פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

דעות

מדוע ללמוד היפנוזה גם אם לא תהפנט איש

שיטת הטיפול בהיפנוזה, שהיותה יסוד חשוב בכל תרבויות העולם מאז ומתמיד, קנתה לה במהלך השנים שם מפוקפק. נחי אלון, פסיכולוג המטפל גם בהיפנוזה, מבקש להשיב להיפנוזה את כבודה האבוד ובעיקר להסביר לאנשי טיפול מהם הכלים הטיפוליים הבסיסיים שמקנים לימודי השיטה ומדוע גם גם לאיש איפול שלא מתכוון להפנט איש, כדאי ללמוד את רזיה.

מתפרסם מ 13/5/2014 | 9,347 צפיות

תגיות:

 

מדוע ללמוד היפנוזה גם אם לא תהפנט איש

 

מאת נחי אלון

 

 

 

כשאני סוקר את ארבעים שנות עבודתי כפסיכולוג, אני מוצא שלימוד ההיפנוזה והעיסוק בה היו מן הדברים המועילים והפוריים ביותר שעשיתי מימי. ממטפלים רבים שלמדו היפנוזה שמעתי דברים דומים.

מדוע כדאי ללמוד היפנוזה גם אם לא תהפנט/י איש בימי חייך? מקובל לחשוב שההיפנוזה היא דרך להשפיע על אנשים בניגוד לרצונם ובדרך השוללת מהם את חופש הבחירה וההחלטה, כשם שמקובל לחשוב שתוצאותיה הטיפוליות של ההיפנוזה הן "שטחיות", "מדומות", או "פסיכולוגיות בלבד" (בבחינת השפעת פלצבו). מקורותיה של הראייה השלילית הזו של ההיפנוזה נעוצים במיסחורה על ידי מהפנטי במה שהאינטרס שלהם הוא להבליט את שליטתם וחכמתם, ובאמנות הפופולארית והקולנוע שנטו תמיד לצד הסנסציה1. ואילו לאמיתו של דבר, ההיפנוזה היא מערכת נרחבת של כלים טיפוליים אשר יכולים להשפיע עמוקות על מטופלים ולסייע להם הן בכל הנוגע לבעיות גופניות, הן בבעיות נפשיות והן בבעיות משולבות. התפתחותה הנרחבת של ההיפנוזה מלווה במחקר מדעי נרחב ומקצועי, והידע הקיים בידינו הוא אמין ומבוסס.

אמנות ההיפנוזה היא יסוד חשוב בכל תרבויות העולם מאז ומתמיד, והיתה בימים עברו נחלתם של השאמאן, הכוהן והמרפא. דון חואן, חונכו של קרלוס קסטנדה, וכי לא השתמש בהיפנוזה ( ולעתים גם בחמרים משני-תודעה) כדי להביא את חניכו למחוזות הכרה חדשים, שמעבר לאינטלקט ולמודע? והאורקל של דלפי, כמוהו כאורקלים עממיים בימינו, וכי לא השתמש בסוגסטיה, בכפל לשון, במטפורות, ברמות קומוניקציה שונות, באי בהירות, כדי להביא את הנועצים בו לפעולה? סוחר הודי ממולח בספרו של קיפלינג, "קים", מנסה להפנט את קים כדי שיאבד את האמון בשיפוטו שלו ויאמין לסוחר. הנער קים מבין זאת ומפעיל היפנוזה עצמית נגדית כדי לשמור על בוחן המציאות שלו. שלושת אלפים שנות מדיטציה הן עדות לתועלת הרוחנית והתודעתית של היפנוזה עצמית בתרבויות שההתבוננות העצמית ושינוי התודעה הן מאושיותיהן. נקשיב לנאומיו הגדולים של וינסטון צ'רצ'יל, גדול מרפאי הדיכאון (הלאומי והעולמי) שקם מעולם: וכי אין דבריו בנויים, מנוסחים ונאמרים כטקסט היפנוטי, על המטפורות שבו, על ההתחברות המדהימה להלכי הנפש של השומעים, על הסיפורים, ואפילו על איכות הקול, ההטעמה וההפסקות? (לצערנו, גם הדמגוגים הגדולים השתמשו בכלים אלו). כשאנו מסיחים את דעתו של פעוט בוכה אל עבר ציפור חולפת, כשאנו מספרים סיפור כובש כדי להרדים אותו או כדי לבטא מחשבה חינוכית כלשהי, וכי אין אנו משתמשים בכלים לשינוי הקשב, שהם מבסיסי ההיפנוזה? וכי מקרה הוא שפרויד התחיל את דרכו בפסיכותרפיה בעבודה היפנוטית עם יוזף ברוייר, ובה פגשו יחדיו את יסודות הטראומה המודחקת, את הביטוי הגופני לקונפליקט נפשי, את האבריאקציה, את ההבחנה בין תהליכים ראשוניים ומשניים, ואפילו את האסוציאציה החופשית?. וההעברה, האם הייתה זרה למהפנטים בני אותו הזמן, שקראו לה 'רפור' והכירו מקצת סיבוכיה? איני אומר כמובן שכל מה שעשו פרויד, צ'רצ'יל ואחרים זה היפנוזה בלבד, אלא רק מתאר עד כמה היא נפוצה, ועד כמה סמויה מעינינו.

