עצמי מתבונן, עצמי חומל: פסיכודרמה בטיפול פרטני
מאת אורית מס-גולדמן
פסיכודרמה היא שיטת עבודה בפסיכותרפיה, המבוססת על פעולה דרמתית ועל משחק תפקידים. השיטה פותחה על ידי יעקב לוי מורנו בשנות השלושים של המאה הקודמת כמתודה קבוצתית (Moreno, 1946). מורנו פיתח את הטיפול הקבוצתי הפסיכודרמתי מתוך אמונה עמוקה ביכולתו של האדם להתרפא בתוך סביבה שיש בה אהבה, שיתוף הדדי ואמון. הוא האמין כי האמצעים התיאטרוניים והפעילות שמתרחשת בקבוצה יכולות לסייע לנפש לרפא את עצמה. העיקרון הפסיכודרמתי הבסיסי הוא עבודה פנימית דרך חוויה. הפעולה היא לב לבה של הפסיכודרמה וההצדקה לקיומה.
במשך השנים התפתחה הפסיכודרמה גם כטיפול פרטני. הפסיכודרמה הפרטנית מיישמת טכניקות ספציפיות מתוך השיטה הקלאסית. בחדר נמצאים רק מטפל ומטופל, כיסא ריק, דמיון יוצר ולעתים אביזרים שונים המשתתפים במלאכת ההסמלה. במאמר הנוכחי בחרתי להתמקד באופן שבו טכניקת הפסיכודרמה בטיפול פרטני יכולה לסייע לנו, המטפלים, לפתח את העצמי המתבונן של המטופל ולמסד שיח פנימי בין העצמיים. את החומר הקליני אציג באמצעות שתי וינייטות קצרות של מטופלים פרטניים בפסיכודרמה. הדגש בהן הוא על מפגש עם עצמי שנחווה כאחר, עצמי דחוי ו"עושה צרות" במהותו.
התפיסה ההתייחסותית גורסת שישנו ריבוי של עצמיים, בניגוד לגישות שתפסו את העצמי כמובנה באופן גרעיני והמשכי. אני מתייחסת למטופלים כאל בעלי עצמיים מרובים, שחלקם הורחקו ונדחקו לפינה, ובמקום לחשוב אותם כחלק מהמרקם האישיותי השלם, הם מופיעים באופנים שונים של ביטוי בפעולה. הדוגמאות מדגימות את הניסיון לחשוב ולעבד את מה שלא נחשב והורחק.
המטופלים המוצגים בווינייטות התנסו לעומק בטיפול בקבוצה, והיכולת לדמיין אותה בזיכרון נועדה לסייע לנו לצורכי העיבוד הפנימי. כל וינייטה מתמקדת בפגישה אחת שבה נוצרו תנאים של שינוי. בחרתי לא להרחיב על הרקע של המטופלים ולהתמקד בדינמיקה של הפגישה האחת. שמות המטופלים שונו כדי לשמור על פרטיותם.
במהלך העבודה המתוארת עשיתי שימוש בטכניקות הבאות:
- משחק תפקידים. הדו-שיח בין התפקידים המשתתפים בסצינה מתקיים בצורה חווייתית כמו בתיאטרון.
- חילוף תפקידים. בטכניקה זו מוזמנים המטופלים "להיכנס לנעליהן" של הדמויות או החלקים הפנימיים הלוקחים חלק בסצינה. טכניקה זו מאפשרת להכיר את מושאי העבודה, להבין אותם ואולי גם להיות אמפתי כלפיהם.
- כפיל. זהו קול פנימי נוסף של המטופל, המבטא את אחד הקולות שלא מצליחים לבוא לידי ביטוי. בטיפול הפרטני הוא נאמר בקול, כהצעה, על ידי המטפל, כדרך לקרב את המטופל אל תמצית רגשותיו ולעזור לו להבין יותר את עצמו.
- מראה. טכניקה המאפשרת למטופלים להתבונן על עצמם מבחוץ. בטיפול הפרטני עושה זאת המטפל עבור המטופל, כאשר הוא חוזר על משהו שהמטופל אמר או עשה ומאפשר לו להתבונן על עצמו ממש כפי שמתבוננים במראה.
הסיפור של אהרון
אהרון מספר על ריבים חוזרים ונשנים עם אשתו: "זה הכול באשמתי", הוא אומר. "אני פולט דברים שמעליבים אותה, כאילו בכוונה, מין פרובוקציות כאלה, והיא נעלבת עד עמקי נשמתה. אני נשאר עם השאלה למה לעזאזל אמרתי את זה. אני לא חושב שבאמת התכוונתי". אני מבקשת מאהרון להעלות בדמיונו את אחת הסצינות האלה, והוא אומר שכולן נראות אותו הדבר: אשתו אומרת לו משהו יום-יומי, או מבקשת ממנו משהו, הוא בתגובה פולט משהו תוקפני ומעליב, היא נפגעת, לעתים בוכה, והוא מתנצל. לרוב ההתנצלות אינה מתקבלת.
אני מעלה את ההשערה שיש לו עצמי שפולט דברים מעליבים כלפי אשתו, ואת העצמי הזה הוא לא כל כך מכיר; הוא לא מכיר את התנהגותו, את מניעיו. אהרון מאשר את דבריי. אני מציעה לו להכיר יותר את העצמי הזה באמצעות התבוננות בו. כיוון שאהרון השתתף בעבר בקבוצות פסיכודרמה, אני נעזרת בטרמינולוגיה שהוא מכיר: "אם היינו בקבוצה והיית עושה פסיכודרמה, הייתי אומרת לך לביים את אחת הסצינות האלה שחוזרות על עצמן. היית בוחר מישהי מהקבוצה שתהיה אשתך, והיינו משחזרים את הסצינה במדויק. עכשיו נעשה את זה כאן בעזרת הדמיון: שב נוח, אתה יכול לעצום את עיניך. מהי הסצינה שעולה בראשך כרגע? התרכז בפרטים הקטנים: איפה אתה ואשתך נמצאים, מה השעה עכשיו, מי התחיל בדיאלוג ומה נאמר בו? כיצד מתפתח הדיאלוג? דמיין את עצמך פולט משהו מעליב שלא בדיוק התכוונת אליו, מה קורה עכשיו?".
