיפולי.

שימו לב לדגש על 'הפונקציה' של התנהגותו של המטפל במקרים אלה ולא על 'הטופוגרפיה' של התנהגותו. במילה 'פונקציה', הכוונה היא לתכלית פעולותיו של המטפל. במילה 'טופוגרפיה', הכוונה היא לאופן בו הפעולות נראות. לדוגמה, במידה שמתעוררים מבוכה ובלבול אצל המטפל עקב תחושה של חוסר בהירות ביחס לכיוון הטיפול, הוא עשוי להציע תרגילים שונים לשם טיפוח מיומנויות מסוימות (זוהי הרמה הטופוגרפית), אולם תכלית פעולותיו היא הניסיון להפחית את המבוכה שלו (הרמה הפונקציונלית) או אף להימנע ממגע עם חוויה זו.

יישום של קבלה במקרה שכזה, יוכל להביא לגמישות ואותנטיות מצד המטפל, ולפתיחות רבה יותר ביחס לחומרים שאותם מביא המטופל. כך בדוגמת ההתערבות הבאה: מטפל: "אני חש חרדה ובלבול וגם חוסר אונים כרגע. אני לא רוצה שתציל אותי – אני יכול להכיל את זה - אבל מעניין איך זה מושך אותי לעשות משהו כדי שזה ייעלם. אבל אני יודע שאין שם אפשרות לצמוח – אז אולי אנחנו פשוט יכולים שנינו להיות עם החרדה לרגע ולראות איך זה?" (Hayes, Storsahl & Wilson, 2011). במקרה זה, המטפל מאמץ עמדה מתבוננת ברגשות שעולים בו ובנטיה לפעול באופן מסוים ביחס אליהם. לצד זה, ניכרת קבלה ופתיחות לחומרים אלה מבלי להדוף אותם או להגדירם כבעיה.

אם כן, קבלה היא הנכונות לאפשר לחוויות שעולות להיות שם, מבלי להיכנס למאבק עקר עמן, מבלי לנסות לשנותן או להפסיקן. זהו המקום להיות כנים עם עצמנו ביחס למה שהמטופל מעורר בנו. יהיו אלו רגשות, תחושות ומחשבות "נעימים" או "מטרידים", "מעוררים" או "מכבים" – חלק ממטרות התהליך הטיפולי, היא לאפשר מפגש עם כל הספקטרום של הרגשות ולהוות מרחב פתוח ובטוח למכלול של המטופל. לכל התחושות והרגשות יש מקום של כבוד, ולו רק בגלל שהם טרחו להגיע. האם נוכל לפגוש אותם באופן פתוח, מאפשר, מקבל וסקרן? האם נוכל להיות עבורם "מארחים" טובים כפי שמציע המשורר רומי בשירו "מלון אורחים"? (תרגום - סמדר יהודה גזית)

 

המחשבה הקודרת, הבושה, הרשעות, פגוש אותם בפתח בצחוק,

והזמן אותם פנימה.

הוקר תודה לכל הבאים,

כי כל אחד מהם נשלח

כמדריך מהעולם שמעבר.

 

הפרדה קוגניטיבית

התהליך הבא אותו נבקש להציג הוא ההפרדה הקוגניטיבית (cognitive defusion). תהליך זה מתייחס לנטייתנו להתייחס אל המחשבות אשר חולפות בראשנו בראש ובראשונה מבעד לפרספקטיבה של נכונתן (עד כמה הן אמיתיות או מדויקות ביחס למעשיי), במקום להתייחס אליהן בראש ובראשונה מבעד לפרספקטיבה של התועלת שבעקיבה התנהגותית אחריהן. מחשבות כגון: "אני לא יכולה לעזור לו", "אנחנו לא זזים", "אני צריכה לעזור לו לצאת מזה", "אני יודעת מה צריך לקרות עכשיו", הן דוגמאות למחשבות אשר עשויות לחלוף במהלך הפגישה הטיפולית. הזדהות יתר עם מחשבות אלה עשויה לצמצם את מרחב התמרון שלנו ולפגוע בנוכחות טיפולית גמישה, פתוחה וסקרנית. זאת מפני שהן מגבילות את מנעד הפתרונות האפשריים שנתפסים כרלוונטיים והגיוניים.

