על תעלומות, מילים והסבל שביניהן
סקירת ערב העיון 'גילוי וכיסוי בפסיכותרפיה' של התוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב
מאת עדי כהן - רוקח
ערב העיון התקיים ב 31.10.2013 כאירוע פתיחת שנה"ל תשע"ד בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוניברסיטת תל-אביב.
כל עוד נגינת המילים המדוברות והלא-מדוברות שלהם ריחפה בחלל אולם ההרצאות, מילאה בדחיסות מסקרנת את המרווח ביני לבינם, שקעה על אוזניי, והציתה אש בליבי- היה זה כאילו הבנתי הכל. צל המסתורין שליווה את נושא ערב העיון 'גילוי וכיסוי בפסיכותרפיה' עוד מתחילתו, התהווה והותמר לממשות של הארה, אף שהיה לי ברור כי צורה מוחשית זו אינה המבנה המגובש הסופי של משמעות דבריהם. ובכל זאת, מרגע שפסקה אותה נגינה, התמוטטו להן שורות התובנות שפרטו על הנוירונים האמיצים והפתאים שבראשי, וכל מה שנותר עבורי היה אבק הקריסה של העולם בתוכי. הרגשתי צרה מלהכיל את כל הגודש שעד לפני דקות ספורות חיבר אותי לנפלאות האינסוף.
תחושה זו צפה והציפה אותי במלוא עוצמתה כשניסיתי לחשוב איך לכתוב אודות ההרצאות של יורי סלע ונעמי אורבך-שבילי, שניתנו בערב עיון לרגל פתיחת שנה"ל תשע"ד בתוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוניברסיטת תל-אביב. מצאתי עצמי מתבוננת בשרבוטי האותיות, שהיוו עדות כתובה לנוכחותי באירוע, ובכל זאת לא הצלחתי למצוא את החיבורים בין המילים הזרות. החלטתי לתת לחוויה זו להוביל את כתיבתי, שהרי היא, לדידי, התופעה המרכזית עליה דובר בהרצאות אלו- התנועה בין מה שגלוי לבין מה שנסתר, בין חוויה לביטויה במילים, והסבל שלעיתים גלום בהחזקת מרחבים אלו בתוכנו.
תעלומת הקיום והדיבור אודותיו
בהרצאתה, "מגלה טפח ומכסה טפחיים-על הטיפול הפסיכותרפויטי בתנועה בין כיסוי לגילוי"1 , נעמי אורבך-שבילי, פסיכותרפיסטית באוריינטציה דאואיסטית ומטפלת ברפואה סינית מסורתית, דנה בהיות התעלומה חלק ממהות הקיום ומהתהליך הפסיכותרפויטי. העולם הפרוידאני אמנם מכיר בתעלומה, אך כורך אותה בתכני הלא-מודע המוסתרים מהאדם על ידי מנגנוני הגנה מתוחכמים, תוך שהוא מניח שהעולם הינו בר-פענוח באמצעות הכלים הפסיכואנליטיים. היינו, לתעלומת הקיום לפי הגישה הפרוידיאנית יש פתרון, והדרך למימושו היא באמצעות אנליזה פסיכואנליטית. בשונה מכך, העמדה הדאואיסטית, אותה מתארת נעמי בפיוטיות מופלאה תוך ציטוט ממקורות סיניים עתיקים, אינה מנסה להתארגן מסביב לקונספט הגילוי האוטופי, אלא רק מכירה בכך שהתרגום במילים של חווית הקיום הינו לוקה בחסר מטבעו. לפי הדאואיזם, הדאו, הדרך, הוא תעלומה שלא ניתנת לפיענוח. בלשונו של גדול הדאואיסטים, לאו צ'ה: "דאו, אשר תוכל להגדירו, אינו דאו נצחי, שם, אשר תוכל לכנותו, אינו שם נצחי" (דאו דה צ'ינג, עמ' 29).
