פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×צילום מאת Nisim Touitou
Nisim Touitou ©
זכור אותי

צאי מההיסטריה: מחשבות על פרויד ואליזבת, על תאווה אסורה ועל אם שנעלמה

במאמר זה אציע מפגש מחודש עם אילונה וייס הלא היא "אליזבת פון ר.", המטופלת החותמת את הספר "מחקרים בהיסטריה". לאורך המאמר נתלווה אליה ואל פרויד בצעדיהם הראשונים בתוך שדה לא נודע, שיהפוך לימים להיות "השדה הפסיכואנליטי". נתחקה אחר האבחנה שאליזבת מקבלת: "היסטריה" תוך הסתכלות על ניצני החשיבה הטכניים והתיאורטיים של פרויד. לבסוף נתהה מה היה קורה לו פסעה אליזבת לתוך הקליניקה של 2014? איך הייתה פוגשת אותה הפסיכואנליזה?

מאמרים | 22/9/2014 | 6,334

תגיות:

 

צאי מההיסטריה!

מחשבות על פרויד ואליזבת, על תאווה אסורה ועל אם שנעלמה

 

מאת ד"ר מריאנה גייטיני

 

 

 

לאליזבת מלאו עשרים וארבע כאשר הגיעו לשיאם הסימפטומים הגופניים שהכבידו עליה מזה מספר שנים; הכאבים ברגליה הלכו והחריפו כל כך עד כי קשתה ההליכה על האישה הצעירה, וכל חזותה הייתה מכופפת. רופא המשפחה שלה חושד כי מקור כאביה איננו גופני ומפנה אותה לד"ר זיגמונד פרויד, רופא צעיר ששב זה מכבר מהתמחות ויצא לו שם של מי שמטפל "במקרים מיוחדים". במפגש הראשון של פרויד עם אליזבת הוא מוצא לפניו אישה צעירה שרגליה דואבות, אינטליגנטית, לא נעדרת חן, הנושאת את סבלה בכבוד, אותו כבוד שמרגיש כריחוק ואדישות, עמדה נפשית המזכירה את "la belle indifférence" של הנשים ההיסטריות. פרויד מציין: "לא היה לי קל להגיע לאבחנה, אבל החלטתי להצטרף לזו של עמיתי [כלומר, שמדובר במקרה של היסטריה]" (עמ' 37).

ראוי יהיה להתעכב מעט בטרם נתלווה אל פרויד בגיבוש האבחנה של אליזבת. השנה היא שנת 1892 שמונה שנים לפני פרסום הספר המכונן "פירוש החלום" ועשור בדיוק לאחר הטיפול החלוצי של ברויר באנה או. סתיו בחלונות, פרויד בן השלושים ושש מתחיל להרות בתוכו את הרעיונות שיהפכו להיות זרם שיחולל מהפכה של ממש באופן שבו אנו תופסים את עצמנו. שש שנים קודם לכן, ב- 1886, הוא מפרסם מודעה בעיתון הוינאי "נויה פראיה פרסה": "ד"ר זיגמנוד פרויד, מרצה למחלות עצבים באוניברסיטה, שב ממסע לימודי לפריז ולברלין, ומקבל חולים ברובע 1 רחוב ראטהוז 7, בשעות 1 עד 2:30" (ברמן, 2002). את תיאור הטיפול באליזבת כולל פרויד בספר "מחקרים בהיסטריה" אותו הוא כותב עם ברויר, והוא גם הספר המסמן דווקא את סוף הרומן בין שני האישים ותחילת דרכו העצמאית של פרויד. אליזבת מוצגת כמקרה אחרון מבין ארבעה מקרים, אם כי מבחינה כרונולוגית היא טופלה קודם לכן. הטיפול בה נמשך החל מסתיו 1892 ועד לקיץ של השנה לאחריו, 1893. במונחים של היום היה זה כמעט טיפול קצר מועד, לפחות עבור עבודה אנליטית.

במפגש הראשון עם אליזבט מתרשם פרויד שמדובר באשה צעירה ואינטליגנטית שהאופן שבו היא מתארת את כאביה לוקה ב"אי בהירות" המנוגדת לאינטליגנציה הגבוהה שלה. הוא כותב: "הכאב היה בעל אופי לא מוגדר ואפשר היה להניח שמדובר בעייפות מלווה בכאבים. הכאב התמקד בקטע גדול, בעל גבולות לא ברורים בירך הימנית, ממנו יצאו הכאבים ועל פי רב הגיעו לדרגת האינטנסיביות הגבוהה ביותר. שם גם הייתה רגישות גבוהה ביותר של העור והשרירים ללחצים ולצביטות, ואילו התגובה לדקירות של מחטים הייתה קלה יותר" (עמ' 36). ובהמשך בעוד הוא מתאר את הסימפטומים הטקסט חושף בפנינו נתון מרתק: "אצל העלמה, כאשר צובטים או לוחצים את העור הרגיש במיוחד לכאבים או את שרירי הרגל, לובשים פניה ארשת מיוחדת במינה, המעידה על עונג יותר מאשר על כאבים. היא פולטת צעקה (עלה בדעתי שהיא דומה לצעקה הנפלטת בשעת דגדוג מתוך תשוקה). פניה מסמיקות, היא מפילה את ראשה לאחור, עוצמת את עיניה וגופה מתכופף אחורה. כל התופעות הללו לא היו חריפות ביותר אך מעוצבות בבהירות, והעידו רק על כך שהסבל היה סבל היסטרי ושהגירויים נגעו באזור היסטרי בגוף" (עמ' 38-39). נתעכב על המפגש הראשון של אליזבת אצל פרויד. פרויד צובט ולוחץ, מגיע בלחיצותיו עד לירך הימנית. מובן שיותר ממאה שנים אחרי לא היינו מעלים בדעתנו לערוך אינטייק שכולל צביטות בירך, אבל פרויד הוא רופא ומטפל בה ראשית כרופא. בתום סבב הלחיצות והצביטות מתרשם פרויד ש"הבעת הפנים לא הולמת את הכאב שהצביטה והלחץ אמורים לעורר" והוא מעריך כי הבעת הפנים הולמת את "תוכן המחשבות המונחות ביסוד הכאב והמתעוררות אצל החולה תחת גירוי של המקומות הקשורים אליהם בגוף" (עמ' 39). לבסוף מתכנס פרויד לכדי אבחנה: "היסטריה". אליזבת לא לבד, כמוה אובחנו נשים רבות במחלה המסתורית, כמעט מגיפה שהשתוללה בקרב נשות המעמד הבינוני.