הדבקה קוגניטיבית יכולה לבוא לידי ביטוי אצל המטפל במהלך הפגישה הטיפולית במגוון צורות. המטפל עשוי "לקנות" באופן מלא את האופן שבו המטופל מציג את עצמו, את בעיותיו או את הסיבות "ההגיוניות" למצב בו הוא נמצא. אומנם לעיתים יש איכות מתקפת בעמדה זו, אך בה בעת עמדה זו עשויה להעמיק את התקיעות ואת תחושות חוסר האונים של המטופל. דוגמה נוספת להדבקה קוגניטיבית של המטפל היא מחשבות שיפוטיות שעולות בראשו ביחס למטופל. המטפל עשוי להתייחס אליהן כאל אמת, במקום כאל מחשבה שהופיעה בהקשר ספציפי ביחס לאותו מטופל. הדבקות עשויות להופיע גם ביחס של המטפל לעצמו, ליכולותיו ולידיעותיו.

ההפרדה הקוגניטיבית מביאה לגמישות, לפתיחות, לפוטנציאל יצירתי בחדר ואף לאווירה משחקית. היכולת לייצר מרחק מתבונן ביחס לפעילות הבלתי פוסקת של המחשבות, המחויבות לשים-לב באופן כן לשיפוטים, לחוקים ולכללים לגבי מה אמור לקרות ומה אסור שיקרה – יכולת זו עשויה להיות מנוע עצום לשינוי. ברגע שאנחנו מסתכלים על מה שהמיינד מציע (או פוקד) עלינו לעשות, מבלי לפעול מיד לפי פקודות אלה, נפתח בפנינו מרחב תמרון ומופיע חופש פעולה שלא היה קיים קודם לכן. לפעמים נאמר למחשבות שלנו: "רעיון מעולה- זה מה שאעשה עכשיו" ולפעמים "תודה על ההצעה, אבל אני בוחר אחרת".

 

העצמי המתבונן

הנטיה האנושית היא לזהות את חוויית העצמי עם תוכן הסיפור אותו אנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו - "אני מטפלת טובה", "אני יכולה לעבוד איתו", "אני לא יודעת מה לעשות", "זה לא עובד לי", "אני לא יכולה להיות אמפטית אליו". כרטיס הביקור שלנו, שנכתב מחדש שוב ושוב, עשוי להקשות עלינו לראות את הקרקע שעליה מרדף הזהויות הזה מתנהל. הרצון לשמר את הנרטיב האישי שלי כמטפלת - "טובה", "מקצועית", "יודעת", "מותאמת", עשוי להוביל אותי להיות מרוכזת בלהוכיח את הטענות שלי, בראש ובראשונה לעצמי, אך כמובן שגם למטופל. במרבית המקרים, יהיה זה על חשבון הפניית תשומת הלב שלי אל עבר המקום הלא פשוט, המתסכל לעיתים, מעורר החרדה, של החיפוש החשוב אחר מה שעובד עם המטופל הזה וברגע זה. העצמי המתבונן - זה שאינו כבול להגדרות כאלו או אחרות, שההגדרות אמנם דרות בתוכו אך אינן מגדירות אותו, הוא זה שחופשי לנוע, לבחור, להעז, להשתנות ולהתאים עצמו עד כמה שניתן לתנאי הדרך. כאשר אנו ממקמים עצמנו בעמדת העצמי המתבונן, אנו נוקטים למעשה בעמדה טרנסנדנטלית ביחס לעצמי, ובעמדה זו אין דבר שדורש הגנה או הצדקה. מתוך עמדה כזו ניתן ליצור קשר פתוח ועמוק ולאפשר צמיחה ושינוי מהותיים.

