פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מול שעון החול

מאמרים | 20/1/2016 | 2,743

התמודדות עם מחלה קשה היא אחד האתגרים המורכבים לחולה עצמו, למשפחתו ולמטפל המלווה אותו. התמודדות זו דורשת תעצומות נפש רבות, ומעמידה את המטפל והמטופל בהתלבטויות קשות, בכאבים גדולים ובצורך ללמוד לשחרר ולהיפרד. עם זאת, יש בהתמודדות זו זכות גדולה ואפשרות להתחבר לממדים רוחניים, לחוות התרחבות של התודעה ולהיפגש עם מאגרי ידע עמוקים החבויים במעמקי הלא מודע. מאמר זה מציג טיפול יונגיאני באישה חולת סרטן. ככל שהטיפול מתקדם נגלית יכולתה המופלאה של המטופלת לחפש משמעות לסבל שלה דרך חלומות, יצירות ודימויים.

 

מול שעון החול

בין חיים למוות: המאבק לגילוי הנשמה

מאת אפרת מעיין

 

 

בוקר אחד, כאשר הזמן כמו עמד מלכת באור החיוור והאפלולי, השקיף אטריו מעל ראש הגבעה וראה סוף סוף לפניו את ביצות העצב [...] כמעט בלתי אפשרי היה לדעת היכן הייתה אדמה מוצקה והיכן היו המים והבוץ מכוסים רק במעטה של צמחים. ארטאקס (סוסו האהוב והנאמן) השמיע צהלת אימה: "לתוך זה אנחנו צריכים להיכנס, אדון?" "כן", ענה אטריו," עלינו למצוא את שריון הצב שמקומו באמצע ביצות אלו". הוא דרבן את ארטאקס והסוס שמע בקולו [...] כמה פעמים שקע הסוס אך הצליח להיחלץ בעמל רב. אולם ככל שהעמיק לחדור אל תוך ביצות העצב, כך הואטו וכבדו תנועותיו, וחוסר רצונו להמשיך היה בולט מאוד. הוא שמט את ראשו על חזהו ונגרר קדימה באפס כוח.

"ארטאקס", אמר אטריו, "מה יש לך" [...] "אין טעם במה שאנחנו עושים", ענה הסוס, אנו רודפים אחר משהו שרק חלמת עליו [...] אולי כבר איחרנו את המועד בלאו הכי".

"מעולם לא דיברת כך – אמר אטריו בתימהון. מה קרה לך? אתה חולה?".

"אולי", השיב ארטאקס. "עם כל צעד שאנחנו מתקדמים, גדל העצב שבלבי. אבדה תקוותי, אדון, ואני מרגיש כובד כזה באיבריי. כולי כבד כל כך, אני חושב שלא אוכל להמשיך". "אבל אנחנו חייבים להמשיך!", קרא אטריו, "בוא ארטאקס". הוא משך במושכות אבל ארטאקס עמד דומם. הוא שקע בבוץ עד לבטנו ולא עשה שום מאמץ כדי להיחלץ.

"ארטאקס! אסור לך להיכנע עכשיו! בוא – משוך את עצמך החוצה – אחרת תשקע כליל!".

"עזוב אותי, אדון. כוחותיי אפסו, לא אוכל לעמוד בכך. המשך לבדך, אל תדאג לי".

הסוסון שקע יותר ויותר. כאשר רק ראשו בצבץ מעל המים השחורים, אסף אותו אטריו בזרועותיו.

"אני מחזיק בך, ארטאקס, לא אתן לך לטבוע". הסוסון השמיע צהלה נוספת, אחרונה: "אינך יכול לעזור לי יותר, אדון. הכול נגמר בשבילי [...] עליך להמשיך בחיפוש בלעדיי [...] היה שלום, אטריו אדוני, ותודה לך".


- פרסומת -

 

קטע קורע לב זה, מתוך הספר "הסיפור שאינו נגמר" (מיכאל אנדה, עמ' 49-48), משקף היטב את המאבק הפנימי בין ההיאחזות הנחושה בחיים, לבין ההשלמה עם המוות, עם הייאוש, הוויתור, הרצון להרפות ולשקוע, לנוח מן המאבק האין-סופי, ולפעמים הכמיהה לכך. מאבק פנימי זה הוא אחת הסתירות הגדולות והמרכזיות בנפשו של האדם, והוא מוכר לנו ממיתוסים רבים מתקופות קדומות ועד ימינו. זהו אחד המאבקים הארכיטיפיים הקולקטיבים בנפש האנושית, מה שפרויד כינה הניגוד בין הארוס לטנטוס, ונוימן (ממשיכו של יונג) ראה בו חלק מהניגודיות שיש בנפש האנושית כלפי ארכיטיפ האם הגדולה, המכיל בתוכו בעת ובעונה אחת את היסוד הטוב, המזין ומעניק החיים, ואת הריק, הדיכאון והמוות (נצר, 2011). במצבים מסוימים, בצמתים מסוימים במסע החיים המורכב והפתלתל, מאבק זה עשוי להיות מוחרף ומוקצן עד מאוד, כמו במצב של מלחמה על החיים לנוכח מחלה סופנית.

בצומת זה פגשתי את אורית (שם בדוי), אישה אמיצה ומיוחדת במינה, שהייתה לי הזכות ללוות אותה במהלך שנתיים מאז הגילוי הנורא שהסרטן הכה בה שוב. אורית פנתה אליי לטיפול אחרי שהתבשרה על התחדשות הגידול הסרטני, שחשבה שהצליחה להביס שנתיים קודם לכן. עם הגילוי של חזרת הסרטן, נאמר לה שמבחינה סטטיסטית, נשארו לה בין שנתיים לחמש שנים לחיות.

אורית הייתה אישה באמצע המסע: לקראת גיל 40, אימא לילדים מגיל הגן ועד התיכון, אישה באמצע תנופה של עשייה יצירתית ונמרצת, בעבודה, במשפחה, בפיתוח ובפריצה של דרכים חדשות. היא הייתה מחנכת מוערכת ואהובה על תלמידיה, פיתחה דרכים לשילוב אמנויות בחינוך, והנחתה צוותים חינוכיים. היא אהבה לחיות, אהבה לשיר, לנגן ולהציג, השתתפה במופעים רבים והפיקה חגים ומסיבות. במסע המפרך שאורית עברה מאז הגילוי של המחלה ועד מותה, היו הרבה רגעי ייאוש ואימה. אך היו גם הרבה רגעים של אור, של התרחבות הנפש, של גילוי העולם שמעבר אלינו, של חיבור לרוחני ולכוחות הארכיטיפיים העוצמתיים המקיפים אותנו וחבויים בתוכנו.

הליווי של אורית היה עבורי זכות ומתנה גדולה. מתנה שהפגישה אותי עם "מגירות האובדן והפרידה" שבנפשי, עם כאבים גדולים, עם פחד וחוסר ודאות. ועם זאת היו במסע הזה כל כך הרבה רגעים שחשתי הכרת תודה והשתאות גדולה. הקשר מטפל-מטופל נצבע בגוונים אחרים מכל מה שהכרתי, והיו בו רגעים רבים שבהם אורית הפכה להיות מורת הדרך שלי במקום שאני אהיה מורת הדרך שלה...

הצמתים שבהם אורית התמודדה עם המאבק לחיים לעומת ההשלמה עם המוות המתקרב היו מורכבים וקשים גם עבורי. מצד אחד ידעתי שחלק מתפקידי בליווי של אורית הוא לחזק את היכולת שלה ושל משפחתה להגיע להשלמה עם המוות והפרידה המתקרבים, ומתוך כך לגייס את הכוחות להעניק משמעות גדולה ככל הניתן לזמן שנשאר ולחפש את המתנות הטמונות בסבל הזה. מצד אחר, גם אני, כמו אטריו וכמו רבים מחבריה ומבני משפחתה, רציתי פעמים רבות לזעוק אליה: "אל תוותרי! תילחמי! אולי יקרה איזה נס, אם רק תגייסי מספיק כוחות".

