פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מטפל לבן מטופל שחור

מה קורה כאשר נוכחים הבדלים בין מטפל למטופל בצבע העור, בזהות, בקבוצת השייכות, בהזדהויות ובהזדהויות ההשלכתיות? שירלי כהן מזמינה את הקהילה הטיפולית לדון בשאלות אלה דרך שתי הצגות מקרה: האחת שלה כמטפלת "לבנה" והשניה שלה כמטופלת "שחורה".

מאמרים | 29/10/2013 | 18,290

תגיות:

 

מטפל לבן מטופל שחור

 

מאת שירלי כהן

 

פרטי המקרה הוסוו לשם שמירה על סודיות.

 

מבוא

במאמר זה אדון בהשפעות התרבותיות השחורות/לבנות על היחסים הטיפוליים שבין מטפלים ומטופלים בעלי צבע עור שונה. אתאר את הדינמיקות המודעות והלא-מודעות המתרחשות בסיטואציה טיפולית זו.

בחרתי לדון בתופעות אלה דרך תיאור מקרה שהתרחש במסגרת הפרקטיקום בשנה החמישית ללימודי, כמו-גם דרך תיאור הטיפול האישי שעברתי אני. הן המקרה והן הטיפול האישי העלו תמה מרכזית של השפעת המימד התרבותי על חווית הנפש ועל מערכת היחסים הטיפולית.

המאמר נשען מבחינה תיאורטית בעיקר על ספרו של פ. פנון "עור שחור מסכות לבנות" (1952), אשר מגיש בגילוי אמיץ ונוגע ללב מחשבות ורגשות אותם חווה כאדם שחור. פנון הציג את ההשפעה התרבותית של הלבן (הצרפתי) על השחור (בן האיים האנטיליים) בתוך השדה הקולוניאלי ועסק בשאלות של צבע וזהות עצמית בדיאלקטיקה של המבטים בין השחור והלבן.

הגעתי לעסוק בנושא זה מכיוונים תיאורטיים, מקצועיים ואישיים. מגיל צעיר זכורה לי התחושה כי צבע עורי הכהה משייך אותי לקבוצה חברתית-תרבותית נמוכה מהקבוצה הלבנה איתה הייתי בקשרים. זו תחושה שספגתי במסגרות הלימוד השונות, ובהמשך, במגעים מגוונים בצבא ובשוק העבודה. כילדה וכצעירה תחושה זו התקבעה בי באופן לא מודע, כאילו היתה זו אמת קיומית אחת וחד-משמעית.

עם "אמת" זו הגעתי ללימודיי בבית הספר לפסיכותרפיה גופנית, למטפלים ולמדריכים אליהם פניתי לצורך התפתחות וצמיחה. מתוך אותה צמיחה החלו צפים ספקות וסדקים ב"אמת" מעוותת זו.

הספקות ליוו אותי גם בעמדתי כמטפלת. שאלתי עצמי: כיצד נכנסות אתניות ותרבות לחדר הטיפולים? כמו כן, כיצד צבע עורי משנה את גוונו נוכח צבע עורו של הנמצא מולי, ומשפיע על ידי כך על המימד הרגשי ביננו?

תקוותי לעורר את הקוראים, כפי שהתעוררתי אני, לכוון עצמם ואת עמיתיהם לשיח שכזה בנוגע להשלכות צבע העור על הקשר הטיפולי.

 

מטופל שחור-מטפלת לבנה

במחלקת שיקום בבית חולים פסיכיאטרי בארץ, טיפלתי טיפול קצר מועד ותחום בזמן בבחור רווק, בשנות ה- 30 לחייו, יוצא העדה האתיופית, אשר עלה ארצה עם משפחתו בגיל ההתבגרות. אחת התמות הדומיננטיות שעלו במפגשים עמו נגעה לחוויותיו את פערי התרבות בינו לבין הישראלים שפגש בארץ, ובתחושות קשות של יחס גזעני כלפיו וכלפי בני עדתו מצד המקומיים.

פגשתי אדם מופנם לכאורה, הנע מפאסיביות לתוקפנות. מצד אחד, התנהל האדם שמולי כנטול ויטליות, במעין נסיגה פנימה מפני עולם עוין ודוחה – עולם אשר בחוויה שלו אינו תומך בזכותו הבסיסית להיות קיים. מאידך, נראה היה כי ניסה לתקשר עמי וניכרה בו כמיהה עמוקה למגע רגשי אנושי.

התחושה "שהעולם לא בטוח" צפה נוכח תהליך הקליטה הלא פשוט שעבר בארץ. טריקות דלת תוך כדי חיפוש עבודה, קריאות גנאי "כושי מלוכלך", ובנוסף, גם בתהליך האשפוז ספג חוויות של התעלמות מצד אנשי הצוות המטפל. נראה שנאלץ להתמודד באופן מתמיד עם גזענות, כשהרקע המרכזי, לטענתו, קשור לגון עורו. היות שהדרמה הגזענית בחייו מתרחשת בגלוי ועל פני השטח, הנחתי שהיא בהחלט בתחום המודע שלו.