 

מגע עם ההווה

בעבודה הטיפולית, קורה לא אחת שאנו מצויים בהזדהות עם העבר או העתיד. אלו רגעים אשר בהם אנו עשויים בקלות להחמיץ את המטופל שמולנו ואת מאפייניו הייחודים - "אוי, הוא ממש כמו המטופל ההוא שלא משנה מה ניסיתי לעשות כדי לעזור לו, זה לא עבד. אני לא מצליח עם מטופלים כאלה", או "מה יקרה אם זה לא יעבוד? הוא ממש יתאכזב ממני אם זה לא יצליח בסוף". אם נטפח עמדה ערה, נוכל להתמקם בהווה ולחפש בסקרנות את הרגש הטמון ברגע הנוכחי, אשר הנביט תהליכים כאלו – מה אומר לי הזיכרון הזה מן העבר על החוויה שלי ברגע הזה? אולי עולה בי אשמה על שהמטופל עדיין סובל? אולי אני מפחד להיכשל בטיפול בו? אולי אני דואגת לחייו של המטופל ולרווחתו?

מאחר שאיננו חיים כבר בעבר ועדיין לא בעתיד, הרי שכל מחשבה, רגש, או תחושה עולים ברגע הנוכחי ומספרים לנו משהו על עצמנו עכשיו. ההזדהות עם ההמשגות שלנו אודות העבר או העתיד, אמנם מרחיקה אותנו מרגשות קשים שעשויים לעלות בתוכנו, אך הניסיון להתרחק מהם, עלול להרחיק אותנו גם מהמטופל ולפגוע בנוכחות המלאה שלנו עמו. הכרה בחוויה הנוכחית, נכונות לכאוב, לפחד, להשתוקק, להיפגע – קבלה כנה של כל אלו, מקרבת אותנו לטבע האנושי הפגיע, ומרחיבה גם את היכולת לראות את הכאב והסבל של המטופל. מפגש כזה הוא אמנם פגיע יותר, אך באותה נשימה, הוא גם קרוב יותר, פתוח יותר ומחויב הלכה למעשה לאותם התהליכים שאנו מנסים לקדם בטיפול ACT. באופן זה, אנו כמטפלים מהווים גם מודל לאותם תהליכי גמישות אותם אנו מבקשים לטפח אצל המטופל. בנוכחות שלנו ובניסיון שלנו לפעול בהתאם לתהליכים אלו, אנו משתמשים בעצם הנוכחות שלנו בחדר כעוד מקור למידה אפשרי עבור המטופל.

ניתן לומר שכאשר אנו קשובים לתהליכי הגמישושה (hexaflex) של עצמנו, אנו מתרחקים מהמטופל בטווח הקצר, אך מתקרבים אליו בטווח הבינוני וודאי בטווח הארוך. ראשית, מאחר שבאופן זה אנו באים במגע עם החוויה האוניברסלית של כאב אנושי, זה המשותף לו, לי ולכל אחד ואחת מאיתנו. שנית, על מנת להצליח לנוע על פני הגמישושה של עצמנו, עלינו להאט ולעבור משילוב הילוכים "אוטומטי" לשילוב הילוכים "ידני". האטה כזו פעמים רבות מאפשרת עמדה של סימן שאלה במקום כזו של סימני קריאה, ובכך מאפשרת לנו להתבונן באופן בהיר ואמיתי יותר על המטופל.

 

מגע עם ערכים ומחויבות לפעולה

אם נדמה את העבודה בחדר לתנועה במרחב פיזי, הרי שאנו מעדיפים לנוע בכיוון הערכים של המטופל, ובאופן שבו הערכים שלנו עצמנו מנחים אותנו. שני אנשים יושבים בחדר. בדיוק כמו שאנחנו מלמדים את מטופלינו לשאול את עצמם איך חשוב להם להיות, כך גם אנחנו שואלים את עצמנו איך חשוב לנו להיות. זוהי במידה רבה שאלה ייחודית ל-ACT , והיא קשורה בסוג של סבל אשר בדרך כלל אינו זוכה להתייחסות בטיפול הנפשי בגישה הקוגניטיבית התנהגותית הקלאסית. הסבל אשר לרוב זוכה ליחס מרכזי הוא הסבל אשר נובע מהסימפטום - חרדה, נטיה לכעס, פרפקציוניזם. אך לצידו קיים סבל נוסף שלעיתים אינו מדובר, הסבל שנובע מחיים שלא נחיים במלואם, מפספוס והחמצה של עושר הקיום שפתוח בפנינו.