הרצון לשתף אחרים במסע הזה לווה בהתלבטויות רבות: כפסיכולוגית, אנשים מפקידים בידיי את המקומות הכי פרטיים שבנפשם, וקשה מאוד לחשוף מקומות אלו לאחרים. עם זאת, הרגשתי שאורית הפקידה בידיי אוצרות שגם אחרים יכולים ללמוד מהם, לשאוב מהם כוחות להתמודדות במצבים דומים. היא גם ביקשה ממני לפני מותה לכתוב ולפרסם את התהליך הטיפולי שלה, אולי במסגרת החיפוש שלה אחר משמעות הסבל שחוותה. מבחינתי פרסום מאמר זה הוא קיום הצוואה שלה.

בחרתי לתאר את המסע הטיפולי של אורית באמצעות כמה צמתים משמעותיים, שבהם הנפש העמוקה שלה הביעה את עצמה בשפה שבה ניתן להקשיב למקומות החבויים, לאינטואיציה, ללא מודע: שפת החלומות, הסמלים, הדימויים והיצירה.

בין הקול המתמודד לקולו של הייאוש

אטריו וארטאקס (גיבורי הספר שצוטט לעיל) מייצגים היטב את המאבק בין שני הקולות הללו: ארטאקס (הסוסון) מייצג את הייאוש, את הוויתור ובסופו של דבר את ההשלמה עם הבלתי נמנע, ואת היכולת לשחרר, להיפרד מהאהוב לו ביותר. לעומת זאת אטריו מייצג את המאבק לשרוד בכל מחיר, להיאבק במחלה, להילחם, להמשיך במסע על אף התלאות הנוראות שבדרך.


- פרסומת -

באחת הפגישות הראשונות של הטיפול הביאה אורית את החלום הבא:

כל האנושות על איזשהו כוכב לכת רחוק בחלל. כולם עזבו. יצאו חלליות עם אנשים בחזרה לכדור הארץ, אבל אני צריכה להישאר שם. שולחים אותי למשימה עלומה כדי להציל את האנושות, אבל המחיר הוא שאני לא חוזרת לעולם. אני נפרדת מבעלי וכנראה מהילדים. בכל פעם שמישהו הולך מכבים את האורות. האנשים שאני אוהבת כבר עזבו מזמן. אני צריכה לעלות לחללית ולא מסוגלת להיפרד [...] בסוף באה המטפלת לקחת את הבן הקטן שלי לגן ואומרת לי: "נכון שלא תראי אותו לעולם, אבל למה שאת עושה יש חשיבות עצומה". בכל החלל יש חושך ורק בחללית יש אור. אני עולה אליה עם תחושה של ייעוד, גורל והשלמה.

חלום זה משמיע את קולה של ההשלמה. המסע הטיפולי של אורית נפתח במסר ברור מהלא מודע: הצורך לשחרר ולהיפרד. יכולתה של אורית להקשיב למסרים אלו, שבאו דרך החלומות והדימויים שלה, משקפת חיבור לארכיטיפ ה-Self (העצמי). ארכיטיפ זה מייצג את האישיות השלמה, את הפוטנציאל המצוי בתוך הלא מודע שלנו ודוחף את האישיות לדרך של הגשמה מלאה יותר ויותר של הכישרונות והאיכויות שבנו. כמו כן, הוא המכוון לחיבור בין הניגודים שבנפש: הניגוד בין הגשמי לרוחני, בין הטוב לרע, בין הגברי לנשי, בין המודע ללא מודע (שלו, 2008).

בנוסף, עולה בחלום תחושה חזקה של ייעוד, שליוותה אותה במציאות כבר מהשלב הראשון של המחלה: אורית הובילה מאבק ציבורי רחב להכנסתה של תרופה חדשה לחולי סרטן לסל הבריאות, תרופה שיכולה להציל חיים ולמנוע את חזרת המחלה. החיפוש אחר ייעוד בשלב זה הוביל בהמשך לחיפוש אחר משמעות לסבל ולאובדן.

למעשה, החלום הזה משקף חלק חשוב ומשמעותי בהתמודדות הנפשית של אורית עם המצב ובמסר שהיא העבירה לסביבתה: צריך להסתכל על המציאות בפנים ולא לברוח ממנה. רק כך ניתן יהיה להעניק משמעות לתקופה הקצובה שנשארה. פעמים רבות המסר הזה משאיר את החולה בודד וחסר תמיכה. ברוב המקרים, הצוות הרפואי, בני משפחה וחברים, לא מדברים ישירות עם החולה על מותו הקרב, ואף עלולים להתייחס להכרה במוות כאל ויתור והחלשה של הגוף.

אליזבט קובלר-רוס (2002), פסיכיאטרית שעבדה במשך שנים רבות עם חולים סופניים, טוענת שדווקא האפשרות להכיר במוות ולדבר עליו באופן ישיר מעניקה לחולה כמה דברים חשובים: קודם כל הוא לא לבד, הוא מרגיש שהוא יכול באמת לשתף בדברים הכי משמעותיים שהוא חווה מבחינה רגשית. שנית, ההכרה במוות מאפשרת לחולה לבחור להתייחס למצב לא רק כאל טרגדיה, אלא כאל הזדמנות לגדול, אם הוא מאפשר לעצמו לזהות אתגרים ורמזים שהוא זקוק להם כדי לשנות את חייו (שם, עמ 10).

בחלום השני שהביאה אורית לטיפול כבר מופיע באופן ברור המאבק בין הקול המתמודד לקולו של הייאוש:

אני שבויה עם עוד אנשים בידי איש אינדיאני שאומר להם שאם הם רוצים לחיות, הם חייבים לעבור סבל וכאב רב ואסור להם להתלונן. האינדיאני תוקע שיפוד בשפה של אישה אחת שנשארת פסיבית ושותקת, ועובר כך את כולם עד שמגיע אליי. הוא כורת לי אצבע. אני גיבורה ולא מתלוננת, אבל אז רצה ובורחת משם יחד עם עוד גבר. יש לי המון כוח אקטיבי בריצה הזו, דרך יערות וגבעות. אני מגיעה לכפר שיש בו בתים בבנייה, נכנסת לבית קטן, מתפלאת שיש בו עוד ועוד חדרים שלא ידעתי עליהם, ומוצאת שם דברים נחמדים. הבית נמצא על אגם, ויש דֶק מעל המים.

בעקבות החלום אורית הכינה את היצירה הבאה, שהייתה שילוב בין בחירה של דמויות מקלפים טיפוליים (פרסונה), שייצגו את הדמויות בחלום, לבין ציור שלה, המייצג את "הנוף הרגשי" שכל דמות נמצאת בו:

 

 

הבנו יחד, שהדמות של האינדיאני בחלום (התמונה המוקפת בשחור) מייצגת צד אותנטי בנפשה, מחובר לטבע, ובעל כוח. "יש לו תפקיד", אמרה אורית, "לגרום לסבל כדי לזרז את היציאה למסע". תובנה זו שלה משקפת את אחד מכוחות הנפש החשובים שגילתה לאורך המסע: היכולת לחפש משמעות לסבל. יכולת זו מתחברת עם התפיסה הבודהיסטית, הרואה במוות "שעון מעורר", שכן עצם הידיעה על קיומו מעוררת אותנו לעבודה נפשית, מכריחה אותנו לא "להירדם" ולפספס את החיים (אליצור, מתוך הקורס "להיפרד בשלום").


- פרסומת -

פמה צ'ודרון (2001), נזירה ומורה לבודהיזם טיבטי, מדברת על המוות ועל חוסר התקווה ככאלה ש"מספקים מוטיבציה נאותה לחיות חיים מלאי תובנות וחמלה" (עמ 54). היא כותבת: "ההזדמנות היקרה ביותר מגלה את עצמה כשאנו מגיעים למקום שבו נראה לנו שאין באפשרותנו להתמודד עם מה שקורה, שזה יותר מדי [...] כשהחיים הצמידו אותנו לקיר" (שם, עמ' 23). בניתוח החלום, אורית חשה שהאישה המשופדת (התמונה המוקפת באדום) מייצגת את הצד הפסיבי, הנכנע למחלה, לסבל, לייאוש. אורית עצמה, זו שרצה בחלום ובורחת, מייצגת את הצד האקטיבי (כוחות האגו), המלווה ב"אנימוס חיובי". הגבר שרץ איתה (הדמות משמאל למעלה) מייצג את האיכויות הגבריות בנפש האישה – הצד הפועל, האסרטיבי, המודע והפורה מבחינה יצירתית ומבחינה רוחנית (אנקורי, 2004). החלום מספר לה שהחלק הזה בנפשה יכול להיות זמין ופעיל בתקופה זו.