למרות סיפורי הגזענות שהביא לקדמת הבימה הטיפולית, השערתי הראשונית היתה, שרגשי הנחיתות המוחצנים שלו ונסיגתו פנימה לתוך עצמו, נבעו מפצע התפתחותי, שאולי נגרם כתוצאה מספיגת חוסר ערך כבר בתא המשפחתי הראשוני שלו, ואשר נוצרו מתבניות מוקדמות ביותר של התקשרות לא בטוחה או לא מאורגנת. ואכן, ככל שהעמיקה היכרותי עמו, התחזקה בי ההכרה כי תחושות הניכור והזרות על רקע היותו מהגר שחור בחברה לבנה הביאו לידי ביטוי חוסר בשלות ופצע התפתחותי אשר קינן בו כבר באתיופיה.

עם זאת, נסיונותיי לקשר באופן חד משמעי את המטופל אל תיאוריה זו או אחרת נחלו כשלון. יכולתי לראות את רגשי הנחיתות שלו כעומדים בפני עצמם, ללא כל קשר למוצאו השחור, אך בה במידה חשתי כיצד תבניות מחשבתו מזכירות בניחוחן תבניות מחשבה של שחורים אחרים שפגשתי – כאילו מדובר בארכיטיפ של "ראש שחור".

בהתייחס לכך תהיתי: מהו אותו "ראש שחור"? האם, ברוח התיאוריה של יונג, ניתן לנסח זאת כארכיטיפ של "ראש שחור" שנמצא אצל האדם הלבן ומייצג עבורו היבטים מסויימים של עצמו? האם ארכיטיפ זה הוא מולד אצל האדם הלבן, כפי שהאמין יונג בקיומם של ארכיטיפים מולדים, או שמא הוא נרכש?

באחת הפגישות שלנו חשף בפניי המטופל צד אפל באישיותו: הוא סיפר לי על הערצתו את בן לאדן ועל הפנטזיה שלו לעמוד בראש ביצוע פיגועים. הוא אמר שהיה רוצה להנהיג לבנים "כדי לסגור איתם חשבון". דבריו הזכירו לי את תיאורו של פנון לפיו "השחורים רוצים להוכיח ללבנים, ובכל מחיר, את עושר מחשבתם ואת עוצמת רוחם, המשתווה לזו של הלבנים" (פנון, עמוד 83).

המפגש עם פוטנציאל ההרס האנושי שקיים בו העלה את הדריכות שהחזקתי במחיצתו ועורר באופן טבעי את הדפוסים ההגנתיים הסכיזואידים שלי. גופי השתתק, נשימתי הצטמצמה, חשתי איך פחדיי וכעסיי הולכים ומציפים כל תא ותא בגופי.

בניגוד מוחלט לרגשותיי אלו – המטופל התמלא בחיות, חייך מאוזן לאוזן ודיבר בשיא התשוקה, שלא אפיינה אותו כלל בתכנים אחרים שהעלה מולי. היכולת להחזיק מקומות בריאים של המטופל, ולדמיין בתוך כך משהו בונה הצומח מתוך השקיעה המוחלטת בייאוש ובזעם, היו מבחינתי באותם רגעים משימה כמעט בלתי אפשרית.

כאשר איפשרתי לחוויה המטלטלת לעבור בתוכי, ולנוע במרחבים של שדות העברה, יכולתי לחוש בנזקקות העמוקה שלו לחוות אותי מבועתת. חסרת אונים. ומנותקת. שיערתי שהוא זקוק לחוויה זו שלי על-מנת שיוכל לשאת בתוכו אותם חלקים המהדהדים את חוסר נסבלותו על החברה הלבנה. הנחתי כי הדבר אליו באמת השתוקק היה לגרום לי, ולו לרגע אחד, להרגיש את אשר הוא מרגיש כל הזמן.

עשיתי כל מאמץ שלא להסגיר את תחושותיי הקשות ולא לעורר תגובה הגנתית מצדו. ניסיתי לכאורה 'להתעלם' מהתוכן הגלוי של דבריו (לעמוד בראש ביצוע הפיגועים), ובמקום זאת להתמקד במשמעות הרגשית הסמויה הקשורה בפנטזיה שלו.

תהיתי בקול מדוע בחר להעריץ, דווקא, דמות שדבקה בדרך של אלימות, ולא למשל את נלסון מנדלה, שגם הוא שחור, אשר בחר בדרך לא אלימה. הוא הגיב במשיכת כתפיים ואמר שאלימות ותוקפנות נותנים לו את התחושה של שליטה וכוח.

