המטוס ושברו
סיפור אישי על טראומת מלחמת יום הכיפורים, סמליותה וההתמודדות עימה
מאת משה אלון
מלחמת יום הכיפורים שלי התחילה בקיץ 1973. בחופשת הקיץ, בין שנת הלימודים השנייה לשלישית באוניברסיטה, בלימודי הפסיכולוגיה, אז עבדתי כמדריך בקייטנה של ילדי נהגי "אגד" בחוף באשדוד. לאחר שני מחזורי הדרכה חינניים, עם צוות מדריכים צעירים, הוחלט להעניק לנו כמחווה טיול דו-יומי לצפון הארץ. באוטובוס של "אגד" נסענו צפונה בחודש אוגוסט לסוף שבוע. בערב לנו בטבריה, למחרת טיפס האוטובוס לרמת-הגולן מדרומה לצפונה. שבת שלווה, שקטה, האוויר כאילו עומד מרוב עייפות וחום, שקט שלא מסגיר כלום. עברנו על פני אתרים המוכרים לי היטב ברמה: הישוב מבוא-חמה, שגרעין הנח"ל שלי הקים ב – 1968, קיבוץ רמת מגשימים, מפל גמלא, יישובי הדרוזים, ברכת רם. מקומות קסומים, יפים, תחושת ביטחון, תחושה שזה שלנו לעד, שום דבר לא העיד מה יתחולל כאן בעוד פחות מחודשיים ימים.
בביתי בינתיים חיכתה לי הצבה קבועה כקצין מילואים-מ"מ חרמ"ש בגדוד שריון. מקום מושב הגדוד בבסיס שורק ליד רמלה. איציק, צביקה ואני, שלושה קצינים צעירים, שרתנו יחד בסדיר כמדריכים בבית-הספר לקצינים, הוצבנו לאותו גדוד, לאותה פלוגה. מפקד האוגדה, מוסה פלד, זימן אותנו לריאיון היכרות, אמר מספר מילים על האוגדה-חטיבה-גדוד והנה אני מפקד מחלקה בפלוגת חרמ"ש בגדוד שריון. וכן, אני מוזמן עוד בחודש אוגוסט לתרגיל אוגדתי-שלדי במרחבי צאלים. בסיס צאלים היה אחד הבסיסים הלא אהובים עלי: תנאים קשים, אימונים קשים, לילות ללא שינה. והנה באוגוסט 1973 אני מתייצב בבסיס צאלים לתרגיל שלדי, תלת-יומי. אני עם קצין ותיק ממני עולים על זחל"ם ומייצגים בתרגיל פלוגה או גדוד. אנחנו מתחילים בנסיעה, תוך חצי שעה אני מוצא עצמי שרוע על רצפת הזחל"ם וישן עמוקות. זה נמשך שלושה ימים: מפעם לפעם התעוררתי, ביררתי מה נשמע. הקצין שהיה איתי בישר לי שכבשנו ביעף מספר יעדים, "טיאטאנו" אותם ואנחנו ממשיכים ליעדים הבאים. מכל התרגיל האוגדתי זכורה לי העייפות, השינה, הכיבושים ביעף, והכי חשוב שהחרמ"ש נע מאחור, אחרי הטנקים: הטנקים עושים את עיקר העבודה, אנחנו באים בגל השני רק לוודא, להבטיח, להשלים דברים קטנים...
ערב יום הכיפורים 1973. עדיין אין סימנים ברורים שמשהו עתיד להתרחש למחרת. התוכניות כרגיל: מבית הורי בבת-ים אלך רגלית בערב לבית הכנסת ביפו, משם לאחר התפילה אמשיך ללב יפו לביתו של חבר, שם נדברנו החברים מיפו ו"הצופים" להיפגש. ואכן לקראת השעה שמונה בערב התכנסנו החברים פרט לאחד. אותו אחד היווה מוקד שיחה למספר דקות לאחר ההתכנסות: הפראייר שחתם קבע בצבא, ש"אכל אותה" עכשיו ולא קיבל חופשה. כן, מדברים על איזו שהיא כוננות בצה"ל, אבל בתפקידו הלא קרבי? ולאחר מספר דקות של לעג, פנינו לעיסוקים אחרים להעברת הזמן וביניהם משחקי שש-בש לוהטים. קרוב לחצות נפרדנו והחלה הצעדה חזרה לבת-ים. הרחובות שקטים, אף רכב לא נוסע על הכביש, עידן האופניים טרם החל.