 

ובכן, למה ללמוד היפנוזה?

א. כי היא מעניינת. ההיפנוזה היא המערכת הנלמדת, המשוכללת והנחקרת ביותר על הדרכים בהם יכול אדם להשפיע על תודעתו של אחר, על רגשותיו ועל התנהגותו באמצעות קומוניקציה מילולית ובלתי מילולית, בדרך כלל בלא כפייה ומבלי שהמטופל ירגיש שהדברים נכפים עליו. חקר ההיפנוזה עסק בגורמים הקטנים יותר (כגון המבנה הלשוני והדקדוקי של סוגסטיות) ועד לגדולים ביותר, כגון תהליכי דיסוציאציה. מן ההיפנוזה למדנו על שני האופנים לעיבוד נתונים הטבועים בכולנו -האינטלקטואלי, ההגיוני, של סיבה-ותוצאה, הסדור בזמן מצד אחד, והחושי-רגשי-דמיוני, המטפורי, הפרא-הגיוני, מצד שני, ועל כוחו של כל אחד מהם. בעזרתה הכרנו את התופעות ההיפנוטיות הקלאסיות והספונטניות, כגון אמנזיה (שכחה), קטלפסיה (קיפאון הגוף), אנסתזיה (הרדמת תחושות הגוף), הלוצינציה (הזיות שאינן תואמות למציאות החיצונית), הרפיה, שינוי תחושת הזמן, שינויים בתחושות הגוף, תגובה מאוחרת לסוגסטיות (הוראה פוסט היפנוטית) ואחרות. למדנו גם כיצד אפשר לעורר את התגובות הללו בצורה מכוונת, בשימוש נכון בסוגסטיות. למדנו כיצד אפשר לראות את השינויים מבלי שהמטופל מדווח עליהם ישירות. ובעיקר למדנו את העוצמה שיש בקומוניקציה האנושית כאשר משתמשים בה היטב.

ב. כי היא מלמדת להתבונן ולא רק להקשיב. התהליכים ההיפנוטיים מתרחשים במחוז הבלתי אינטלקטואלי, הדמיוני-חושי-רגשי-סמלי של התודעה. הדיבור משתייך למחוז האינטלקטואלי. תמורות בתודעה מתרחשות לעתים קרובות דווקא במחוז הראשון. זו הסיבה שאסכולות טיפוליות שונות חותרות לשינוי רגשי ולעוצמה רגשית בטיפול, ולא מסתפקות בהבנה אינטלקטואלית. הדיבור מחזיר את המטופל למחוז האינטלקטואלי, ולכן אנו נוטים שלא לאפשר אותו בהיפנוזה. אם המטופל שותק, איך אנו יודעים מה עובר על המטופל? אנו מתבוננים! ההיפנוזה מאלצת אותנו שלא להסתפק רק בתצפית רחבה (התנהגות כללית, לבוש, אופי הדיבור, טמפרמנט) אלא גם לעסוק במיקרו-תצפיות. מפליא כמה אינפורמציה מגלות עינינו, אם רק נשתמש בהן, וכמה מעט דיבור נחוץ כדי להוביל לשינוי משמעותי. האם כתגובה לסוגסטיה שלי משתנה הדופק של המטופל, כפי שאפשר לראות בעורק הצוואר? האם השתנה קצב הנשימה? האם הופיע סומק או חיוורון? האם השתנתה הבליעה? האם מופיעים סימנים דקים ללחות בזווית העין, שיהפכו לדמעה עוד מעט? איננו זקוקים לדיווח במילים כדי לדעת אם מה שאנו עושים מיטיב או מכאיב, הולך בכיוון שרצינו או לכיוונים אחרים. הגוף מבטא הכל, אם רק נתבונן. התבוננות זו היא מיומנות נרכשת (יכולתי בתחום זה הייתה מוגבלת ביותר עד שהתחלתי לקרוא את רוסי ואריקסון ולאמן את עצמי בפיתוחה. ד"ר מוריס קליינהאוז היה מורה גדול שממנו למדתי רבות איך להתבונן). התבוננות זו גולשת גם לשיחה הטיפולית: אני יכול לדעת, הרבה לפני המטופלת, שהיא על סף בכי. העיניים וגוון האף מספרים לי. ואז מספיק לומר "ועכשיו יופיעו הדמעות" כדי לאפשר לה לבכות, בכי שלא ידעה שהיא על ספו.