בשלב זה בהרצאה התחלתי לחוש במשהו בתוכי שוקע מטה, והוצפתי צער עמוק, שפינה מקומו אט-אט לעצב. איזו משמעות יש למבע במילים כשהוא א-פריורית אינו יכול לתפוס את הדבר אותו הוא מתיימר לתאר? האם כאשר אין לי סיכוי לתפוס במילים את הדבר עצמו, יש טעם בכלל במילים? ומה המשמעות של כל זה בהיותי פסיכולוגית, שרוב עבודתה מושתתת על פענוח ויצירת מילים? שמתי לב לרטט שיצר רקמה עדינה על דפנות הבטן שלי, נשמתי עמוק, וחזרתי להקשיב, מתוך אמונה שהדברים יתבהרו מתישהו גם בתוכי.
ההתבוננות בעולם לפי הדאואיזם הינה התבוננות אינטימית ביחסים הדיאלקטים בין חוויה אינסופית, מעורפלת, מורכבת, לא ברורה ונפלאה לבין הבנה קוגניטיבית, מילולית ובהירה של אותה חוויה. כל מעבר בין האחדות לריבוא הדברים, בין ה'פתוח' ל'סגור' מלווה בתהליך של צמצום והחלת גבולות. נעמי מצטטת את וואנג-בי, פרשן ידוע לטקסטים של לאו צ'ה, לפיו השם מצמצם את אינסופיותו של הדבר אליו הוא מתייחס. למעשה, הניסיון שלי לכתוב במילים את החוויה שפיעמה בי בזמן ההרצאות מיד מצמצם את עושרה, ואינו יכול אלא להיות ניסיון לכתוב על החוויה.
המעבר בין 'התבוננות בדבר' לבין 'דיבור על הדבר' כרוך בוויתור על מידע רב, וזו דרכו של האינסוף לתרגם עצמו למשהו מוגדר עם גבולות. בהיות האדם יצור מדבר, טבוע בו הרצון לתת שם למה שלא ברור לו, אך מרגע מתן השם מוחל צמצום על אותו מושא שיח. זה הרגע בו המסתורין מוצא לו מניפיסטציה מוגבלת וגורם לעיתים לתחושת החמצה. אולי אם נקבל את הפער הזה כחלק מטבע הקיום שלנו, וניתן לעצמנו להרגיש את ההחמצה יחד עם תחושות נוספות, נוכל לנוע בין המצבים הערפיליים לאלו הבהירים ביתר קלות, וכך לגלות את ה'תעלומה לפנים תעלומה', הרגע אותו מכנה נעמי כרגע כינון תעלומה חדשה לאחר שמשהו התחוור לנו?
נעמי מתארת את האדם כמיקרוקוסמוס של העולם, הנמצא בין שמיים וארץ, ומשלב בתוכו הדהוד של רוח בחומר. במילותיו של לאו צ'ה: "הנפש הרוחנית והנפש החומרית חובקות את האחד" (ספר הדאו,עמ' 32). לפי הדאואיזם, האדם הינו בעל אנרגיה בהירה ממוקדת של השמיים, ומאידך יש בו גם את הכאוטיות הבלתי מובחנת והעכורה של הארץ. השמיים והארץ מקורם בכאוס, והבחנתם זה מזו נוצרה בתהליך של היפרדות נשימות יין-יאנג. מרגע היותם שניים, החלה להתקיים ביניהם מערכת יחסים, כאשר השמיים שהינם רוח מטביעים צורה בארץ החומרית, ומעברים אותה. הרוח החמקמקה וחסרת הצורה מוטלת אל תוך החומר הדחוס, וכך האינסופי עובר צמצום בתהליך שלא ניתן להימנע ממנו, אלא רק לקבלו. הדבר האמורפי הזה שלא היה ניתן לתפוס לפנים מקבל צורה וממשות. תנועה זו אמנם יוצרת צמצום, אך היא גם זו המכוננת את האפשרות לגילוי.
כהמשך דיון בתנועה בין הנסתר לגלוי, נעמי מביאה כדוגמא את היווצרות המושג 'תסביך אדיפוס'. היה זה רגע גילוי גדול ומעורר התפעלות כאשר פרויד הטביע בתרבות את מושגו זה בהסתמך על קריאתו את המחזה 'אדיפוס המלך' מאת סופוקלס. הנוירוזה של הגבר הפכה להיות זמינה בתודעתנו וכוננה מציאות חדשה. מחד, יש ערך רב בפרשנותו של פרויד על המחזה, ובאמצעותה קידום דרכי החשיבה הפסיכואנליטיות והבנת חיי הנפש של האדם. מאידך, המחזה של סופוקלס, חומר הגלם ממנו נוצק 'תסביך אדיפוס', הצטמצם לפרשנות אחת לאחר הקריאה בשם. כל גילוי, אם כך, מכסה על אובדן.