באמצעות היצירה המחישה אורית את הצומת המפגיש בין שתי האפשרויות: הצד העליון השמאלי של הציור מייצג את הבחירה במאבק האקטיבי, הלוחמני, בסרטן. לעומת זאת הצד התחתון של הציור – הכולל את האישה המשופדת ואת האישה הקירחת שבתוך המערבולת – מייצג את השקיעה לתוך ביצות העצב והייאוש: סביב המערבולת היא כתבה: "תצילו אותי!" "אני יודעת מה קורה לי ואי-אפשר לעצור את זה. אל תגידו יהיה בסדר – כי לא יהיה בסדר".

הצומת הוא מקום מבלבל, מקום שמלווה פעמים רבות בחוסר ודאות, בספקות, בחוסר יכולת לבחור/להחליט, בפוטנציאל לתחושות החמצה. מקום שעלול להוביל אותנו לבחירות מתוך מחסומי הפחד, נתיבי ההרגל המקובעים, הקושי והחשש משינוי. אולם בצומת טמונות גם אפשרויות רבות: הוא המקום שממנו ניתן לחולל טרנספורמציה, לגלות דברים חדשים על עצמנו, להיוולד מחדש.

לא בכדי הקדישו היוונים הקדמונים אלה מיוחדת לצמתים – האלה הקטי. בחוכמה הגדולה של היכרות עמוקה עם נפש האדם, השכילה המיתולוגיה היוונית להבין עד כמה הצמתים בדרכים (כמטפורה לצמתים במסע חיינו) הם מקומות רגישים הראויים להגנה מיוחדת, כי מהם צומח הפוטנציאל הגדול ביותר להתפתחות (פרי, 2005). הצומת, הבחירה בין הפנייה לצד המתמודד לבין הפנייה לצד השוקע, ליווה את אורית (ואת משפחתה) במשך כל השנתיים שאני ליוויתי אותה, וגילה לה גם פוטנציאלים רבים.

בסוף החלום הנ"ל אורית מתפלאת שיש בבית הזה עוד ועוד חדרים שלא ידעה עליהם. ואכן היו הרבה "חדרים" בנפשה שהיא הכירה במהלך המסע, חדרים שלא ידעה עליהם קודם לכן. חדרים של חיבור לרוחני, לעולם שמעבר, למקום שבו כללי ההיגיון אינם משחקים.

הירידה לבאר

בהמשך הטיפול היא חלמה חלום נוסף, אחרי שקיבלה תוצאות לא טובות מבדיקות הדם שהצביעו על התפתחות המחלה: "אני עולה במאמץ רב על הר גבוה דרך יער. מלמעלה אני רואה אגם. דואגת לילדיי כי הם בצד השני של האגם, אבל אז אני רואה שמטפלים בהם ושומרים עליהם, ויודעת שהם יהיו בסדר". הבנו חלום זה כמוכנות של הנפש לעוד שלב בתהליך המסובך של שחרור ופרידה: יכולת לשחרר ולסמוך על ילדיה ועל מי שיטפל בהם גם אחרי שהיא תמות. העמידה מלמעלה מסמלת את היכולת להסתכל על עצמה מבחוץ (וחיבור לממד הרוחני).

הבנו שהילדים גם מייצגים את "הילדה הפנימית" שבתוכה, שאומרת: "אני רוצה שיטפלו בי – נמאס לי לדאוג כל הזמן לאחרים". הבנה זו הובילה לתהליך ממושך של גילוי אפשרויות חדשות, תחושה של התרחבות העצמי: אורית העידה על עצמה שהיא אדם שחשוב לו מאוד להיות בשליטה. תפקידה המשפחתי כבת בכורה היה תמיד להיות זו שדואגת, שתומכת, שעוזרת לאחרים. המוכנות לבקש עזרה ולתת לאחרים לטפל בה הייתה עבורה מסע בפני עצמו, שהיה כרוך בקושי רב אך גם בתחושות טובות של הקלה, התקרבות ואהבה לבני משפחתה.

באחת הפגישות בהמשך, אורית הגיעה אחרי שבוע של התקפי פאניקה ותחושה של חוסר אמון בצוות המטפל בה בבית החולים. היא תיארה את החוויות שלה מתקופה זו באמצעות דימוי שהפך למשמעותי בהמשך התהליך: "אני נופלת לבאר. זה פיר עמוק וחשוך, אני בקרקעית. יודעת שיש זיזים להיאחז בהם כדי לטפס החוצה, אבל אין לי כוח לעשות את זה". כשהמשכנו לעבוד עם הדימוי של הבאר בדמיון פעיל, החוויה שלה השתנתה: "אני חוזרת לבאר ופתאום מרגישה שם נוח, רגועה, שלווה, עטופה, כמו ברחם. יודעת שמתחת יש עוד שכבה, זה עוד לא הסוף".

הדימוי של ירידה לתוך הבאר מופיע באגדות ובמיתולוגיות רבות, ומייצג תהליך של התכנסות פנימה אל תוך מעמקי הלא מודע החשוכים שבנפשנו, שם טמונים הפוטנציאלים שלנו ליצירה ולשינוי. השהייה בבאר יכולה לסמל תקופה של "אינקובציה" שבמהלכה מתחוללים שינויים עמוקים בנפש, במטרה לחוות טרנספורמציה עמוקה ולצאת משם עם ידע חדש שאיננו אינטלקטואלי אלא ידע עמוק, אינטואיטיבי, המאפשר חוויה של "לידה מחדש". לאדם היוצר, תקופות אינקובציה כאלו חשובות במיוחד, כי מהן "נולדת" היצירה (נצר, 2004; פישמן, 2002).

ברגע שאורית הרשתה לעצמה להתבונן בדימוי של הנפילה לבאר, במקום לחשוש מפניו, התחוללה טרנספורמציה מופלאה שאפשרה לה זווית ראייה אחרת לגמרי על התהליך הרגשי שעברה. כך היא הצליחה להפוך את הכאב לכוח מרפא. מהר מאוד המקום הדמיוני הזה הפך ל"מקום בטוח" עבורה, והיא השתמשה ביכולת לדמיין את עצמה בתוך הבאר המגוננת גם בזמנים קשים של אשפוזים וטיפולים מפחידים וכואבים. אורית ציירה את הבאר בתוך חורשת עצים, ולקחה איתה העתק של הציור בכל פעם שהלכה לבית החולים.


- פרסומת -

בשלב מסוים הדימוי התרחב, והיא התייחסה לבאר כאל "באר היצירה". בשלב זה היא פרסמה ספר שכתבה לבנה על ההתמודדות עם הסרטן. ספר זה הפך להיות כלי שימושי במחלקות אונקולוגיות בבתי החולים בארץ, ונשים רבות שלקו בסרטן השד נעזרות בו כדי להסביר לילדיהן על המחלה ועל ההתמודדות איתה.

בשבועיים האחרונים לחייה, כאשר מצבה הידרדר והיא כבר לא יכלה לקום מהמיטה ובקושי יכלה לדבר, אורית ביקשה ממני לתלות את הציור הזה מול מיטתה. הרגשתי שהבאר הפכה עבורה לדימוי חשוב שליווה אותה והעניק לה כוחות ונחמה ברגעים הכי קשים. בהקשר זה מעניין לציין את הגישה היונגיאנית המדגישה את כוחו של הדימוי, המאפשר לנו להתחבר לעולמות בלתי נראים, הנמצאים מעבר לעולם הקונקרטי, המוגבל והסופי של האני המודע. חיבור זה הוא הנותן משמעות ועומק לקיום שלנו (Jung, 1956; שלו, 2008).

