"שירה כבדת-ראש בה מיטב המרגוע
לדמיון מתפרע, לבינתך תביא מרפא..."
-שקספיר, הסערה (אצל קמבל, 14).
מבוא: כמטפלת במוסיקה, שעובדת בקבוצות של ילדים אני רואה פעמים רבות את הערך המוסף של המוסיקה בעולם הטיפולי. למוסיקה השפעות שונות על הגוף והיא מתקשרת מאוד לעולם הרגשי. אך המוסיקה אינה התכלית, היא רק האמצעי ובתור כך אני נעזרת בה בעבודה עם ילדים. יש ילדים פאסיביים יותר, יש ילדים שאינם וורבליים כ"כ, ויש כאלה שהמרחב הטיפולי דרך מוסיקה הוא שונה ומיוחד מכל מה שהם מכירים, כך שהאמון שנוצר הינו צעד ראשון לתהליך טיפולי פורה. מאמר זה לוקח אותנו צעד אחד אחורה, ומנסה להציג את הערך המוסף של המוסיקה עוד קודם לטיפול, בשלב ההערכה והאבחון.
הקבוצה המוסיקאלית ככלי להערכה ואבחון :יש הרואים פוטנציאל אבחוני גדול של הכוחות והקשיים של ילדים תוך כדי פעילות מוסיקאלית קבוצתית. יש מקומות המשתמשים בקבוצה שכזו על מנת להפנות לאחריו, את הילד לטיפול המתאים ביותר עבורו. הסטינג בקבוצות כאלה מוגדר כקבוצה פתוחה בסשן של שעה לאורך תקופה מוגדרת מראש. למנחה תפקיד של מציע פעילויות מוסיקאליות שונות והוא מתערב במקרה הצורך. בתוך הפעילויות והדינמיקה שנוצרת ניתן ללמוד על הילד היוצר ולאבחנו וכך להציע לו טיפול בהתאם.
הראציונאל שעומד מאחורי אבחון בתוך קבוצה לוקח בחשבון כמה מאפיינים הנוצרים תוך כדי העבודה הקבוצתית במוסיקה:
מוטיבציה – באופן כללי לילדים יש מוטיבציה מאוד גדולה לנגן בכלים ולהיות חלק מהתהליך המוסיקאלי הקבוצתי. ילדים שהם מטבעם יותר נמנעים וסגורים, יעדיפו שקולם הקבוצתי יטמע בתוך בליל הקולות של הקבוצה מאשר להשמיע את הקול שלהם באופן אינדיווידואלי. כך שכשהם מנגנים – קיימת הרגשה של עשיה בתוך הקבוצה ללא המתח והקפאון המאפיין את העשיה היומיומית שלהם בחברה.
עשיה מוסיקאלית משמשת לתקשורת לא וורבלית דרך צליל – יש ילדים (במיוחד אלו עם קשיי דיבור ושפה) אשר יביעו את עצמם דרך הצלילים והמוסיקה ללא צורך להשתמש בשפה מדוברת. נגינה בתורות בצורה ספונטאנית (כך שכל ילד מנגן קטע קצר, באופן אינדיווידואלי- והאחר נכנס אחריו וכך הלאה, עד שנוצרת שיחה מוסיקאלית בינהם...), יכול לתת הרגשת סיפוק של שיחה ותקשורת ביניהם. לא פעם ניתן לזהות שינויים בקצב או בעצמה שהם מנגנים בפעילות שכזו על מנת להעביר איזשהו מסר תוך כדי נגינה שכזו.
עשיה מוסיקאלית כהזדמנות לבדוק תכנים של מנהיגות ונגררות- כשמנגנים יחד בקבוצה, ניתן לזהות אופנויות של מנהיגות והובלה לעומת אופנויות של הגררות והליכה אחר העדר. ההובלה תתבטא – בבחירת כלי עם עוצמות חזקות – או נגינה בכלי בעוצמות כאלו , קביעת הקצב ויחידת המפעם, ושינויו , בחירת מקום הנגינה וכד''. לעומת כאלו שיבחרו כלי שקט שנטמע בעשיה הקבוצתית.