ומה עלינו לעשות כמטפלים על מנת לאפשר תנועה בין כיסוי לגילוי בתהליך הפסיכותרפיטי? נעמי מצטטת מתוך דבריו של לאו צ'ה "שערי השמיים נפתחים ונסגרים- התוכל להיות נקבה? (ספר הדאו, עמ' 33), ובהתבסס על פרשנותו של וואנג בי- כי שערי השמיים הינם המקום מהם נובע העולם, ותנועות הפתיחה והסגירה שלהם מהוות תקופות של סדר ותוהו- מעלה את הרעיון שאם נוכל לאמץ עמדה נקבית, יינית, רספטיבית כמטפלים אזי הדברים יבואו מעצמם, וימצאו את מקומם הנכון. להבנתי, העמדה הרספטיבית בטיפול איננה עמדה של פאסיביות מוחלטת, אלא של מתן מקום לדברים לעלות ולהיות כפי שהם, לתת להם לגעת במטופלים שלנו ובנו. באמצעות מתן נוכחות ותשומת לב, תעלומת הסבל חסרת הצורה המדהדת במרחבים שבפנים ובחוץ, תקבל ממשות דרך תנועת רצוא ושוב בין ערפל להתבהרות. קבלת הממשות תאפשר לתחושה להיפתח ולהתפתח, ותתחדש זרימה וצמיחה.
אחרי ככלות הכל, אני משיבה לעצמי עם חיוך של מגלה ארצות נשכחות, יש טעם במילים, ולא ניתן לו לאדם לנוע על ציר ערפל-התבהרות בלעדיהן.
סבל בחדר-הטיפולים
הסבל של המטופל המודע והלא-מודע הוא זה המביא אותו לחדר הטיפולים. בהרצאתו, "יש גוף, יש נפש, יש גופנפש, יש סבל: מה צריך המטפל לזכור, מה המטופל אינו יכול לשכוח", יורי סלע, פסיכולוג קליני ומוסמך בפסיכותרפיה הומאניסטית-אינטגרטיבית, דן בתפקידו של המטפל בהקלת סבלו של המטופל, תוך התייחסות למרכיבים גופניים-נפשיים בעשייה הטיפולית. העושר הרב בהרצאה גודש את החלל דרך סריגת מושגים פסיכואנליטיים, גישות בודהיסטיות, שיתופים אישיים כובשי לב מצד יורי ותיאורים מרטיטים מחדר-הטיפולים.
יורי פותח את דבריו בהתייחס לאחריות של המטפל להיות המטפל הנכון עבור המטופל, מתוך התובנה והביסוס המחקרי שזהו הפקטור המנבא את הצלחת הטיפול ולא הדיסציפלינה או שיטת הטיפול הננקטת. על מנת שיוכל למצוא את דרכו להיות המטפל הנכון עבור מטופליו, על המטפל ראשית ללמוד את עצמו. דוגן (מתוך: Tanahashi, 1977), נזיר ומורה זן בודהיסטי מימי הביניים, הציע שעל מנת ללמוד את עצמנו, עלינו להשיר את עצמנו מעלינו. לדידו, כשאנו לא נמצאים בעמדה של 'אני' שרוצה- הדברים באים אלינו כפי שהם. האם עלינו לנהוג כך גם עם סבל?
האמת הנאצלת הראשונה של הבודהא מעמתת אותנו עם היותו של הסבל חלק מהחיים- יש זקנה, מחלות ומוות. כשמטופל מגיע אלינו לקליניקה הוא מגיע עם הסבל לא רק במילים אלא גם דרך ההבניות הגופניות-נפשיות, שהורגל בהן כל חייו. לאחד יש תחושה שהעור שלו הוא כמו-מחורר, ותוכנו נשפך החוצה. אחר חווה את פלג גופו העליון כמנותק מהתחתון. כיצד נוכל להיות עם הסבל של המטופל באופן שיאפשר שינוי? כיצד נהפוך את הגוף שלנו לכלי אמפתיה של מטופלינו?