נעצור ונאמר כמה מילים על האבחנה שעברה גלגולים מרובים, ועוד נשוב לגלגולה הנוכחי בהמשך. מי שהעניק למחלה את שמה היה היפוקרטס בשנת 400 לפני הספירה. היסטריה ביוונית משמעה רחם – "hystra" והיפוקראטס טען לא פחות ולא יותר שכאשר הרחם לא מתמלא בנוזלים כנדרש הוא הופך לקל משקל ומתחיל לנדוד בגוף, כשהוא מגיע לאזור בית החזה הוא גורם לחנק ולכל התופעות המזוהות עם ההיסטריה. בין התסמינים נמנו: עלפון, עצבנות, אינסומניה, אגירת נוזלים וכבדות בבטן, שיתוק זמני, קוצר נשימה, אובדן חשק מיני ונטייה כללית "לגרום צרות". בתקופה הויקטוריאנית נתלו הסיבות למחלה במחסור בפעילות מינית; פוריטניות, צניעות, איסורים, כל אלו נתפסו כדשן עשיר להתפתחות ההיסטריה. בהתאם לסיבה כך הפתרונות הויקטוריאניים המוקדמים שהוצעו לחולות; להתחתן!. מפלט אחרון להפרעה היה לא פחות ולא יותר מעיסוי האגן על ידי נשים מיילדות עד להשגת מה שקראו לו "פארוקסיזם היסטרי" שהיה ביטוי יפה ומקצועי לאורגזמה פשוטה.

לעומת זאת הטרמינולוגיה הפסיכואנליטית מעניקה את האבחנה היסטריה לתופעות נפשיות בטווח רחב יחסית אולם לכולן מכנה משותף: חוסר יכולת לדבר את המשאלות האסורות, בעיקר המיניות, וגלגלון הסימבולי לתוך הגוף, כך שתורו של הגוף לדבר את שהנפש לא יכולה לשאת.

נחזור לפרויד ואליזבת של שנת 1892. פרויד שב זה מכבר משהות ארוכה בפריס שם התמחה אצל שארקו בטיפול היפנוטי בהיסטריה, אלא שבתוכו מתחילה להבשיל האפשרות להמיר את הכלי ההיפנוטי בכלים אחרים, סוגסטיביים פחות, פסיכואנליטיים יותר. תחושתו שאליזבת יודעת משהו על מקור מחלתה מאפשר לו לשאול הניתן להחליף את ההשפעה ההיפנוטית ב"שחזור סיפור הסבל... סילוק החומר הנפשי הפתוגני, שכבה אחר שכבה" (עמ' 41-42). זהו רגע מפנה בהתפתחותה של הפסיכואנליזה, הסמכות שבאקט ההיפנוטי מפנה את מקומה למטופל שמתחיל להיות שותף פעיל (או לכל הפחות במצב הכרה תקין) באנליזה שלו. ניצנים ראשונים למפנה זה ניתן למצוא עוד ב 1890 במאמרו "הטיפול הנפשי" בו הוא מציין כי "החולה קובע הרבה יותר מן הרופא". אבל מה קובע החולה? האם קבעה משהו אליזבת במהלך טיפולה? לעיתים נדמה כאילו אליזבת איננה אלא כלי קיבול לסימפטומים היסטריים, שכל שיש לעשות הוא לעקור אותם מתוכה, כמוגלה שיש לחלץ מפצע (Schafer, 2001).

עם זאת, פרויד מתחיל לתהות על הקשר שבין סימפטומים לסיפור, ומעמדו של הסימפטום עובר פיחות משמעותי, עד שלבסוף מתייחס אליו פרויד כמעט כנתון אנליטי. המעבר מסילוק מכני של הסימפטום (רכיבה על סוס, היפנוט, וכו') לסילוקו באמצעות הבנת מקורו ומשמעותו היה גורלי (חיימוביץ, 2010). באחת ההרצאות שלו, פרויד מציג גלוית דואר ועליה תמונת בן כפר בחדר במלון, המנסה לכבות נורת חשמל כאילו הייתה נר. פרויד מעיר "זה מה שאתם עושים כשאתם מתייחסים אל הסימפטום ישירות: מה שעליכם לעשות הוא לחפש את המתג" (Hanns, 1944). נלך לחפש עם פרויד ועם אליזבת את המתג, ראשית נשכב על ספת האנליזה. בתחילה משוחח פרויד עם אליזבת על תסמיניה אולם הוא משער שכל ניסיון להציע לה טיפול נפשי, עשוי לרמז, גם אם באופן לא מודע, כי היא נושאת בתוכה סוד, חבוי במעמקי הלא מודע שלה, סוד שאליזבת לא רוצה לגלות. פרויד חושש שהיא תברח מהטיפול כל עוד נפשה בה, בצעדים כושלים בהתאם לסימפטום שלה, אבל בדרך החוצה. כדי לקנות את אמונה, מציע פרויד חודש של טיפולי חשמל ומסאג` ובתוך כך הוא גם מכין אותה לטיפול נפשי. הוא בוחר בחירה דרמטית לתקופה ההיא, דרמטית וחריגה: הוא מבקש מאליזבת לספר לו את סיפור חייה, לפרוס נרטיב. הייתה זו בין הפעמים הראשונות שסיפור החיים הפרטי היה רלוונטי, ודאי האפשרות שרופא יתעניין בסיפור חייו של החולה. "...כאשר ניגשים לטיפול קתרטי מסוג זה מיד נשאלת השאלה: האם החולה מודעת לסיבת הסבל שלה? אם כן, אין צורך בטכניקה מיוחדת כדי לאפשר לה לשחזר את סיפור הסבל. העניין שמגלים כלפיה, ההבנה שמוכיחים לה, התקווה להחלמה שמעוררים בה, כל אלה אמורים להכריע לטובת הויתור על הסוד" (עמ' 41). באופן מעניין פרויד לא מתייחס לקשר הטיפולי או לעצם בניית הנרטיב כאל הגורם המרפא. הנרטיב איננו אלא מפתח, מפתח לפתרון החידה, חידה שיש לפצח אותה, חידה ארכיאולוגית כמעט, עלינו למצוא את הישוב שנבנה מתחת לכל התל הזה, את המקור הקדום ביותר לפריצת הסימפטום "כך הגעתי באמצעות האנליזה השלמה הזאת, לשיטת טיפול שעיקרה סילוק החומר הנפשית הפתוגני, שכבה אחר שכבה, שאנו רגילים להשוותה לטכניקות החפירות בהריסותיה של עיר" (עמ' 41-42).