קישרתי את פנטזיית הכל-יכולות של המטופל להגנה אומניפוטנטית, כשהצורך לשלוט באחרים ולהכפיף את הסביבה לרצונותיו, גובר על שיקולים אתיים ופרקטיים. זיהיתי בתוכו משאלה עמוקה להכרה ולהאדרה על ידי-כך שהלבנים יהיו כפופים לו. הוא כמה לתחושת המנהיג – כזה המעורר כבוד רב או חשש גדול. הנחתי כי הדבר שבאמת השתוקק אליו היה לגרום ללבנים להתנהג מולו כשחורים. לגרום ללבנים, ולו לרגע אחד, להרגיש את שהשחורים מרגישים כל הזמן.

תשוקה זו התחברה לי לטענתו של מיטשל (2003) בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" כי רדיפת הנקם נוצרת כתוצאה מהצורך בפיצוי על עלבונות או השפלות, ונוטה לדחוף אנשים למצבים מסוכנים ביותר. חשבתי על כך שהרבה מן התוקפנות והאלימות הפוליטית בעולמנו נובעות מהזדהויות לאומנויות ואתניות המושרשות בתחושה קולקטיבית של סכנה ושל השפלות שנגרמו בעבר.

שבוע לאחר אותה פגישה אמר לי המטופל כי לאחר מחשבה, הוא היה רוצה להנהיג אתיופיים. לדבריו "לבנים יותר מתוחכמים וחכמים" והוא לא יצליח מולם. ראיתי בכך שיקוף מזוקק של חווית העצמי שלו אל מול חברה 'לבנה', המקום בו הוא חש אנדרדוג בלתי מוצלח.

תסביך הנחיתות והזעם על שהוא מרגיש עצמו קטן וחסר ערך, כמי ששאיפותיו הלגיטימיות הושפלו ונדחקו על-ידי הלבנים המתקדמים ממנו, וכמו כן המאבק התמידי שהוא מנהל בתוכו – כל אלה הכרחיים, מאחר והם מקנים לו את התחושה שהוא בעל עוצמה וכוח כמו זה של הלבן. יחד עם זאת, הם כולאים אותו בבדידות קיומית בלתי נסבלת ומצמצמים את תחושת העצמיות שלו. לדברי פנון הצטמצמות האני, כמנגנון הגנה מוצלח מפני עולם לא בטוח, היא בלתי אפשרית בשביל השחור: "נחוץ לו אישור לבן".

מבט מתעכב על שתי הדמויות – בן לאדן ונלסון מנדלה, מציג בבואה מדויקת של המציאות הפנימית הקונפליקטואלית המתחוללת בנפשו של המטופל: התגלמות הרוע הטהור והתגלמות הטוב. הפיצול הדיכוטומי בין טוב ורע, בין נורמאליות לשיגעון ובין בניה והרס באה לידי ביטוי בתנועה רגשית לא מווסתת שצבעה רגעים רבים בטיפול.

טיפול זה הפגיש אותי עם חוויותיי בתוך השסע הפרטי שלי, כאישה שחורה-מזרחית בחברה לבנה-אשכנזית. עוצמת ההזדהות ההשלכתית בטיפול וקווי הדמיון בינינו עוררו מחד את הדפוסים ההגנתיים הן של המטופל והן שלי, אך מאידך אפשרו העמקת הקשר הדיאדי על-ידי הפרדה בין ביטויי ההעברה הנגדית לביטויי הקשר העכשווי והאותנטי. חשתי כי בהיותי בת עדות המזרח, המטופל ראה בי גם שותפה לחוויה האקזיסטנציאלית שלו. אולי קלט בחושיו את האמונה הבסיסית שהיתה מושרשת שנים רבות עמוק בתת ההכרה שלי, ואשר היתה מובנית גם בחשיבה הטיפולית שלי, כי בחברה המערבית הסובבת אותנו, קשה להיות גיבור מזרחי בעולם של אשכנזים. עובדת היות המטופל שחור עוררה בתוכי את החוויה של כישלון ומאמץ עימה אני מזדהה בתוכי.

עוצמת ההעברות הנגדיות בטיפול הצליחו להרטיט בי מיתרים רבים ודחפו אותי אולי לראשונה לחקור את הזהות העדתית הבלתי פתורה שלי בד בבד עם העיסוק בגורמים המרכיבים אותה. חשתי מבוכה רבה, שכן עד כה רציתי להשקיע את מירב מרצי בנושאים המחברים בין אנשים ולא בשוני המגדיר אותם. דבר מה בתוכי סירב להיות נאמן לאמת הפנימית שלי. דבר מה זעק מתוכי לצאת מהארון העדתי ולהביט על האמת הזאת בעיניים.