שבת בבוקר, יום הכיפורים. אני עדיין בתקופה שהיום והתפילה משמעותיים לי: ברמה אישית זהו יום ההולדת שלי בתאריך העברי, מבחינה משפחתית גרתי עם הורי שהם דתיים-מסורתיים והיום מאד משמעותי להם. עדיין האמנתי והזדהיתי עם היום ברמה דתית ( יום צום, עינוי ושל חשבון נפש...). השעה 10 בוקר, קולות כלי רכב הנוסעים על הכביש מגיעים לאוזני ביושבי במעמקי בית הכנסת, האוזניים הזדקרו: "מה זה?". בשעה 11.00 גברו קולות המנועים של המכוניות שנסעו על הכביש סמוך לבית הכנסת. חוסר שקט מתחיל להתעצם בתוכי, ואני שם לב שכבר אינני קשוב לתפילה. אני מחליט לצאת החוצה. אני נדהם לראות תנועה רבה של כלי רכב בכביש, ובעיקר של כלי רכב צבאיים. ברור שמשהו מתרחש: אף פעם לא נעים ביום הכיפורים כלי רכב צבאיים ואזרחיים בהיקף כזה. זה לא צחוק! אני מרגיש בתוכי את התעצמות החרדה. אני פוגש בחוץ חבר מבית הספר התיכון, שיצא גם הוא מבית כנסת אחר, סמוך. אנחנו מחליפים מילים מספר בינינו, שברור שמשהו צבאי מתרחש. השעה 12 בצהריים, אני מחליט שאינני יכול להישאר יותר בבית הכנסת, ומחליט לעזוב לביתי ולהתחיל לברר מה קורה. אני חוזר לתוך בית הכנסת נפרד מאבי. הדרך הביתה זכורה לי היטב, בעיקר משום שתי מחשבות שחלפו-התרוצצו בראשי. האחת, שאני מאד אוהב את "תפילת הנעילה" בבית הכנסת של העדה המרוקאית בו התפללתי שנים עם אבי. התפילה אופיינה בכך שכל המתפללים מכסים את ראשם בטליתות ומתפללים-שרים בקול רם, בעוצמה, בהתלהבות, באמונה נאיבית, שאכן כפי שמובטח, ניתן בדקות הנעילה לשנות את רוע הגזרה...אהבתי את התפילה הזו והמנגינה שלה: "אל נורא עלילה..." והנה אני הולך להחמיץ תפילה זו היום, אני הולך לרשום לעצמי חיסור של תפילה זו. מחשבה שנייה שחלפה בראשי, שהנה אני הולך לקראת מלחמה, ואני פונה לאלוהים ומבקש שאם נגזר עלי להילחם אני מבקש להילחם בקרב "הוגן", ואם להיפגע אז בקרב הוגן "גברי" כזה, לא להיפגע מפגז עלום, או מוקש נסתר, אלא להילחם ולהרגיש אונים ולא להיפגע ממשהו שאי אפשר להתגונן כ"כ מפניו.
אני מגיע לביתי, טלפון לאיציק, תמונת המצב ברורה לנו, מלחמה עומדת לפרוץ. אנחנו מסכמים שאין טעם להמתין עד שיגייסו אותנו. החלטנו להיפגש בביתו בת"א בשעה שלוש אחה"צ ונצא משם לבסיס שורק. החלטתי לנסוע לאחי להיפרד ממנו. לקחתי את הקטנוע שלי ונסעתי אליו. אחי גר בשכונה אחרת בבת-ים, אחי השתחרר לא מזמן מצבא קבע, וטרם שובץ ליחידת מילואים. ברור היה לי שהוא יגויס גם. הגעתי אליו. אחי, אשתו וילדם הקטן היו בבית. השעה 14.00. לפתע אזעקה מפלחת את חלל האוויר. מה עושים? לאן הולכים? יש איתנו ילד קטן, איך נשמור עליו? אנחנו מחליטים לרדת למטה לכוון המקלט. אני משנה דעתי ומחליט לא לרדת למקלט אלא להמשיך חזרה לבית הורי, לארוז ולהיפרד. הכביש הומה מכוניות. אני אורז חפצים ולקראת השעה 15.00 נפרד מאימי ואחותי הצעירה ויוצא לכוון ת"א. ( אימי ספרה לי לאחר המלחמה שצו הגיוס הגיע אלי בערב בשעה שמונה כשכבר הייתי עמוק בשלבי ההיערכות בבסיס שורק). אני מגיע עם הקטנוע לביתו של איציק, שגר אז עם הורי אשתו. השארתי את הקטנוע ליד הכניסה לבנין. הקטנוע נשאר שם עד לחופשתי הראשונה לאחר המלחמה. ( חמתו של איציק שתפה אותי לאחר מכן בחרדותיה: בכל פעם שראתה את הקטנוע חונה ליד ביתה, חששה שמא יישאר מיותם).