אהרון מרוכז באופן מלא בשחזור. הוא שותק. אני שואלת אם הוא רוצה לומר משהו או פשוט לספר את הסצינה בקול רם. הוא אומר שאין לו רצון לספר. אנחנו ממשיכים. אני אומרת לו שאני רוצה שיתבונן על אחת הסצינות שעלתה בדמיונו כצופה מן הצד: "גלגל בראשך שוב את הסצינה, אך הפעם כמתבונן מן הצד. הסתכל עליה כאילו אתה מביט במראה על פיסה מתוך חייך. התמקד במיוחד בעצמך בסצינה הזאת. מה אתה רואה? מה אתה מרגיש? יש משהו שאתה רוצה להגיד לעצמך?".
אהרון מתבונן מן הצד, מדבר עם עצמו שבתוך הסצינה: "אתה תמיד תוקפני כל כך והורס הכול, למה אתה לא יכול לשתוק כשצריך? תסתכל איך אתה מתנהג, חולה עלוב. ולמה אתה ככה? נראה כאילו אין לך בכלל שליטה על עצמך, מה קורה לך?".
אני מבקשת ממנו שיעשה חילוף תפקידים דמיוני עם עצמו שבסצינה, ושואלת אותו אם הוא רוצה להתייחס למה שנאמר לו. הוא נענה להצעה ואומר: "אני מוכן לנסות". אהרון (מתוך תפקיד עצמו בסצינה, לאחר החילוף): "אני לא יודע, אבל יש לי תחושה שאם אני לא אענה לה, אני אמחק. אני חייב לענות כאילו כדי להחזיר לה. אני כל הזמן מרגיש מותקף על ידיה". הוא פונה אליי ושואל: "אפשר לעשות עוד פעם חילוף? יש לי מה לענות לו". אני מנידה ראשי בעידוד והוא אומר (עצמי מתבונן): "מה? אתה ממש כמו ילד! (מרים את הקול) היא בכלל לא מתקיפה אותך, אתה לא שם לב? היא מבקשת שתעשה משהו ואתה זה שמתקיף".
(עצמי שבתוך הסצינה) שותק. מתכווץ. מתכנס בעצמו.
(עצמי מתבונן): "בא לי לנער אותך, לתת לך אגרוף, אתה חולה".
אני מציעה חילוף תפקידים נוסף, שבו אהרון הוא שוב המתבונן. הוא צועק בגסות על עצמו שבסצינה, וזה האחרון מתכווץ יותר ושותק.
אני מפסיקה לרגע. מבקשת שנתבונן בדיאלוג שמתקיים ושואלת: איזה מין סוג דיאלוג מתקיים כאן בין שני חלקי העצמי שלך?
אהרון עונה: "אנחנו לא מדברים באותה שפה. צריך לנער אותו שיתעורר".
אני שואלת איזו שפה מדבר העצמי הפועל בסיטואציה, והוא אומר שהוא מדבר בשפה של פחד, כמו ילד שהרביצו לו: "הוא מזכיר לי את הילד שהייתי כשאימא שלי הייתה צורחת עליי ומרביצה לי. ככה בדיוק הייתי מתכופף, מתכנס בעצמי ולא מדבר. רק כשגדלתי נהייתי תוקפני ומאיים. עכשיו אני מבין שהוא בעצם עושה את זה כדי להגן על עצמו מהתקפה. הוא כל הזמן מגן על עצמו, גם כשאין התקפה. עכשיו הוא ככה אבל בדרך כלל (פונה שוב לעצמי שבסצינה) 'מול האישה שלך, אתה מיד מתקיף. רק עכשיו אני רואה את פניך האמיתיות, אתה בסך הכול ילד מפוחד' ".
אני עושה לו כפיל: "אני ילד שפוחד מהמכות של אימא. אימא כבר הרבה זמן איננה, אבל אני עדיין בהיכון, מתכונן לגרוע מכול". אהרון אומר שהוא לוקח את הכפיל הזה, כלומר זה אכן מהדהד את רגשותיו, והוא מוסיף: "דרך אגב, עכשיו כשצעקתי עליו, אני הייתי האימא התוקפת והוא היה הילד החלש והמפוחד. כבר שנים לא פגשתי אותו. בדרך כלל ביום-יום אני לא מרגיש אותו, אפילו לא ידעתי שהוא קיים. כלומר ידעתי איפשהו, הרי זה הילד שהייתי, תמיד מפוחד, תמיד מתגונן, חושב שכולם נגדו ומאוים מהכול. אבל לא חשבתי שהוא עדיין שם. מה אני אמור לעשות איתו עכשיו? הוא מייצר לי הרבה בעיות".
אני מציעה שנדמיין אותו שוב. מבקשת ממנו שנעשה שוב חילוף תפקידים ושהוא יהיה עכשיו בנעליו: "נסה להיכנס לדמותו, נסה להרגיש את מה שהוא מרגיש". אהרון שוקע בכורסה, ראשו למטה והוא מתכווץ. שתיקה. אני מבקשת ממנו לומר משהו מתוך התפקיד. הוא אומר: "אני כל כך לבד ואין אף אחד שיתמוך בי. אני מרגיש מוזנח. זו תחושה נוראית. אני מרגיש שאני נעלם. היא כל הזמן נגדי, צועקת ומרביצה, ואין מי שיעזור לי. אני פשוט מתחבא בפינה". אני מקשיבה לו ושואלת את עצמי בן כמה הילד הזה, המדבר אליי מתוכו של אהרון המבוגר? אני מכירה אותו מסיפוריו של אהרון ומרגישה שעכשיו הוא נמצא איתנו באופן מוחשי.
