זהות מינית, זהות גברית יהודית וקושי ביצירת זהות
מאת נעמי טלר
סקירה על יום העיון השנתי של מכון סאמיט בנושא "נשיות וגבריות בגיל ההתבגרות", שנערך בתיאטרון ירושלים ב-21 בנובמבר 2017
כשנתקלתי בתוכנית יום העיון השנתי של מכון סאמיט, שהתקיים גם השנה בתיאטרון ירושלים, תרתי בעיניי אחר תקציר הצגת המקרה, היות שמצאתי שלרוב זהו החלק המרתק ביותר של היום. הכותרת שבחרה המטפלת להצגת המקרה – "סולם יעקב" – גירתה את סקרנותי והעלתה אצלי מחשבות ותהיות באשר לבחירתה של המטפלת בסימבול זה. עיון בתקציר לא נתן לי מענה לשאלת הרלוונטיות של המקרה לחלום יעקב המפורסם, זה שסולם ניצב בו וראשו מגיע השמימה. שיערתי שהדבר יתברר במהלך היום.
מנכ"ל מכון סאמיט יוני בוגט פתח בשתי וינייטות קצרצרות מפגישות עם מטופל ומטופלת שהדגימו התפתחות לקויה באחד הצירים ברצף ההתפתחותי של נשיות וגבריות. פתיח זה חיבר אותנו לנושא היום: "נשיות וגבריות בגיל ההתבגרות".
גלגולו של גבר
הדובר הראשון ביום העיון, דוד בנאי – פסיכולוג קליני, עסק בהרצאתו בזהות מינית, בהפיכה לאובייקט בגיל ההתבגרות ובדינמיקה הנוצרת בין הזהות המינית לחלקי האישיות האחרים. זהות מינית היא אחד ממקורות הבושה והגאווה של גיל ההתבגרות, אומר בנאי. לדבריו, הזהות המינית היא תוצר של הבניה חברתית, וככזו היא מעוצבת על ידי אינטראקציה עם חברים בתרבות או בחברה מסוימות. על פי תפיסה זו, על המתבגר לבצע סדרת פעולות התואמות את הסדר החברתי בתרבות שאליה הוא משתייך ובכך "לקנות" לו את מקומו בחברה. עלייה של דחפים מיניים בגיל ההתבגרות, טוען בנאי, גורמת להתעוררות תשוקה מינית. כתוצאה מהמתח המיני המתבגר מחפש רמזים מיניים בסביבתו. כך נוצרת אינטראקציה בין האובייקט לדחף עד למימושו. בנאי משווה בין התינוק ובין המתבגר; כפי שתינוק הרוצה את אמו נעשה מתוסכל כשזו אינה נמצאת בקרבתו, ובתסכולו הוא חומס אותה, מכניס פנימה חתיכה מהשד שלה ומעתה חלק זה נמצא בשליטתו – כך המתבגר מחפש מושא לתשוקתו, ואם הוא אינו מצליח להשיגו הוא חש כאב ותסכול. אחת הדרכים להשהות את התשוקה המינית היא להפכה לזהות. הזהות יורשת את היצר ומווסתת אותו.