הגענו לבסיס שורק, איציק ואני, בטרמפים. מצאנו את המ"פ והסמ"פ שלנו, שהכרנו אותם לראשונה. איציק, צביקה ואני הושמנו מיד כמפקדי מחלקות בפלוגת החרמ"ש. התחלנו להכיר את חיילינו לאט לאט. אני קיבלתי מחלקה, כעשרים לוחמים על שני זחל"מים. החיילים הכירו זה את זה מספר שנים. כולם בוגרי מלחמת ששת הימים. הבדיחות עפו מכל עבר. הזעיקו אותם לעוד טיול כמו בששת הימים, מה הם עשו אז? התיישבו על הזחל"מים ונסעו במרחבי סיני, בדיוק כמו שתרגלנו בתרגיל האוגדתי: ניקו-טאטאו אחרי הטנקים, ואספו שלל ושבויים. נראה שההבדל עבורם הפעם הוא רק הכיוון: אז הם יועדו לדרום והפעם אנחנו מיועדים לצפון, לגולן. עדיין איננו יודעים את גודל האסון. בתוך ההתארגנות המחלקתית-פלוגתית חלפתי ליד מכשיר טלביזיה: גולדה מאיר, ראש הממשלה, ניבטה ממנו בצבעים שחור-לבן ובישרה על המתקפות עלינו בסיני ובגולן. ברור שאין זו מלחמה מוכרת, משהו אחר מתרחש, הפתיעו אותנו בגדול!
למחרת, יום א', נענו על שרשראות לצפון. האוגדה יועדה לבלימה בדרום רמת-הגולן. אנשי מחלקתי התלוצצו כל הדרך לצפון, שהם הולכים לאסוף שלל, נבחר שם למבצע: "דיאמונד (יהלומי) הגולן". 24 שעות ראשונות עם המחלקה שלי נתנו לי מושג ראשוני מי הם חיילי המחלקה שלי: הציג עצמו בפני חייל שאמר שהוא האחראי על מקלע 0.3 בזחל"ם המ"מ, זאת משום שיש לו בעיה ברגל ואיננו יכול לרוץ. חבריו, המכירים אותו, לחשו לאוזני שאסכים ויש להיזהר ממנו כי הוא עצבני וכבר יש לו מספר תיקים במשטרה. האחר, נראה כזה לא משתלב, לא שייך, מכוסה במעיל בחום ששרר, התבוננתי בו כאשר הטעין את מחסניותיו בכדורים והתעקש להכניסם בכיוון ההפוך... והאחר, המבוגר, שטבע את שם המבצע אליו אנו הולכים, ושידר המון ביטחון, והאחר שכל המחלקה
הכירה את גודל "הכלי" שלו וצחקה עליו מקנאה והוא השתתף בצחוקם, והאחר שכל הזמן התעקש לדבר איתי על נושאי מין: " משה אתה יורד? משה אתה מלקק? משה אתה אוהב שמוצצים לך?", "בחייך עזוב אותי, לאיפה אני אמור לרדת ומה ללקק חוץ מארטיק, ומה למצוץ, כבר מזמן אני לא בגיל זה?". מה גדול ההבדל בין חיילי החדשים לצוערי קורס הקצינים שהדרכתי בבית-הספר לקצינים כמעט במשך שנתיים בשרות הסדיר.