אהרון עדיין יושב בעיניים עצומות. אני מבקשת ממנו שיפקח את עיניו ואומרת לו שאני רוצה לעשות לו מראה שתהדהד באופן מדויק את החלק הזה שלו. אני חוזרת על דבריו מילה במילה באותו טון ובשפת הגוף שקלטתי ממנו: "אני כל כך לבד ואין אף אחד שיתמוך בי, אני מרגיש מוזנח. זו תחושה נוראית. אני מרגיש שאני נעלם. היא כל הזמן נגדי, צועקת ומרביצה, ואין מי שיעזור לי. אני פשוט מתחבא בפינה". הוא מקשיב ונראה לי שבעיניו עומדות דמעות, ואז הוא אומר: "אני מתרגש עכשיו, כי ממש כואב לי עליו. אני זוכר אותו היטב מן הילדות, אבל לא פגשתי בו שנים רבות. פגשתי את המוטציה הכוחנית שלו. אני כולי המוטציה הכוחנית שלו".
אני שואלת אם הוא רוצה לומר לו משהו, והוא עונה: "כואב לי עליך. אני יודע כמה סבלת ושום דבר מזה לא באשמתך. אבל אני אהיה כן איתך; יש בך גם משהו חלש שדוחה אותי. אם הייתי פוגש מישהו כמוך, הייתי מרגיש חמלה אליו. אבל אליך, אני לא יודע. קשה לי". השעה עומדת להסתיים, ואני מציינת בפניו שהתחלנו במשא ומתן עם חלק שלו שעד לפני רגע היה רחוק ומכוסה, אולי כזה ששייך רק לעבר, ועכשיו, כשהוא קרוב וגלוי יותר, מתעוררים אצלו רגשות מעורבים כלפיו.
בסיום הפגישה אני חושבת על היכולת שנפתחה לדיאלוג בין שני חלקי העצמי שלו. עולים בי זיכרונות מן הקבוצה שהשתתף בה בעבר, ואני שואלת את עצמי מה היה קורה לו היה נפגש עם חבר חלש מהקבוצה שהיה מזכיר לו את אותו חלק פנימי שהוא מתקשה לפגוש; איזה מין מפגש היה יכול להתרחש שם? אילו חילופין היו קורים בין שני חברי הקבוצה, הלכאורה שונים זה מזה? מה היה יכול כל אחד מהם לתרום לשני? ואולי בכלל זכור לו מין מפגש שכזה? עולה בי תקווה כי האפשרות לשתף אותו במחשבותיי ובשאלות שעולות בי במפגשנו הבא תעזור לנו לחקור בעוד דרך את הדיאלוג בין שני חלקי העצמי שלו.
הסיפור של חזי
חזי מספר על חופשה משפחתית שבה היה מרוגז וכל דבר קטן עצבן אותו. "הייתי רוצה להיות רגוע יותר", הוא אומר. "הפיוזים קופצים לי בלי שליטה. אני מאוכזב מעצמי". חזי חולה במחלה כרונית, המסבה לו כאבים קשים, ומטופל בכדורים רבים שלא עוזרים לו. אני עושה לו כפיל כדי לעזור לו למקד את רגשותיו, ובעיקר כדי להראות לו שהבנתי אותו: "אני נמצא במתח מתמיד הנובע מהכאבים הכרוניים, ולפעמים אני לא יכול להכיל אותם יותר. דווקא בחופשה, שבה הייתי אמור להיות הכי רגוע, הכאב לא אפשר לי להירגע, ואז הפיוז קפץ לי. אני כל כך מאוכזב מעצמי. קלקלתי הכול". הוא אומר לי: "בדיוק ככה. אני פשוט כל כך מאוכזב מעצמי ולפעמים אני חושב שאולי בכלל הכאבים הם רק תירוץ ואני פשוט דומה לאבא שלי – אדם עצבני וחסר תקנה שתמיד מקלקל הכול".
אני מבקשת ממנו לתאר לי סצינה אחת שבה "קפץ לו הפיוז", כדי שנוכל להתבונן בה יחד. הוא מספר לי: "ערב אחד במהלך החופשה החלטתי לקיים ארוחת ערב בבית שבו התארחנו אני וילדיי. היה לי חשוב לחוות איתם עשייה משותפת כזאת, משהו שבשגרת החיים לא ממש קורה לנו. זה לא היה לי קל, כי את יודעת ששום פעולה פיזית לא קלה לי, אבל הילדים עזרו מאוד ובסך הכול היה סביר, הצלחתי אפילו ליהנות. ישבנו לאכול והייתה אווירה טובה, הרגשתי שהמאמץ היה שווה. אכלנו את מה שבישלנו והיה לנו נחמד.
"ואז קמתי כדי להביא עוד צלחת מהמטבח, ובום, היא נשמטה לי מהיד והתנפצה. נפלטה לי צרחה, נהייתי אדום כולי והתחלתי לצעוק, ממש איבדתי את העשתונות. זה קורה לי די הרבה; פתאום יוצאת ממני מפלצת, ואני יודע שזה לא אני. כשהילד שלי ניגש אליי ואמר: 'אבא, זה לא נורא, זו בסך הכול צלחת', ועזר לי לאסוף את השברים, קלטתי שממש הגזמתי. עכשיו, כשאני מספר לך את זה בקול רם, בא לי לצעוק על עצמי: 'תגיד, מה נסגר איתך? למה זה קורה לך? אתה ממש חסר תקנה'. בא לי לתת לעצמי מכות, אולי זה יעזור".
