פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

אל שדיי

המאמר עוסק במשמעויות האישיות, החברתיות, הרפואיות והפוליטיות המיוחסות לשד, אשר עולות כחלק מהתמודדותן של נשים עם אובדן שד בעקבות סרטן. המאמר מבקש להדגים כיצד שליטה חברתית ושליטה מגדרית שלובות זו בזו בכל הקשור למניפולציות והתערבויות רפואיות בקרב נשים שהתמודדו עם סרטן השד, ופונה בעיקר לנשים הרוצות לשבור את קשר השתיקה שמייצרת החברה סביב השדיים בכל ההיבטים. כמו-כן, פונה המאמר לאנשי טיפול שברצונם לפתוח צוהר רחב יותר להבנה ולהתבוננות בתמות אלו בתוך המרחב הטיפולי.

מתפרסם מ 10/1/2016 | 9,724 צפיות

תגיות: | | |

 

אל שדיי

 

מאת שירלי כהן

 

כשתתעוררי, את תראי,

בנו לך שד חדש

עם חדר ריק לנשמה

יש לו צורה

אך הוא חסר תחושה

 

ואת,

מיטלטלת קדימה ואחורה

בין כאב לשיממון

ורק מלטפת,

בכרית אצבעך החשופה

שמרגישה,

כבתוך כפפה

עבה ונוקשה

 

וככה לאט,

מתוך השקט המובס

מאמצת אל חיקך

את שדייך

כאילו מעולם היו שלך.

 

שיריי סרטן השד מהווים, בין השאר, ניסיונות לשכנע אותנו להוקיר את גופנו הלא-מושלם, הלא-סימטרי, ולנצור אותו כמות שהוא. ניסיונות אלו נעשים כנגד המוסכמות הפטריארכליות, המבטאות אמנם נקודת מבט גברית, אך כזו שמופנמת גם על-ידי נשים. ההתמודדות עם כריתת שד מהווה בהקשר זה גם הזדמנות ליצירת עמדה חדשה, שמעזה לחוות ולתאר את השד באופן שונה ולהשיב לאלו שהגדירו אותו עד היום שהשד אינו עוד "כדור שנהב קטן שבמרכזו נחים תות שדה ודובדבן" (ילום, 1999).

את השיר בו נפתח המאמר, כתבתי חודשים מספר לאחר כריתת שני שדיי. השיר מבקש לתת קול לחוויית הכריתה והשחזור, מנקודת מבטה של מי שנמצאת בפנים. הוא משקף עבורי מחד את ההתמסרות והכניעה של גופי הנשי לפרקטיקה הרפואית, המרוחקת, המדעית והכמעט מנוכרת. ומאידך, את הניסיון המחודש ללמוד לאהוב 'יצור' שהוא לא שלי. מתוך אותה נקודת מבט אישית דואלית הגעתי לכתיבת מאמר זה, ובפתיחתו ביקשתי לחבר את הקורא לרגשותיי העמוקים ביותר, אשר עלו מתוכי מעצמם, ללא סינונם של ההיגיון והכתיבה המקצועית.

להערכתי, הכתיבה האישית עשויה לאפשר לקורא להיחשף לתהליכים קונפליקטואליים ממקור ראשון, כפי שהתרחשו כמעט בזמן אמת, וכך להתחבר לחוויות בהן עוסק המאמר. כאשה מזרחית, מחלימה מסרטן השד ומטפלת בהכשרה בפסיכותרפיה גופנית-נפשית, אני מוצאת עניין רב בכתיבה ובחקירה אוטואתנוגרפית1 של המשמעויות החברתיות, הרפואיות והפוליטיות המיוחסות לשד הכלוא בהבניה חברתית אנדרוצנטרית. המאמר מתאר את המפגש שלי עם נקודות המבט הללו, תוך דגש על יחסי הכוחות המגדריים הפועלים על נשים ככלל, ועל נשים שחוו אובדן שד בעקבות סרטן בפרט.