לפנות ערב מתקרבים לחניון הלילה, עוברים ליד כפר תבור. איציק מודיע בקשר שיש לו בעיה מכאנית בזחל"ם שלו והוא זקוק לסיוע. מפאת חוסר זמן מחליטים לגרור אותו ואני מנדב הזחל"ם שלי לגרירה. מתקרבים לפורייה, שם החניון הגדודי ללילה. המג"ד אוסף את קציני הגדוד לתדריך: "מחר אנחנו נכנסים לקו האש, לחזית, המצב ברמת-הגולן בכי רע, אין כוחות לבלימה!" רק רגע, אני אומר לעצמי, מה עם התרגיל האוגדתי, תרגלנו שאנחנו בקו השני, מה פתאום לחזית? מה, הזחל"מים המשוקמקים ממלחמת העולם השנייה מתוכננים להיכנס לקו האש הראשון מול טנקים סורים? ועם החיילים האלו של המחלקה החדשה שלי, שאני לומד להכירם? על מה אתה מדבר? מה, המצב כ"כ גרוע? מסתבר שכן. אני חוזר מהתדריך במצב רוח מדוכדך, המצב באמת נואש.
למחרת בבוקר, יום ב', התארגנות ומתחילים להקיף הכנרת מדרום ועולים לרמה מכיוון צמח. ליד צומת צמח אני מבחין מהזחל"ם בהתקהלות ומזהה חברי גרעין שלי שנשארו בקיבוץ מבוא-חמה לאחר שחרורנו מצה"ל. אני קורא להם ושואל מה נשמע, הם מספרים שפינו אותם ממבוא-חמה. רגע, לפני פחות מחודשיים טיילתי כאן, הנפש התרחבה אז מהמרחבים, מהנוף, מהשלווה, מהביטחון, מהגאווה, מה זאת אומרת פינו מהבית? מה לא בטוח שם? עולים לרמת הגולן דרך צומת קורסי. מתקרבים לקיבוץ רמת מגשימים. הקיבוץ מוקף בטנקים סורים נטושים, חלקם בוערים עדיין, חלקם עם ענפי הסוואה. הטנקים הסורים נמצאו בדיוק על ציר הטיול מהקיץ, על ובתוך גדרות הקיבוץ. מה מתרחש והתרחש כאן ביומיים האחרונים? אמבולנסים עם פצועים חולפים על פנינו לכיוון טבריה, זה לא צחוק, זו מלחמה! פקודה נשמעת בקשר לרדת מהציר המרכזי. נוסעים בטור מקביל לכביש הראשי של הרמה. לפתע פקודה אחרת לחזור לכביש כי מוקשים בקטע שאנו נוסעים עליו...
לפנות ערב מגיעים לאזור תל א-סאקי. שרידי הקרבות שהתחוללו מאז יום כיפורים ניכרים כאן: כלי רכב מלחמתיים של הסורים ושלנו מתערבבים זה בזה. זחל"מים צהליים שרופים, מעוכים, לצד וליד טנקים סורים חרוכים, פגועים, נטושים. בכל אחד מהכלים שלנו ושלהם היו בני אדם, היו חיים ועכשיו רובם ככולם נהרגו, נפצעו בגופם ובנפשם. לילה, נערכים ללינה בשטח. מקרבים אותנו לצד המזרחי–צפוני של התל לקראת השינה. ישנים בשורה, מארגנים שמירה. אני בין השומרים במחצית הראשונה של הלילה. אני מתעורר בבוקר מוקדם, מספר מחיילי צוחקים בלעג על השמירה שלא הייתה בלילה. לאחר שאני שמרתי כנראה אף אחד לא שמר, כל מי שנדרש לקום לשמור העיר מיד את הבא אחריו, כביכול הגיע זמנו לשמור, וכך בשעה מוקדמת נפסקה השמירה...ושוב אני מוכה בתוכי בתדהמה מרמת החיילות והמוסריות של חיילי.
קמים בבוקר מוקדם, ובאור יום אפשר לראות היכן לנו בלילה: במרכזו של שדה קוצים מפויח כולו, מסביב גופות שרופות של לוחמים סורים שכנראה נפגעו יום קודם מפצצות נפל"ם ששרפו אותם על רכבם. המדהים הוא האדישות שלנוכח המראה: לא שמחה ולא הזדעזעות, כך שרועות להן גופות שרק אתמול היו בני אדם חיים, ושוב מחשבות על הבזבוז הנוראי במלחמה ברכוש, בנפש.