הצעתי לו להתבונן בסצינה יחד. הוא התבונן בעצמי שלו בתוך הסיטואציה, טען שזה לא הוא, ורצה להרביץ לו מכות. גם אני התבוננתי בו, וביקשתי לשתף אותו במה שראיתי: "ראיתי אותך מגויס כולך לטובת ההצלחה של הערב הזה, מתוח ולחוץ שזה יצליח. שמתי לב שכואב לך אבל אתה מבליג ועושה מאמצים שהילדים לא ירגישו ושיהיה לכולם כיף. ראיתי שזה לא קל לך ואפילו זיהיתי שאתה רוצה שזה יהיה כבר מאחוריך, שאתה תשוש. ואז קרה משהו שלא ציפית לו: הצלחת נשרה לך מן היד והתנפצה. באותו רגע הכול התנפץ. כל השכבה הדקה של ההגנה נשרה עם הצלחת הזאת. נותרת חסר אונים באופן מוחלט. לא היה שום דבר שיגן עליך".
הפסקתי כאן והסתכלתי עליו. הוא התרגש. הייתה שתיקה ואז הוא אמר: "את יכולה להמשיך בבקשה? זה עושה לי נורא טוב לשמוע את זה". המשכתי: "כשהיית שם חסר אונים וכואב, ניגשתי אליך בדמיוני והסתכלתי עליך במבט טוב וחומל. החזקתי בידיך וביקשתי ממך לנשום עמוק. ככה עמדנו קצת בלי מילים ונשמנו יחד. ראיתי אותך מסתכל עליי במבט שהיה בו חיוך, ואז נפרדתי ממך והלכתי לדרכי. כשסובבתי את הראש, ראיתי אותך אוסף את השברים עם הבן שלך, וחשבתי שאתה נראה קצת אחרת. הלכתי לדרכי".
חזי התרגש ואמר: "תודה, הייתי רוצה להצליח לעשות את זה לעצמי. זה בדיוק מה שחסר לי ברגעים הקשים האלה: מישהו בתוכי שמתבונן וחומל. אחד החברים שהיה איתי פעם בקבוצה אמר לי כל כך הרבה פעמים להיות סלחני כלפי עצמי. הוא נתן לי המון חיזוקים על ההתמודדות שלי עם המחלה והכאבים. אני ממש יכול לדמיין אותו מתכופף אליי כשהצלחת נשמטת לי ואני מאבד שליטה ואומר לי את הדברים האלה".
ביקשתי ממנו להיות לרגע אותו חבר קבוצה, ושאלתי אותו מה הוא היה רוצה להגיד לו עכשיו. חזי בתפקיד החבר התכופף אל עצמו הדמיוני ואמר: "אני כל כך מעריך את המאמצים שאתה עושה. אני יודע כמה כואב לך ואתה אף פעם לא מוותר, לא על הילדים שלך, לא על העבודה. על כלום. בבקשה תהיה יותר סלחני כלפי עצמך, זה טוב שאתה קשה ולא מוותר, אבל תהיה גם יותר רך לפעמים". הוא קם, ואני חזרתי על דבריו מילה במילה, כמו במראה.
חזי הקשיב ואמר: "מה שעשית לי היום וגם המילים ששמעתי מהחבר גורמים לי להרגיש הקלה. אני רוצה להצליח לדבר יותר עם הדבר הלא נשלט שבי. תמיד כשדברים כאלה קורים אני אומר: 'זה לא אני', וזה עוזר לי להמשיך הלאה. אבל פתאום אני חושב שהייתי רוצה להכיר את הלא-אני הזה. עכשיו אני פחות פוחד".
התבוננות תיאורטית
הטכניקות שהוצגו לעיל סייעו להעמיק את הרובד החווייתי שהוא מרכזי כל כך בפסיכודרמה. גם שחזור הסצינות בדמיון לפרטי פרטים הוסיף ממד חווייתי. בנוסף העובדה שהמטופלים השתתפו בקבוצות אפשרה לחשוב על הקשרים שנוצרו או היו יכולים להיווצר במטריקס הקבוצתי. בסיום הפגישה עם אהרון הרהרתי מי מהקבוצה היה יכול לגלם את העצמי הדחוי שלו. דמיינתי את פוטנציאל העבודה דרכו ותהיתי איך למסור לו את המידע בפגישה הבאה. חזי דמיין את אחד החברים שהיה איתו פעם בקבוצה ובנה סצינה מתקנת שבה השתתף אותו חבר. המחשבה על הקבוצה, שהייתה שם כל הזמן כמושא התייחסות מוכר, עזרה לנו להמחיש את המופשט. המחשבה הקונקרטית על יחסי גומלין בין אנשים חיים סייעה לחשוב את יחסי הגומלין בתוך העולם הפנימי.
בהתערבויות שתוארו שאבתי השראה מהמושג "פסיכודרמה פנימית" של ג'וזה פונסקה (Fonseca, 2004), פסיכודרמתיסט ברזילאי. פסיכודרמה פנימית, לפי פונסקה, היא טכניקה שנולדה מתוך הקושי לקיים את הפסיכודרמה במבנה האינדיבידואלי. בהיעדר הקבוצה המסייעת, המטופל חושב ומדמיין את הפעולה. לדבריו הפסיכודרמה הפנימית יוצרת ערוצים של ביטוי שהם הכרחיים לקשר בין הלא מודע למודע. גם רוזה קיוקיר (Cukier, 2007), פסיכולוגית ופסיכודרמתיסטית ברזילאית, מייחסת חשיבות רבה לדמיון. היא טוענת כי בפסיכודרמה הפנימית נעשה שימוש במקורות הקלאסיים של הפסיכודרמה, אולם חוויית הפעולה מדומיינת. עיקר עבודתה עם מטופליה הפרטניים היא בהיזכרות ושחזור באמצעות הדמיון.