ייעוד ומשמעות

השאלה איך להעניק משמעות לזמן שנותר לה והשאלה איך להיפרד ממשפחתה העסיקו את אורית לאורך כל התהליך הטיפולי. את החלום הבא היא חלמה אחרי שחזרה מבדיקה שהראתה שיש גרורות בכבד:

אנחנו גרים בבית גבוה ובקומה גבוהה. יש סופה מאוד חזקה, ברדיו אומרים לא לצאת מהבית. יש התלבטות על פינוי. גם ההורים שלי שם. אני משתטחת על הרצפה, יש לי סחרחורות איומות, כל הבית מסתובב. הדיירים האחרים כבר עם מזוודות בדרך להתפנות. אני חוזרת לארוז ונתקעת שם. לא יודעת מה לקחת. הבית מסתובב. כולם מלחיצים אותי אבל אף אחד לא עוזר לי. אני אורזת קצת בגדים לילדים, ואז אני מתחילה לארוז לבעלי. תוך כדי כך עובר לי בראש שלא אשכח להגיד לו לקחת את המכתבים שכתב לי. הסערה בחוץ נוראית, כל הזמן יש הרגשה של סכנה נוראית, ואני עסוקה בהתלבטות אילו בגדים לקחת. התעוררתי בתחושה שאני לא עושה את זה מספיק מהר, לא יודעת להחליט ולא יודעת איך להתארגן.

הבנו שהחלום הזה מביא לה מסר חשוב מהחוכמה הפנימית של נפשה: מוטיב האריזה הופיע בחלומות רבים שלה בזמן המחלה, וייצג את ההתכוננות הנפשית לפרידה, לשינוי. הסופה החזקה, תחושת הסכנה שליוותה את ההתמודדות עם מחלה המאיימת על חייה, הובילה אותה להכרח לבחון מהם הדברים המשמעותיים באמת, מהם הדברים שחשוב לעשות בזמן שנותר. במובן זה, הבגדים ייצגו את הפרסונה (מה שאנחנו מציגים כלפי העולם), ואילו המכתבים מייצגים את המהות הפנימית העמוקה, את החיבור הרגשי, את האהבה, את הקשר העמוק.

בעקבות ההבנה של החלום, הזמנתי את אורית להתייעץ עם "הזקן החכם" שלה (דמות דמיונית שעזרה לה להתחבר לארכיטיפ המרפא/המדריך הפנימי). התייעצות זו הובילה אותה לחשיבה על צוואה רגשית שהיא רוצה להכין לילדים, ולתוכנית להכין מחברת לכל אחד, שיוכלו לקרוא בה אחרי מותה, ושבה תרשום להם דברים משמעותיים שהיא רוצה שילוו אותם.

בתקופה זו ניסחנו את הביטוי "רסיסים של אושר". אורית למדה שיש לה הנאה עצומה מדברים קטנים: מרגעים של צחוק, גאווה מהילדים, התבוננות על פרח. היא למדה לאפשר לעצמה ליהנות ולהתמלא מרגעים קטנים אלו. ביטוי זה הזכיר לי ציטוט ששמעתי פעם, הלקוח מספרה של מרילין פרנץ' (1998): "מחלת הסרטן העניקה לי חוויה נפלאה: היא גזלה ממני את עתידי. עתה אני מהלכת ביום-יום – מרגע לרגע – כמו בגלריה של אמנות".

כחצי שנה אחרי שהתחלנו את הטיפול, אורית נסעה עם אמה לטיול בלונדון. היא חזרה ממנו בתחושה של פיכחון מר עקב קשיים פיזיים ותפקודיים רבים שחוותה במהלכו. היא הבינה ש"אין ריפוי, רק הארכת חיים". לעומת זאת עלתה בה גם תחושה פנימית עמוקה ש"מישהו בחר בי למסע הזה כדי להגשים את הייעוד שלי – ללמד אחרים. אני נותנת לאחרים מודל, דרך התמודדות, כוח, אני משאירה חותם" (תחושה זו שלה נותנת לי עד היום את הדחיפה ואת הלגיטימציה לכתוב מאמר זה).

הילמן (1996) מדבר על כך ש"כל נשמה נולדת עם הגורל והייעוד שלה, עם גרעין פנימי ייחודי הנושא בתוכו את הפוטנציאל ואת המשמעות של החיים שלה". לרעיונות אלו אורית התחברה בתקופה הכי קשה של חייה, דרך הדימויים, ההקשבה לאינטואיציה, החלומות והיצירה. אני מאמינה שהם העניקו לה כוח ויכולת להתמודד.

להתיידד עם השד

אחד מהתהליכים החשובים שאורית חוותה, בין היתר בזכות ההקשבה למסרים המגיעים אליה מהלא מודע דרך החלומות והדימויים, הוא היכולת "להתיידד עם השד", כלומר להביט לסרטן בפרצוף, להכיר בפחד מהמוות ובמציאות של התפשטות המחלה באופן רציונלי ולא מתוך חרדה היסטרית. יכולת זו אפשרה לה לעשות צעדים חשובים בתהליך הפרידה. דוגמה לכך אפשר למצוא בחלום הבא ובהבנות שבאו בעקבות העבודה עליו:

"אני נמצאת באיזה בית עם המשפחה שלי. בעלי מושיט לי תיקים גדולים לארוז ואני לא יודעת מה לקחת ומה להשאיר. פתאום מתפרצת אישה כושית עם אקדח ומאיימת עליו. אני נורא נבהלת ורצה להזעיק עזרה משתי נשים שנמצאות במטבח – אחת מבשלת והשנייה מבוגרת שיושבת בצד ולא מתרגשת מהלחץ שלי. אני חוזרת לסלון ורואה שם את בעלי יושב נינוח עם הכושית. כבר אין לה אקדח ושניהם מדברים בידידות".


- פרסומת -

בעבודה על החלום הבנו שהכושית שמאיימת על הבעל מייצגת את הסרטן או את החרדה מהמוות, שמאיימים על האגו המתפקד שלה, ואילו האישה המבשלת והאישה המבוגרת מסמלות את החלקים המזינים של הנפש, ואת האינטואיציה הפנימית החכמה. חלקים אלו בנפשה אפשרו לה למצוא כוחות פנימיים להישען עליהם. אחרי השיחה על החלום, אורית יזמה שיחה גלויה עם אחד מבניה על מותה הצפוי, וחשה שהיא יכולה לעזור לו להתכונן לכך מבחינה רגשית. האפשרות להתיידד עם השד עזרה לאורית לפתוח דלת לעולם הנסתר שמעבר למציאות הנגלית. המוכנות לקבל את המציאות כפי שהיא עזרה לאורית גם לפתוח דלת אל עולם שלם ומופלא הקיים עמוק בין חדרי ומרתפי נפשה, עולם שלא היה נגיש לה קודם לכן, השייך לרובד שיונג מכנה "הלא מודע הקולקטיבי" (קרון, 2001).

מהמקום שלי כמלווה במסע המופלא הזה, התרגשתי בכל פעם מחדש לראות את תעצומות הנפש, את יכולותיה לקומפנסציה (פיצוי) במצבים הכי קשים, את האין-סופיות של האפשרויות הגלומות עמוק בתוכה. אורית קיבלה שוב תוצאות גרועות של בדיקות, שהוכיחו את התחושות שהיו לה שהסרטן מתפשט. בתקופה זו היא חוותה חרדה בלילות, אך הפגינה תעצומות נפש והשתמשה בדמיון באופן שקצת הרגיע אותה והקל עליה. היא "הזמינה" (בדמיונה) את הזקנה החכמה לפגישה, וזו הבטיחה לה שתחכה לה שם בקצה המנהרה (אחרי שהיא תמות). הזקנה החכמה היא דמות דמיונית פנימית של אורית, שהייתה קשורה אצלה גם לסבתה האהובה שנפטרה, וגם לארכיטיפ "הזקנה החכמה", המייצג לפי הגישה היונגיאנית את הידע העמוק של ה-self, הידע האנושי שהצטבר במשך דורות רבים ולכן מיוצג בדמות של זקן או זקנה (באומן, 2005).

היא דמיינה את עצמה יורדת לבאר עוד ועוד עד מתחת לקרקעית, ושם למטה מוצאת את הפרווה של הארנבת משי (הארנבת בקליניקה שלי), שאותה תלשה מגופה כשהכינה קן המלטה עבור הגורים שלה. דמיון זה אִפשר לה לחוש רגיעה. היא הבינה שהיא יכולה להיכנס לבור במקום לברוח ממנו. ואז שוב התחוללה טרנספורמציה שהובילה לשינוי בעמדתה הפנימית ובעקבות כך גם ברגשותיה: בחוויה הפנימית, הבור השחור הפך לרחם מכיל, מה שאׅפשר לה למצוא מקום פנימי לפחד ולכאב, "להגדיל את המְכל" של הרגשות הקשים.