המאמר מבקש להדגים כיצד שליטה חברתית ושליטה מגדרית שלובות זו בזו בכל הקשור למניפולציות והתערבויות רפואיות בקרב נשים שהתמודדו עם סרטן השד, ופונה בעיקר לנשים הרוצות לשבור את קשר השתיקה שהחברה כופה סביב השדיים בכל ההיבטים. כמו-כן, פונה המאמר לאנשי טיפול שברצונם לפתוח צוהר רחב יותר להבנה ולהתבוננות בתמות אלו בתוך המרחב הטיפולי.

דווקא כשהתחלתי להתיידד עם גופי ולחקור את המיניות שלי, נאלצתי להתמודד עם המחשבה הכל-כך מבעיתה - שאני עומדת לאבד את שני שדיי לצמיתות, ואיתם את הדימוי העצמי והחברתי שפיתחתי עם השנים. הפרידה מהם הייתה רגע מכונן עבורי, בשל היותם מרכיב מהותי בהגדרתי העצמית כאישה. פחדתי לא רק מאובדן השדיים, אלא גם מאובדן האטרקטיביות שלי כאישה ותפיסת הגוף המוכרת לי ולסביבתי. חששתי להיראות מעוותת וחסרה. וכמובן, מלבד כל אלו, בעיקר פחדתי למות. חוויית ייסורי הגוף המאבד את צלמו האנושי, את מוכרותו, את הסובייקטיביות הייחודית הטבעית שלו, אשר הופך להיות נתון תחת מנגנוני השליטה והכוח של המדע והחברה על הגוף, היא חוויה מוכרת בקרב לא מעט נשים שעברו תהליך דומה של אובדן שד.

הפוליטיקה של השד

החל מתקופת האבן הקדומה ועד לעלייתה של התנועה לשחרור האישה, היו שדיהן של הנשים והמשמעויות שיוחסו להם מושא התעניינות של סופרים, משוררים, רופאים, פסיכולוגים ופוליטיקאים מכל העולם. אולם, התייחסויותיהם כמעט שלא ביטאו את תחושותיהן הסובייקטיביות של נשים לגבי עצמן. את החמצת הפרספקטיבה הנשית ביטאה היטב מרילין ילום כשאמרה: "מבחוץ ממשיך לייצג השד מציאות שמשתנה בהתאם לעיני המתבונן; תינוקות רואים אוכל, גברים רואים מין, רופאים רואים מחלה, פסיכואנליטיקאים מעמידים אותם במרכז הלא-מודע ואילו אנשי עסקים רואים דולרים" (ילום. 1999).

בכל רגע נתון עולה אחת הפונקציות הללו אל קדמת הבמה ומנסה להשתלט על הלך המחשבה ועל האקלים הרגשי שלנו - הנשים. באופן זה, גבולות הגוף הנשי נפרצים שוב ושוב על-ידי צירי הכוחות החיצוניים הפועלים על השד, ממשמעים אותו ומתייחסים אליו כאובייקט שעיקר מטרתו לספק צרכים שמחוץ לגוף האישה. כך, מערכת היחסים של האישה עם שדיה - הופכת להיות אינסטרומנטלית, שקופה וברורה מאליה.