והנה נפרש לפנינו סיפורה של אליזבת הלא היא אילונה וייס. אילונה הייתה הבת הצעירה מבין שלש בנות, ללידתה קדמה משאלה שייוולד בן. אילונה הייתה כאמור בת. אבל נראה שהיא גם הייתה קשובה למשאלות הלב הללו של אביה שמתואר על ידי פרויד כ "עליז ותאב חיים", והיא "חשה חוסר שביעות רצון מעובדת היותה נערה והייתה מלאה בתוכניות שאפתניות, רצתה ללמוד באוניברסיטה או לרכוש השכלה מוסיקלית וכעסה מאד על המחשבה שבנישואין תאלץ להקריב את נטיות לבה ואת חירותה" (עמ' 43). מהכתיבה עולה ונחשפת גם מורכבותו הנפשית של פרויד, נטייתו החדשנית לצד היותו בן המאה שלו, מאה שבה לנשים לא הייתה עוד זכות בחירה שלא לדבר על חירויות מיניות או על האפשרות ללמוד באוניברסיטה.

נשוב לאילונה. כשבגרו הבנות עברה המשפחה להתגורר בעיר הבירה, שם היטיבו עמה הימים והעניקו לה חירות יחסית. אולם שם גם נחתה על המשפחה המכה הראשונה מני רבות. האב לקה בליבו בפתאומיות ובמשך חצי שנה סעדה אותו בתו הצעירה. פרויד כותב: "חצי שנה שבה הבטיחה אליזבת לעצמה את המקום העיקרי ליד מיטתו" (עמ' 44) (ההדגשה שלי). מעניינת בחירת המילים של פרויד, בחירה שעוד תתבהר בהמשך. לעת עתה רגליה של אליזבת אינן כואבות וכל כולה בטיפול באביה החולה. אולם לאחר תקופה קצרה החלו הכאבים הראשונים ברגליה, כאבים מהם התעלמה, לאחר מות אביה פחתו הכאבים ולאחר שנתיים שבו שוב במלוא העוצמה. עם מות האב הלכה והחריפה מחלתה של האם, שמתוארת כמי שמלכתחילה לא הייתה בריאה במיוחד וסבלה ממחלות בעיניים. בהשראתו של פרויד ניקח לעצמנו את החירות לשאול מה לא רצתה אמה של אליזבת לראות?

אליזבת, ילדה הורית שכמוה, הרגישה אחריות על אושרה של האם, ושוב ושוב נתקלה בחוסר היכולת שלה להוות את המקור לאושר עבורה. האחות הבכורה נשאת בתום שנת האבל לבחור שהיה אומנם מוכשר ושאפתן אולם אלו לוו ככל הנראה באישיות עם קווים נרציסטיים ניכרים. בעקבות הנישואים הם עברו להתגורר במקום מרוחק, למגינת לבה של האחות, מעבר שהדגיש לאליזבת עד כמה נשים חסרות אונים בעולם שבו היא חיה. האחות האמצעית התחתנה אף היא עם בחור שנראה יותר מבטיח ופרויד כותב בדרכו "הגיס הזה על אף שמבחינה רוחנית לא הגיע לרמתו של הגיס הראשון, היה אדם כלבבן של הנשים העדינות והרגישות, אשר חונכו להתחשבות מכל הבחינות, והתנהגותו הביאה להתפייסות של אליזבת עם מוסד הנישואין ועם המחשבות על הקורבנות הקשורים בו" (עמ' 46). אולם נראה שהצרות המשיכו לנחות על אליזבת, מצבה של האם החמיר ודרש טיפול וניתוח, אליזבת כמובן טיפלה באם (אם כי בהקשר שלה שלא כמו עם הטיפול באב, לא מוזכר כל מקום ליד המיטה שלה) וכמובן הייתה מותשת.

המשפחה יוצאת לבית מרפא לנסות להחזיר לעצמם ובעיקר לאליזבת את הכוחות, אולם במהלך הנופש לאחר טיול קצר בהרים הולכים ומחריפים כאביה של אליזבת ומאז היא כמעט ולא מסוגלת עוד ללכת. אליזבת הפכה להיות החולה של המשפחה. אבל לא לאורך זמן, מצבה של האחות האמצעית החמיר בעקבות הריונה ואליזבת ואמה נקראו בדחיפות. הנסיעה הייתה טראומה נוספת, וההגעה למיטת החולה הפגישה אותם עם ההבנה והידיעה שלא הספיקו להיפרד ממנה וכך, בתוך זמן קצר נִחתת על נפשה של האשה הצעירה טראומה שנייה, אובדן נוסף.

