אימא־חור־אני הוא פיקציה ביוגרפית הגולשת אל הכתב על גבי תו קולי, מלודיה שיוצרת פסקול חיים. בחירת המילים והניסוחים הוכרעה על בסיס פונטי שהוא למעלה ממשמעות. זהו סיפור חיים משוכתב על אודות יצור כלאיים בַּתְאֵם ועל אודות המירוץפנימה־החוצהמהבולען הנרטיבי.
סיפור של פסיכואנליזה פרטית, השוזר מסה פרוזאית מטושטשת חוקים ועולצת המצאות. בגרעין קיימת תמונה בעלת רושם עז וגורלי — תמונת חתונה נקייה מראש החתן, שממנו נפטר אבי האישה הכותבת — ונושא האישה הבלתי אפשרית — שושנת הספר.
מהלך הכתיבה הריפויי הִשִׁיר את כובד לִבה של הכותבת מול הדמויות הפועלות, שהכבידו בשעתן, ורוקן אותן מתוכנן הרעלי. מסע של כתיבה מרוכז בנחושתיים: להוציא מנקודת יש־רק־מקום ולהוביל לנקודת יש־גם־מקום — ממוצא ליציאה.
מהפסיכואנליזה מובאים השפה עם הגוף, ואילו בנוף האישי חוגגים עם האם והאב בסלטות ובמחול שדים, בהעלאה באוב ובשפעת פעולות היסח הדעת כמרד בכפיית ההזדהות. אימא התחתנה, התגרשה, התחתנה, ילדה, קראה, אספה, שמרה, פילחה, קנתה, חלתה ומתה. אבא שמר חניה קרובה שנתגלתה כמקום מבטחים. אלו ששנאתי־אהבתי, ושמהם חייתי את המנוסה, שבו להעניק את חסד המילה האחרונה: המילה הנכתבת.
סיפור חשוף זה מזמין להמר יחד על תהליך פסיכואנליטי שהלך רחוק מספיק כדי למצוא עלה כותרת אחד מפרח לב הזהב ולהניחו חזרה בשלווה על לב רוטט. וזו גם נגיעה — לא ביד קלה — במארב המוות, בפיסות שהוא תולש בהלכנו בדרך כל בשר. ציפור טרף מחופשת בחלוקים לבנים מאִטה את יציאת הנשמה, בעת שהיא מנקרת כדי למצוץ מהגוף את טפיליו.
מטפורות וריאליזם בונים יחד חוט שדרה, הניצב כדי לתת את עדותו נעדרת הפשרות לעולם הקריאה.