באחד הימים הקשים אחרי הטיפולים הכימותרפיים, הגעתי לביתה של אורית לפגישה, מאחר שלא היו לה כוחות לבוא אליי לטיפול. אורית סיפרה לי על חיזיון שהיה לה כאשר שכבה בכורסה:

"אני שוכבת בכורסה ומסביב לראשי באות ישויות ענקיות עם גלימות ארוכות בגודל כדור הארץ ומקיפות אותי. אני מרגישה קצת פחד אבל גם מוגנת על ידי כוח גדול ממני. אני קטנטנה מולם, מבקשת לראות את פניהם. אחת מהם מזכירה לי את סבתא שלי. היא לוקחת את ילדיי בשני סלים ענקיים ומראה לי שהם שומרים עליהם. אחד מהם (מהישויות הענקיות) דומה לכושי שלי (מהחלום הראשון) אבל הוא טוב".

הצעתי לאורית להמשיך את החיזיון באמצעות דמיון פעיל, וזה ההמשך שהיא ראתה בדמיונה: הכושי נועץ בי פגיון בגב (במקום שכאב לה מאוד עקב תופעת לוואי מההקרנות). הישויות הטובות נמצאות למעלה רחוק בשמים (היא מבינה שעליה להיות אקטיבית כדי לתקשר איתן). אני זזה כדי להשתחרר מהפגיון ואז יד ענקית של הישות הטובה (הסבתא) מחזיקה אותי, דוחפת אותי ואומרת לי: "תמשיכי, תלכי". אני חשה רצון עז לשקוע אל תוך היד ולא להיאבק יותר".

החיזיון והדמיון שבא בעקבותיו הקלו על אורית גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית, ואפשרו לה להתחבר לממד אחר. בתור אישה שהעידה על עצמה שהיא תמיד "רציונלית, מתוכננת וחייבת להיות בשליטה", היה זה גילוי מופלא. היא התחברה לרבדים העמוקים של הנפש, הקשורים ללא מודע הקולקטיבי – אותו חלק בנפש שיונג התייחס אליו כאל "תשתית על-אישית", מעין יקום פנימי שלם, תשתית טרום-הכרתית אוניברסלית, הקיימת אצל כל בני האדם בכל התרבויות, והדימויים שמגיעים ממנה אינם קשורים להתנסויות אישיות של פרטים (שלו, 2008).

המפגש עם הרבדים האלו בנפש מאפשר חיבור לחוויות נומינוזיות, חוויות של קדושה והתגלות: "אחד ממאפייני השלב האחרון הוא שהאדם נהיה יותר שקוף לעצמו. הוא חדל להיות רק אגו, וגם העולם נהיה יותר שקוף ואינו עוד רק חזית ורק לא-אגו. בשלב זה העמדה המוחצנת והעמדה המופנמת מאבדות מכוחן, לטובת עמדה שלישית המאחדת גם חוץ וגם פנים. חוויית המפגש של אגו ולא-אגו מגיעה לרמה גבוהה יותר. כאן החוויה המיסטית גבוהה יותר ומאפשרת חיים סימבוליים. זה מה שהקבלה מכנה הגאולה של הניצוצות האלוהיים בכל הזמנים ובכל המקומות" (עמיצור, 2005).

בחיבור זה המשכנו להשתמש עד יומה האחרון של אורית, ואין לי ספק שהוא עזר לה לחוש נחמה, לקבל את המוות בתחושה שהיא לא תהיה לבד גם ברגע מותה. כשנפתחה הדלת לעולם המופלא הזה, אורית הצליחה "לבקר בו" יותר ויותר. באחת מפגישות הטיפול בהמשך, היא עשתה מסע בדמיון פעיל למפגש עם הזקנה החכמה, ושיתפה אותי במה שראתה בתוך נפשה: "הזקנה יושבת במערה ליד מדורה עם עוד זקנים. היא לוקחת אותי למקום של עצים עתיקים עם שורשים גדולים ונחל. פתאום פורחת משם ציפור גדולה בצבע כחול. המסר של הזקנה והציפור: להמשיך לזרום כמו הנחל, בסוף יימצא פתרון לכאב".

המסע של אורית בדמיון מזכיר את החשיבה היונגיאנית על היכולת שלנו במצבי משבר לרדת לתוך "הבאר של הלא מודע", כדי להיפגש שם עם כוחות עמוקים של הכוונה וריפוי נפשי. לפי יונג, "לאדם קניין על הרבה דברים שאף פעם לא רכש אותם אלא ירש אותם מאבות אבותיו. הוא אינו נולד לוח חלק, אלא נולד כמעט לא מודע, אך הוא מביא איתו בלידתו מערכת מאורגנת המוכנה לפעולה באופן מיוחד ואנושי, ואותה הוא חייב למיליוני שנים של התפתחות" (באומן, 2005). הציפור שאורית פגשה במסע הדמיוני היא סמל לחיבור אל הנפש וליכולת להתעלות מעל המציאות, להמריא, לראות דברים ממרחק תודעתי ורוחני (נצר, 2004). יכולת זו היא אחת המתנות הנפלאות בדרך הייסורים של אורית. וגם אם התאפשר לה לחוש מתנה זו לרגעים קטנים בתוך הסבל, רגעים אלו העניקו לה משמעות, הקלו על ההתמודדות עם הסבל הפיזי, והיו נקודות אור גדולות וחשובות.


- פרסומת -

כמה חודשים לאחר מותה, מצא בעלה את הספר "לחיות עם מחלה" (שפירא, 2008), ובדקנו יחד את המקומות שאורית סימנה לעצמה כמשמעותיים עבורה בספר. באחד מהם כותבת שפירא על ההתמודדות הבלתי נסבלת עם חוסר הוודאות הקשורה לקבלת האבחנה. במקום שבו אורית סימנה נכתב:

זו בדיוק משמעות החוזק: היכולת להמשיך בדרך שאתה רוצה ומאמין, חרף כל הקשיים והמהמורות. חוזק אין פירושו לא להרגיש ולא לחוות, לתפקד על תקן של "טייס אוטומטי". חוזק הוא האפשרות להמשיך לעשות מתוך הנאמנות לעצמך והאמונה בדרכך, למרות הבכי, התסכול והכאב. לחיות משמעו להרגיש – להרגיש שמחה ואהבה אך גם כעס ופחד [...] כדי להקל על תחושת אי-הוודאות צריך להגדיל את תחושת הוודאות האישית, היינו לחזק את תחושת האני, הערך העצמי, האיכויות שלי, האהבה שבי, האלוהות בזעיר אנפין שבתוכי. באורח פלא, בדומה לחושך הנסוג עם בוא האור, כך הופכת המצוקה הרגשית הקשורה לחוסר הוודאות לקלה יותר לעיכול.

ללא ספק אורית הצליחה לאפשר לעצמה להרגיש את כל מגוון הרגשות שליוו את מצבה, ובד בבד – לחזק את תחושת האני שלה, להכיר את הניצוץ האלוהי שבתוכה.

הפחד: לברוח ממנו? לטבוע בו? או לצחוק עליו?

אורית סבלה מאוד מכאבים עקב תופעות לוואי נדירות של ההקרנות שקיבלה. אף שהתפשטות המחלה נעצרה בשלב מסוים, נראה שכאבים אלו הפגישו אותה מהר יחסית ובעוצמה גדולה עם הפחד מהמשך התהליך. היה לה חשוב לשמוע מאחרים איך המחלה מתפתחת, מה קורה בגוף, איך מרגישים בשלבים הסופיים עם התקדמות המחלה. כששאלתי "כמו מה הפחד הזה נראה?", עלה לה דימוי של משקולת על הצוואר, והיא ציירה אותו בדמות אישה שסוחבת שק כבד.

בתוך השק כתבה את מה שהעיק עליה והכביד עליה, את מה שהפחיד אותה יותר מכול: נכות, גרורה במוח, פרידה מתמשכת, גרורות ברֵיאות, חנק, לא יכולה לנשום, תלות מוחלטת, עייפות וייאוש של הסביבה מהמצב, מוגבלות תנועתית, רק העיניים מדברות, כאב בלתי נסבל ולא יכולה להגיד לאף אחד. מתי זה ייגמר? שייגמר כבר!! למה??