כחלק מניסיונו לדון בכך, יורי מציג מקרה של מטופלת שמזדהה עם התיאור מתוך ספרה של סילביה פלאת' (1975, עמ' 179): "מפני שבכל אשר אהיה – על סיפון אוניה או בבית קפה בפאריז או בבנגקוק – תמיד אהיה יושבת תחת אותו פעמון זכוכית, מתבשלת באותו אוויר חמוץ של עצמי". אותה מטופלת, בדומה לפלאת', חווה את עצמה מבעד לפעמון זכוכית, אותו חיץ קר בינה לבין הסביבה. זוהי דוגמא לאופן בו מטופלים אוגרים זיכרונות ומופעי סבל רבים מכפי ההכרחי דרך חוויות קשות וממוטטות, שחלקן כה ראשוניות. הזיכרונות האימפליצסטים שמעוגנים בגופנפש מהינקות והילדות מתארגנים כקומפלקסים מורכבים של גירויים חושיים, כאשר אופן המפגש עם חפצים אוטיסטים בינקות, כפי שאוגדן (2001) מציע, עלול להמשיך לארגן את החוויה בהמשך החיים במפגשים אחרים, ולגרום לתחושת סבל. האם אותה מטופלת נתקלה בחייה המוקדמים שוב ושוב בריח החמוץ של עצמה תחת מעטה בודד של חפץ אוטיסטי חד וקר כמו זכוכית? אני שואלת ביני לביני. יורי מדגיש שכמטפל עליו לא לנסות לשבור את הפעמון, אלא לראות אותו ולהכיר בו. עליו להיות לא מופתע בהיתקלותו במשטח הקשה והחלקלק של הזכוכית, ולהבין כי התווך בין הזכוכית למטופלת הוא רעיל ("חמוץ") לפי הגדרתה.
כאשר אותה מטופלת מתארת את רצונה להיראות, לצד הקושי בלשאת את מבט האחרים בה, יורי שם לב לצורך שלו לרכך את ההחזקה השרירית של גבו דרך כך הוא מעלה את השאלה אודות הההתערבות הפסיכותרפויטית הראויה. איך אנו כמטפלים מתייחסים לתחושות גופניות העולות בנו בחדר הטיפולים? האם נפטור כלאחר יד את הצרכים והחיווים הגופניים שמתעוררים בנו מול מטופל בסיטואציה מסוימת, או האם נטה להם קשב, ואף ניעזר בהם לטובת הטיפול בו? האם הצורך של יורי להרפות את שרירי גבו מול אותה מטופלת הוא אקט פרשני? אולי דרך כך יהיה ניתן לפתח שיח אודות הצורך של המטופלת בסביבה מרככת? איך ההתייחסות של המטפל לתחושות הגופניות שהתעוררו בקרבו בעת המפגש עם המטופלת, תשפיע על המטופלת לפי פרספקטיבה של פסיכואנליזה התייחסותית? אם יורי ירפה מעט את ההחזקה השרירית של גבו, האם תהא זו התערבות טיפולית דרך ויסות דיאדי? וכאשר אותה מטופלת מציינת שקר לה, והוא סוגר את החלון בחדר-הטיפולים, מדובר באקט טיפולי או פשוט במציאות? ובכלל- איך הופכים את הסגור לפתוח? את הקר לחם?