פרויד אמפתי לכאבה של אליזבת, אבל האמפתיה היא מבחינתו גם סכנה, הוא פונה אל המטופלות הראשונות כרופא הופנה אל פציינטית. ההכשרה הרפואית דורשת "אובייקטיביות מדעית" במפגש עם הסימפטומים והסבל האנושי, כזה שיכול להתגבר על התלונות שעל פני השטח במטרה לטפל בבעיה "האמיתית". אחרי הכל הפציינטים הראשונים שלהם היו גופות שלא הרבו להתלונן כאשר ניתחו אותם במטרה ללמוד אנטומיה (Sachs, 2005). חמלה נחשבה למסוכנת אם היא הסיטה את תשומת לבו של הרופא מלמצוא את הסיבתיות האמיתיות לתלונות שלו. דרך ארוכה נדרשה על מנת לשוב אל המטופל ולחקור ביחד אתו את הכאב שלו. ואכן פרויד כותב כי כל מכות הגורל האלו שנחתו על אליזבת הם "זעזועים נפשיים בנאליים", שאין בהם בכדי לגרום להתפתחותה של היסטריה. מה גם שמצבה של אליזבת לא משתפר בעקבות חשיפת התל הראשון, הלא הוא סיפור חייה. פרויד מרגיש שהוא עומד בפני מבוי סתום. מה פשר התעלומה? למה כואבות רגליה של אליזבת? ואז ברגע של אאוריקה הוא עושה שימוש בטכניקה שלמד מברנהיים, טכניקה ששמשה להזכרות בתכנים שעלו במהלך ההיפנוזה, הוא לוחץ על מצחה ומבקש ממנה לומר את כל שעולה על דעתה, מבלי לסנן, מבלי לשפוט. בכך הוא מיילד את "כלל היסוד" הלא הוא כלל האסוציאציות החופשיות. אליזבת נענת ומספרת לפרויד הקשוב אודות בחור צעיר שליווה אותה לביתה לאחר בילוי חברתי, על השיחות אתו והרגשות עמם חזרה הביתה לטיפול באביה. הקשר הלך והתהדק ובאחת הפעמים כשחזרה עמו לביתה גילתה שמצבו של אביה התדרדר. אליזבת "שהאשימה את עצמה קשות על שהקדישה זמן רב כל כך להנאות שלה" שוב לא עזבה את אביה והקשר עם הידיד הלך והתנתק.

מה קרה לאליזבת? התשובה הפשוטה תהיה כי היא קרועה בין שתי אינסטנציות; בין האיד שעולם הדחפים המיניים בוער בו לבין אזורי הסופר אגו המורים לה לשמור על אביה, או שמא אינם נפרדים כל כך? אולי גם כלפי אביה מרגישה אליזבת דחפים, האם הטיפול הגופני בו והקרבה אליו ולממשות גופו בכל החודשים האלו לא הולידה אף היא בלבול דחפי?

בכל מקרה, טוען פרויד, אליזבת מצאה פתרון נפשי לקריעה בין חלקים שונים בתוכה, הפתרון הנפשי איננו אלא הסימפטום ההיסטרי, הגוף ידבר את שהנפש לא יכולה לבטא, אל מול המשאלות האסורות היא תאבן את עצמה, תשתק את רגליה, שום מימוש לא יתאפשר בעולם המציאותי. אליזבת נכה. אלא שהסימפטום מורכב יותר ממה שנראה במבט ראשון, ראשית הוא פרטיקולרי, קשור לסיפור האישי של המטופלת הספציפית, למקום שבו הניח האב את רגלו לחבישה (בניגוד למשל לתסמינים פיזיולוגיים כמו חום או דלקת או לפחד שממתבטא בבטן מתהפכת). שנית, הוא מקפל בתוכו הן את האיסור והן את המימוש, הוא מחליף פעולה ממשית בעולם המציאותי בפעולה בפנטזיה. בעוד הסימפטום ההיסטרי חוסם את האפשרות לפורקן במציאות הוא מותיר את הפנטזיות משתוללות להן בלא מודע. לכן לא נופתע לגלות שרבים מהסימפטומים ההיסטריים של אותם ימים לובשים צורה של שיתוק.

אולם פרויד חשב שאין די בכך כדי להסביר את התופעה, עוד תל היה מונח מתחת לתל הזה. תילים שמרמזים על חשיבתו של פרויד, חשיבה שבמובנים רבים מלווה את הפסיכואנליזה עד היום, אין די עד שמגיעים לתחתית השוקת (ויניקוט, 1974). ובתחתית השוקת, בתחתית התל, מצויים הקשרים המוקדמים ביותר, שם נמצא את התשובה לחידה שלנו. אלא שתחתית השוקת של פרויד איננה תחתית השוקת של ויניקוט, פרויד מחפש את הזיכרון הטראומטי במקום אחר, במימד האדיפאלי. ואכן אליזבת ופרויד ממשיכים בחקירה, היא מספרת שהכאבים מתחילים תמיד מאותו המקום, מהיכן שהניח אביה את רגלו "שעה שהיא חבשה את הרגל הנפוחה שלו בתחבושות חדשות מדי יום ביומו". וראה זה פלא בזמן האנליזה משתתפות רגליה של אליזבת בשיחה, בעוד שבתחילת השיחה היא הייתה משוחררת מן הכאב הרי שככל שהתקדמו והתקרבו לאזורים אלו של זיכרון "הופיעה מיד תחושת כאב, לעיתים חזקה כל כך שהיא התכווצה והושיטה ידה אל המקום הכואב. הכאב הזה, שהתעורר, נותר באותו מצב כל עוד החולה הייתה שקועה בתוך הזיכרון, והגיע לשיא כאשר עמדה לבטא את הדבר המהותי והמכריע בדיווח שלה, כאשר הגתה את המילים האחרונות בנושא זה נעלם הכאב" (עמ' 57).