עשיה מוסיקאלית כמקום בטוח וצפוי מראש - העובדה שלעשיה המוסיקאלית מסגרת של קצב, זמן ומקום כמו גם לשירים שהם בעלי התחלה וסוף ברורים, נותן תחושה טובה של בטחון. כשבתוך כך, ילדים חרדתיים למשל ייטו יותר לעשיה מאשר המנעות.
דוגמאות לפעילויות מוסיקאליות במפגש קבוצתי לצורך אבחון והערכה:
שיר שלום, שמשלב בתוכו אפשרות להציג את עצמך דרך תיפוף על תוף שעובר מיד ליד לפי הסבב, כאשר הקבוצה מחקה וחוזרת על התיפוף של כל אחד בתיפוף על הברכיים.
פעילות זו עוזרת לילדים לדעת שזו ההתחלה של הפעילות הקבוצתית. זו גם אפשרות להציג כל אחד בצורה לא וורבלית כך שזה יותר קל לילדים.
בפעילות שכזו אפשר להתבונן ולבדוק האם ילד ''בוחר'' קצב או מעתיק מקודמיו, האם נוצר קשר עין, האם ניתן לחכות לתור, או האם הוא בכלל לוקח את תורו או נמנע וכד''.
המנחה נותן הוראה – להעביר את התוף מיד ליד בדרכים מגוונות. לדוגמא – לדמיין שהוא חם, כבד, דביק, יישן... .
פעילות שכזו נותנת לילד הרגשה של הקלטות בקבוצה, של חלק בעשיה. המנחה בשלב זה עדיין נמצא בעמדת ה''מבוגר המוביל'' דבר שחשוב מאוד עבור ילדים מסויימים. כמו כן ניתן לבדוק האם יש לילד דמיון והוא יכול לשחק את המשחק.
לבחור כלי נגינה. יש דרכים רבות לפעילות הזו. דרך אחת היא בצורה פתוחה – כל אחד ניגש ובוחר כלי – וחזר למעגל– דרך שניה היא לבקש מאחד הילדים (בכל שבוע ילד אחר), לבחור כלי עבור כל ילד וילד כאשר הילדים עוצמים את עינהם בזמן הזה והילד שם את הכלי מתחת לכסא, לבסוף כולם פותחים את עינהם ורואים מה הם קיבלו.
באפשרות הראשונה יש משמעות גדולה מאוד לאופן הבחירה – מי ניגש ראשון לבחור, מה כל אחד בחר, אם הוא בחר כלי עם עוצמות חזקות, כלי נשיפה וכו''... , אם יש מריבה על כלי – איך היא נפתרת, מי מאוכזב שלקחו לו כלי שרצה ואיך הוא מגיב וכד''.
באפשרות השניה ניתן לבדוק האם הילד מסוגל לעצום את עיניו ולחכות, איך הוא מגיב לבחירה – האם הוא מוכן לקבל את הבחירה על אף שאינה מוצאת חן בעיניו. האם הילד שבוחר את הכלים מסוגל לקחת אחריות על הבחירות שלו. כמו כן הבחירה שהוא עושה יכולה ללמד איך הוא נתפס בעיני האחר בקבוצה.
נגינה קבוצתית – אחת האפשרויות לפעילות של נגינה בקבוצה היא כאשר המנחה יושב ליד הפסנתר, ונותן את הפעמה הקצבית של האלתור דרך אקורדים ברורים, כך שהילדים מגיבים לנגינה באותו הקצב. הכלל הוא שכאשר הפסנתר מפסיק – כל ילד מפסיק את הנגינה, מניח את הכלי מתחת לכסא, ועובר לשבת בכסא שלימינו. כך האלתור הקבוצתי נמשך עד שכולם ניגנו בכל הכלים.