מושג "השד הפוליטי" נוצר כבר באירופה של המאה השמונה עשרה, בה הפך השד לכלי שרת בזירות קרב בין תורות ותיאוריות שנויות במחלוקת ובמאבקים בין תנועות פוליטיות שונות. במהלך מאבקים אלה התבקשו נשים להציג את שדיהן למען אינטרסים לאומיים ובינלאומיים. כך למשל, בזמני מלחמה בגרמניה ובבריטניה, עודדו את הנשים לרפד את שדיהן למען "הבחורים בחזית", או לחשוף אותם כסמל לחופש. דוגמה מרכזית נוספת, היא זו של אימהות באנגליה, שנקראו להיניק כדי להגדיל את שיעור הילודה הלאומי, להפחית את תמותת התינוקות ו"להחיות את החברה". האמונה הבסיסית מאחורי קריאה זו הייתה כי מה שטבעי בגוף האדם טוב למדינה. למעשה, לאורך כל המאה הקודמת היה השד הסימן הבולט ביותר של נשיות וסמל לעידוד הילודה. הפוליטיקה של השדיים התפתחה, כאמור, מתוך מקורות ממשלתיים, כלכליים ובריאותיים, כך שהיא נוצרה על-ידי מוסדות הנתונים לשליטתם הכמעט מוחלטת של הגברים. רק בשלהי המאה העשרים החלו הנשים עצמן להיות גורם משפיע בפוליטיקה של שדיהן (ילום, 1999).

המבנה החברתי והפוליטי, ממסגר ללא ספק את החוויה התוך-נפשית שלנו. תהליך ההתמודדות שלי עם הכריתה שעברתי שופך אור על האופן בו תפיסות חברתיות ופוליטיות מעצבות ומשפיעות על עמדותינו בנוגע לגופנו. כדי להמחיש זאת, אחזור לרגע בזמן: הנה אני, עומדת לפני המנתח הפלסטי שאצלו בחרתי לבצע את כריתת שני שדיי, מבולבלת ומפוחדת עד אימה. חלק בי נוכח שם כצופה וחלק אחר בתוכי תר לו על אי בודד, מתרחק מכל מה שמפריע לשגרת חיי להתנהל כסדרם. הרופא מביט בי וממלמל משהו - מילים שמסרבות בתוקף לחדור לתוכי. הוא מסביר לי בהרחבה ובמיומנות רבה על יתרונותיו הברורים של תהליך השחזור ומצטט באוזניי מחקרים שהראו כי רווחתן הנפשית של חולות סרטן שד אחרי שחזור, טובה יותר מזו של נשים שבחרו לא לבצע שחזור שד.

מילותיו כמו עוברות לידי. והחלק הצופה שבי שואל בייאוש מהול בפחד: "ד"ר, אולי נוותר על שחזור? למה לי להתמודד עכשיו עם ההרחבה הניתוחית הכואבת והמורכבת הזאת?" לא ידעתי מהיכן לגייס את עצמי לנשימה, להליכה במרחב, לקיום בתוך העלטה הקודרת שאפפה אותי באותם רגעים שהרגישו כמו נצח. בד-בבד חלפה במוחי מחשבה נוספת מרובד עמוק יותר: כיצד אתמודד כעת עם גוף, שבכל רגע עלול להתהוות לכדי אסון? "אישה לא מרגישה שלמה בלי שד!" פסק הרופא בנחרצות, וברגע אחד קטע את עומס מחשבותיי שהתרוצצו ללא הרף. "נשיותה נפגעת. מיניותה נפגעת. היא מאבדת את ביטחונה העצמי". השתררה דממה בחדר. ומתוכה כמו בקעה זעקת אבלים.

המסר החד-משמעי שקיבלתי היה שאין שום סיכוי שאתעורר מהניתוח ללא שדיים. הוא הבטיח לעשות כל שביכולתו לברוא עבורי "שדיים חדשים ויפים". הפסיקה הישירה של הרופא, שכללה בתוכה גם הסדרים של כוח, התקבלה על-ידי בגוף שותק ונעדר שליטה. אולם, באותה נשימה, היא גם התיישבה כמו כפפה ליד על פחד עמוק ביותר ששכן בתוכי: "הכיצד אתנהל בעולם ללא שדיים"?