האפשרות לשים את הפחד במסגרת, לקבל אותו, לעטוף אותו, לשחק איתו, הקלה עליה. היא יצאה מהפגישה מחייכת ואמרה שרוצה לעשות מהציור פאזל ולשחק עם החלקים שלו, וכך לשלוט כמה השק קרוב אליה או רחוק ממנה. היכולת של אורית למצוא דרכים יצירתיות להכיל את החששות, את הכאב, את האימה, את התחושות הבלתי נסבלות, את חוסר האונים, היא אחד הכלים החזקים שללא ספק סייעו לה מאוד בהתמודדות הקשה בשנתיים האלו.

גם כתיבה הייתה כלי חזק ושימושי עבורה. היא כתבה בפורום של חולי סרטן באינטרנט ושאבה כוחות מהתגובות שקיבלה שם, וגם ניהלה יומן אישי שבו כתבה על תחושותיה. אחד מהדברים שכתבה והביאה לטיפול מאפשר הצצה כואבת וכנה אל ההתמודדות הרגשית שלה, אל המאבק האין-סופי בין החלק הנאבק והנלחם לבין החלק שרוצה להיכנע, לנוח מהמאבק הארוך והמתיש:

לברוח, לברוח, לברוח, לברוח...

להיפטר לרגע מהמחשבות המתרוצצות במוח.

להשקיט את הצלצולים הרועמים באוזניים...

שעושים הכימו והאנטיביוטיקה, או השילוב הקטלני של השניים.

מדפיקות הלב המוטרפות, הנשמעות בתוכי כמו כרכרה דוהרת...

תשעים ושמונה, תשעים ותשע, מאה, ואני עוד סופרת.

 

מטשטוש הראייה, מהירידה בשמיעה, מהכאב בכתף...

משקיות הנוזלים האין-סופיות, שמאלצות אותי להשתין כמו ברז מטפטף.

מהאגן המחורר מגרורות, שאינו מצליח למצוא מנוחה נכונה...

מהשיעול הטורדני, קרישי הדם באף, מהמתח והדאגה.

שיחזור קצת התיאבון, שיעוף כבר טעם הביוב מהפה...

שייקחו מכאן את התרופות ואת המשפט הכאילו נחמד: "תתנהגי יפה".

 

מהרופאים שיודעים, אבל בעצם לא יודעים...

מהעמוד עם השקיות, שהפך כבר לחבר לחיים.

רוצה לברוח, אפילו לרגע, לעצום עיניים, לנשום עמוק,

לא להיות בכאן ובעכשיו.

אני אחזור, זאת הבטחה,

אני רק זקוקה למנוחה.

אפשר, בבקשה?

 

כמה ימים אחר כך, בזמן אחד האשפוזים שלה, שלחה לה האינטואיציה החכמה חלום, שהבנתו אפשרה לה להמשיך לאסוף את כוחותיה – לא לברוח, אלא להתמודד. זהו חלום של חזרה, ביקור בעבר:

"הייתי כנראה בלתי נראית כי ראיתי את עצמי בתור ילדה קטנה. נכנסתי לחדר האוכל של הקיבוץ שגדלתי בו. היו שם שורות רבות של שולחנות והרבה להג חיובי. ראיתי את ההורים שלי צעירים כמו בתמונות מפעם. הייתי ילדה בת שבע, ישבתי עם ההורים שלי, וכל הילדים ישבו עם הוריהם. היה נורא שמח והמון אהבה. אחר כך הלכנו למכבסה. כל הילדים התרוצצו על הדשא עם תחתונים וגופיות לבנות כמו פעם. שיחקנו ברחבה שמחוץ לחדר האוכל, היינו צריכים לברוח מפנתר שחור מסוכן שצריך להגיד לו חידות. הייתי צריכה להגיד לו "חוכא ואטלולא" כל הזמן. כל הילדים ברחו ואני נורא פחדתי כי הוא היה יכול לטרוף אותי. כל עובדי חדר האוכל לא פחדו, אני התחבאתי בתיבת הדואר. כל ערב מחדש המשיכו את המשחק הזה. רק כשמדברים איתו לא פוחדים אבל כשהוא רודף זה נורא מסוכן. התעוררתי מוצפת בהרגשה כל כך טובה – כאילו יצא לי לבקר בילדות שלי".

האסוציאציה של אורית למילים "חוכא ואטלולא" שהופיעו בחלום קישרה אותה לבוגארט, יצור שהופיע באחד מספרי הארי פוטר (האסיר מאזקבאן), היודע ללבוש את הצורה של הפחד הכי גדול. בספר מתואר תכסיס להתמודדות איתו: כשמדמיינים אותו מצחיק הוא נעלם. זה פתח בפניה כלי חשוב להתמודדות – שימוש בהומור, חיבור לחלק הילדי שמעניק אפשרות לצחוק מכל דבר, אפילו מהמוות.

הפנתר המסוכן בחלום מייצג מצד אחד את הפחד מהמחלה ומהמוות, ומצד אחר – בגלל שבחלום היה צריך לחוד לו חידות – הוא הזכיר לה את הספינקס. הספינקס הוא יצור מיתולוגי בעל גוף של אריה וראש של אדם, שנהג להמתין לעוברי האורח ולחוד להם חידה. את מי שנכשל בפתרון החידה היה הספינקס בולע. חידת הספינקס הייתה קשורה להיותם של בני האדם בני חלוף ונתונים לשינויים הפיזיים שהחיים מטילים עליהם. יונג ראה בו סמל ל"אם המיתולוגית האיומה" אשר לוקחת חזרה את אשר היא נותנת (פישמן, 2002). לא מפתיע שסמל זה הופיע בחלומה של אישה חולת סרטן.

בהמשך, אחרי "נפילה לבור עמוק" (שקיעה לדיכאון) בעקבות התגובות הקשות לטיפולי הכימותרפיה, היא דיברה על "ימים של חושך שעוזרים לראות את האור [...] אחרי הימים הקשים האלו שבהם נשאבת לי כל האנרגיה, רגעי החסד עם הילדים הופכים להיות ממש מפעימים". אורית סיפרה לי זאת כשישבנו בחצר והתבוננו בהתחלת לבלובם של העצים. שתינו חווינו התרגשות עצומה לראות את העלה הראשון של עץ התות שיוצא אחרי השלכת. המסע הטיפולי שלנו התחיל קצת לפני אותה בקיעה מופלאה של חיים בעץ התות כשנה קודם לכן. שאבנו עידוד מכך שהנה זה קורה שוב, וראינו בכך סמל ותקווה למעגל הנצחי של מוות ולידה מחדש.

הטבע כגורם מרפא: המסע לגבעה

האפשרות לשאוב כוחות מהטבע הובילה את שתינו למסע מרגש על אחת הגבעות היפות שסביב היישוב שלי, שבאותה תקופה של אביב, הייתה בה חוויה מופלאה של טבע מתעורר. ישבנו בנקודת תצפית מרהיבה מעל העמק, והנחיתי את אורית למסע בדמיון שבו היא רואה את גופה נמס בהדרגה לתוך אגם מים, ואת עצמה עפה מעל ורואה את העולם ממעוף הציפור. חוויה זו עזרה לה גם בהמשך להשתמש בדמיון כדי לעשות הפרדה בין הנשמה שלה לבין הגוף הדואב, לעשות מעבר מהגופני לרוחני.

בתקופה זו אורית כתבה עוד שני סיפורים לילדיה, השואבים את השראתם מכוחות הריפוי של הטבע: ממחזוריות הירח ומהצמחים שקמלים ונובטים מחדש. סיפורים אלו עזרו להם להתכונן לפרידה ממנה, להבין שמותה בלתי נמנע, ולשאוב כוחות מהמעגל הנצחי שבטבע, המעגל של מוות ולידה מחדש.

אורית גייסה כל כך הרבה אומץ, יצירתיות ותבונה כדי לספר לילדיה במילים שהם יוכלו להבין, להכין אותם לנורא מכול, אך גם לתת להם תקווה, לעזור להם לראות במוות משהו טבעי, חלק ממעגל החיים. את הספר הזה הוציאו אחר כך בני משפחתה בליווי צילומים מקסימים של בנה של אורית. סיפור זה נשאר כמתנה עבורם ועבור ילדים שנאלצים להתמודד עם מצב דומה (ציטוטים ממנו בהמשך).