יום רביעי, היום ערב חג הסוכות. הסורים מטווחים אותנו באזור תל סאקי. פגזי מרגמה נופלים סביבנו. מתכווצים בזחל"ם. מרחוק רואים את תל פארס. המצב כל כך מעורפל שלא ברור מי שולט על רכס אסטרטגי זה: אנחנו או הסורים? פצצות נופלות על התל: מי יורה על מי? אנחנו עליהם? הם עלינו?.
המצב כל כך לא ברור, כל כך חסר לנו מידע. המ"פ מצויד בצילום של מפה ולנו המ"מים אין בכלל מפות, אין משקפות. בידי תת-מקלע עוזי, שמסתבר שבכלל איננו מתאים לסוג לחימה של היום מפאת הטווח הקצר שלו. אני שם לב לחייל שכבר מהיום הראשון נראה לי לא משתלב, ההוא המכורבל במעיל כאשר חם כ"כ. "חבריו" כל הזמן צחקו עליו, לגלגו עליו, אפשר גם לומר התעללו בו, נבחר כשעיר לעזאזל להשליך עליו את חרדותיהם. הוא גם לא ביצע התרגולות הנכונות בזמן שטווחנו, נראה המום. החלטתי לקחת אותו תחת חסותי, להצמיד אותו אלי וכך פחתו הפגיעות בו על ידי האחרים. פקדתי עליו להוריד המעיל, לשתות מים, לעשות אחרי כל מה שאני עושה וללכת איתי לכל מקום שאלך. רק אחר כך, כאשר התמחיתי יותר בנושא הטראומה, הבנתי שהוא לקה בהלם והיה משותק. וכן, גם הלוחם המבוגר שטבע את שם המבצע, שפונה לילה קודם, כי לא הרגיש טוב, וסמל המחלקה שלי שקיבל התקף אולקוס ופונה גם הוא.
יום רביעי אחה"צ. רגיעת מה בהפגזות, מעט נינוחים, עוד מעט חג סוכות יחל ואנחנו רחוקים מאד מהחג. נמצאים באזור פתוח, ממזרח לנו תל סאקי מהלך כ- 500 מ', מצפון תל פארס, מהלך מספר קילומטרים, מדרום לנו קיבוץ רמת מגשימים. האזור הוא של טרסות, גבעי קל. מספר עצי איקליפטוס קרובים אלינו, מגדל מים בין העצים לתל סאקי. אני צמוד עם הזחל"ם לטרסה שנותנת לי תחושת ביטחון, מוגנות, לפחות בצד אחד. את השקט מפר קול ומראה מטוס בודד שחולף מעלינו. הוא מיד מזוהה כמיג 17 סורי שמבצע מעין טיסת יעף מעלינו, כביכול מזהה המטרות מתחת, כציפור טרף מעל. אנחנו מונחים חשופים וגלויים בפניו, וכל אשר נותר לו זה לבחור מטרה אחת מני רבות שהיו מפוזרות בשטח. פעלתי כמו אוטומט: ברגע שהבחנתי במטוס, לפי התרגולת, נתתי לכולם הוראה לרדת משני הזחל"מים ולהתרחק מהם, משום שעבור המטוס, הזחל"ם הוא המטרה ולא החייל הבודד בשטח. כמו כן הוריתי להשאיר בכל זחל"ם שני לוחמים להפעיל המקלע 0.5 ולירות על המטוס. בזחל"ם שלי נשארתי אני כמפעיל המקלע יחד עם לוחם נוסף, פתחתי באש על המיג. גם הוא היה מטרה נוחה: הוא טס לאיטו בשמיים בגובה נמוך יחסית, הוא טס במעגל, השלים סיבוב אחד, חשבתי שהנה הוא בחר במטרה ועכשיו הוא יצלול לעברה ויטווח אותה במקלעיו וברקטות שלו. בינתיים ארגז תחמושת אחד נגמר, כבר 100 כדורים יריתי על המטוס, הלוחם לידי הניח ארגז פעולה חדש, המטוס מתחיל את סיבובו השני. לפתע משום מקום מופיע מטוס מיראז' ויושב על זנב המיג, לא נראה ירי מכיוון המיראז' על המיג, אבל למטוס הישראלי עליונות ברורה. אני ממשיך לירות על המיג, הוא נראה קרוב, מטרה קלה יחסית, אני רואה את הכדורים פוגעים במטוס, לפתע ביצע