חלק מהנשים שיצא לי להכיר ולתשאל בסמוך לתהליך הכריתה שעברתי ולאחריו, דיווחו כי היו מעדיפות למות מאשר לחיות בלי שד. אמירה זו, מטלטלת ככל שתהיה, איננה אפופת מסתורין. בחברה רדופת השדיים של המאות ה-20 וה-21 הפך השד האישי של כל אחת לממותג וממוסחר בהשפעת דגם היופי האידיאלי, זה המוצג בכלי התקשורת כדרך להשגת אטרקטיביות מושלמת; דגם של שדיים גדולים, זקורים, פרופורציונליים, הדחוקים כלפי מעלה ומוחזקים בעדינות מבלי שיתנדנדו בחופשיות. דרך מודל זה נשים רואות את מארג הנורמות, הערכים, האמונות והמיתוסים שעצבו חלק משמעותי מחייהן ומתודעתן. האטרקטיביות של מודל זה מכסה ומסתירה את מידת הדיכוי הנשי שבו, ומקשה על נשים להתבונן בעצמן ובגופן דרך פריזמה נקייה.

השד היפה "האלוהי"

הפיתגוראים האמינו כי הדמות הנשית היפה היא זו שבגופה מתקיים איזון נכון של נוזלים היוצרים גוון נעים, ושאיבריה מסודרים ביחס סימטרי והרמוני. כל חלקי גופה אמורים להתאים אלה לאלה לפי יחסים פרופורציונליים מושלמים מבחינה גיאומטרית. בשיא ימי-הביניים טען תומס אקווינס שלעצם קיום היופי דרושה לא רק פרופורציה, אלא גם שלמות, קרי, התאמה מושלמת של החומר לצורה (אומברטו אקו, 2010).

את השאיפה לשלמות גופנית, ניתן למצוא במפגש הטעון שבין הכירורג, שעיקר מומחיותו מוגבלת לסכין, לבין האישה העומדת בפני דילמה קשה הכרוכה בשחזור שד. הגם שברור שהקשר בין שחזור שד למניעת סרטן השד אינו קיים, וכי מדובר בשני מסלולים מקבילים, העמדה הרפואית הפטרונית מעודדת נשים לבצע את הכריתה והשחזור במעמד אותו ניתוח.

האמונה הרווחת בקרב לא מעט כירורגים, כי השד הוא חלק בלתי נפרד מעצמיותה ומיניותה של אישה, נעוצה ביסודה בחשיבה פטריארכלית המופעלת על הגוף הנשי וממשמעת אותו. היות שהסביבה של הכירורגיה הפלסטית היא ברובה סביבה גברית, היא מתקשה להעלים את השד מהמרחב הגופני הנשי, וממהרת לברוא לנשים שדיים חדשים על-מנת שתרגשנה בטוחות יותר מבחינה חברתית, נפשית ומינית. כפי שכותבת ד"ר אביטל גרשפלד-ליטוין במחקרה (2014): "רופאים מגדירים גוף ללא שדיים או חסר שד, כסטייה, ומבנים את שחזור השד או הפרוטזה כדרך להעלים את הכריתה ולהסתיר את הפגם בפומבי. הבניות אלו משקפות תהליך של מדיקליזציה: הגדרה מחדש של מצב גופני כבעיה רפואית ושל פרקטיקה רפואית ככלי באמצעותו מתמודדים עם הבעיה".

תוצאה אפשרית של הבניות אלו היא דה-הומניזציה של נשים שעברו כריתת שד והדרתן מהספירה הציבורית, שימור התלות בתעשיית היופי והרפואה הקוסמטית והגברת הקושי שחוות נשים בהתמודדותן עם אובדן השד וקבלת גופן כמות שהוא. אין זה מפתיע אם כך, שישנן נשים המעדיפות למות מאשר להתהלך בעולם ללא שדיים, אם שדיהן אינם תואמים לכאורה את אידיאל הזמן והמקום בו הן חיות. הפחדים האישיים של נשים אלו יכולים ללמד אותנו על הפחדים החברתיים השזורים בהם. בנוסף לכך, ההתייחסות לדימוי הגוף, בעיקר דרך המבט הרפואי, מגבילה עבור נשים רבות את האפשרות להישאר בקשר חי ואותנטי עם גופן, ואת יכולתן להישאר קשובות לגופן ולהבין אותו.