לסלוח לגוף שבגד

רק בשלב מאוחר בטיפול, כמה חודשים לפני מותה, אורית התפנתה לעיבוד אמיתי, אמיץ וכואב של מערכת היחסים רוויית התסכול שבינה לבין גופה. היא הביעה באופן יצירתי ומצמרר את הכאבים הפיזיים והנפשיים שליוו את הניתוחים הקשים שעברה בשלב הראשון של המחלה – כריתת השדיים והרחם. היצירה נעשתה על קרטון עבה בעזרת מריחה של פלסטלינה, כאשר הצלקת מהניתוח סומלה על ידי חוטי ברזל שאורית "תפרה" לתוך הקרטון. תהליך היצירה עצמו היה עוצמתי מאוד ואׅפשר לה להביע בלי מילים את הכאב, את הפגיעה הדרמתית בגוף ואת הזעם.

לעתים המטופל מעביר ליצירה רגשות חזקים, וכך הוא יכול להשתחרר מהם. אם אלו רגשות שהמטופל רוצה להיפטר מהם, היצירה הופכת לשעיר לעזאזל, ממש כמו זה המתואר בתנ"ך, שבני ישראל העבירו אליו את חטאיהם, והשליכו אותו, יחד עם החטאים (Schaverien, 1987).

בהמשך היא ביקשה שאצייר את קווי המתאר שלה על בריסטול גדול, ובתוך קווי המתאר ציירה את תחושותיה בנוגע למקומות רבים בגוף, שבאותה תקופה היו כואבים ומצולקים מההקרנות. עבודה זו אפשרה פורקן רגשי חשוב, והייתה עוד נדבך בתהליך ההשלמה הכואב ובתהליך השחרור של הממד הפיזי והתחברות לממד הרוחני.

הצעתי לאורית לשבת מול ציור הגוף ולשוחח איתו. היא קיבלה זאת בהתלהבות רבה. זו השיחה שהיא ניהלה עם הגוף שלה:

אורית: "באיזשהו מקום מגיע לך צל"ש כי אתה ממשיך לתפקד. פתאום יש חלל בבטן שלא היה, אז הצלחת לסדר את האיברים הפנימיים איכשהו אחרת. האגן מחורר ובכל זאת אתה מניע את הרגליים קדימה. היד רועדת אבל בכל זאת אתה עושה איתה דברים. אתה עומד בנזקים, גוף. אמנם לאט יותר, אבל אתה עומד בנזקים ולא דורש הרבה יותר מהחוזה שעשינו בינינו. זה יפה, העובדה שאתה קם בבוקר ומושך אותי דרך שעות היום. זה לא מובן מאליו!! עם זאת, אני לא שוכחת לך את הבגידה. בגדת בי, נתת לתאים להשתולל. לא אותתָּ בזמן. בגידה בגיל צעיר – בכל זאת זה משהו שאי-אפשר לסלוח עליו בקלות. אבל החלטנו יחד רוב הזמן לא להתמקד בכעס ובתסכול אלא להתמודד בגבורה בכל שלב שמגיע. הפחד הגדול של שנינו הוא שתהיה קריסה כללית, חוסר יכולת לזוז, למרות שבעלי אומר שאנשים חיים הרבה שנים בכיסא גלגלים".

אורית עונה לעצמה בתפקיד הגוף: "זה המצב שלי. יש ימים שאת מוותרת לעצמך. את יכולה להרים אותי יותר אך לא עושה זאת ואז אני כועס עלייך. ויש פעמים שאת מגזימה, עושה דברים שמכאיבים לי. אני עייף וכואב, ואת מחליטה לסדר את הבית ולהתכופף וזה כואב לי. במצבים האלה אני רוצה שתיתני לי לנוח, תלמדי לוותר".

הגוף מבקש: "טפלי בי יותר, דווקא בחיצוניות שלי. אני מתייבש וזקוק לקרם גוף ואת לא מורחת. אני מבקש גם שתעשי משהו יצירתי שיעשה לשנינו טוב, כי אז אני פחות מרגיש את הכאב בעמוד השדרה וביד. למשל לשיר".

אורית: "יש כל כך הרבה אתרים כואבים, אל תפתח לי עוד חזית בינתיים".

פרק הסיום של המסע

בחודש האחרון לחייה התרחשו הדברים בדיוק כפי שאורית כתבה בספר "אימא פרח" שהכינה לבנה הקטן:

אימא פרח אהבה כל כך את החיים...

היא אהבה ללמוד דברים חדשים מהציפורים ומהעצים...

אהבה לחייך ואהבה לאהוב

 

חורף אחד, אימא פרח חשה שקשה לה לעמוד.

אבא הושיט לה עלה וביקש שתנוח עליו.

אימא פרח הרגישה סחרחורת וחולשה.

לאט לאט העלים שלה התייבשו.

הם נשרו.

נשאר רק גבעול ארוך ודק.

מאוד דק. כי אימא פרח רזתה מאד. אימא פרח התחילה להתכופף,

כי היה לה קשה לעמוד זקופה בשדה.

אבא פרח דאג לה כל כך.

גם כל משפחת הפרחים דאגה.

לאימא פרח לא היה כוח יותר.

היא הייתה מאוד חולה.

אימא אורית שכבה שבועיים במיטה של "יד שרה", כשבעלה וכל בני המשפחה מנסים לסדר לה סביבה תומכת, נוחה ככל האפשר, והכי חשוב – בביתה. מוקפת בבני משפחה אוהבים, בילדיה ובחברים הכי קרובים, היא הלכה וקמלה מיום ליום. בהתחלה לא הצליחה ללכת, אחר כך לא יכלה יותר לדבר, ובהמשך נעזרה בחמצן כדי לנשום.

פגישות הטיפול האחרונות התקיימו בביתה, בכל פעם למשך הזמן שיכלה לעמוד בו. באחת הפגישות האחרונות, אורית הביעה עצב גדול על הפרידה המתקרבת מהילדים ומהעולם: "אני מרגישה כאילו יש לי אבן על הצוואר. זה השק שציירתי פעם שתלוי עליי". הזמנתי אותה לצאת למסע בדמיון ולבדוק מה יש בתוך השק הזה עכשיו. בכניסה לשק, פגשה "עצמות גדולות של פעם". הבנו את הסמל הזה כדימוי לחלק הנצחי, למה שנשאר גם אחרי המוות. עמוק יותר בתוך השק היא מצאה גביע עתיק מכסף "שמישהו השקה אותי בו פעמים רבות, ממי הנחל הנמצא במערה של הזקנים". עמוק יותר בפנים, היא מצאה ערימות של אלבומי תמונות. "הכול מתועד שם, נתח כל כך גדול מהחיים שלי". הדפדוף באלבומי התמונות ייצג עבורה תהליך של השלמה, איסוף מהלך החיים שלה, סגירת מעגל.

בפגישה האחרונה שלנו, שבה יכלה עדיין לדבר, הצעתי לה לבחור בחירה עיוורת מקלפי הטארוט ושתינו התרגשנו מאוד כאשר היא שלפה את "אס הגביעים". אורית הרגישה שיש בקלף הזה פתח לעולם הרוחני. הקלף התחבר לגביע העתיק שהיא פגשה בדמיונה במסע אל תוך השק. דיברנו על המשמעות העמוקה ועתיקת היומין של הסמל הזה, "הגביע הקדוש".

רות נצר (2004) כותבת רבות על המיתוס של המלך ארתור היוצא למסע חיפוש אחר "הגביע הקדוש" כסמל למסע החיפוש האנושי אחר השלמות והחיבור לעצמי האותנטי: "הצורך ביציאה למסע החיפוש נובע מהפצע המבקש מרפא [...] הפצע, החולי והשממה הם מצב המצוקה האנושי המכריח את האדם לחפש את ישועתו, לצאת למסע נפשי של חיפוש [...] החיפוש אחר הגביע מסמל חיפוש של אחדות, שלמות ומרפא [...] אביר הגביע הוא כל אדם שחייב לצאת למסעו האישי כדי לגאול את מה שהיה לו ואבד, נזנח ושקע לקרקעית הנפש. האדם צריך לגאול את הגרעין האותנטי של מהותו, את המשמעות האבודה" (עמ' 398-397).