בהיותו אתיופי, מלכתחילה יכולתי לחוות את תחושת העליונות שבי ולפגוש דרכה את קיומם של סטריאוטיפים, שמזמן אבד עליהם הכלח. קשה היה לי להישיר לשם מבט ולהודות שכעת אני היא הגזענית.

שמתי לב לכך, שלמרות שאני כהת עור, מול זה האתיופי, התמקמתי כלבנה. לכן מלכתחילה לא חשתי כל איום, היות שהצורך להרשים ולהתקבל על ידו – השחור – לא היה קיים בתוכי. במבט לאחור אני חושבת שקשה היה לי להיפרד מתחושת העליונות, שכן ניסיתי לתרבת אותו, להלבינו. כאילו היה זה הרצון שלי להציל אותו מעצמו, או אולי בעצם להציל עצמי דרכו. ניסיתי ככל יכולתי לבטא את הרצון האמיתי שלי להשתחרר מכבלים של הגדרות ותיוגים חברתיים בד בבד עם הקושי לקבלו על בסיס העיקרון של שוויון ערך תרבותי.

היה עליי ללפות את הנרקסיזם שלי בשתי ידיי ולרצות לדחותו בכל כוחי. המאמץ הלא מודע שלי לעשות כן, עלול להמשיך ולהנציח את היות האדם השחור לא קיים. ולהעצים בקרב המטופל את התפיסה העצמית השלילית ורגשי הנחיתות המקוננים בתוכו.

כך יום אחד מצאתי את עצמי בעולם טיפולי שבו הדברים מכאיבים לי ולא נעימים.

הנחתי שלצבע עור בהחלט השפעה ניכרת על תחושת העליונות/נחיתות שלי. שכן מול זה האתיופי הייתי לבנה. ומנגד, נזכרתי בתקופה בה הייתי מטופלת אצל מטפלת ילידת רוסיה, אשר במפגש עימה היא היתה הלבנה היחידה בחדר ואני מולה השחורה.

 

מטופלת מזרחית-מטפלת אשכנזיה

במהלך הטיפול עם המטפלת הלבנה, חשתי את החלק הגזעני שבי, כשהוא מרים שוב ושוב את ראשו המכוער, מחלחל אל מחשבותיי, יוצא מתוך שפתיי ומופנה כסכין חדה לעבר המטפלת. הקודים ההתנהגותיים הקשורים לתרבות האירופאית ממנה הגיעה ולהכשרה הטיפולית שהיא נושאת, הרגישו לי קרים, מרוסנים ואינטלקטואליים מידיי, בעלי גבולות מוגדרים ונוקשים. אלה תורגמו על ידי לחוסר אכפתיות, יהירות וביקורת נוקשה. מבטיה החדים כתער גרמו לי להרגיש אותה פעמים רבות כנהנית מעמדת העליונות שלה כלפיי. מהר מאוד התקבעה הרגשתי לגבי מקומי בדינמיקה המתפתחת ביננו – מי במרכז ומי בשוליים. מי משפיע ומי מושפע. מי קובע את הכללים ומי זה הנדרש לצייתם. ברמה הבסיסית ביותר של החוויה, איבדתי את הלגיטימיות שלי לתת לעצמי פשוט להיות.

מצד אחד, המפגש עימה עורר בתוכי את חווית הנחיתות ואת חוסר הערך העצמי שלי, אשר אילצו אותי להתמודד עם חלקיי הפצועים והמבוישים. אולם, מן הצד השני, זה עורר בי סוג של הערצה כלפיה והאדרה, שכן דרכה יכולתי להרגיש את ערך הגרנדיוזיות שלי, אשר היה מותנה, כמובן, בכך שהיא הלבנה, תקבל אותי. הגדרתי אותה פעמים רבות כ"מלכת קרח", אשר גבולותיה הנוקשים והבלתי מתפשרים ציננו את הכמיהה העמוקה שלי לקרבה ולחום אימהי, דבר אשר העצים את תחושת ההתקוממות שחוויתי נוכח תחושת השתייכותי לקטגוריה נחותה באינטראקציה הטיפולית ביננו. מה שגרם לי להגיב כלפיה בדרך כלל בצורה חסרת חמלה תוך רצון להכאיב ולהפחית מערכה. בתגובת נגד חשתי כיצד היא מנסה לגייס לכאורה את ההתנשאות התרבותית שלה כפרקטיקה המאפשרת לה להצטייד בכוח כנגדי.