המיג פנייה והחל להנמיך, הוא טס בכיוון ישר אל הזחל"ם שלי, אלי, אני ממשיך לירות עליו במקלע, המיג מנמיך מאד, הוא מתקרב לקרקע, אני יורה, אבל יותר אינני יכול לירות, משום שהמיג הנמיך כל כך שדופן הזחל"ם לא מאפשרת לי להנמיך המקלע יותר, המיג ירד כ"כ נמוך, הוא נראה בבירור טס לכיוון הזחל"ם, הוא עומד להתנגש בזחל"ם, אני צועק: "א מ א, לאאאא!!!" מוריד את ראשי וגופי לתוך הזחל"ם ומחכה לבום, והוא בא...נשמע קול נפץ אדיר, חלקי מטוס עפו בוערים ליד הזחל"ם שלי והשני של מחלקתי. המטוס ירד כ"כ נמוך, כנראה הטייס נפגע ולא שלט במטוס, או שהמטוס נפגע ויצא מכלל שליטה, ובמרוצתו לקראת האדמה, במקרה לקראת הזחל"ם שלי, נתקל בקפל קרקע כ- 25-30 מ' מהזחל"ם והתרסק על טייסו. הסתבר שסמל המחלקה החדש שלי, היה צלם במקצועו, והמצלמה הייתה עימו בעמדת שליפה, כך שמיד עם נפילת המטוס, בעוד הוא וחלקיו בוערים, הוא שלף את המצלמה וצילם תמונות המטוס בעודו בוער ( מעניין שלאחר המלחמה כל הלוחמים הצטיידו בתמונות אלו והיו גם אחרים שהחזיקו תמונות אלו, שלאו דווקא היו באזור אז... ). מספר דקות לאחר הנפילה של המטוס, לאחר דקות של התאוששות, החלו להופיע ממקומות מרוחקים חיילים שבאו להתבונן במחזה: מטוס מיג 17 מרוסק על הקרקע, הטייס הרוג, ערוף ראש, מונח בין השברים, הזנב בלט, המנוע, הכנפיים וחלקים רבים אחרים פזורים על הקרקע. כל מי שהגיע התעניין לדעת האם כבר נלקח האקדח של הטייס... ושוב אני מתפלא על האדישות שלי לנוכח גופת הטייס הרוג לידי. עדיין אינני מעכל את מלוא החוויה.
אני מעדיף לסיים פה את סיפור מלחמת יום הכיפורים שלי. אומנם הייתי מגויס במשך 153 ימים, מרביתם שרתתי דווקא בסיני משני צידי התעלה. היו עוד אירועים משמעותיים לי במלחמה, אך נפילת המטוס הייתה עבורי חווית שיא שסימלה את כל המלחמה: לוחמים לא מיומנים מוצאים עצמם מול מטוס, חשופים, פגיעים, יתרון אדיר למטוס האויב, ובכ"ז באורח נס, הוא נופל, והתחושה שהייתי קרוב כ"כ למוות וההינצלות...כך המדינה במלחמת יום הכיפורים: יחסי כוחות לא שקולים, נשקים לא תואמים את אלו של האויב, חיילים לא מיומנים, לא מוכנים, חשופים מופקרים בכל החזיתות, כפסע בין נפילת המדינה לנוכח המתקפות המרוכזות ברמה ובסיני. בכלל, הכינו אותנו למלחמה אחת, כמו בששת הימים, והנה נכנסנו למלחמה אחרת לא מוכנים, לא מצוידים. ברור שהאמון בצבא, בפוליטיקאים, במדינה, נסדק ולא יכול להתאחות מחדש כבעבר, ואולי מוטב כך... לעיתים עלו בי מחשבות אחרות: המטוס הסורי מייצג את מדינת ישראל במלחמת יום כיפור: מטוס בודד בשמיים, חשוף, נע לאיטו כמטרה נוחה ליירוט, לא ער למצבו, טס בביטחון מופרז, מופל בקלות על ידי לוחמים מהקרקע, צונח לאדמה ומתרסק. כן, זו החוויה הישראלית ושלי בין לפני יום כיפור 1973 ולאחריו: המציאות הישראלית עד אז והדימוי, שהיו בשמיים ולא מעוגנים במציאות, לא ערים למציאות שהשתנתה. צללנו בבת אחת לקרקע והתרסקנו. משברים אלו צריך היה להשתקם.