במאמרו 'לחשוב מחדש את הגוף' (2011) אוגדן מביא שתי דוגמאות להתערבויות ספונטניות משמעותיות ולא מתוכננות באנליזה של ש', שהתאפשרו לנוכח הממדים הגופניים של חווית ה- reverie. למשל: אוגדן מתאר את תגובתו המילולית לפחד ההתפרקות של המטופל ("אני לא אתן לכך לקרות") כנובעת משהייתו עם הממדים החושיים/רגשיים של ה- reverie אודות טקס מדידת גובהו של בנו (תחושת רכות עורו של בנו) . "היה זה מתוך העצבות שב- reverie זה, אשר התייחד בחיותו הגופנית, שאמרתי לש'...רק כאשר יכולתי להיות נוכח יותר ויותר בדרך החושית/רגשית שאני מתאר, יכולתי להיענות באופן מלא יותר לאימה שביטא המטופל.." (עמ' 192). בהמשך, מתאר אוגדן כיצד באמצעות החיבור לתחושותיו הגופניות-רגשיות יכול היה לנכוח באופן מלא בגופו שלו, וללוות עם צליל קולו החומל את המטופל מאיום הדיס-אינטגרציה לפאתי היותו-שם-בתוך-גופו. היינו, רק כאשר אוגדן התיר לעצמו להתמסר לחושיות ה-reverie באופן טבעי, ולהיות מושפע ממנו, המטופל בתגובה "פשוט יכול להרגיש שגופו שם" (עמ' 194). יורי מזכיר בהתייחס להעברה-נגדית גופנית את עבודתו של אלן שור (1994) שחקר השפעה של התקשרות מוקדמת על הביולוגיה של המוח, והקביל את תפקיד המטפל לתפקיד הורה, שעליו לווסת רגשות קשיים של המטופל דרך הדיאדה הטיפולית.
לבסוף, מסכם יורי את הרצאתו בכך שיש סבל, הנמצא בתוך הגופנפש שלנו, וכדי להתמודד עמו, עלינו ללמוד את איכות הסבל כמו גם את איכויות השינוי, היצירתיות, השמחה והחיוניות. דרך זו, הוא מוסיף, שוזרת בתוכה היבטים אתיים, תיאורטיים, פילוסופיים, רוחניים ופסיכותרפויטים.
כפסיכולוגית שעובדת עם אנשים בעלי מחלות גופניות. אני עדה לסבל הרב המגולם בתוך הגופנפש של מטופליי: הסבל אודות הפצע, הכאב, ההריסות הגופניות, המוות המוחש כמו גם סבל הכרוך באובדן של פנטזיות, חלומות ואמונה והסבל המתעורר בהיעדר המבט והמגע מצד הסביבה. הסבל הוא סבל הוא סבל. איך ניתן לו לבוא אלינו, כפי שדוגן מציע, כשכל מה שנרצה הוא דווקא לברוח מפניו? גם אם לעיתים אני חשה בתוכי כמו אותה 'בורחת מבשורה' של גרוסמן (2008) , איכשהו עודני מחזיקה בידיעה ברורה כי הריסות הסבל הן גם עריסות מצמיחות. אם נרשה לעצמנו כמטפלים להיות באמת עם הסבל שלנו ושל מטופלינו, להרגיש אותו בלי להיאחז בו, ללמוד את איכויותיו ופרטיו, נוכל להתחיל לכונן מערכת יחסים עמו.
אין לי כל כוונה לעשות רומנטיזציה לסבל, אלא לומר כי מערכת היחסים עם הסבל היא חשובה לאין שיעור, מאחר והיא יכולה להוביל לעמדה לא שיפוטית כלפיו, באופן שיאפשר מוצא מהתבוססות בו, ומתוך כך יתחיל תהליך התמרה. זהו הרגע שבו הכעס מותך לעצב, ומצליח לפרוט על לבינו, ולהעשיר אותנו מבפנים והחוצה. על מנת לאפשר תהליך זה עלינו כמטפלים לסייע למטופל להתחבר למשאבי ההתמודדות הגופניים-נפשיים-רוחניים שלו, ליצירתיות , ולחיוניות שנמצאים בתוכו ומחכים להתגלות. ואיך נעשה זאת? על ידי כך שנרשה לעצמנו באמת להיות שם- עם עצמנו על הסבל והחיוניות שבנו, ובקשר אמיתי עם המטופלים שלנו. על ידי כך שנחוש מבוססים ונטועים במקצוענו, ובתקווה שכמו אוגדן נאפשר לעצמנו לסמוך על עצמנו ועל התהליך כך שיירקם משהו ספונטני, חדש ומאפשר שינוי.