במחקר שהתקבל לאחרונה לפרסום ב-Israel Journal of Psychiatry (א. נקש, 2012), נמצא כי מטפלים מקבוצות בעלות יתרון אתני (לרוב מטפלות יהודיות חילוניות אשכנזיות) הפגינו עמדות שליליות יותר כלפי מטופלים מקבוצות אתניות מוחלשות (מזרחים). ניכר כי יחסי הכוחות הללו מקבלים ביטוי במרחב הטיפולי ומשפיעים על איכות הטיפול אותו יקבל מטופל מזרחי לעומת עמיתו האשכנזי. התוצאות הללו, טוענת נקש, מדגימות כי הזהות האתנית של המטופל הובילו מטפלים אשכנזים להגיב באופן פחות אוהד למטופל ממוצא מזרחי, ולדרג אותו כפחות משתף פעולה.

תהיתי האם באופן כלשהו גם המטפלת שלי הגיבה אליי באופן נוקשה יחסית, ודירגה אותי כפחות משתפת פעולה בשל החזות המזרחית שלי? תהיתי האם הפרשנות שלי אותה הנה תוצר ישיר של סיפור שאני מספרת לעצמי, או שמא תחושה זו מבטאת באופן אמיתי את התחושות והמחשבות הסטריאוטיפיים שלה כלפיי כאדם מזרחי?

התחושה של מחסור בהון תרבותי היוותה גם היא קריטריון בולט שתרם לתחושת רגשי הנחיתות שלי מול המטפלת הלבנה. נוכחתי לראות שמול מטפלים שאני מזוהה עימם תרבותית, מרגיש לי בטוח יותר לשאול שאלות ולחשוף דרכן היעדר של כשירות אינטלקטואלית, היות שבאינטראקציה איתם חסרים תרבותיים הם לכאורה לגיטימיים.

לעומת זאת, אל מול המטפלת הלבנה, חשתי קושי רב לשאול שאלות ולחשוף מולה איכויות קוגניטיביות וורבליות שנתפסו בעיניי כחלשות יותר. היות והמטפלת שלי משתייכת לקבוצה ה'לבנה' המחזיקה בתרבות ההגמונית, היא ייצגה מבחינתי את כל אותם הדברים הנעלים, קרי, את היכולות, האינטיליגנציה והשאיפות. באופן לא מודע השלכתי על המטפלת את כל אותן האיכויות המוערכות, ובדרך של פיצול העמדתי עצמי במקום הנחות. מן החלק העמוק ביותר של נשמתי, אותו חלק מזרחי/ שחור, התעוררה בי הכמיהה להיות לבנה. לא ברור לי אם הקונפליקט היה גלוי או מוסתר, על כל פנים הוא הרגיש לי ממשי, התאמצתי ככל יכולתי לרצות את הבלתי ניתן לריצוי. אני מניחה כי המטופל השחור/מזרחי עלול לחוות חוויה של פיצול כאשר הוא אינו מחובר לקול האמיתי שלו באינטראקציה עם המטפל הלבן.

נקודת ציון משמעותית בטיפול מבחינתי, היתה כנותה של המטפלת לומר לי, כי אני תופסת את המציאות נכון. אכן יש אפליה אמיתית בחברה. ליוצאי עדות המזרח הרבה יותר קשה להצליח בחברה ולהגיע לעמדות מפתח מאשר לעדות אשכנז. חשתי באותם רגעים שמצאתי בית מקבל לתחושות הקיפוח, הכאב וחוסר שוויוניות, אשר פעמים רבות נהדפו על ידי הסביבה כלאחר יד באמירה "שזה רק בראש שלי". אמירה שחושפת, לעניות דעתי, את ההכחשה וההשתקה הקיימת בחברה. מכאן התחברתי לאתגר שלי – לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו.

המטפלת, תוך הבנה עמוקה את הנושא ותוך רגישות תרבותית גבוהה, העלתה בפניי שוב ושוב, עם כל ההתנגדות והקושי שהפגנתי מולה, את השיח סביב הנושאים הכאובים, המציפים והסבוכים הללו. היא עזרה לי לראשונה בחיי לשרטט את גבולות הפצע העדתי העמוק שנצרב בתוכי, אשר היה לנתח מאוד מרכזי בטיפול.

מתוך הדיאלוג העדתי-תרבותי ביננו התעורר בתוכי, מעבר לתחושות הכעס ורגשי הנחיתות, גם הדחף לקשב עמוק יותר – לא רק לייצוגים התרבותיים אשר מגדירים אותי כאדם/כמטופלת, אלא גם לייצוגים התרבותיים העולים מתוך הדיאלוג הטיפולי, והניסיונות הבלתי פוסקים של המטפלת לשזור אותם למקשה אחת.