ג. כי היא מלמדת אמפתיה מעשית, לא רק תיאורטית. בלי אמפתיה שהמטופל יחוש בה בפועל, הוא לא ייתן את עצמו בידי המהפנט. לאמפתיה יש כמובן צד רגשי ותודעתי, אבל יש גם צדדים מעשיים שאותם אין לומדים בבתי ספר לפסיכותרפיה ולרפואה: למשל, שימוש בגוף כדי לשקף כבראי את תנוחת הגוף של המטופל ואת מצבו הרגשי. כשהמטופל סוער וחסר סבלנות, מהפנט מנוסה יביא עצמו בלא התכוונות מודעת להחזקת גוף ולקצב דומים, וכשיראה שהשיקוף התקבל ('יראה' בלא מילים!), ישנה את תנוחתו בהדרגה ויוביל את בן שיחו אתו. למשל, השתלבות בחווייתו העכשווית של המטופל כדי להובילו לחוויה המבוקשת.

ד. הצד המעשי החשוב ביותר של אמפתיה: השתלבות והובלה. המטופל זקוק לאמפתיה, ועם זאת הוא זקוק להובלה (אחרת לא היה פונה לעזרה). ההיפנוזה מלמדת אותנו שכדי להוביל אנו חייבים תחילה להשתלב במקום בו מצוי המטופל ברגע זה. לא כאמירה כללית, שהיא סיסמה רווחת בפסיכותרפיה, אלה כהנחיה מעשית ברמת המיקרו. למשל, המטופל מתקשה להיכנס להרפיה, פוכר את אצבעותיו בלא הפסק, ומהדק את לסתותיו, ואומר מדי פעם: "זה לא הולך, אני מתוח מדי". המטפל: "נכון, אתה מרגיש שזה לא הולך ושאתה מתוח מדי. שים לב למתח בכפות הידיים, למחשבה החוזרת 'זה לא הולך', לתחושת המתח... ועכשיו, כשתנועת הידיים פסקה לרגע שים לב להרף עין של שקט בידיים... ואיך השקט נעלם לרגע כשהן נמתחות... ושוב הידיים נחות לרגע והשקט חוזר. הרגש כיצד עם כל הפסקה בתנועת הידיים השקט הקצר מעמיק... ובצד המשפט 'זה לא הולך' אולי יופיע גם המשפט 'זה לא הולך – בינתיים - אבל הידיים כבר רגועות מעט'; 'זה לא הולך עכשיו, אבל אולי ילך עוד מעט'. 'זה לא הולך'.. ושמפסיקים הליכה ארוכה ויושבים לרגע לנוח בצל, איזו הרגשה טובה לדעת שעכשיו זה לא הולך ואין צורך ללכת ואפשר תמיד לשבת ולנוח...". האמירות הללו עוקבות כמובן אחר השינויים המיקרוסקופיים שהמטפל זיהה בגוף המטופל. אין ויכוח, אין כפייה, אין התנגדות. יש רק שני אנשים הפועלים יחד כדי להגיע למצב מיטיב יותר.