מנקודת מבטי הייתה התאמה מעניינת בין תוכן ההרצאה, התנהלותה והדהודה בי. ההרצאה המרתקת נעשתה ברובה כשיורי יושב על השולחן לפנינו, הדפים מונחים במרחק נוח ממנו, והוא מישיר מבט אלינו הקהל, כמו היה משוחח אתנו ולא מרצה- נמצא בקשר אתנו אך גם עם עצמו בבירור. מילותיו, הקוהרנטיות והמסודרות, מתמקמות בתוך גופי באופן מטלטל. כל מילה כאילו פותחת פתח לעולם מופלא, שרק שלאחר שהכרתי בו התחלתי לחוש את מלאותו וריקותו בי במקביל. תחושה זו מתבררת לי יותר כאשר יורי מצטט את דברי הבודהא (מתוך:Kornfield, 1977) : "בתוך גוף זה שתחושותיו כה עמוקות, אני מוצא את העולם, את התעוררות העולם, היפסקות העולם, והדרך להיפסקות העולם"
מילים כגורם סבל ושחרור ממנו
בסוף שתי ההרצאות והכתיבה אודותיהן אני מוצאת את עצמי חושבת על התפקיד של מילים בחיי האישיים והמקצועיים. מילים שנמצאו מתאימות מאפשרות ביטוי ושחרור מסבל התעלומה והאי-וודאות, לעומת מילים אחרות שמשמרות סבל, מצמצמות, מרחיקות ממידע נוסף שטמון בפנים ועם תשומת לב וזמן יכול היה לחולל טרנספורמציה. ברור לי כיום, לפחות בכל הנוגע אלי, שכל עוד המילים אינן מתכתבות עם התחושה בתוך הגוף, הן עתידות להישאר כמו אטבים המתנדנדים על חבל כביסה בהיעדרה. בעבודתי, אני רואה את החשיבות הרבה לאפשר למטופל דרך המרחב הטיפולי היכרות מחודשת עם הגוף הן ברמה הסימבולית והן ברמה הקונקרטית. הפניית תשומת הלב של המטופל לחוויה הגופנית שלו בתוך השיח הדיאדי המילולי והלא-מילולי הנרקם בינו לבין המטפל, תאפשר לו ללמוד דרך חדשה להתייחסות לעצמו כמכלול גופנפש, ולהיעזר במשאבים רבים ויצירתיים שטמונים בו להקלת סבלו, והתפתחותו בדרכים המתאימות לו.
אני רוצה להודות למוריי על האפשרות ללמוד ולהמשיך-ללמוד מהם אודות עולמות שהיו נעולים בפניי כל עוד לא התחלתי להתייחס לעצמי כגוף שמוטבעת בו הרוח.
הערות
1. שם ההרצאה המקורי היה 'תעלומה פנימית – על הטיפול הפסיכותרפויטי כתנועה בין הגלוי לנסתר, אך נעמי החליטה ברגע האחרון לשנותו על מנת לדייק את נושא ההרצאה, וליצור תנועתיות דרך המילים עצמן.
מקורות
אוגדן, ת' (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.
אוגדן, ת' (2011). לחשוב מחדש את הגוף. בתוך ע' ברמן וש' ויגודר (עורכים). על אי היכולת לחלום. עמ' 184-195. תל אביב: עם עובד (נדפס לראשונה בשנת 2001).
גראוזה, י' וקלעי, ח' (מתרגמים) (1973). לאו-צה: דאו דה צ'ינג. ירושלים: מוסד ביאליק.
גרוסמן, ד'. (2008). אשה בורחת מבשורה. הספרייה החדשה.
דאור, ד' ואריאל, י' (מתרגמים) (2007). ספר הדאו. תל-אביב: חרגול-עם עובד.
פלאת, ס' (1975). פעמון הזכוכית. ספריית הפועלים.
Kornfield J, (1977).Living Buddhist Masters, by Jack. Santa Cruz: Unity Press
Schore, A.N. (1994). Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum
Tanahashi, K; (ed.). (1977). Moon In a Dewdrop: Writings of Zen Master Dogen. New York: North Point Press,
------
לקריאה נוספת:
פסיכותרפיה גופנית התיחסותית כמפגש טראנס-פרסונלי : התמסרות הדדית / רונן לוי
עננים של צער בשמיים של שקט: התמודדות עם אובדן בראי הדאואיזם / נורית ענבר וייס