נראה לי שעצם הדיבור על נושא כה נפיץ היווה גשר פחות מאיים בין שתי עמדות קוטביות וצמצם את הקרע העמוק שחשתי ביני לבין המטפלת. אני בהחלט רואה בקיום דיאלוג מימד מהותי לתיקון ולשינוי, שחייב אותי להכיר לעומק את מה שבאמת כירסם בי, ועודד אותי להתעלות על כך, לפתח הקשבה אמיתית ולהביט בנקודות מבט מגוונות אל עבר הקונפליקט העדתי. אני מאמינה שזה מה שעזר לי כיום לדבר את הדברים ולהעלותם על הכתב.

אני סבורה שלא כל פער שחוויתי מול המטפלת מקורו ברובד עדתי או תרבותי, ולעיתים פער הוא רק פער מעצם היותנו יצורים בלתי הומוגנים. יחד עם זאת, אין לי ספק כי העיסוק בפן התרבותי/עדתי, תרם למפגש טיפולי מסעיר ומטלטל כאחד, והכתיב לא מעט את הדינאמיקה ביננו.

אני מניחה שפסיכותרפיה המתייחסת בפרקטיקה גם להיבט של הטיה תרבותית, כרוכה במודעות גבוהה ביותר של המטפל ומצריכה טיפוח רגישות תרבותית וכוח פנימי להתמודד עם הקשיים הכרוכים בניסיון ליצירת אמון וקשר, שלמרות היותו שואף לשוויון, במהותו הוא קשר א-סימטרי, שהשוני באקלים התרבותי בין המטפל למטופל, עלול אף להעצים את אותו אי שוויון.

 

הבדל הצבע בפסיכותרפיה ומחוצה לה

פנון (1952) הסביר כיצד נולדת הגזענות אצל האדם השחור עצמו: הוא סיפר כיצד קרא את הספרים הלבנים והטמיע אט אט דעות קדומות, מיתוסים ופולקלור שהגיעו אליו מאירופה. כך, השחור, לדבריו, הוא קורבן, במלוא מובן המילה, של הציוויליזציה הלבנה. הוא השעיר לעזאזל של החברה הלבנה המבוססת על מיתוסים של קידמה, ציוויליזציה, ליברליזם, חינוך, נאורות ועידון. הוא זה שמייצג את הכוח האלים המתנגד להתפשטות וניצחון המיתוסים הללו ("עור שחור מסכות לבנות", עמוד 147).

בדומה לכך, הצבע קיים גם בחדר הטיפולים עצמו. המטופל השחור חי גם הוא, כמו פנון, בעולם לבן, שבו הוא חווה קשיי קליטה ובעיות זהות, איתן הוא מגיע לטיפול. הוא אינו שייך לקבוצה הלבנה, שמדברת בשם ה"ערכים האוניברסליים", שהם למעשה ערכיה שלה, תוך השתקה של זהויות אחרות והגדרתן כפחות ראויות. הן המטפל השחור והן המטפל הלבן משתמשים בפסיכותרפיה לבנה לטיפול בבעיות אלה. במושג "פסיכותרפיה לבנה" כוונתי לכל אותן גישות אירופוצנטריות, החל מפרויד והילך, שמתייחסות לתרבויות אחרות כתרבויות "פרימיטיוויות" (סעיד, 2005).

היות וגם אני אינני מזוהה כמטפלת עם חלקיי השחורים – אני תוהה מי אני? מה המקור של כל אותם החומרים שעוברים דרכי? אילו התניות, תפיסות ודפוסים מעצבים את האני האמיתי שלי? האם זה נעוץ בשורשים שלי או מאומץ על ידי הסביבה? אני תוהה אם כך מהי השפה השניה? איך היא נשמעת? אילו מילים מרכיבות אותה? ובמילים אחרות – מה זה אומר להיות "מטפלת שחורה"? אישה שחורה, מזרחית? מהם המקומות בהם הזהות שלי כאישה מזרחית והזהות שלי כמטפלת מזרחית, נפגשים? כיצד הם משפיעים עליי? ולמה זה חייב להיות או זה או זה?

איך זה נראה גם וגם?

היות ובתוכי מתקיימים שני מופעים תרבותיים שונים זה מזה, אני תוהה בנוגע לזהות השואל. מי זה השואל? מי הוא זה הכותב את המילים הללו? באיזו שפה?

והאמת הפשוטה היא – שאני לא יודעת.

 

סיום

במאמר זה ניסיתי להעלות לדיאלוג את העיסוק בנושא של הטיה תרבותית בטיפול, תחום שלדעת רבים אינו מפותח דיו בדיסיפלינות הטיפוליות. הטיה זו מתייחסת לא רק להבדלי צבע, אלא לתופעות רבות ומגוונות הנוגעות לשוני המגדיר בני האדם: גברים ונשים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, חילוניים ודתיים ועוד, כשאלו הראשונים נמצאים בדרך כלל במקום היררכי גבוה יותר.