כל הטכניקות שהוצגו לעיל, ובכלל זה טכניקת המראה, אפשרו לנו לראות עמוק יותר. מלקולם פיינס (Pines, 1984), אנליטיקאי קבוצתי אנגלי, מספר על ההתרגשות שחווה כילד, כשגילה את נפלאות העין והראייה. כבנו של רופא עיניים, שהפך בעצמו לרופא של הנפש, הוא בוחן את הקשר בין המבט, המראה והנפש. המילה Mirror (מראה) נגזרת מן המילה Mirare, שפירושה להתבונן, אך יש לה קשר אטימולוגי גם לפועל Mirari, שמשמעותו לתהות. כלומר מה שמשתקף במראה ונקלט בעזרת העיניים קשור להתבוננות ולתהייה, לחיפוש ולבדיקה (שם).
טיאן דאיטון (Dayton, 1994), פסיכולוגית ופסיכודרמתיסטית אמריקנית, מציגה את הטכניקות הפסיכודרמתיות כשלבים בהתפתחות האישיות. היא מתארת את הכפיל כשלב הראשון בהתפתחות. בתקופה זו ניזון התינוק (המטופל הצעיר) מהמיזוג המוחלט עם האם. דרך האחדות והמותאמות נוצרת גדילה. המראה היא המקום שבו האחרים חולקים עם המטופל זוויות הסתכלות שונות – לעתים שונות לחלוטין – מאלו שלו. לטענתה של דאיטון, זהו השלב השני בהתפתחות, שבו אפשר לגדול גם דרך הדומות וגם דרך האחרות המשתקפות מן החוץ.
דבריה של דאיטון מתייחסים לפסיכודרמה בקבוצה. אולם כפי שהוצג לעיל גם בפסיכודרמה הפרטנית נוצרות אופציות מגוונות של מראה, למשל נוכחות המטפל, המשמשת כמו עין נוספת, המתבוננת בזווית שונה על הסיטואציה של המטופל. ייתכן שהעין שלי, יחד עם זו של המטופלים, יצרו את האופציה לבניית סוג של מראה שאפשר להביט בה. פונסקה קורא לזה "עין שלישית", כלומר עין נוספת שאינה שופטת או מבקרת את המטופל וגם לא מתפעלת ממנו, אלא פשוט מתבוננת (Fonseca, 2004). העין המשותפת שיצרנו המטופל ואני אצרה בתוכה גם אינפורמציה מן החוץ, שיכלה לשנות מעט את זווית הראייה של המטופל; כאילו ניערנו יחד קליידוסקופ ונוצרה תמונה שהיא תערובת שונה של אותם רכיבים, תמונה חדשה, שלא הייתה שם קודם.
היבט נוסף של היכולת לראות נוצר מתוך כך שאנו מעודדים את המטופל לדמיין סצינה רבת-פרטים מחייו ומכוונים אותו להפוך למתבונן בסצינה הזאת. בעשותו כך, המטופל מייצר מראה פנימית שדרכה הוא מתבונן בעצמו בסיטואציה. בהיותו בעמדה שבה הוא רואה את עצמו במראה, מתחדדים אצלו שני חלקי עצמי – זה הפועל וזה המתבונן. טכניקת הכפיל אף היא מראה עוד היבטים של העצמי שנשמעים בקולו של המטפל, ובחילוף התפקידים, הכניסה לנעליו של הזולת מאפשרת ראייה נוספת שלו.
פיליפ ברומברג (Bromberg, 1998) טוען שהמבנה המעברי בין דיסוציאציה לקונפליקט מיוצג קלינית ביכולתו הגוברת של המטופל לעשות אדפטציה של עצמי מתבונן, כשחלק אחד של העצמי מתבונן ועושה רפלקסיה על חלקים אחרים שהיו קודם בדיסוציאציה. לפי ברומברג זה שונה ממה שתיאוריית הקונפליקט מכנה Observing Ego, משום שהמטרה היא יותר מאשר סבילות יתר לקונפליקט פנימי; המטרה היא לקבל את החלקים השנואים והמפוצלים, ואצל מטופלים מסוימים זהו כבר מהלך דרמתי. אם המהלך הזה מוצלח, נוצרת הזדמנות לתהליך של חיבור פנימי בין החלקים הדיסוציאטיביים של המטופל במהלך הטיפול. המטופל לא צריך לבחור איזו מציאות אובייקטיבית יותר ואיזה מן העצמיים שלו אמיתי יותר.
זיגמונד-היינץ פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, עורר את המודעות לכך שדווקא השוני הוא זה שבא לידי ביטוי בהשתקפות המראה (Pines, 1984). מה שניצב בפני שני המטופלים שתוארו היו מראות של שוני ושל אחרות. המפגש היה בין חלק עצמי מקובל, שנבנה במשך שנים באופן הגנתי ואומץ על ידי המטופל כעצמי המרכזי שלו, לבין חלק נידח, ילדי וחלש, שהורחק. זהו מצב של מפגש עם הלא-אני; וישנם תמיד מצבי עצמי שבסיטואציות מסוימות נחווים כלא-אני. זהו מפגש עם הלא-אני שבו היחיד לא מזהה את עצמו כסוכן אחראי במצב נתון. במאמר העוסק בתיאוריה של רונלד פרברן מתאר אוגדן (Ogden, 2010) את התפיסה של פרברן בדבר עולם אובייקטים פנימי שנוצר דרך הפנמת היחסים הבלתי מספקים עם האובייקט. על פי פרברן בתוך העולם הפנימי נוצרים מיני מבנים של יחסים, ואחד מהם הוא בין החבלן הפנימי לאובייקט הדוחה. אוגדן מסיים את מאמרו באפשרות לצמיחה פסיכולוגית, המושגת באמצעות קבלה כנה של המטופל את עצמו. קבלה זו מושגת דרך הכרה וקבלה של מגוון האספקטים של העצמי, כולל הזדהויות ילדיות מופרעות ומפוצלות עם האובייקט הלא אוהב.