ננסה להציץ לחדר הטיפולים ברגע הזה, מה קורה שם בין פרויד לאליזבת? האם הפורקן הקתרטי הזה לא מזכיר לנו משהו? הייתכן שאנחנו עדים לפנטזיה מינית משותפת בין פרויד לאליזבת, ואולי אף לכלל המטופלות הראשונות שלו. פנטזיה שמחזיקה בתוכה את הקונפליקט כולו: איפוק, הימנעות, החזקה והתפרצות שיא. אז אולי התיאוריה והטיפול גם הם חלק מהסימפטום ההיסטרי (Lear, 2005)? גם לוי (2009) מוסיף כי אין זה מקרה שחקר ההיסטריה כרוך בגילוי ההעברה, ובעיקר ההעברה הארוטית (זכרו את הריונה המדומה של אנה או) כמו גם את ההעברה הנגדית וכתמי העיוורון אליה (כאן נאלץ לדמיין את ברויר, נמלט כל עוד נפשו בו מילדו המדומיין בבטנה של אנה או). מה עבד שם בטיפול של אליזבת? האם הסיפור שספרה? האם האמפטיה שזכתה לה? האם המעבר של תכנים מהלא מודע למודע? ואולי האפשרות לבטא בתוך מה שיזכה מאוחר יותר להיות הטרנספרנס, את החלקים הארוטיים של עולמה הפנימי?

נמשיך לחקור, נצמד לטקסט. אלא שהטקסט מקוטע, נעדר לכידות, לעיתים מחורר. סביב אזורים אלו פרויד משתהה, הוא מבחין בחדות מדהימה שדווקא באותם המקרים בהם אליזבת טוענת כי לא עולה בראשה דבר, טמון חלק חשוב בהבהרת הפתולוגיה (חיימוביץ, 1995). אם המשיך ללחוץ והתעקש הרי שהופיעו הזיכרונות המשמעותיים. והרי לפנינו נבט נוסף לרעיונות הפסיכואנליטיים הנוגעים להתנגדות (Jost, 2005). עולה זיכרון נוסף, היא יוצאת לטיול עם בעלה של אחותה, מסתבר שזהו הטיול שלאחריו הוחרפו עד מאד כאביה. האחות לא מצטרפת, היא חלשה מכדי ללכת. אליזבת נהנת מהטיול, מהשיחה הקרובה והאינטימית שמתפתחת בינה לבין הגיס שלה, עולה בה משיכה אליו בעוד אחותה שוכבת חולה, האחות נפטרת, אליזבת ואמה עומדות קרועות מכאב ליד מיטתה ולפתע עוברת באליזבת מחשבה אותה פרויד מכנה "מחשבה שעברה בחטף כמו ברק המאיר בחשיכה: עכשיו כשהוא פנוי שוב, יוכל לקחת אותי לאישה" (עמ' 71). הנה עולה מה שפרויד יכנה מאוחר יותר "המשאלה האסורה" ופרויד ממשיך וכותב: "הייתה זו משיכה שכל ישותה המוסרית התקוממה נגד קבלתה בתודעה שלה" (עמ' 71). הגלגול שחיפשנו אחריו; דחפים, אשמה, סופר אגו, כל אלו הובילו לחוסר יכולת נפשית להתמודד עם הקונפליקט הפנימי ומכאן קצרה הדרך אל הפשרה של הנפש בדמות סימפטום; רגליים כואבות, משותקות, עיניים שלא רואות, ידיים שלא מרגישות. הסימפטום הוא בעצם סופה של הדרך הנפשית, סוף הניסיונות להתמודד עם הקונפליקט בדרכים אחרות. אם הסימפטום הוא דרך לייצג את הקונפליקט או יותר נכון את חוסר היכולת לחיות עם הקונפליקט הרי שעלינו להפוך אותו לייצוג מנטלי, למשהו שאפשר לדבר אותו: למילה. אם הסימפטום הוא תרגום נתרגם אותו בחזרה. שלולא כן ימשיך ויתבע את נתיב הסיפוק דרכו, הסימפטום אשר "משתכן לו במודע, כמו היה סוג של פרזיט" (פרויד, 1894, עמ' 49).

נשוב לאליזבת, היא עדיין שוכבת סובלת מכאבים נפשיים שהתגלגלו להם לתוך רגליה. פרויד שואל למה לרגליה דווקא? האם זה קשור להליכה שלה לטיול? האם זה קשור למקום שאביה הניח את רגלו? נציע גם אנחנו: אולי זה הכי קרוב לאזור האורגני שהתחיל את כל הבלאגאן הזה? אולי. פרויד שואל: האם יש כאן מימד סימבולי? האם התחושה הנפשית של אליזבת שהיא "עומדת במקום" אולי אפילו "תקועה במקום", "עומדת בודדה" (בגרמנית זהו משחק מילים בין שתי משמעויות לאותה המילה: לעמוד לבד וגם להיות ללא בן זוג), התגלגלה לממשות של כאב ברגליה? מחשבה זו, שתמשיך ותלווה את החשיבה הפסיכואנליטית, מדהימה בפשטותה וגאוניותה; לנפש יש שפה סימבולית, סימפטומים הם גם דרך מוצפנת לספר סיפור. חוסר האונים של אליזבת, הקושי "לזוז" עבר המרה לסימפטום גופני. הסימפטום הופך להיות משני יותר ויותר, יורד מכס גדולתו ונגלה כשחקן משני; ביטוי גופני של זיכרונות לא מודעים, מסמן חידתי של חוויות כואבות שלא ניתן לשאת אותן. במטרה להתמודד עם הזיכרון הבלתי נסבל, עם הדחף המציף, האגו מנסה להחליש את הרעיון על ידי ערטולו מן האפקט שנלווה אליו. באופן זמני הקונפליקט נפתר אבל האפקט המבודד ממשיך לתבוע את השפעתו במקום אחר. כך אנו נותרים עם הסימפטום; הסימבול ההלוצינטורי של המשאלה. ואכן נראה שהתרת הקשרים, לכל הפחות כפי שפרויד מספר לנו, מובילה להקלה סימפטומטית משמעותית.