אפשרות שניה לנגינה קבוצתית היא נגינה חפשית של הקבוצה ללא המנחה. העבודה המוסיקאלית תמיד מוקלטת וניתן להאזין להקלטה בסוף העשיה.
פעילות כזו יכולה לספר נקודת מבט על האופן שהילדים מנגנים ביחד. לאיזה כלים הם יותר מתחברים ולאילו לא. יש ילדים שלא יקחו למשל תוף כבחירה ראשונה , אך אם מגיע התור לנגן עליו, הם יכולים להביע מגוון של רגשות חדשים, שלא התנסו בהם לפני כן. כמו כן פעילות שכזו נותנת הרגשה מאוד טובה של בטחון ושל ''יחד''. מעצם הקצב האחיד והמסגרת של הנגינה, יחד עם הרמוניה מושכת מצד הפסנתר, יש ילדים שפעילות כזו יכולה להוות עבורם פעילות ראשונה בחוויה קבוצתית מיטיבה.
באלתור החפשי של הקבוצה, ללא המנחה, ניתן ללמוד רבות על אופני ההתקשרות והאינטראקציה הבין אישית הין חברי הקבוצה. מי מוביל, מי נטמע, מי מנסה ולא מצליח, מי אדיש, מי מנגן לעמצמו, מי יוצר אינטראקציה זוגית בתוך הקבוצה, מי יוצר קשר עין, מי לא מנגן בכלל וכד''.
אחרי שמקשיבים להקלטה, מעניין לשמוע, מי חשב שהוא מוביל אך הוא לא נשמע כלל, מי אינו מרגיש חלק מההקלטה הקבוצתית, איך ה''מוסיקה'' הקבוצתית נשמעת...
פעילות סגירה וסיום. ניתן לשיר שיר סיום, דומה לשיר הפתיחה אבל עם דגש על אמירת ''להתראות'' בנגינה על התוף שעובר מיד ליד, ניתן גם לפתח דיון מסכם על התחושות/רגשות/מחשבות שעלו לוך כדי המפגש.
הסגירה של התכנים שנפתחו וה''איסוף'' שלאחר העשיה המוסיקאלית הוא חשוב ביותר. הרבה פעמים קיימת הרגשת הצפה שצריכה להיות מוכלת לפני הסיום. נתינת לגיטימציה ומקום לדברים שעולים, כמו גם לעיתים פרידה בהשמעת שיר מדיסק, קבוע, משהו יותר מתון ומרגיע, נותנת הרגשה של סגירה ויציאה מהחדר. אופן היציאה מלמד אותנו על ההתמודדות של הילדים במצבים כאלו גם מחוץ לחדר.
לסיכום – אני רואה את המוסיקה בטיפול בכלל ובתהליך האבחוני בפרט, כמכניסה נופך חדש למשהו מוכר. כך ניתן לבודד את העשיה המוסיקאלית ולבחון אותה בעיניים מעט יותר אובייקטיביות, דבר זה מאפשר לנו ללמוד הרבה על עצמנו, על אופן ההתנהלות שלנו בקבוצה, סוגי הקשרים המועדפים , אופן יצירת הקשר וכד''.
"המוסיקה היא השפה היחידה שאפשר להבינה, אך אי אפשר לתרגמה, לכן יוצר המוסיקה דומה לאל, והמוסיקה עצמה היא הנושא המסתורי ביותר בחקר האדם".
קלוד לוי שטראוס (אצל סטור 1996: 7)
בבליוגרפיה:
Davies, Alison & Richards, Eleanor (2002). Music Therapy and Group Work: Sound Company. London: Jessica Kingsley Publishers.
סטור, אנטוני (1996) מוסיקה ונפש, אחיאסף, ת"א.
קמבל, דון (1999). אפקט מוצארט, הוצאת אור-עם.