כיוונתי למצוא את החוט המגשר בין חוויות הנובעות מגורמים פסיכולוגיים-אישיים לבין חוויות הנובעות ממבנים תרבותיים-קולקטיביים, ולהציע הגברת המודעות לצורך למידת התרבות של הפונים לטיפול כמאפשרת השגתה של סינתזה.

אני סבורה כי אחת המטרות המרכזיות היא לעזור למטופל המגיע מתרבות שונה משלנו, במיוחד אם הוא נושא בחובו זהות תרבותית לא דומיננטית, לפתח את הקול הפנימי שלו ולאפשר לו לדבר.

דווקא מניסיוני כמטופלת, אני חושבת כי התייחסות כנה, רגישה ואמיצה, אשר רוחשת כבוד לרקעם התרבותי של מטופלים, עשויה לשמש קטליזטור משמעותי מאין כמותו להתנגדות בונה. קטליזטור זה דחף אותי פעמים רבות אל מחוץ לחממה המוכרת והבטוחה של התרבות ממנה הגעתי והעצים ביטויי כעס ותוקפנות ברבדים נוספים ועמוקים יותר, שהדרך להגיע אליהם בדרכים אחרות, לעיתים מוגבלת.

לא פשוט היה עבורי להציץ פנימה לסיפור הפרטי שלי, שבמידה לא מבוטלת עוצב והוגדר על ידי מבנים קולקטיביים-חברתיים. וככזה, מספר רבות גם על האחר. לא פשוט בשבילי היה להציץ פנימה לאזור פחות או יותר סודי, ולחשוף אותו ברמה הקולקטיבית יותר, ונדרשתי להתמודדות עמוקה עם הדילמה בנוגע לכך, בעיקר כי אני חשה שתחושת העצמי שלי במקום זה טרם גובשה ועברה ריפוי. הפצע עדיין מדמם וככזה משתבץ בטבעיות בתוך מערכת היחסים הטיפולית וממחיש באופן קונקרטי את החוויה של עליונות ונחיתות.

אט אט אני מתחילה לזכור מי הייתי. וככל שאני נזכרת, אני הופכת רגישה יותר באשר למי שהנני.

ובאשר למטופל, חשתי כי לאחר מפגשים אפלים, שהרגישו לעיתים כמבוי סתום בטיפול, היה הכרחי כי נחוש שנינו את תחושת התקיעות והפחד מהלא מוצא ובתוך אותה אפלה לחוש, ולו לרגע אחד, כיצד השהייה עם אדם, המקבל אותו ואינו נוטש אותו, על אף חלקיו הסדיסטיים ביותר, מאפשרת לאור שהוא נושא בתוכו להאיר את הסדקים האפלים ביותר בתוכו.

מי יתן וגם אנו – שחורים ולבנים כאחד – נאפשר לקולות המודרים ביותר בתוכנו להאיר ולהשמיע קולם.

 

מקורות

מיטשל, ס. (1993/2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תרגום: אורה זילברשטיין. תולעת ספרים: תל אביב.

סעיד, א. (2003/2005). פרויד והלא-אירופאי. תרגום: יעל סלע. הוצאת רסלינג: תל אביב. 

פנון, פ. (1952/2004). עור שחור מסכות לבנות. תרגום: תמר קפלינסקי. ספריית מעריב: תל אביב.

O, Nakash. (2012). Common mental disorders in immigrant and second-generation respondents: Results from the Israel-based World Mental Health Survey.

 

------

לקריאה נוספת:

הפסיכולוג הקליני - מחוץ לקליניקה / מאמר מאת שרון רזניק

הגשר הרב-תרבותי / הבלוג של עפר גרוזברד

פוסט "שפיות זמנית" על פרנץ פנון

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, ש. (2013). מטפל לבן מטופל שחור. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3039

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רחל שליטרחל שליט21/12/2013

ברכות על הכנות והכתיבה. שירלי,

מאמר חשוף, כן ואמיץ עד מאוד!
ברכות על הכנות העצמית והציבורית, על החשיפה והכתיבה הקולחת והבהירה.

מכירה אני אותך ומעולם לא ראיתי בך 'מזרחית שחורה'. אולי משום שגם אני בת ליוצאי עדות המזרח אך מעולם לא חשבתי על עצמי כמזרחית שחורה, אלא כעל צברית שווה?

איני מבטלת את כוחם של שונויות או פערים תרבותיים וחברתיים ואת השפעתם על הפרט; אך יחד עם זאת, אני מעוניינת להציע גם את האפשרות כי תחושות נחיתות ועליונות, כמו תחושות אחרות - מקננות בתוכנו ומחפשות ווים להיתלות עליהם. ואלו תמיד ימצאו למכביר.