לקראת סוף הטיפול פרויד משוחח עם אמה של אליזבת ומעודד אותה לנסות לדבר בפתיחות עם בתה, מסב את תשומת לבה לקשר עם הגיס האלמן, האם לא מופתעת ומספרת שאכן כולם הבחינו שאליזבת מתנהגת מעט מוזר ליד הגיס, פרויד אף מגדיל לעשות ומנסה לבדוק "שידך", האם יוכלו לממש את האהבה שלהם? השידך לא מתקבל בברכה אך האם מבטיחה לנסות לדובב את בתה. והנה המקרה הראשון של הפסיכואנליזה הוא בעצם גם מקרה של טיפול משפחתי והדרכת הורים קלאסית.

בינתיים אליזבת מרגישה הרבה יותר טוב, לאט לאט חולפים הסימפטומים ההיסטריים שלה והיא הולכת ומתיישרת. מתיישרת לגמרי מסתבר. כשנה מתום הטיפול פרויד (כשהוא מונע אולי מההעברה הנגדית שטרם זכתה להכרה) מוצא דרך להיות מוזמן לנשף שאליזבת אמורה להשתתף בו, הוא צופה בה מרחוק, והיא "חולפת על פני בריקוד סוער." ואם לא די בכך הרי ש: "לאחר מכן היא נישאה, מרצונה החופשי לאדם אותו לא הכרתי".

הקריאה בעמודים האחרונים של המקרה מזכירה את הקריאה בדפיו האחרונים של רומן רומנטי או אגדת ילדים קלאסית, יפיפייה נרדמת, שתשוקתה הורדמה ביחד אתה, נסיך, נשיקה והם חיו להם באושר ובעושר. סוף טוב הכל טוב. פרויד מיישר את אליזבת, ומציע לקורא נחמה של סוף בורגני מהודק היטב. (Schafer (2001 טוען כי נראה שפרויד מניח שנמצא סיפוק בידיעה שאליזבת שבה לעצמה ולעשתונותיה וקיבלה על עצמה בכניעה ובשמחה את התפקיד המסורתי שיועד לה, אותו תפקיד שכה נאבקה בו בגבה המכופף.

התחושה הזו מלמדת לא מעט על העמדה שמתוכה עובד וכותב פרויד בשנים אלו, עמדה שתלך ותפנה את מקומה לראייה מפוכחת וצנועה יותר בערוב ימיו, שלושים שנה לאחר ריקודה הסלוני של אליזבת. בעוד פרויד מבוסם מההצלחות הראשונות שלו הרי שלו הייתה אליזבת פוקדת את הקליניקה שלו בלונדון של ערוב ימיו ייתכן והיה מעריך כי לא שחררו של הדחף הוא הפתרון כי אם חיזוק כוחן של העכבות, למען תוכלנה לעמוד טוב יותר אל מול התביעות החזקות (פרויד, 1937). ואכן לא חסרו תביעות חזקות בחייה של אליזבת.

 

אליזבת של סתיו 2014

יותר ממאה שנים חלפו מאז נעלמה אליזבת מטווח הראיה של פרויד, נשואה ומרקדת. מה עלה בגורלה? האם נותרה symptom free? האם הייתה בכלל free? אליזבת של היום היא לא אליזבת של פעם, פרויד פגש אותה מצויד בכלים שהיו בידו וחולל מהפכה של ממש באופנים בהם הקשיבו מטפלים לסיפורי חיים ובעיקר לסיפורי החיים של נשים באותה התקופה, אולם מנעד הצלילים שפרויד יכול היה לשמוע חסר היה תדר חשוב, ובכך אולי היווה תהליך מקביל לחירור סיפורה של אליזבת. החשיבה האנליטית של היום תאזין בקשב רב לתדר החסר; לאם הנעדרת. השארתה מחוץ לפריים תהווה את הנתון האנליטי החשוב ביותר בסיפור חייה של אליזבת (Schafer, 2001). ההייתה הדרתה מן השיח הנפשי והטיפולי שיקוף של נוכחותה העמומה בחיי בתה הצעירה? או שיקוף של נוכחותה העמומה בתוך קורפוס החשיבה של פרויד?