החוויה של המטוס הלכה והולכת איתי לאורך כל חיי. נדמה לי שיותר מכל חייל שהיה באזור אני בין היחידים שהושפעה מזה. חזרתי למקום זה באופן ריטואלי - כפייתי מספר פעמים: משהו קרא לי לחזור שוב ושוב למקום זה ולחוות מחדש את אשר קרה לי ערב חג הסוכות 1973, ובכלל במלחמה הקשה ההיא. לא ממש חוויה של לידה חדש חוויתי שם, גם לא ממש טראומה, אבל המקום עם שברי המטוס היו מקום עלייה לרגל עבורי ולא לבד.
לימים כאשר גדלו ילדי רציתי להיות גם איתם שם. לראשונה ביקרתי שם עם גילעד בני בטיול בצפון הארץ וברמה. הניווט למטוס היה קל, מפת האזור מצויה בראשי באופן כל כך ברור. גילעד נלהב ממראה שברי המטוס. ברור שמרבית חלקיו נלקחו משם: הזנב והכנפיים נלקחו, אבל נשארו מספיק חלקים מפוזרים בשטח: המנוע, גלגל, מושב הטייס, המקלע, כוורת רקטות ועוד מאות חלקים קטנים לא מזוהים. בחרתי כמה חלקים, בעיקר מחופת המטוס, והבאתי הביתה. הנחתי אותם על מדף הספרייה. מי ששאל מה זה, קיבל תשובה.
---------------
יום שלישי בשבוע, הימים הם הימים שבין כסה לעשור. ביום זה אינני עובד. גילעד בכיתה ח', יצא עם כיתתו לטיול בצפון הארץ והרמה לשלושה ימים. שעת צהריים, התקלחתי, אני נח במיטתי, ולפתע טלפון מצלצל. המנהלת מבית-הספר של גילעד מודיעה לי שבמהלך הטיול גילעד נחבט בראשו כתוצאה מנפילה בנחל הג'ילבון, הוא פונה לבית חולים "זיו" בצפת ועלי להגיע לשם. אני מזעיק את שולי אשתי, מתארגנים ונוסעים לצפון. כל הדרך מחשבות מעוררות חרדה בראש: מה קרה? איזה נזק נגרם? האם יחלים לחלוטין או לא? מגיעים לבית החולים, גילעד לאחר צילומים ותפרים בראש, בהכרה, הרופא מרגיע ומודיע שהתחולל נס והפגיעה היא חיצונית בלבד. לאחר שלושה ימים גילעד עבר לבית חולים במרכז הארץ ולאחר כחודשיים החלים לגמרי מהפגיעה בראשו, אבל מה עם הפגיעה בנפש?
כיום, אני כבר מיומן בפגיעות טראומטיות, ומבין את משמעות הסכנה של פגיעות כאלו. עולה בי רעיון ואני מביאו בפני גילעד: "קניתי רכב חדש, בוא נצא שנינו בלבד למסע היכרות איתו. לא סתם ניסע, אלא ניסע לרמת-הגולן ונחבר את שני האירועים שעברנו אתה ואני. ניסע למקום נפילת המטוס ונשחזר את כל אשר קרה שם בסיפור ובצילום, אח"כ ניסע למקום שאתה נפלת במפל הג'ילבון ונשחזר זאת שוב בסיפור ובתמונה". וכך ביום מעונן וגשום, בחופשת חנוכה, קמנו בבוקר מוקדם ונסענו צפונה. הניווט קל למטוס: לאחר קיבוץ רמת מגשימים, בסמוך לתל סאקי שוברים בדרך עפר מערבה, הולכים כ- 500 מ', לאחר מגדל המים, ליד עצי האקליפטוס, אנחנו מגיעים לשברי המטוס. אני משחזר את שהיה, מוצא את המקום המדויק שעמד הזחל"ם שלי. אנחנו חופרים באדמה ומוצאים שם ארגז תחמושת של מקלע 0.5 מעוך ותרמילים של הכדורים. אנחנו מצלמים ומצטלמים, לוקחים חלקי מזכרת, כולל ארגז התחמושת והתרמילים, ונפרדים מהמקום. נוסעים למפל הג'ילבון.