את ההרצאה השנייה ביום העיון נשאה ד"ר רות קלדרון, חוקרת תלמוד, והיא עסקה בכינון הזהות הגברית היהודית-תלמודית בהמשך לגבריות המקראית ובניגוד אליה. דרך סיפורים תלמודיים שונים, קלדרון פתחה צוהר לסוגיית המגדר על אפשרויותיה המגוונות. דמות הגבר היהודי עברה גלגולים המשקפים אלטרנטיבות שונות לגבריות. הגבריות המקראית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדמויותיהם של שמשון הגיבור, דוד המלך, גדעון, יהושע ועוד, מתאפיינת בכוח פיזי רב. המהפכה, לדבריה, החלה במאה הראשונה, כשנולדה אלטרנטיבה רדיקלית לגבר המקראי. הגבר הלוחם, שכוחו במותניו, פינה את מקומו לדמותו של הכוהן הגדול, המתווך בין היהודי לאלוהיו באמצעות עבודת הקורבנות. לאחר מכן, עם חורבן הבית, תפסה התפילה את מקום עבודת המקדש והקרבת הקורבנות, ומאז כל יהודי יכול לפנות לאלוהיו באופן ישיר. כך קרה שאת מקום הקורבנות החליפה התפילה והגבר החדש הפך להיות התלמיד חכם העוסק בתורה. ייחודו של הגבר החדש הוא שכוחו בפיו; זהו גבר נשי המפרק את הגבר הבריון, גבר המכונה "תולעת יעקב". קלדרון טוענת כי ממש כמו שהגבר הישראלי הוא דמות שנוצרה כתוצאה ממהפכה תרבותית המואסת בתרבות היהודית הגלותית, כך נוצרה דמות הגבר התלמודי – "תולעת" שכל כוחה בפיה – במסגרת התנגדות תרבותית רדיקלית לתרבות הרומית, המיוצגת על ידי החייל הלוחם. מאוחר יותר צמחה גבריות ישראלית חדשה מתוך מיאוס עצמי של דורות של יהודים שחיו כ"תולעת יעקב". הגבר החדש-ישן הוא גבר המשיב מלחמה שערה, וכך הציונות מחיה מחדש את היהודי העתיק ומואסת שוב בחולשה – גלגולו של גבר.
הסולם כסימבול
לאחר הפסקת קפה קצרה ברחבת התיאטרון, דיברה ניצן ישראלי, פסיכולוגית קלינית המטפלת במרכז הטיפולי של שירותי האומנה במכון סאמיט. כהצגת מקרה, ניצן סיפרה על הטיפול ביעקב, בן להורים שסבלו מהפרעות נפשיות חמורות ולכן עבר לאומנה אצל סביו. הסבים גידלו אותו במסירות לצד חרדה מהגנטיקה המשפחתית ועל רקע הטראומות שחוו בגידול בתם. בשל צנעת הפרט לא אכנס לתיאור המלא של הטיפול, אך אציין כי תיאור הטיפול אפשר הצצה לניסיון העדין של המטפלת להתקרב לחוויות הפגיעה הראשונית של יעקב, חוויות שלא קיבלו מילים. ישראלי שיתפה אותנו באומץ, בכנות ובפתיחות בחוויותיה מהטיפול ביעקב. ניתן היה לראות את האופן שבו מנגנונים ששירתו את הנער בהתמודדות עם חוויות כאוטיות של פירוק וכיליון הפכו לחוויה בין-אישית בקשר הטיפולי ולחוויה תוך-נפשית בנפשה של המטפלת.
בעודי מהרהרת בבחירתה של המטפלת בסימבול סולם יעקב, הנחתי שמלבד השם יעקב, שיש להניח שהוא בדוי, מסתתרות בכותרת שבחרה משמעויות נוספות. חזרתי לסיפור חלום יעקב כפי שהוא מופיע בספר בראשית פרק כ"ח: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו". הגדרת המילוג למילה "סולם" היא "מתקן טיפוס רגלי המורכב מסדרה של שלבים בין קורות עץ או מתכת או שני חבלים ומאפשר להגיע למקום גובה או נמוך שהגישה אליו קשה". מילה זו מופיעה במקרא פעם אחת בלבד (מקראנט, 2005). מקור המילה יכול להיות השורש האכדי ס-ל-מ, ואז משמעותה "גרם מדרגות", או השורש העברי ס-ל-ל, שהוראתו "דרך סלולה".
אני מהרהרת בטיפול של ניצן ביעקב ובסולם הניצב בין השניים. הדרמה בחייו של יעקב כפי שהוצגה בתיאור המקרה קשורה באובייקט שאינו מצליח להגיע לסובייקט. אחת הסוגיות שהעסיקו את ניצן במהלך הטיפול הייתה ההתמודדות עם "חורים" שהיו ברקע של יעקב בראשית חייו. ההיעדר הזה התבטא בקושי של יעקב לחוש את הווייתו כרציפה ולכידה, כזו שיש בה עבר, הווה ועתיד. אני חושבת על הדו-משמעיות של הסולם הסימבולי בהקשר של הטיפול ביעקב: חייו של יעקב כמוהם כסולם עם שלבים חסרים, והסולם שהוא וניצן בונים מאפשר להגיע למקומות שהגישה אליהם קשה (חוויות שלא קיבלו מילים).