התבוננות על תיאור המקרה של אליזבת מתוך עיניים של יחסי אובייקט תחשוף פורמולציה שונה לחלוטין. בראיה כזו נתפסת ההיסטריה הקלאסית כמבנה או כארגון נפשי שנבנה במטרה להגן על הסובייקט מפני כווית יחסי האובייקט הראשוניים, על החסכים והפגיעויות שבהם. האֵם והיחסים המוקדמים אתה יתפסו את מרכז הכובד בניסיון להבין את סיפורה הנפשי של אליזבת ומכאן גם יגזרו הכלים הטיפוליים. אולם בסיפור המקרה של אליזבת, כפי שפרויד בוחר לספר לנו אותו ,התדר הזה נעדר לחלוטין. האם מוזכרת כדמות שולית למדי, שלא מקבלת תפקיד בדרמה המשפחתית, דרמה שכה שיוועה לדמות אם. אבני היסוד של סיפורה של אליזבת מונחים באופנים רופפים למדי, היסודות התפתחותיים נעדרים לחלוטין. נדמה כאילו החלו חייה מן האמצע, הרחק מעריסתה. מידע על שנות חייה הפרה אדיפליות יכול להיגזר רק מן הרמזים הדקים שפרויד מציין כבדרך אגב: "בריאותה של האם לא הייתה תקינה בגלל מחלת עיניים וגם בגלל הפרעות עצביות שסבלה מהן. בשל כך התקשרה במיוחד אל אביה העליז ותאב החיים". נראה שהוריה של אליזבת חיו בתוך פיצול קלאסי: האם המתה והאב החי. תבחר לה אליזבת אובייקט אהבה. אנחנו למדים שמדובר באם במצוקה; חולנית, נאבקת בעצביה ובבעיות העיניים שלה, נותרת ללא כל עזרה בהתמודדות עם מחלת בעלה ועם מותה הטרגי של בתה. ההייתה אמה של אליזבת ספוגה בעצמה בתוך קשייה?הייתכן שסבלה עוד קודם לכן מדיכאון וכי העיניים הראשונות שפגשה אליזבת היו חלולות ולא השיבו לה דבר מלבד את כאבה של האם? במקביל עולות שאלות על העדרה ברגעים חשובים במיוחד, היכן הייתה לכל אורך הטיפול באב ובגופו? מדוע העמיסה את התפקיד הזה על בתה הצעירה? האם הצליחה לראות את צרכיה של אליזבת? פרויד מספר לנו כבדרך אגב כי האם הייתה ערה לתחושות שעלו באליזבת כלפי גיסה, מדוע לא אמרה דבר? מדוע בחרה להיות עיוורת למיניותה של בתה ולעולמה הפנימי? ההיו בעיות העיניים שלה גם הן ביטוי גופני למה שלא רצתה לראות? ואם כן הייתכן ששקיפותה של אליזבת לא הותירה לה כל ברירה אלא לזעוק את כאבה דרך הגוף? הדיאדה המוקדמת עם האם הייתה רחוקה מלהיות טובה דיה, ועל בסיסה הרעוע הייתה צריכה אליזבת לעבור תהליכי נפרדות מאמה, לצלוח בשלום את התסביך האדיפלי ובמקביל לוותר על שנות ילדותה ונעוריה לטובת טיפול בשני הורים חולים, אחות גוססת ואבל כבד (Schafer, 2001). אליזבת שפוסעת כפופה וכאובה אל תוך הקליניקה של 2014 תקרא לעבד את הכאב הצורב שכרוך בעבודת אבל על הדיאדה המחוררת שהיא נושאת אתה, ושבוודאי תשתחזר בתוך ההעברה וההעברה הנגדית. אולי יעלו שאלות חדשות; הייתכן שהדרמה ממסכת תחושות של ריקנות ומוות נפשי? הייתכן שהמופע ההיסטרי איננו אלא מבנה הגנתי היושב על תשתית דיכאונית, כך שעדיף להרגיש את מצוקת ההיסטריה על פני הכאב הצורב והבלתי נסבל של הדיכאון? בכל מקרה סביר שהקליניקה של הדרמה והסערה תפנה את מקומה לקליניקה של הריק, של ההעדר.

אליזבת גדלה לחוש שנוכחותה שקופה (אלא אם כן לבשה מדים של אחות רחמנייה כמובן). יתכן שנבין את הדינאמיקה ההיסטרית של אליזבת כדרך יחידה שנותרה לה להישמע, כשברקע אם שהתקשתה לראות (סימבולית וממשית) ו"לקחת אותה פנימה". כך מצאה דרכים אחרות להראות ולהישמע, לכפות את תשומת הלב, למצוא קהל סוף סוף, גם במחיר של דרמה סוערת. ההיסטרית, יטען בולס (2000), חייבת להפוך לאירוע חד פעמי ובלתי נשכח, להותיר חותם בל ימחה. אולם לדינאמיקה הזו יש מחיר, בעוד בעבר היא שותקה הרי שכיום היא משתקת את המטפל שמוצא עצמו נטול יכולות רפלקטיביות הדורשות מרחב פנימי. מרחב מניח מרחק, ומרחק עבור אליזבת הוא נטישה, שמיטה, עיוורון לקיומה. החשיבה של בולאס מרתקת בהקשר זה משום שבאופן פרדוכסלי היא מגיעה למסקנות כמעט הפוכות לאילו של פרויד. לדידו, ההיסטריה היא ניסיון לדחות את שם האב, את המיניות והכתמת התמימות שהיא מביאה אתה, ובכך להמשיך את הפנטזיה הסימביוטית עם האם. ההיסטרית מכחישה את המיניות הבוגרת, ממירה מיניות בסימפטום היסטרי, ונבכך מצליחה להשאר ילדית, ראשונית, דיאדית. הארוטיזציה הנחבאת תחת הסימפטום ההיסטרי קשורה דווקא לאין; להיעדרות של האם, ומהווה ניסיון להתאחדות עמה תוך דחייה של התסביך האדיפלי, של האב, הטריאדה והמיניות הבוגרת. ובמילים אחרות נוכל לומר שאלזיבת רוצה את אמא שלה! הלא מודע שלה ינקוט בכל דרך על מנת לזכות בה, גם אם תאלץ להיות כפופה, תלויה, כאובה עד כדי כך שגופה לא יצליח להתרחק מאמה אפילו מטרים ספורים., אפילו לא בזחילה.

המעבר המחשבתי מן הפאלוס האבהי אל האוקיינוס האימהי עשוי למצוא אותנו זורקים את התינוק עם מי האמבטיה. לפני שנחטא גם אנחנו בעונג של הצפייה באליזבת המרקדת (בחיות? עם עצמי אמיתי יותר? דפרסיבית יותר?), ראוי שנזכור כי במעבר לדיאדה האמהית עשויים גם אנחנו ללקות בנקודות עיוורות, כאלו שישאירו בחוץ את גופה ומיניותה של אליזבת.