לגבי המפגש הפסיכותרפויטי - בחוויה שלי, לא פעם המפגש עם אדם אחר הוא מפגש עם ארץ לא נודעת, שאיני מכירה את שפתה או חוקיה. אני מוצאת שבכל מפגש מתקיימים האתגרים של 'למידת תרבות אחרת' ומציאת המכנים המשותפים והחיבורים הנפשיים על אף השונות לכאורה.

מצטרפת אליך לתפילתך כי נאפשר לחלקים המודרים ביותר שלנו להפוך למוארים. בכך יגדל האור שבקרבנו וסביבנו.

לאה הרפזילאה הרפזי12/11/2013

שאלות ואסוציאציות. אני מצטרפת למילות ההערכה על האומץ והכנות שלך במאמר. עלו לי כמה שאלות על הבחירות שלך בטיפולים שהבאת לנו. בשני הטיפולים המטפלת היא הלבנה והמטופל/ת הוא השחור/ה. יש כאן איזו הקבלה ביחסי הכוחות, שבהם המטפל הוא החזק והוא הלבן, בעוד המטופל החלש הוא השחור. בהקשר לכך מעניין אותי איך בחרת לעצמך מטפלת שהיא לבנה מובהקת, לפי התיאור שלך, יותר מסתם אשכנזיה. זה לבטח לא מקרי, ומעניין אם היית מודעת לכך, ואם את מבינה מה הניע אותך בבחירה זו. עוד שאלה שמעניינת אותי היא בחירת המטופל שהבאת במאמרך. המקרה מאוד מתאים לרעיון של המאמר, ויופי שהוא מוצג כאן. אך עלתה בי סקרנות לגבי טיפולים שלך עם מטופלים אחרים, במיוחד עם מטופלים 'לבנים' או אשכנזים, שבהם כביכול יש היפוך ב'מעמד'. איך במקרים אלה מתבטא הנושא של הצבע והעדה? כשקראתי את תיאורה של המטפלת שלך, עלתה בי אסוציאציה של שלגיה, לבנה כשלג, הכי יפה בעיר, ואולי גם קרה (הרי שלג יורד בקור). כמה קנאה היא מעוררת, שלגיה הלבנה והמושלמת, שיכולה להיות מושלמת כי היא בעולם האגדות. מעניין היה לפגוש אותה בעולם המציאות ולראות אם היא עדיין כל כך יפה, כל כך לבנה וכל כך מושלמת. והאם היינו בוחרים להיות מטופלים שלה? או להיות מטפלים שלה?

בתיה שמיבתיה שמי3/11/2013

שחורלבן. התפעמתי מקריאת המאמר, מהאינטלגנציה הנוכחת ובעיקר מהיכולת להיות כנה, אמיתית והליכה חסרת פשרות עם עצמך, וביחד. למדתי מכך המון. בעיקר, על מטפלים לבנים ומטופלים שחורים בשדה חילונים חרדים, מאמרך נגע בעקיפין בנקודה זו, תודה.

שי אפשטייןשי אפשטיין27/10/2013

אומץ. שירלי כל הכבוד על הכתיבה המקצועית והחשיפה האישית
מקווה לקרוא עוד מאמרים שלך בקרוב

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר27/10/2013

קונטקסט?. תודה שירלי, על השאלות שאת מעלה. גדלתי בשכונה בה הייתי בין האשכנזים היחידים בכיתה 'צהוב' נלעג... יחסי הכוח שמצויים בטיפול אינם מוגבלים כמובן לעדה (נמצאים הרבה יותר, לדעתי, במגדר - בין נשים לגברים, בין סטרייטים להומואים) אבל קיימים גם שם.

באחת עשר השנים בהן טיפלתי באנגליה הייתי לא בריטי, ומשום כך מחוץ למערך המעמדות אבל בלי היתר כניסה למעמדות הגבוהים, והיהדות שלי והישראליות שלי הייתה לאות קין.

אבל אני גבר - ולהיות גבר לבן בעולם קל ומשתלם. קל יותר להתפרנס, קל יותר להתקבל למקומות, קל יותר להיות מוערך. יש לבנים ממני ושחורים ממני - ובחינה עמוקה של יחסי הכוח בטיפול היא חשובה, בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, סטרייטים וקויירים, עניים ועשירים. לצד זאת, נראה לי שחשוב גם לזכור ולבחון את הקשר הטיפולי - והאנושי, לא רק דרך עדשות של אחרות אלא גם עדשות של דומות.

הפסיכותרפיה היא, בין השאר, זירת קרב קונטקסואלית. אבל היא גם יותר מזה - היא חדר מיטות, והליכה משותפת, ותפילה משותפת, וריפוי, וקרבה. ומתוך כך קולה של אדם אינה רק קולה של התרבות ממנה היא באה.

ובכל הכתוב אפילו לא התייחסתי לפיצול כואב הטומן בחובו מאבק כוחות מצמית הרבה יותר בפוליטיקה הישראלית...