ללא ספק, החולי והפצע הכואב של אורית הובילו אותה לצאת למסע חיפוש אמיץ, מסע שהיו בו מהמורות, בורות ומחסומים, כאב רב וסבל. אבל כל אלו הובילו אותה למצוא – גם אם לרגעים – את "הגביע הקדוש" שלה, את החיבור לעצמי העליון, לחלקים האותנטיים של עצמה, שחלקם היו שקועים עמוק בקרקעית נפשה. רגעים אלו היו באמת כמו "לגימה ממי החיים", אותם "מים של הזקנים", המסמלים את החוכמה עתיקת היומין, את הרובד הארכיטיפלי, את הנגיעה בנצחי, שהמחלה הובילה אותה להיפגש עימם באופן מרגש כל כך.

בסיומו של הספר "הסיפור שאינו נגמר" (אנדה 2002) מגיעים הגיבורים, אטריו ובסטיאן, אל מקור הנביעה של מי החיים. בסטיאן, שעבר מסע רב תלאות שהפך אותו ל"גיבור חזק, יפה תואר נועז לבלי חת", מבין שכדי לשתות ממי החיים הוא חייב לוותר על כל המתנות הללו. "להפוך שוב לנער קטן ולעמוד עירום ויחף, שרוי במצב של אי-ודאות גמורה, מבלי לדעת לאיזה עולם שייך הוא ואם אכן קיים הוא באמת". רק מתוך המצב הזה הוא יכול ליהנות משתיית מי החיים ולחוש שמחה גדולה על היותו הוא עצמו, להיוולד מחדש.

פרק הסיום של המחלה הכריח את אורית להתפשט מכל "סממני המלוכה" שצברה עם השנים: מהמעמד שלה כמחכנת, כמוליכה, כבעלת ידע וכאחת שמלמדת אחרים. להפוך ל"עירומה" פירושו גם להרפות מכל האחיזות באגו, וכנראה שרק במצב זה אפשר באמת להתחבר אל העצמי האמיתי והפנימי (ה-Self) ולשתות ממי החיים.

אפילוג

בוקר אחד, כאשר אבא פרח וכל ילדי הפרחים עמדו סביב אימא פרח,

קמלה אימא פרח. היא פשוט התכופפה לאטה ונבלה.

עמוד התפרחת שלה התרכך.

עלי הכותרת היפים נשרו אחד אחד אל אדמת השדה.

בסוף, אימא פרח שכבה על האדמה הלחה ועיניה עצומות.

 

בא הגשם ונשק לה.

בא הרוח ונשק לה.

בא השמש ונשק לה.

באו הפרפרים והדבורים ונשקו לה.

האדמה כיסתה את אימא פרח.

לעד.

 

הפרחים כולם הרכינו ראשם ונטפו דמעות טל.

בגבעולם היה כאב כל כך גדול, הוא כמעט נשבר לשניים.

הם הרגישו געגוע עצום ועצב גדול.

 

וכך בדיוק – כפי שכתבה באומץ ובראייה מפוכחת בספר "אימא פרח" שנה קודם לכן – אורית נפרדה מהעולם. מוקפת באהבת בני משפחתה, שהצליחו לגייס תעצומות נפש גדולות כדי לשחרר אותה ולשלוח אותה עם ברכת הדרך שלהם אל הפרק הבא, הלא ידוע, במסע הנשמה שלה.

"You should love him enough to let him go", אמרה לי לפני שנים רבות נזירה טיבטית חכמה. זכיתי לראות אהבה גדולה כל כך: אהבה של הורים, של אחים, של בן זוג ושל ילדים. אהבה גדולה כל כך שאורית זכתה לה, שאפשרה לכולם, מבנה הקטן ועד הוריה המבוגרים, לשחרר אותה ולאפשר לה לנוח אחרי חמש שנים של מאבק ארוך ומפרך.

ואני, שזכיתי ללוות את המסע האמיץ הזה, מקווה שאהבתי מספיק כדי לדעת לשחרר... המאמר הזה הוא חלק מתהליך מורכב של שחרור ופרידה ממטופלת אהובה. הטיפול בה היה אחד התהליכים הכי קשים ומעצימים שעברתי בכל שנותיי כאשת טיפול, תהליך שאפשר גם לי לטעום משהו ממי הגביע הקדוש. כדברי משורר שאינני בטוחה בנוגע לזהותו (ההדגשה אינה במקור):

בחמש תעלומות טמון המפתח לבלתי נראה:

מעשה האהבה, לידת תינוק, יצירת אמנות גדולה,

עמידה מול מוות או אסון,

שמיעת הקול האנושי מתעלה בשירתו

 

באלו ההזדמנויות נפתחים בריחי היקום

ואנו זוכים במבט חטוף אל הגנוז,

ביטוי של הבלתי ניתן לביטוי

באלו השעות תפארת מומטרת עלינו.

 

בתודה גדולה לך, אורית, על הזכות הזו, ועל כך שאני ממשיכה ורואה איך משפחתך מגשימה גם את הפרק האחרון בסיפורך:

 

באביב, השמש ליטפה שוב את השדה.

ומתוך האדמה, נראה פסיג קטן, עולה וצומח.

הפרח הקטן צמח והתחזק, גבה וזקף קומתו.

היו לו עלי כותרת נפלאים.

ועלים רחבים ובריאים.

 

אבא פרח וילדיו הפרחים באו לראות את הפלא.

ילד פרח הצביע בדיוק על המקום בו אימא פרח קמלה ונקברה באדמה.

ובמקום הזה בדיוק צמח הפרח החדש,

צמחו חיים חדשים.

 

השדה כולו רעד מהתרגשות.

קרני השמש נצצו.

ומתוך השורשים של הפרחים, עלתה אהבה גדולה.

אהבה עצומה לאימא פרח שאיננה

ואהבה ישנה חדשה לחיים.

 

אבא פרח, משפחת הפרחים והשדה כולו, נעמדו על גבעולם, הביטו זה בזה והחליטו –

השדה הזה יפרח ויחיה לעד,

בדיוק כמו הזיכרון והאהבה שחשו לאימא פרח

בתוכם.

 

 

 

תודה לרות נצר על תמיכתה ועזרתה בכתיבת מאמר זה.

 

מקורות

אנדה מ' (2002/1979). הסיפור שאינו נגמר. ראשון לציון: לדורי.

באומן א' (2005). שערות הזהב של השד. בן שמן: מודן.

נצר ר' (2004). מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש. בן שמן: מודן.

עמיצור א' (2005). על המסה של אריך נוימן: "האדם המיסטי". מתוך האתר של עמותה יונגיאנית ישראלית חדשה:

http://files7.webydo.com/91/9139846/UploadedFiles/29C0B5D6-F7A4-F87C-1C1E-16C05E2E935A.pdf

פישמן ר' (2002). סימבולים - המילון המלא. הוד השרון: אסטרולוג.

פרי ר' (2003). מעשה ביצירה. בן שמן: מודן.

פרנץ מ' (1998). עונה בגיהנום: זיכרונות. אור יהודה: זמורה ביתן.

צ'ודרון פ' (2001). כשהדברים מתפרקים. כרכור: פראג.

קובלר רוס א' (2002). המוות חשוב לחיים. ירושלים: כתר.

קרון, ת' (2006). אנחנו אדם וחווה – זוגיות, מיתוסים, פסיכולוגיה. לא מופיע מקום על הספר, רק ישראל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

רולינג, ג"ק (2000). הארי פוטר והאסיר מאזקבאן. תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

שלו ש' (2008). חלום והחלמה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שפירא ש' (2008). לחיות עם מחלה – ממשבר לצמיחה. בן שמן: מודן.

Jung, C.G. (1956). Symbols of Transformation, Vol 5 of The Cokkected Works, Bollingen Foundation, New York.

Schaverien, J. (1987). The scapegoat and the talisman: Transference in art therapy. In T. Dalley, C. Case, J. Schaverien, F. Weir, D. Halliday, P. Nowell Hall, & D. Waller (Eds.), Images of art therapy: New developments in theory and practice (pp. 74–108). London: Tavistock.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מעיין, א. (2016). מול שעון החול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3374

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רות נצררות נצר29/1/2016

מאמר מרגש. אפרת יקרה, מאמר מרגש וחשוב מאד, אני שמחה שסוף סוף פרסמת אותו. רות נצר