נפרד מאליזבת לעת עתה, לא בלי שנאלץ לכבוש בתוכנו את הסקרנות לדעת מה יעלה בגורלה, איך תפגוש אותה הפסיכואנליזה של שנת 2114, איזה סיפור יסופר על אליזבת? בכל מקרה נקווה שיוטב מצבה, שתעמוד על רגליה.

 

מקורות

בולס, כ. (2000). היסטריה. תל אביב: תולעת ספרים, 2009.

ברמן, ע. (2002) המסע הארוך: דרכו של פרויד אל שיטת הטיפול הפסיכואנליטי, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד. בתוך: פרויד, ז. הטיפול הנפשי. עם עובד: 2002

ויניקוט, ד.ו. (1974). פחד מהתמוטטות. בתוך: ויניקוט, ד.ו. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד: תל אביב, 2009. 291-301.

חיימוביץ, ש. (2010). פרויד והפסיכיאטריה. על "מחקרים בהיסטריה". רסלינג.

לוי, א. (2009).על תעתועי ההיסטריה ועל היסטריה של כריסטופר בולאס. בתוך: בולאס, כ. (2000). היסטריה. תולעת ספרים.

פרויד, ז. (1893-1895). העלמה אליזבת פון ר'. מתוך: פרויד, ז. שתי נשים היסטריות. סיפורים פסיכואנליטיים. ספרים: הוצאה לאור, 2004.

פרויד, ז. (1937). אנליזה סופית ואינסופית. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד, 2002. 201-227.

Freud, S. 1894. The Neuro-Psychoses of Defense. Standard Edition, 3:45-61.

Hanns, S. (1944). Freud, Master and friends. Cambridge: Harvard University Press.

Jost, C. (2005). Elizabeth von R. and the logic of parasite. American Imago, 62, 149-155.

Lear,J. (2005). Freud. New York: Routledge.

Sachs, D. M. (2005). Reflections on Freud's Dora case after 48 years. Psychoanalytic Inquiry, 25: 45-53.

Schafer, R. (2001). Conversation with Elizabeth von. R. In: Storms in her head: Freud and the construction of hysteria. Dimen, M & Harris, A (Eds.). Other Press: New York.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גייטיני, מ. (2014). צאי מההיסטריה: מחשבות על פרויד ואליזבת, על תאווה אסורה ועל אם שנעלמה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3183

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רוני זנד-שנירוני זנד-שני1/10/2014

בדיוק כשחשבתי לעצמי לאן נעלמת... איזה כיף!!.

נפתלי אדרינפתלי אדרי29/9/2014

מאמר מרתק אבל. מאמר מאוד מעניין יפה ומסקרן. יש שם רק שתי דעות קדומות וותיקות לגבי היפנוזה, שהיום לדעתי כבר לא רלוונטיות:
- 'הסמכות שבאקט ההיפנוטי מפנה את מקומה למטופל שמתחיל להיות שותף פעיל (או לכל הפחות במצב הכרה תקין) באנליזה שלו'
- 'המעבר מסילוק מכני של הסימפטום ( היפנוט, וכו') '

למעשה יש הרבה דרכים להיפנוזה שאינן סמכותיות כלל
והמטופל (והלא מודע שלו) שותף פעיל, וכן במצב הכרה 'תקין'.

בטיפול בהיפנוזה, ובהיפנואנליזה ישנה ומודרנית- לא תמיד מדובר בניסיון ל'סילוק מכני' של הסימפטום, אלא לעיתים בחקירה היפנוטית-אסוציאטיבית של חוויות, רעיונות, זכרונות הקשורים בסימפטום או בבעיה, תוך הבנה שתהליכים לוקחים זמן ותשומת לב גם לתהליכי ההעברה וההעברה הנגדית ולמצב התודעה הלא מכוון (יחסית) של המטפל. פרויד אגב המשיך לעשות את זה גם אחרי שנטש רשמית את ההיפנוזה :) לדעתי אפשר אפילו לומר שכל תקשורת 'פסיכואנליטית' רגשית ואנושית היא במהותה גם מהפנטת, מרכזת,מסקרנת,מעניינת (כמו המאמר של הכותבת!), ובכל מקרה העיקר שמאפשרת ללא מודע של המטופל (והמטפל) להעלות עוד אסוציאציות

מקסים בן אמומקסים בן אמו29/9/2014

מעניין ומחדש. מאמרך מאוד עניין אותי והפרשנות העכשווית של המקרה של פרויד גם, אם כי נדמה כי פרויד לקח כבר אז בחשבון את 'הציר האימהי' והשבר הנרקיסיסטי של אותה מטופלת אך בזמנו עדיין הוא היה רחוק מהתיאוריזציה שלו המאוחרת על הנרקיסיזם. מה שאת מבינה כהדרכת הורים בפנייתו של פרויד לאם היא לדעתי בקשה שלו אליה להתייחס ברצינות יותר להעדר יחס אימהי הולם. מאחר ולפרויד יש יותר הבנה מבנית ופחות התפתחותית של הנפש הוא יעדיף להתייחס לציר האימהי הנרקיסיסטי במובנים של הזדהות ראשונית שאז במקרה של המטופלת אליזבת ניתן להבין שהיא מזדהה עם האם בדרך ראשונית מאוד, היא הופכת להיות היא עצמה, וזאת מתוך חוויה שהיא איננה hfukv לקבל אותה.(to be במקום to have). ,תודה על המאמר.

מיכה וייסמיכה וייס29/9/2014

מרתק וקולח. מריאנה, נהניתי מאד- כתוב מעניין, ומעביר את גלגוליה של הפסיכואנליזה דרך טיפולה של אילונה וייס באופן משכנע.