ה. דגש על החיובי. הרגל נפוץ הוא בעולם הטיפול לשים דגש על הבעייתי, על השלילי, על מה שלא הולך. בעיני זוהי דרך שגויה שאינה לוקחת בחשבון שעידוד, שבח, דגש על הכוחות ועל היכולת, על ההתגברות - היא הדרך הטבעית בה ילדים ואנשים לומדים, ובלעדיה כל למידה תהיה חסרה וחלקית. אי אפשר לעבוד בהיפנוזה כששמים דגש על הבעיות, על מה שלא הולך. ההיפנוזה היא תהליך למידה ככל למידה אחרת, והעיסוק בבעייתי הוא רק צד אחד בלימוד. לעתים נכון לעסוק בו, אבל בעיקר בתוך ההקשר הכללי של הערכה, ועידוד; בלימוד ההיפנוזה אנו לומדים לומר 'יופי' על כל צעד קטן, מיקרוסקופי. אנו לומדים להגדיר – וגם לראות – כל תגובה של המטופל כשיתוף פעולה בעבודה המשותפת. רעיון ה"התנגדות" מתפוגג מאליו בראייה זו (עיין סעיף ה' להלן). יתר על כן, אנו לומדים להפנות את תשומת ליבו של המטופל להתקדמויות המיקרוסקופיות שאין לו ההרגל והרגישות לזהות, ולהתמקד בשינוי הזעיר ולא בבלתי-משתנה הנרחב, בידיעה שהוא עתיד להשתנות אם נעבוד בסבלנות ובהתמדה. יכולת זו היא חיונית להיפנוזה, אבל גם לטיפול ולחיים.

ו. שחרור מרעיון ה"התנגדות". אנו לומדים שבמקום להפנות את זרקור הקשב אל מה שלא הולך בעבודה המשותפת, מועיל יותר להגדיר כל מה שקורה בטיפול כשיתוף פעולה מועיל של המטופל. המהפנט לומד להגיב באופן כמעט אוטומטי, במילות עידוד על כל תגובה של המטופל, ובכללן מה שאחר היה מגדיר כ"התנגדות": זו תתפרש מחדש כמשוב חשוב על מה שקורה בגופו ובנפשו של המטופל ("העובדה שלא שמעת את מה שאמרתי היא חלק מכניסה למצב פנימי עמוק ביותר...", "כאב הראש מסמן לנו שנגענו למגע עם נקודה משמעותית במיוחד"), או כמשוב על פעולה שגויה מצד המטפל ("ואולי כאב הראש הזה מסמן לי שמה שניסיתי לעשות היה מוקדם מדי..והדבר הנכון הוא פשוט לחזור לשקט פנימי.."). ראייה זו של "התנגדות" כמשוב המצביע על צעד לא מתאים של המטפל מקנה גמישות רבה : במקום לחשוב מה קורה 'באמת' בנפש המטופל אחפש דרכים יעילות יותר להמשיך.

ז. שימוש מתוחכם ומכוון בשפה. בעולם הפסיכותרפיה אנו לומדים מה לומר, אבל מעט מאד לומדים איך לומר, ואילו ההיפנוזה מלמדת איך לומר. איך בונים סוגסטיה משכנעת? (פותחים בתיאור מצב קיים, כגון "עכשיו את מרגישה את המתח שיש בנשימה". רואים את ההנהון הקל, הבלתי מודע, שמלמד אותנו שמה שאמרנו נקלט. מצרפים ניבוי צנוע וצפוי: "ועוד מעט אולי תרגישי שינוי קל בנשימה". מזהים שהופיעה נשימה עמוקה יותר המאשרת שאמירתנו נקלטה. "ועכשיו תופיע נשימה עמוקה ומשוחררת יותר". אנו רואים שזה קורה ומוסיפים: וכשהנשימות מתחילות להיות משוחררות יותר, אולי תעלה בזיכרון סיטואציה שבה הרגשת משוחררת, קלת נשימה, נינוחה..." מופיע חיוך. "ונעים לך להיזכר בסיטואציה המיוחדת הזו"). בנית הסוגסטיה היא אמנות המשלבת אופן דיבור, התבוננות מדוקדקת, קצב, ניסוי וטעייה, שילוב של דיבור ושתיקה, וניסוח קפדני. אין שום אימון בפסיכותרפיה שמקנה מיומנויות אלו ברמה כזו, ונותן לנו משוב כה מידי אם שגינו אם הצלחנו.