בווינייטות שהוצגו לעיל התבוננו, המטופל ואני, בחלקים חבלניים ותיקים מאוד, שאין ספק שראשיתם ביחסי האובייקט הראשוניים והלא מספקים שהופנמו בילדות. הדיאלוג שהתחיל להיווצר בין העצמיים השונים של המטופל יצר פרימה ועיבוד, שדרכם התגלו אמיתות חדשות. למשל, על החבלן הפנימי שאינו רק הד להפנמת יחסי אובייקט רעים ובלתי מספקים מן הילדות, אלא גם הגנה הישרדותית מפניו; הגנה שהתנפחה במשך השנים, ונהייתה חבלנית לא פחות. בווינייטה הראשונה אמר אהרון בשלב מסוים: "אני כולי המוטציה הכוחנית שלי", אך בהמשך נוצרה מראה שלמה יותר שעליה הוא אמר: " עכשיו, כשצעקתי עליו, אני הייתי האימא התוקפת והוא היה הילד החלש והמפוחד".
דרך חילוף התפקידים חווה אהרון את העצמי המפוחד והילדי שלו מתוך הזדהות, ובאותה סצינה הוא חווה גם את האימא התוקפנית שבתוכו. היחסים ביניהם מוכרים לו, אולם מה שהיה חיצוני (האימא התוקפנית) יכול היה להיראות עתה כמבנה פנימי של שני עצמיים בתוכו. רק בהמשך הועלתה השאלה בנוגע לחלק שנגלה לו: "מה אני אמור לעשות איתו עכשיו?". שאלה זו מסמלת בבירור תנועה מהעמדה הסכיזואידית-פרנואידית, המאופיינת במנגנוני פיצול והשלכה, לבין העמדה הדיכאונית, המפותחת יותר. בעמדה הראשונה ישנו פיצול ברור בין רע לטוב, כאשר הרע בדרך כלל מושלך באין יכולת להכילו (שטיינר, 2001).
בעמדה הדיכאונית, לעומת זאת, נלקחת אחריות בוגרת יותר על המורכבויות האנושיות, הכוללת כמובן גם פגמים וחסר. במילותיו היפות של יהושע דורבן (2002): "האהבה והשנאה, החיים והמוות, הנשגב והשפל, המלא והריק, דרים בכפיפה אחת. כתוצאה מכך אנו מכירים במורכבותם של החיים, על מה שיש בהם אך גם על מה שחסר או פגום בהם. זאת ועוד, אנו מבינים כי הרע הוא בחלקו תוצר שלנו, של משאלותינו הגרנדיוזיות, של תוקפנותנו" (עמ' 32). הוא מוסיף ואומר על שתי העמדות הללו: "העמדה הפרנואידית-סכיזואידית [...] מהווה מודל קתולי-פשיסטי פנימי של שכר ועונש, טוב ורע מוחלטים. העמדה הדיכאונית קרובה יותר ברוחה לערכים דמוקרטיים-בודהיסטיים בכך שהיא קשורה במספר הישגים נפשיים: הכרה במוחלטות התסכול והסבל, בסיבותיהם ובאפשרות לתקנם, ויתור על היצמדות לבעלות על השד, הכרה אמפתית בתלות האינהרנטית של כל דבר בכל דבר, הכרה בזמניות ובאשליה שברגשות וקבלתן [...] שאיפה לתיקון מתוך חמלה". (שם, עמ' 34).
בשלב זה התאפשרה לקיחת אחריות בוגרת יותר על האני כשלם גם אצל חזי. אני סיפקתי לו מעין מראה הפוכה בכך שנכנסתי בדמיון לתוך הסצינה שלו, שהוא תיאר בנוקשות רבה, וסיפקתי זווית משלי, שהייתה רכה וחומלת. בעקבות כך הוא הביע את כמיהתו הרבה ללמוד לעשות כך גם לעצמו. המחיר האישי ששילמו חזי ואהרון על הפיצול, על השלכת הרע החוצה ובידודו לאזור ה"לא-אני", גרם להם סבל רב. מטרת הדיאלוג הייתה להכניס את העצמי המפוצל והמודר לתוך קבוצה פנימית שיש בה ריבוי של עצמיים.
חילופין ומפגש בין עצמיים
לואיס זינקין (Zinkin, 1994) טוען כי האפשרות ליצור מראה בקבוצה והאפשרות ליצור חילופין בקבוצה הפוכות זו לזו ומשלימות זו את זו, שכן המראה מיישמת דומות, ואילו החילופין מיישמים שונות. כדי להתפתח, אנשים נעזרים גם בהזדהות עם האחר וגם בהכרה בשוני. חילופין מתקיימים כשלאחד יש משהו שחסר לזולת והוא יכול לתרום לו, וגם להיתרם על ידי משהו שחסר לו ונמצא אצל האחר.
פוקס רואה בחילופין את האפקט התרפויטי החשוב ביותר בקבוצה (Foulkes, 1964). בשתי הווינייטות שתיארתי, המפגש היה עם אחר פנימי שהשונות שבו מקשה לכאורה על המפגש עצמו; לא ברור מה אפשר לקבל מן המפגש משום שעל פניו הוא אינו רצוי ורק גורם לבעיות. אז מתחילה מלאכת ההתכווננות לקראת חילופין. דניאל שטרן דן בתנאים שמאפשרים חילופין. הוא משתמש באנלוגיה של כלים בתזמורת, שחייבים להיות מכוונים לפני שהם מתחילים בחילופין המוזיקליים זה עם זה (Stern, 1985). כיוון הכלים במקרה זה מייצג את ההכוונה להתבונן בעצמי האחר בכמה שפחות שיפוט. אלה הם התנאים המקדימים לחילופין שיוכלו להפציע בהמשך.