כשההוויה משותקת
שני מתדיינים התייחסו לתיאור המקרה מזוויות שונות. המתדיין הראשון, פרופ' שמואל ארליך, פסיכואנליטיקאי, התייחס לפגיעה אצל יעקב באופנות ההוויה. ראשית הבהיר ארליך את המושג. החוויה המודעת, כך הוא טוען, היא תוצר של שני תהליכים מקבילים הפועלים בנפשנו, תהליכים שאותם הוא מכנה "אופנויות חוויה". האחד מבוסס על הנפרדות של העצמי מהאחר, והשני – על אחדות ומיזוג. באופנות של הנפרדות, שאותה הוא מכנה "אופנות העשייה", מתקיימים משאלות ודחפים המתייחסים לאובייקט ונובעים מאחרותו. מתוך אותה נפרדות מתקיימת חשיבה של בדיקת מציאות המבוססת על אובייקטיביות. לעומת זאת, באופנות של האחדות והמיזוג, שאותה הוא מכנה "אופנות ההוויה", החשיבה היא סובייקטיבית, אינטואיטיבית ונובעת ממשאלה להמשיך ולקיים את המיזוג. במקרה של יעקב, טוען ארליך, קיימת בעייתיות בתיאום שבין שתי האופנויות, הנובעת מהחוויה של קשר עם אם שלא הצליחה להתאים עצמה לאופנויות המשתנות של יעקב כתינוק. ארליך מראה כיצד הדבר משתחזר בטיפול דרך מצבים שבהם חוותה המטפלת אי התאמה בתוכה וכן דרך מצבים של חוסר תיאום בין יעקב לסביבתו. לדבריו, בגיל ההתבגרות המשימה הקריטית העומדת בפני המתבגר היא יצירת אינטגרציה טובה בין שתי האופנויות, על מנת שיוכל ליצור לעצמו זהות ובהמשך להתנסות באינטימיות. ואולם, יעקב חווה סדרת אירועים טראומתיים ששיתקו את אופנות ההוויה. שיתוקה של ההוויה משמעותה צלילה לתוך חוויה של אי-היות. כלומר, לא רק שיעקב אינו מרגיש קיים, הוא גם אינו מחובר לשום דבר. החסר בתחושת הקיום והחיבור של יעקב משפיע גם על אופנות העשייה שלו ומתבטא בהתנדנדות בין הישגים טובים לתפקוד לקוי. ארליך מדגים איך הקושי של המטפלת לזכור את מה שאירע בשעה הטיפולית מהווה עדות לפגיעה באופנות ההוויה של המטופל: "הכול מרגיש כאילו נוזל ונעלם ואין במה להיאחז", היא מתארת, ממש כשם שחוויית החיבור של יעקב עם הזולת מחוררת וחסרת רציפות.
דמות הורית מתעתעת
המתדיינת השנייה, יפעת זילבר – פסיכולוגית קלינית לילדים ולמבוגרים, התייחסה בדבריה למאבק המתחולל בנפשו של יעקב בין דחף החיים לדחף המוות. זילבר מציעה לא לתפוס דחפים אלה בצורה דיכוטומית – את דחף המוות כרע ואת דחף החיים כטוב, אלא כשני כוחות שהשאיפה היא לתנועה מפרה ביניהם. כך למשל, היא רואה בדחף המוות צורה של הגנה בשל יכולתו לאיין חוויות הכרוכות בכאב. את האתגר בטיפול ביעקב היא רואה בזיהוי מצבים שבהם תוקפנותו מייצגת את דחף המוות ומצבים שבהם התוקפנות מייצגת את דחף החיים. בדבריה התייחסה זילבר למאפיינים הייחודים של דחף המוות כפי שהופיעו בטיפול בו.