ח. שימוש בדמיון. באופן מתמיה, עד לפני שנים לא רבות היה עולם הדמיון מחוץ לעיסוק בפסיכותרפיה. מטפלים עסקו אמנם בדמיונות שהמטופלים העלו, בדרך כלל דמיונות שליליים, אבל לא השתמשו במחוז הדמיון כמחוז שינוי. גישות טיפוליות שעסקו בדמיון, כגון הגישה היונגיאנית והגשטלט, לא הפכו להיות מובילות בעולם הטיפולי. בשנים האחרונות נולדו שיטות, רובן לא מתחום הפסיכותרפיה הקלאסית, שהבינו את הפוטנציאל הטיפולי הטמון בדמיון, כגון התמקדות, דמיון מודרך, מודעות גופנית וכיוצא בזה - בדרך כלל מבלי להתייחס אל הניסיון בן 150 שנים בשימוש בדמיון בהיפנוזה המודרנית. מהפנטים השתמשו בדמיון לא רק כדי לשנות מצבים נפשיים ("דמה את עצמך בעוד שנה, עושה את מה שאתה מפחד ממנו עכשיו, ונהנה ממנו") אלא כדי ליצור שינויים פיסיולוגיים ורפואיים מרחיקי לכת, בהתגברות על מצבים רפואיים קשים כגון תגובות לוואי לכימותרפיה, הרדמה לצורך ניתוחים, שיכוך כאבים וכיוצא בזה.

רעיון בסיסי מרכזי בריפוי באמצעות הדמיון הוא לבקש מן המטופל לדמות את הבעיה הגופנית באופן ציורי ("הכאב הוא כמו סכין מלובן המסתובב בבטן"), ואז לדמות תהליך דמיוני המשנה את המצב ("לאט לאט הסכין מתחילה להסתובב בצורה איטית יותר, עכשיו היא לא מפלדה אלא מחומר דמוי-פלדה, לאט לאט היא נשלפת מן הבטן, הופכת להיות לייזר מרפא...) וכך הלאה. ריפוי כזה היה תמיד, והמהפנטים שכללו אותו ופיתחו את הטכניקות המורכבות והיעילות ביותר. מי שלמד היפנוזה יוכל לבנות בעצמו כלים טיפוליים ספציפיים, ואינו זקוק לשיטות חדשות לבקרים שגילו זה עתה מה שהוא כבר יודע זה מכבר מן ההיפנוזה אודות הדמיון.

ט. יחסי הגומלין בין גוף לנפש. לימוד ההיפנוזה מפגיש את המטפל עם השפעת הגומלין בין גוף לנפש: מצד אחד, את ההשפעות הנפשיות של כאב, למשל , ואת ההשפעות הגופניות של דאגה. לא כידיעה מופשטת, אלא כבסיס לעבודה. המטפל מגלה שעל ידי שימוש בסוגסטיה הוא יכול להשפיע על בעיות עור, שינה, עיכול, תהליכים אימוניים וכך הלאה. הוא מגלה שגם כשאין מרפא ישיר לבעיה הגופנית, הרי הוא יכול להשפיע על הצדדים הנפשיים המקיימים אותה או מחריפים אותה. למשל, חרדה ודכדוך מעמיקות כל בעיה רפואית, המשמעות השלילית שהמטופל מייחס למחלתו משפיעה על חווית המחלה. הניסיון המתמשך להקל על כאב גב על ידי שינוי יציבה מעמיק במשך הזמן את הכאב כך הלאה. הפחתת חרדה, שינוי משמעות, שינוי הדימוי, שינוי הניסיונות השגויים לפתרון, יכולים לסייע בכל בעיה, גם אם היא רפואית לגמרי. פסיכולוג שלמד היפנוזה לא יראה יותר את תחום הרפואה כעומד מחוץ לתחום העיסוק שלו. אדרבא, הוא יהפוך להיות פסיכולוג רפואי, שבהתייעצות מתאימה עם הרופא יוכל לעזור לחולי סרטן, לנוטים למות, לסובלים מכאב, מאסתמה, משיהוק בלתי נשלט, מפגיעות מוח. ואילו רופא שלמד היפנוזה יגלה שטבעי לו לעסוק גם בצדדים הנפשיים של החולי. כל חיי המקצועיים נהניתי לסייע לאנשים שסבלו מבעיות כאלו, כשהרופאים הרגישו שעשו כל מה שאפשר, והפסיכולוגים קבעו שאין להם כלים לטפל בבעיות אלו.