אמנם אין ספק שההתמודדות המורכבת עם כריתת שד והשלכותיה על דימוי הגוף מושפעת מעמדות חברתיות רבות עוצמה ביחס לגוף הנשי, אך ייתכן שיש גם פשטנות יתר בתיאור נשים אך ורק כגוף ממושמע, כקורבנות של ניצול או כמשתפות פעולה עם דיכוין שלהן; במערכה זו משתתפים הן הנכנעים לכוח והן המפעילים אותו. לאור זאת, אני תוהה, האם מוצדק להטיל את מלוא האחריות על כירורגים בלבד? תפיסה כזו אינה לוקחת בחשבון, למשל, את בחירתן של נשים לא מעטות בניתוח הגדלה או הקטנה של שדיהן, מתוך רצון לשפר את מעמדן החברתי והזוגי, או להרגיש מושכות יותר. בתוך כך הן גם מעצימות את כוחם של מנתחים בפרט ושל גברים ככלל.

עם זאת, אני סבורה שהבחירה בביצוע שחזור שד נובעת גם מתוך עמדה סובייקטיבית בלתי תלויה, ולא רק מהפנמה והעצמה של עמדות פטריארכליות. כך למשל, יש נשים הבוחרות לא להסוות את כריתת השד בשום צורה שהיא. בחירה זו מתרחשת אצל נשים שמרגישות מספיק בטוחות בנשיותן, שעבורן השד אינו מהווה פונקציה דרכה הן מתחברות לנשיותן ולמיניותן, וכן אצל נשים שחוות את שחזור השד כמעין הכחשה. השד המשוחזר לעולם לא יתפוס את מקומו של השד האמיתי, ובחווייתן של חלק מהנשים, השד המשוחזר אינו אלא תזכורת כואבת לאבדן השד המקורי. בחירה שונה מזו מתרחשת אצל נשים רבות שמרגישות ששחזור השד מאפשר להן להמשיך בחייהן.

מיקומו של השד בפסיכותרפיה

אף על פי שעבור חלק מהגישות בפסיכואנליזה מהווים השדיים מקור לרגשות עמוקים ביותר של האדם, על-פי הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, נפש האדם בנויה בעיקרה סביב הפין, אשר היה נקודת המוצא של הפסיכואנליזה בעשורים הראשונים לקיומה. בתקופה זו, נעדרו נשים מהעשייה המחקרית שממנה התפתחה התיאוריה הפסיכואנליטית. גיליגן (1982) מבקרת את התיאוריה הפסיכואנליטית על כך שלטענתה חסר בה מידע בעל חשיבות מכרעת לגבי מחצית מהאוכלוסייה בה התיאוריות היו צריכות לעסוק – הנשים; וכן על כך שבמקום לתאר חוסר זה כמגבלה של התיאוריה, הציגו זאת התיאורטיקנים כמגבלה בהתפתחותן של הנשים. באופן דומה לביקורתה על תיאוריית התפתחות המוסר של קולברג, טענה גיליגן גם ביחס לפסיכואנליזה, כי חוסר ההכרה של התיאוריה בהבדלים בין המינים והחלתה באופן זהה על כולן/ם, ממקמת את הנשים בעמדה התפתחותית נחותה ביחס לגברים. הפתרון שהציעה לכך הוא פיתוח מודל שיסביר את ההבדלים בין במינים, ותאוריות שונות שיתארו את ההתפתחות הנפשית של שני המינים. מחיקת הנשים מהתיאוריות הפסיכואנליטיות נובעת על פי גיליגן מעמדה פטריארכלית, המעוניינת בהנצחת נתק רגשי בין גברים לנשים במערכות יחסים הטרוסקסואליות, כדי להבטיח את המשך הדומיננטיות שלה בחברה. אם מערכות היחסים בין גברים לנשים יהיו שוויוניות, שליטתה של הפטריארכליות בחברה עלולה להתמוטט.