בהמשך דבריה, התייחסה זילבר לשאלה שעלינו לשאול עצמנו כמטפלים: מי אנו בכל רגע בטיפול ביחסי ההעברה? דרך דוגמאות מהטיפול ביעקב, היא הראתה איך המטפלת עוברת בין מצבים שבהם היא הופכת להיות האובייקט ההורי המוחק את עצמו ואת המטופל למצבים שבהם היא הופכת להיות ההורה המתעתע – זה שברגע אחד מזמין לגדול וברגע אחר מחסל כל רגש של פוטנטיות. אני מצטטת מדבריה: "בנפשו של יעקב מופנמת דמות הורית רעבה ואלימה, שמולידה, מעוררת, מבטיחה חיים ומתקיפה אותם באחת. האם גם לכאן אוזמן ואגורש? האם המטפלת שלי יודעת ותצליח להאכיל ולהזין את עצמה במחשבות, בהבנות ובחיבורים? כי רק אם תדע להזין את עצמה, והוא הרי יודע שלא כל אימא יכולה ויודעת, תוכל להיות מטפלת מזינה עבורי".
דבריה מחזירים אותי לחלום יעקב. בחלום אלוהים מבטיח לו שמירה: "ושמרתיך בכל אשר-תלך, והשיבתיך, אל האדמה הזאת; כי, לא אעזבך, עד אשר אם-עשיתי, את אשר דברתי-לך" (בראשית כח, טו). לאחר שיעקב מקיץ משנתו בבעתה הוא מקים מצבה ונודר נדר: "אם יהיה אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך, ונתן-לי לחם לאכול, ובגד ללבוש; ושבתי בשלום, אל בית-אבי; והיה ה' לי, לאלוהים" (בראשית כח, כ-כא). כשם שיעקב אינו בטוח בהבטחה של אלוהים, כך גם יעקב (המטופל) אינו בטוח מי המטפלת שיושבת אתו בחדר ואם היא מסוגלת לספק לו הזנה וביטחון.
זילבר טוענת כי רק המגע התמידי עם האובייקטים הפנימיים שבנו ובמטופלינו מאפשר מיתון של כוחות ההרס והשנאה והתעצמות של כוחות החיים והאהבה. לשם כך, לדבריה, עלינו להכיר בקיומו של דחף המוות כיסוד בסיסי בנפשנו ולהישיר אליו מבט ולהגיד, כפי שנושא השם שניתן להרצאתה: "על החיים ועל המוות".
מחשבותיי נודדות שוב למאבק המתחולל בנפשו של יעקב (המטופל) בין דחף המוות לדחף החיים כפי שהציגה אותו זילבר בראשית דבריה, וקשר נוסף לחלום יעקב מתגלה לי. כשיעקב מקיץ משנתו הוא חווה אימה ואומר: "אכן יש ה' במקום הזה; ואנוכי, לא ידעתי. ויירא, ויאמר, מה-נורא, המקום הזה" (בראשית כח, טז). לכאורה נראה כי האימה של יעקב נובעת מהתגלות האל, אך ייתכן שאימתו קשורה גם בפחד מהאפשרות להיעזב על ידי האל ("אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך"), חרדה שניתן לראות בה נגזרת של דחף המוות. ואולם, בהמשך אנו קוראים כי בבוקר הוא מקים מצבה ונודר נדר. החרדה מעשירה אותו ודוחפת אותו לעבר החיים, להמשיך הלאה בדרך כשהוא נושא בלבו תקווה לשוב בשלום אל בית אביו. באופן דומה גם יעקב (המטופל), על אף הדמויות ההוריות המופנמות המתעתעות והחלשות, מוכן לסלול עם ניצן דרך חדשה, אך בשונה מהדרך שחווה בעבר, בדרך עם ניצן, כפי שאמר ארליך, הייתה התאמה רבה.
מקורות
בראשית כ"ח
דורון גליה, 2005, מקראנט
מילוג, מילון עברי-עברי