י. יצירתיות. העבודה ההיפנוטית מחייבת יצירתיות, ומעודדת יצירתיות אצל המטפל. השימוש בדמיון מתיר למטפל להשתמש בדמיונו שלו-והוא מגלה שהשמיים הם הגבול. הוא מגלה שאפשר להמציא צורות טיפול גם כשאין מדריך טיפולי למשתמש. גם אם לא מצאתי הנחיות טיפוליות לשיהוק בלתי נשלט שנמשך שבוע ולרופאים אין לו מענה, אוכל להמציא, כי אני מכיר את עקרונות השינוי, הסוגסטיה, הדמיון וכו'. אין סיפוק גדול מהשימוש ביצירתיות בדרך שתועיל למטופל, ואין חירות גדולה מזו למטפל.

יא. סיפורים. אמרנו שתמורה מתרחשת יותר במחוז הדמיון-חוש-רגש. סיפורים הם צורת השיח הטבעית במחוז הזה. סיפורים טיפוליים, בהיפנוזה פורמלית או בלתי פורמלית, הם היפנוטיים בטבעם, ושימוש מחושב בהם יכול להשפיע השפעה עמוקה. אני מרבה לספר סיפורים למטופלי, לא כמענה לצורך אישי שלי כי אם כמענה לצורך טיפולי. אמנות הסיפור היא אחד מכלי הטיפול הטובים ביותר, והיא בת למידה. ההנאה שיש בה לשני הצדדים היא גדולה, וכך גם התועלת.

יב. הטיפול ככיף. לעתים קרובות טיפול נחווה כעבודה קשה, כסבל, ככניסה לתהומות האפלים של הנפש. טיפול היפנוטי הוא כיף מהטעמים שתיארתי בעבר, וגם כשהוא קשה-אין הוא קשה מדי משום שהמטפל עוקב אחרי מה שקורה ומווסת את רמת הקושי. המטופל מוצא עצמו מופתע, נפעם על יכולות שגילה בעצמו, מתפלא על זיכרונות שנשכחים שצצו, שמח על שינוי קטן שהופיע. הסיפורים, המטפורות, ההרפיה - הופכים את הטיפול לחוויה נעימה, מצחיקה לעתים, רכה ומתחשבת. היצירתיות והגמישות הנדרשים מוסיפים לתחושת הכיף של שני הצדדים. וכיף יכול להיות גם כשעוסקים באופן רציני בדברים קשים.

במשך השנים נוכחתי כי הראייה המיוחדת הזו, שתחילה הייתה עבורי ועבור אחרים בגדר קובץ כלים טכניים שצריך היה לאמץ בעמל רב, הפכה במשך הזמן לראייה ספונטנית וטבעית, נכונה לא רק לכל טיפול אלא לחיים עצמם.

יש לומר, כמובן, שראשית החכמה הטיפולית איננה ההיפנוזה, או הפסיכואנליזה, או הרפואה, כי אם להיות 'מענטש'. ההכשרה ההיפנוטית, ככל הכשרה טיפולית, אינה מרפאת מגלומניה, אגו גדול ובעיות אחרות של מטפלים. אבל כשהמטפל הוא בן אדם, מכל הטעמים שמניתי, אני מציע ללמוד היפנוזה גם אם לא יהפנט איש בעתיד. אמר לנו פעם אחד מתלמידינו, רופא: "לא הקפדתם על אמת בפרסום: לא לימדתם אותי היפנוזה. לימדתם אותי איך להתייחס לאדם השני". לא תיתכן מחמאה גדולה מזו לתחום ולמה שההיפנוזה מלמדת אותנו.

 

  • הרשימה מוקדשת למטפל, לחוקר ולמורה הגדול ד"ר מוריס קליינהאוז, שלימד אותי ואת כל העוסקים בהיפנוזה בארץ, על היפנוזה, על טיפול, ועל כך שיצירתיות ואחריות, טיפול וכיף, הומור ורצינות, אינם סותרים אלא משלימים;

 

הערות

[1] למרבה האירוניה, המקור העיקרי להסתייגותם של מטפלים מן ההיפנוזה הוא פרויד, אשר תגליותיו הראשונות בפסיכואנליזה  נעשו בעבודה משותפת עם יוזף ברויאר שהשתמש בהיפנוזה בעבודתו. קרוב לודאי שהסתייגותו של פרויד נבעה, בין היתר, מן הסגנון הסמכותי שהיה נהוג בתקופתו.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלון, נ. (2014). מדוע ללמוד היפנוזה גם אם לא תהפנט איש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3121

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון12/7/2014

תודה על מאמר נפלא. נהניתי לקרוא. טוב שאתה מחזיר את כבודה האבוד של ההיפנוזה.