גם הפסיכותרפיה הגופנית שפותחה בתחילת המאה ה- 20, על-ידי וויליהלם רייך (שהיה תלמידו של פרויד), מושתתת על הנחות יסוד אנדרוצנטריות מהן פותחו פרקטיקות טיפוליות, תוך התעלמות מהבדלים בהתפתחות הזהות המגדרית בין גברים ונשים, החווים בצורה שונה את הקשר בין העצמי ובין האחר ואת הקשר עם הגוף. רייך וממשיכיו - ג'ון פירקוס ואלכסנדר לואן – אמנם יצאו נגד הפיצול הקרטזיאני, בין המהות הגופנית למהות הנפשית, ואף הגדירו פיצול כזה כפתולוגי, אך בשאיפתם לחבר בין הרובד הגופני לבין הרובד הנפשי-חייתי, זנחו את ההבדלים המגדריים. בהיעדר התייחסות להשלכות השונות שיש לפיצול זה על גברים ועל נשים בחברה, הם בעצם תרמו להנצחת הפיצול. האישה נתפסה על-ידם כיצור היסטרי, שכולו תשוקות ורגשות בלתי מווסתים, בעוד שלגבר יוחסו תכונות רציונאליות, אסופות ושקולות. תיאוריות אלו למעשה ניסו לנסח התנהגות אנושית במונחים של התנהגות גברית בלבד (שקד, 2015).

בהמשך התפתחותה של הפסיכואנליזה, גישת יחסי האובייקט, שפיתחה מלאני קליין, שמה במרכז הבמה הטיפולית את היחסים המוקדמים בין האם לילד, והסיטה את מרכז ההתפתחות מן האב לאם. בכך שינתה קליין את מסגרת ההתייחסות של החשיבה הפסיכואנליטית. לא רק שהייתה זו אישה אשר הגתה תיאוריה זו, היא גם תפסה את השדיים כמרכזיים בהתפתחות חיי הנפש.

ג'סיקה בנג'מין, פסיכואנליטיקאית ופמיניסטית אמריקאית שהושפעה מחשיבתה של קליין, מנתחת בספרה "כבלי האהבה" (2005) את יחסי הגומלין בין אהבה לשליטה; בין אובייקט לסובייקט, ומנסה להסביר כיצד מעוגנת השליטה בנפשם של הנשלטים. בנג'מין קוראת תגר על הפיצול הנשי-גברי, בטענה כי הדיון על סמכות במסגרת הפרוידיאנית מתרחש באופן בלעדי בעולם הגברי. המאבק על הכוח מתנהל בין האב לבן, לאשה אין תפקיד במאבק זה. אדרבה, היא מוסיפה: "כפיפותה של האישה לגבר נתפסת כמובנת מאליה ובלתי נראית". לכן, נתפסת תיאוריה זו כמנציחה את דפוס היחסים הפטריארכליים בין המינים, משמרת את מיקומן המוכפף של הנשים ומשקפות את הקוטביות התרבותית של הרציונליות הגברית מול הפגיעות הנשית. בין השאר, יצאה בנג'מין כנגד רעיון תסביך אדיפוס כהסבר יחידי להתפתחות נפשית, והרחיבה אותו כך שיכלול גם את מאבקה של האישה על עצמאותה, באופן ששני השותפים הבין-סובייקטיביים פעילים ושווים. על הבסיס הזה בנתה בנג'מין את מחקריה.

בנג'מין מאתגרת את התפיסה של פרדיגמת יחסי האובייקט, שבה האם היא אובייקט לפנטזיה ולהתפתחות של הילד, ומציעה לראות את האישה כסובייקט עצמאי ובלתי תלוי – לא כבעלת השד המעורר את הגבר, לא כבעלת השד המספק את התינוק, אלא כבעלת תחושות אישיות של היותה בעלת שד (ירום. 2005). בהקשר הזה האישה היא זו אשר מגדירה את זהותה, באופן שאיננו נתון רק בידי מוקדי כוח המשעבדים את חירותה.