גשם יורד, אנחנו משאירים האוטו בחניון, מתארגנים ויוצאים לדרך. מגיעים למפל מלמעלה, יורדים למרגלותיו. אני כאן מבקש מגילעד שישחזר בדיוק מה היה. גילעד ניצב על סלע קרוב לשפת המים. בעומדו שם התלוצצה המדריכה שמי שרוצה יכול להיכנס/לקפוץ למים, גילעד לא משתהה וקופץ. אני מבקש שיעשה תנועת קפיצה ומנציח הכל במצלמה. והגענו לשנייה שלאחר הקפיצה אז למים. גילעד מתאר שתוך שניות הוא היה מכוסה בדם. כולם מסביבו נבהלו, חבריו התלמידים, המורים המלווים, המדריכים. אנחנו מתבוננים יחד במקום הקפיצה, לא ניתן לראות בבירור שהמים רדודים ובתחתיתם סלעים משום עכירות המים והסלעים הכהים. ברור שגילעד נחבט מסלעים שהיו קרובים לפני המים וחטף מכה הגונה. ומכאן מתחיל מסע הפינוי. אני וגילעד מתחילים לשחזר את הפינוי: גילעד זכר הכול לפרטים, את הדרך בה הלכו, את הרגשתו. התחלנו לצעוד, טפטוף מלווה אותנו כל הזמן. אני לא מאמין שגילעד צעד כברת דרך ארוכה כזו עד לנקודה שכלי רכב יכול היה להגיע אליו לפינוי. צעדנו לאורך הג'ילבון ואחר כך הדרך נפרדה מתוואי הנחל והמשיכה בתוך שדה. בעונה זו של דצמבר הכול ירוק וכלניות אדומות-בשרניות כבר פורחות, אבל אז בזמן הפינוי היה קיץ חם. "איך עשית את כל הדרך הזו רגלית, פצוע, מבוהל?" אני ממש לא מאמין וכל הדרך אני מציין זאת לגילעד. הגענו למקום הנקרא בריכת הקצינים, כאן המתין לו רכב צבאי שפינה אותו לקראת אמבולנס, שבצפירות דהר לבית החולים "זיו". מבריכת הקצינים צעדנו חזרה למפל הג'ילבון ומשם חזרה לרכב. הסתיים החלק העיקרי של בנייה ושיקום הביטחון שלי ושל גילעד. נותרה עוד נקודה אחתלשיקום, ליתר ביטחון. בחופשת הפסח הצעתי לגילעד שנצא לטיול נוסף לרמת- הגולן: הפעם לבריכת המשושים. ביום אביבי נסענו לשם. צעדנו רגלית למורד הנחל. הפעם התרחצנו במי הנחל, והתיידדנו עם המקום והכניסה למים, דהיינו להסיר החלק שאולי נותר של פחד מהמים וכניסה מבוקרת-בטוחה למי נחל ברמת-הגולן.
תם ונשלם סיפור החיבור בין הינצלותי מהמטוס במלחמת יום הכיפורים והינצלותו של גילעד מקפיצה לא מחויבת. אני ממשיך לבקר במקום נפילת המטוס מפעם לפעם, כשכל פעם אני בא עם חברים אחרים, מספר הסיפור, מצטלם. לא נראה לי שהחברים כל כך מתרשמים, או לפחות לא נותנים ביטוי ממשי לכך. גם כאשר היינו במקום איציק, צביקה ואני, שלושת המ"מים במלחמה, והנשים, הם יותר השתעשעו מההתייחסות שלי לאירוע מאשר לחוויה, שהם היו גם שותפים לה.
וגילעד? גילעד התגייס לצה"ל ליחידת 669 ומציל חיילים ואזרחים שזקוקים לחילוץ ופינוי וביניהם כאלו שקופצים/נופלים ברמת הגולן לנחלים שם....כולל חילוץ במפל ג'ילבון... וכן, לעיתים אנחנו משתתפים בפעולות חילוץ והצלה הוא כלוחם ביחידת החילוץ של חיל אוויר ואני כפסיכולוג-חינוכי המסייע לתושבים שנפגעו בפעולות טרור או טראומות אחרות. כבר השתתפנו בפעולות שהוא מחלץ לבית-החולים ואני ממשיך בטיפול הנפשי אצל הנפגעים וקרוביהם כתוצאה מהאירועים.