השאלות אודות נושאים אלה הן השאלות אודות ערכים, הן ביחס למטופל והן ביחס למטפלת. כך למשל, בעוד המטפלת עובדת על תהליכי הגמישושה עם המטופל, היא תשתדל לעשות זאת בצורה פתוחה, קשובה, חופשיה, אמיצה, אם אלו ערכיה. אם תמצא עצמה תקועה, מיואשת, מתוסכלת, אבודה - תוכל לגשת אל "מצפן הערכים" שלה ולחפש את הדרך האפשרית ביותר באותו רגע להתקרב לאותם ערכים. במצבי תקיעות אלה, חשוב להיפתח לחוויה, להאט ולהתבונן, להעז לשנות קצב, טכניקה, עמדה, תנוחה, כיוון ולנוע אל עבר המטופל וערכיו. כך נוכל להדגים למטופל גמישות פסיכולוגית כאן ועכשיו. אנו שמים לב שהתרחקנו. אנחנו רואים. אנחנו לוקחים אחריות. אנחנו מחפשים דרך להתקרב. אנחנו בודקים אם זה אכן עובד. וחוזר חלילה. עצם החיפוש, המחויבות והנוכחות המתכווננת, נחווה לרוב כמיטיב ומאפשר לשינוי לקרות. כשהוא יכול להתרחש כמובן. לעיתים המטופל עצמו יניע שינוי, פעמים אחרות יהיה זה המטפל, ולפעמים יהיה זה תהליך משותף של איתות מצד המטופל "אני לא איתך", נכונות של המטפל לשמוע "מה לא עובד?" וחיפוש משותף של דרך "איזה כיוון אחר ננסה?".

המחויבות לפעול היא למעשה מימוש בפעולה של הערכים, ומחויבות לניסוי דרכי חיים חדשות במקרה שאלו המוכרות אינן עובדות (Pierson & Hayes, 2007). מימוש בפעולה של ערכיו של המטפל עצמו, הוא מתכון לחוויה טיפולית מלאת משמעות, סיפוק וחיוניות עבור המטפל. ברגעים אלה, בהם מתבקש יישום בפעולה של הערך שקרוב לליבנו כמטפלים, הרי שכל שאר התהליכים של הגמישושה נקראים שוב לבדיקה וליישום – קבלה של התחושות והרגשות אשר עשויים להתעורר, הפרדה מהתכנים שהמיינד שלנו מייצר כשאנו מבקשים לפעול, מיקוד בהווה, עיגון חווית העצמי שלנו בעמדה פתוחה ורחבה ומגע קרוב ובהיר עם ערכינו.

 

סיכום

אם הגעתם עד כאן, נשמח אם תשתפו עמנו פעולה בתרגיל קצר. חישבו על קשר משמעותי בחייכם. קשר מיטיב שבמסגרתו אתם מרגישים שיש לכם אפשרות לצמוח ולפרוח. ועתה נסו לנסח מה יש בקשר זה שמאפשר זאת? במה מתאפיין הקשר? מה ייחודי ליחס שלו אתם זוכים בקשר, שהופך אותו למיוחד, מעשיר ומאפשר עבורכם?

מבלי לגרוע מייחודיות הקשר שדמיינתם, ננסה להציע כמה מאפיינים שפעמים רבות מתקיימים בקשרים הנחווים עבורנו כמיוחדים:

פתיחות מירבית - קבלה שלנו, על כל מי שאנחנו, פשוט כפי שאנחנו, ללא שיפוטיות. קשר שבו המחשבות, הרעיונות והעמדות שלנו זוכים להתעניינות, לסקרנות ולהקשבה פתוחה, מבלי לנסות ללמד, לתקן או להעמיד אותנו על טעויותינו.