השד הנושם – פרקטיקות של התנגדות

נשים רבות וחוקרות פמיניסטיות פעילות במאבק על שליטה רבה יותר בהחלטות הרפואיות המשפיעות על חייהן, בייחוד בכל הנוגע לסרטן השד. וכך 'הפוליטיקה של השד' דרשה מנשים אלו להעלות התמודדות פרטית לזירה הציבורית. ככל שנוספה לשדיים משמעות ציבורית-חברתית, הלכה ונדחקה משמעותם האישית הדינאמית.

למרות המאמצים שנעשים על-ידי התנועה הפמיניסטית להחזיר את הבעלות על השד לאישה, הפתיחות הציבורית לכך עדיין בחיתוליה. תכנית טלוויזיונית בריטית עלתה בחודש מאי 2015 על המוקד, לאחר שהציגה אישה חשופת שדיים לצורך הדגמה לגילוי מוקדם של סרטן השד. לא מעט צופים הביעו קולות שיצאו נגד השימוש הנצלני של גוף האישה. היו כאלה שסתם צעקו "ציצים" ואחרים קראו להשתיק את המהומה ו"לשחרר את הפטמה".

התנועה המודרנית לשחרור האישה, שקמה בהמשך למאבקן של הסופרג'יסטיות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, סירבה לקבל את "המובן מאליו" לטובת שימור הסדר הנאות, וכך שריפת החזיות הייתה אחת הפרקטיקות המסוקרות שנעשו במסגרת ההתקוממות הנשית, במטרה להתנגד לסמלים המייצגים עבורן דיכוי. מדובר היה בתעוזה שערערה על הרעיון הבסיסי של שליטה שמקורה בגורם חיצוני, ובקריאת תיגר רמה על המוסכמות החברתיות. מאותו רגע ואילך, יכלו הנשים 'לשחוט פרות קדושות' ולהחליט בעצמן אם ללבוש חזייה, אם להיניק ואפילו אם לבצע ניתוח של שחזור שד. בהקשר זה, ביטאו בחירותיהן את היותן של נשים סובייקט עצמאי ובלתי תלוי, וכן אפשרו יותר מרחב לצרכיהן ולמאוויהן של הנשים, שלהן, בסופו של דבר, השדיים שייכים.

לסיכום

"אל שדיי" הוא אחד הכינויים לאל המקראי. מאמר זה הוא מעין משאלה –קריאת תפילה לאלוהים מתוכה בוקע קול נשי צלול וברור הדורש להחזיר את השדיים הלא-מנוצלים למי שהם שייכים באמת, לאישה.

תהליך כריתת השד, הזמין אותי לדיאלוג מחודש עם השדיים הנגועים והחולים שלי, שהפכו מכורח הנסיבות לאובייקטים נראים ומדוברים. דיאלוג זה הפגיש אותי מחדש עם נרטיב אישי המעצב את החוויה שלי כלפי עצמיותי, גופי, נשיותי ומיניותי. השינוי הגופני בעקבות כריתת השדיים והשחזור ללא ספק חייב אותי לתהליך הסתגלות מחדש לאותו עצמי גופני שעמל להעלים את צלקות הכריתה ופצעי הזמן.

אני מודה שהופתעתי מהעוצמה שיש 'בוויתור' על הפנמת אובייקט הנחשב 'ליהלום הכי מלוטש שעל כתר הנשיות'. כך שעבורי, בכריתת השד ובשחזור היה גם צד מעורר השראה: הניתוח הוא לא עוד תהליך טרגי, והשד אינו עוד אידיאל נשגב עליו משליכים גברים את ערגותיהם הארוטיות, אלא מזמין אותנו הנשים להתמקמות סובייקטיבית בנוגע למשמעותו החדשה של השד ולשימוש בו, מעבר להתניות חברתיות ופוליטיות.