גם כריסטין ת'ורנטון (Thornton, 2004) רואה במפגש עם חוויות שונות של האחר את מה שמאפשר את תהליך בניית הזהות העצמית. היא מצטטת את פרחד דלאל, אנליטיקאי קבוצתי שחי באנגליה: "הזהות אינה דבר קבוע אלא היא תופעה המוטמעת בתוך מארג של אינטראקציות ויחסים חברתיים. חילופין שהם המפגש עם האחרות הם המנוע המרכזי של תהליך זה" (עמ' 317, תרגום חופשי). גם דלאל וגם ת'ורנטון מדברים על חילופין בהקשר הקבוצתי עם האחרים שבחוץ. אני סבורה שהיכולת לחילופין עם האחרות שבפנים גם היא חלק משמעותי בתהליך גיבוש זהותו של היחיד.
איכות המפגש בין העצמיים בשתי הווינייטות נעה בין אגרסיה חזקה ורצון עז לטלטל ולמחוק, לבין אמביוולנציה שמגיעה לבסוף לחמלה. המושג "חמלה" מופיע במילותיו של חזי כמושא שיש לו חסר בו ושהוא כמה אליו בחייו. היכולת להתבונן ישירות בחלקים חלשים, בריוניים, חבלניים או חסרי אונים, מתוך תפיסה של האני כשלם, מאפשרת מרחב שבו ניתן להרגיש את סבלם של אותם חלקים, וכך גם את אופציית החמלה ביחס אליהם. חמלה מוגדרת על ידי הדלאי לאמה כרצון שיצורים חיים אחרים ישתחררו מן הסבל ומן הגורם לסבל (הדלאי לאמה, 2010). בדוגמאות שהוצגו מדובר ברצון לשחרר את העצמי הפנימי הסובל.
פול יאנג אייסנדרת' רואה בהקלת סבלו של המטופל ובהגדלת היכולת שלו לחמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים את שתי המטרות העיקריות של הטיפול הפסיכואנליטי (מצוטט אצל אשל, 2009). בדוגמאות שהוצגו היה צריך להתרחש משהו שיגשר בין המטופל לפוטנציאל החמלה שבתוכו. בדוגמה הראשונה זה נעשה על ידי חילוף התפקידים שהצעתי לו לקיים, שבו אהרון נכנס לנעליו של העצמי החלש והמפוחד שלו. מתוך המקום הזה נוצרה הזדהות ואמפתיה. כשיצא מן התפקיד וחזר ל"עצמו", הוא היה יכול להסתכל בחמלה על עצמו האחר. בנוסף, כפי שציינתי, תיווכתי את מילותיו של העצמי הילדי שלו בקולי, באמצעות הכפיל שעשיתי לו.
בדוגמה השנייה נכנסתי כדמות בסצינה של חזי. הבטתי בו בעיניים טובות, הוא התרגש ונוצרה בו כמיהה להיות מסוגל להסתכל כך על עצמו. בנוסף הוא נזכר בחבר מן הקבוצה, ובעיתוי הזה הוא היה מסוגל לקבל את דבריו החומלים כלפיו. ברגע זה נוצר הגשר בין החמלה שבחוץ לחמלה שבפנים. בעיתוי הזה החמלה שהוצעה יכלה להיות מופנמת, כאילו עטפה בכנפיה את העצמי המתבונן והכינה את הקרקע לדיבור פנימי שונה.
עבודה משותפת, מטופל ומטפלת
מה שסייע בעיקר לקיומו של המפגש בין היבטי העצמי השונים הוא העבודה המשותפת בין המטפלת למטופל. במובן רב שימשתי מתווכת בין שני חלקי העצמי, בהיעדרה של סוכנות פנימית שכזאת. רוני באט (2013) כותב בהקדמה לספר "פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת": "הנפש לא קיימת באופן אפריורי והיא תוצר של הבניה הדדית. לפיכך דימוי המטפל כ'מדען אובייקטיבי' נזנח לטובת תפיסה הרואה את המטפל כמבנה משמעות במשותף עם המטופל [...] יש להזמין את המטופל להשתמש במטפל לא רק כאובייקט להעברה, אלא כאדם שאת הסובייקטיביות שלו צריך המטופל לפגוש" (עמ' 12-11).
לדברי אבי ברמן (2015), השותפות האמיצה בין המטפל למטופל בטיפול האישי ברוח הגישה ההתייחסותית היא המניעה את השינוי. איכות העבודה המשותפת שלי ושל אהרון סייעה לו מאוד במפגש שבין עצמי אחד לאחר, שאחרותו רבה כל כך. כששימשתי מראה לילד הפנימי שבקע ממנו, הדהדו מילותיו בקולי, ומשהו מן הסובייקטיביות החומלת שלי עבר אליו ונכנס פנימה אל לבו. כשהופעתי כדמות תומכת וחומלת בסצינה עם חזי, עשיתי את כל הדרך עד אליו, למקום שבו היה חסר אונים וחלש, ושם, במקום הקרוב הזה, התאפשר מפגש שלו עם זווית הראייה השונה שלי. התוכן של הדברים שאמרתי היה מוכר לו, זו לא הפעם הראשונה שבה שמע אותם, אבל האופן והדרך שבה אמרתי אותם היו שונים. הגעתי עד לב לבו של השבר שלו, למקום שהופרד ממנו ונהיה "לא-אני" בחווייתו. ושם, במקום שהיה מעין מרחב מעבר בין המטופל לבין המציאות האובייקטיבית, נכנסתי בספונטניות לסצינה שלו, וסיפרתי לו את עצמו קצת אחרת. מאוחר יותר הוא יכול היה לקחת משהו מכל זה ולהשתמש בו לצרכיו.