נוכחות מלאה – תחושה שמי שמולנו קשוב בצורה מירבית למה שאנחנו מביאים למפגש. ידיעה שהוא באמת שם, נוכח באופן מלא וקרוב, קשוב לחוויה שלנו כפי שהיא נפרשת במפגש הייחודי בינינו. פעמים רבות, קשר כזה מרגיש חי, משתנה, פעיל ולא 'יבש', קר או צפוי.

מחויבות אלינו ולקשר - חוויה שהדברים שבאמת חשובים לנו ויקרים לליבנו מקבלים מקום וזוכים לכבוד, לצד תחושה שמי שאיתנו נכון לשחרר במעט מנקודת המבט שלו ובוחר להתבונן בעולם מבעד לעינינו. מבט שרואה בנו אדם יקר ושלם, כולל כל מה שעברנו, כל הבחירות והטעויות שעשינו, בה בעת שהוא רואה אותנו כרחבים, גדולים ושלמים יותר מכל זה.

אם אתם מזהים איכויות אלו בקשר שהעליתם בדמיונכם לפני רגע, הרי שמדובר בקשר שבו האחר פוגש אתכם בגמישות פסיכולוגית ניכרת.

ומה מאפשר איכות כזו של קשר? היכולת לממש קשר שכזה, קשורה במידה ניכרת ביכולת של כל אחד מהצדדים ליישם את תהליכי הגמישות הפסיכולוגית בתוכו. כך גם אנו כמטפלים מטפחים את תהליכי הגמישות הפסיכולוגית בתוכנו, כדי שנוכל לטפח איכויות אלה בקשר הטיפולי.

אבל, זהירות! אנו מציירים כאן אידיאל של קשר ושל נוכחות טיפולית, והדבר האחרון שנרצה הוא שאידיאל זה יתורגם לעוד כלי לביקורת ואף להלקאה עצמית, פעולות אשר לרוב המיינד שלנו כל כך מיומן בביצוען. התהליכים שאנו מתארים כאן וכן אופן הנוכחות הטיפולית והקשר הטיפולי אשר נגזרים מהם, הם מעין מצפן עבורנו ואידאל לנוע על פיו כמיטב יכולתנו, לצד ההכרה המלאה בכך שנטעה, נמעד, נסטה וניכשל בתנועה זו שוב ושוב.

כפי שהיינו רוצים שהמטופלת שלנו תלמד לחמול על עצמה - על כל טעויותיה, מגבלותיה ואנושיותה מלאת הסדקים והפגיעויות, כך גם חשוב שאנו עצמנו נלמד לחמול על עצמנו בתנועה הבלתי פוסקת לעבר פיתוחה של גמישות פסיכולוגית. לעיתים קרובות אף נמצא כי הייחודיות שלנו כמטפלים, תלויה באותם סדקים ופגיעויות. לנכונות להכיר בכל אלו כפי שהם, ישנו הפוטנציאל לשחרר אותנו לעשות שימוש בעצמנו כמכלול עבור כל מטופל ומטופל שנכנס אלינו לחדר.

 

מקורות

Gilbert, P., & Leahy, R. L. (Eds.). (2007). The therapeutic relationship in the cognitive behavioral psychotherapies. London: Routledge.‏

Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and commitment therapy: The process and practice of mindful change. New York: Guilford Press.‏

Herbert, J. D. & Forman, E. M. (2011). The evolution of cognitive behavior therapy: The rise of psychological acceptance and mindfulness. In J. D. Herbert & E. M. Forman (eds.) Acceptance and mindfulness in cognitive behavior therapy: Understanding and applying the new therapies (pp. 3-25). Hoboken, NY: Wiley.

Pierson, H., & Hayes, S. C. (2007). Using acceptance and commitment therapy to empower the therapeutic relationship.in P. Gilbert‏ & R. L. Leahy (eds.) The therapeutic relationship in cognitive behavior therapy (pp. 205–228). London: Routledge.

Wilson K.G. (2017, August 10). Clinician's Guide to Stimulus Control [Webinar]. In Season 3 ACT Webinar series. Retrieved from https://praxiscet....4zqj1/.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גילעד, ל. , אלמוג, ר. (2018). גמישות פסיכולוגית כאתגר עצמי - עמדת המטפל על פי גישת ACT. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/3/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3756

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.