עתרת וינשטוקעתרת וינשטוק17/5/2014

למרבה הצער הידע הנפלא הזה שבוי בידי גילדות ותיקות. קראתי ונהניתי, ואני מסכימה על כל מילה, חלק מהכלים אני מכירה ועובדת איתם. אבל לצערי הרב, אני כעובדת סוציאלית בעלת תואר שני בע"ס קלינית (אוטוטו מסיימת...) ובוגרת לימודי CBT וקורס בדמיון מודרך, והרבה שנות עבודה טיפולית מגוונת, עדיין נחשבת (בעיני מקבלי ההחלטות כמובן) כלא מתאימה וכחסרת אחריות מקצועית מספקת בכדי ללמוד תחום זה כפי שחלמתי. (ושמישהו ישכנע אותי שלרופא שיניים יש השכלה וניסיון רחבים משלי באיבחון מצבים נפשיים השוללים שימוש בהיפנוזה) בגלל מציאות מעוותת זו, ומסיבות נוספות הידע בחלקו מועבר במסגרות פרטיות שונות ללא השם המפורש היפנוזה וללא הבסיס המקצועי הנכון, וזה מצער וחבל. חבל שנמנע ממני להגשים את חלומי ללמוד את הנושא בצורה מבוססת מלאה וטובה.

טל קנבטל קנב17/5/2014

תענוג לקרא. תודה על מאמר מלמד, הכתוב בעדינות ובדיוק.. הראית בברור את כוחם וחידדת הבנה של כלים הבונים טיפול מקדם. מקסים. למדתי.

דר מאיר נעמןד"ר מאיר נעמן17/5/2014

המאמר הוא בבחינת "מעט המחזיק את המרובה"... נחי היקר
כמי שזכה גם כן "לצקת מים על ידיו" של מורנו ורבנו להיפנוזה, חכמה טיפולית וחכמת חיים ד"ר מוריס קליינהאוז (יהי זכרו ברוך), אני בטוח שהוא היה נהנה הנאה מרובה מדבריך המחכימים והמעשירים.
חשיבותם לא רק בתוכנם כי אם גם במיקוד הקשב שאתה מציע לקוראים ליעילות חובקת כל של ההיפנוזה, לסוגיה וביטוייה השונים. כנאמר, להבדיל, בעניין אחר - "הפוך בה והפוך בה דכולא בה..".

ארנון רולניקארנון רולניק15/5/2014

יופי של פוסט - עוד מילה על הקול שהוא כמעט הכל -ולמה אינך כותב כאן יותר?. נחי שלום,
נהניתי לקרוא את הפוסט הזה
אכן זו הסיבה שהזדרזתי לקחת את הקורס האחרון של קליינהאוז
לא התאהבתי בהיפנוזה
אבל הרגשתי כי אכן כל הדברים שכתבת עליהם עושים אותנו מטפלים טובים יותר

הייתי מדגיש יותר את חשיבות הקול ואת האיכויות האודיטוריות שלו
בר בתחילת הקרירה שלי כפסיכולוג שמתי לב – בעיקר כאשר העברתי תרגילי רגיעה למטופלים שלי כי הדרך בה אני מעביר את תרגילי ההרפיה הנה לעיתים חשובה יותר מתוכן התרגיל עצמו. קראתי לזה אז "שיר ערש" שהמטפל כאילו שר למטופל בעת שהוא מנחה אותו בהרפיית שרירים, אימון נשימה או דמיון מודרך. נראה אם כן כי עצם הקול האנושי של המטפל המועבר באינטונציה מרגיעה יש לו את התרומה החשובה שלו ליכולת הרגיעה של המטופל.
שנים לאח"כ כשהכנסתי גם את הביופידבק ככלי בטיפול, יכולתי לגלות כיצד דיבור מסויים של המטפל משפיע על התגובות הפיזיולוגיות של המטופל בעוד דיבור באינטונציה אחרת היה לו אפקט אחר על התגובות הגופניות.
Steven Porges הכותב על תהליכי ויסות בין אישי מדבר אפילו על האוזן כקשורה למערכת הפאראסימפטטית.
ומילה אחרונה
למה לא תכתוב כאן יותר?