המתודה הפסיכודרמתית, גם בצורתה הפרטנית, מבקשת מן המנחה להיות מעורב, לעתים להוביל ולעתים להיות חלק מן הסצינה. על פי שרה גוברין (2013), המטפל "מחזיק" בעבור המטופל ובעבור עצמו את היות שניהם בתוך לבו של המעשה הפסיכודרמתי. המשימה שעומדת לפנינו בהמשך הטיפול, באמצעות השותפות המיוחדת הזאת, היא לסייע באופן אקטיבי בהגמשת התנועה שבין מצבי העצמי של המטופל ויצירה של יכולת גוברת אצלו לשאת את תרומתם הפנימית של העצמיים השונים שלו. זאת בלי לחתור לסינתזה ביניהם ובלי לדחות אספקטים שלהם, בגלל אי-התאמתם לאחרים (Yerushalmi, 2001).
סיכום
הפסיכודרמה התפתחה כשיטה לטיפול בקבוצה. במאמר זה בחרתי להביא דוגמאות לשימוש פרטני בה, עם מטופלים שהשתתפו בקבוצות במשך שנים. חשוב היה לי להראות כיצד טכניקות מסוימות מהשיטה הקלסית יכולות לסייע למטופל היחיד לעבד את התכנים שהוא מביא באופן חווייתי. כל הטכניקות שנעשה בהן שימוש – משחק תפקידים, חילוף תפקידים, כפיל ומראה – סייעו לנו לראות עמוק יותר וצלול יותר. הקבוצה שהייתה חלק אינטגרלי מן הטיפול, אף שלא הייתה שם בפועל, שימשה ערוץ נוסף שדרכו ניתן היה להבין ולעבד היבטים נוספים של הדיאלוג המתפתח בין העצמיים.
גם בזכות העבודה המשותפת בין המטפלת למטופלים, שהייתה בה מעורבות כה רבה, אפשר היה להבחין בתנועה פנימית שהתרחשה, תנועה המשקפת התכווננות לקראת חילופין עם האחר שבפנים. התעוררות החמלה כלפי אותו עצמי שנחווה כלא-אני אפשרה את תחילתה של תקשורת שיש בה פוטנציאל להפוך אותו לחלק אינטגרלי מקבוצת העצמיים הפנימית. הצטרפותו של העצמי האחר כחלק אינטגרלי מן הקבוצה היא תנאי לחילופין של ממש, שאולי עוד יוכלו לקרות בהמשך, כשכל אחד מן העצמיים הללו יוכל לתת משהו שלשני חסר. חמלה עצמית הייתה ועודנה איכות חשובה במסע ההתקרבות הפנימי הזה, והיא בסיס להיווצרות דיאלוג שיש בו גדילה והתפתחות.
מקורות
אשל, ע' (2009). שהחזרתי בי נשמתי בחמלה: על חמלה (compassion) במצבי ייאוש ומוות בטיפול. שיחות, כרך כ"ד, חוברת 1, עמ' 56-49.
באט, ר' (2013). הקדמה. בתוך: מיטשל ולואיס, פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת, עמ' 16-7.
ברמן, א' (2015). מהו הקבוצתי בטיפול הקבוצתי. בתוך: ר' פרידמן וי' דורון (עורכים). טיפול קבוצתי אנליטי בארץ זבת חלב ודבש (עמ' 76-61). קריית ביאליק: אח.
גוברין, ש' (2013). המגע הבינאישי של הפסיכודרמה – פסיכודרמה התייחסותית: יחסי מטפל-מטופל, קריית ביאליק: אח.
דורבן, י' (2002). על אהבה שנאה וחרדה – מבוא לחשיבה הקלייניינית. בתוך: מ' קליין, כתבים נבחרים (עמ' 35-7). תל אביב: תולעת ספרים.
דלאי לאמה (2010). כיצד לראות את עצמך כפי שהנך באמת. (מתרגמת גילה פנפיל). ירושלים: כתר בע"מ.
מיטשל, ס' ולואיס, א' (2013 ). פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. תל אביב: תולעת ספרים.
קליין, מ' (2002). כתבים נבחרים. (מתרגמת: אורה זילברשטיין). תל אביב: תולעת ספרים.
שטיינר, ג' (2001). שיווי המשקל בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ובין העמדה הדפרסיבית. בתוך: ר' אנדרסון (עורך). מאמרים קליניים על קליין וביון (עמ' 100-84). תל אביב: מודן.
Bromberg, P.M. (1996). Standing In the Spaces: The Multiplicity Of Self And the Psychoanalytic Relationship. Contemporary Psychoanalysis, 32, 509-535.
Bromberg, P.M. (1998). Standing In the Spaces: Essays on Clinical Process, Trauma and Dissosiation. Hillsdale, Nj: The Analytic Press.
Cukier, R. (2007). Bipersonal Psychodrama: Its Techniques, Therapists and Clients. Published by Rosa Cukier.
Dayton, T.(1994). The Drama Within: Psychodrama and Experiential Therapy. Florida: Health Communication Inc.
Fonseca, j. (2004). Contemporary Psychodrama: New Approaches to Theory and Technique. Hove and Ny: Brunner Routledge.
Foulkes, S.H (1964). Therapeutic Group Analysis. London: Allen and Unwin. Reprinted London: Karnac Books, 1984.
Moreno, j.l. (1946). Psychodrama (vols. 1-3). Beacon,NY: Beacon House.
Ogden, T.H. (2010). Why Read Fairbarin? International journal of Psychoanalysis, 91(1), 101-118.
Pines, M. (1984). Reflections on Mirroring. International Review of Psycho- Analysis, 11, 27-42.
Stern, D. (1985). The Interpersonal World of the Infant". Ny: Basic Books.
Thornton, C. (2004). Borrowing My Self: An Exploration of Exchange as a Group Therapeutic Factor. Group Analysis, 37, 305-319.
Yerushalmi, H (2001). Self States and Personal Growth in Analiysis. Contemporary Analysis, 37, 471-488.
Zinkin, L. (1994). Exchange as a Therapeutic Factor in Group Analysis. In: D. Brown & L. Zinkin (Eds.), The Psyche and the Social World (pp. 99-118). London: Routledge.