תהליך כריתת השד מערער מאד את הזהות הגופנית והנפשית בקרב נשים רבות המתמודדות איתו. יחד עם זאת, עשויה להיווצר דרכו הזדמנות פז לתור אחר אזורי גופנפש נשכחים או לא מודעים. אזורים מדוכאים המתקיימים על הרצף שבין פסיביות לאקטיביות, בין העולם הפנימי הנשי לבין החלקים הגבריים שבאישיות. ייתכן שאנו נקראות כעת להתמקם מחדש מול אזורים בגופינו ובנפשנו, ולחגוג היבטים חיוניים של ההתגלמות שלנו. ממקום של אין אונות ושתיקה - למרחב של אקטיביזם אישי וחברתי.

 

מקורות

ילום, מ. (1999). ההיסטוריה של השד. הוצאת: זמורה ביתן.

אומברטו, א. (2010). תולדות היופי. הוצאת: זמורה ביתן.

גרשפלד-ליטוין, א. (2014). אובדן שד בעקבות סרטן: תהליכי אבל וייחוס משמעות – מחקר איכותני.

גיליגן, ק. (1982). בקול שונה - התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה. הוצאת: ספרית הפועלים.

שקד, א. (2015). הרצאה: פסיכותרפיה גופנית ומגדר

בנג'מין, ג. (2005). כבלי האהבה. הוצאת: זמורה ביתן, דביר.

ירום, נ. (2005). "כבלי האהבה" ומעבר להם – על מישנתה של ג'סיקה בנג'מין, אתר פסיכולוגיה עברית: .

כהן, ש. (2015). ארכיטקטורה גופנית כמראה חברתית-פוליטית. אתר פסיכולוגיה עברית.

 

הערות

1. כתיבה אוטו-אתנוגרפיה היא כתיבה חווייתית של החוקר מתוך ניסיונו האישי, שמטרתה לשלב בין עקרונות תיאורטיים לסיפור האישי שנכתב בדרך כלל בזמן התרחשותו.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, ש. (2016). אל שדיי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 13/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3366

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס19/1/2016

תודה על כתיבה חשובה ואמיצה. אני מתחברת בכל נימי נפשי לתנועה שעשית כאן, של עיבוד הניסיון האישי הכואב באופן שמחלץ ממנו הזדמנות לצמיחה נפשית ומקצועית, והפיכת הסבל לחוויה מעשירה שהעניקה לך נקודת מבט ייחודית ורבת ערך.

לקריאה נוספת אני ממליצה בחום על מאמרה של עינת אברהמי "שחזור שד: זרות מגולמת בגוף" באסופה "כאב בשר ודם" בעריכת אורית מיטל ושירה סתיו.

בריאות שלמה לך, שירלי.



שרי אדלשטייןשרי אדלשטיין18/1/2016

"דיאלוג מחודש עם אובייקט". שירלי יקרה- בסוף המאמר סיימת אותו עם "מעבר לחברתי ולפוליטי",שהרי במה שכתבת,שקשה לקרוא לו מאמר, קיים האישי ביותר,שכן הרי זו חוויתך הכואבת תרתי משמע עם אובדן ,ושיחזור חלק מגופך-"אל שדי"שזוהי קריאה דיאלקטית,(שוודאי שמת אליה לב),שכן זהו גם שמו שם אלוהים- אלוהים שעבור כל אחד/ת הינו שם הכתובת שניתן לקרוא אליה,כאשר אנו ניזקקים לקפיצת האמונה-למסלול של אמונה שאנו עושים -כאשר אנו קרובים ובד בבד גם רחוקים ממה שהוא אנחנו-גופנו כפי שקרה לך- תודה על כתיבתך ,האמיצה הנפלאה ששפכה אור עבורי, על אחד השמות המנוכרים של אופרציה ניתוחית.