פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

כתבות שטח

בין עצמי אמיתי לעצמי אמיתי

רועי סמנה, תלמיד במרכז ויניקוט, סוקר את הרצאתו של פרופ' נוויל סימינגטון, שהתקיימה במסגרת ערב סיום מחזור הבוגרים השלישי של המרכז ועסקה בתרומתה ובמגבלותיה של תיאוריית העצמי האמיתי והעצמי הכוזב ובאפשרות להעשירה על-ידי ביסוסה על מודל תיאורטי שונה.

מתפרסם מ 21/7/2013 | 9,580 צפיות

תגיות:

 

בין עצמי אמיתי לעצמי אמיתי

סקירת הרצאתו של נוויל סימניגטון

מאת רועי סמנה

 

הרצאתו של הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון, "Winnicott's True Self and Psychosis" התקיימה ב-24.6.13 במסגרת ערב סיום שנת הלימודים במרכז ויניקוט, במכללת סמינר הקיבוצים, תל-אביב.

 

לאחרונה מטופליי אומרים לי שהשתניתי. לא תמיד באופן ישיר או אפילו מודע, לרוב אפילו לא במילים, אבל המסר עובר צלול וברור: השתנית. או לפחות משהו בך. ואני מאמין להם, כי אני מרגיש את השינוי בעצמי. אבל קשה לשים את האצבע על מה בדיוק השתנה, ועוד יותר מזה על איך, ובמיוחד קשה לבודד את גורם השינוי: האם זה הטיפול האישי? אירועי החיים? הגיל? הניסיון המצטבר? כל התשובות נכונות כנראה, אבל יש לי הרגשה שחלק חשוב בשינוי קשור בלימודיי בתוכנית ללימודים מתקדמים של מרכז ויניקוט, ששנתי הראשונה בהם הגיעה לסיומה בימים אלו. המפגש המחודש והמעמיק עם רעיונותיו של ויניקוט, כמו גם עם אלו של הוגים חשובים אחרים כמו קליין, פרנצי וסירלס ואולי חשוב מזה – המפגש עם המרצים, אנשי מקצוע מעולים עם נכונות למושקעות אימהית (ואבהית!) ראשונית, שפינו בתוכם מקום לרגרסיה, שמסכימים להקדיש את עצמם בחירוף נפש לשהייה עם הייסורים הפרימיטיביים של הזולת, פתח בתוכי אזורים חדשים והסיר מחסומים ישנים. וכך, הגעתי לערב סיום השנה במרכז וצפיתי בבוגרי המחזור השלישי מקבלים את תעודות הסיום כשמחשבה מחויכת אחת מהדהדת בראשי: "איזה מזל שזה לא טקס סיום הלימודים שלי!".

לאחר טקס הסיום, שבניגוד לזה שנכחתי בו לפני שנתיים (ראו: סמנה, 2011) לא היה משופע בשירה וריקודים אלא סולידי יותר וכלל בעיקר ציטוטים מיצירות שונות, ספרותיות וקולנועיות, עלה לבמה האנליטיקאי נוויל סימינגטון, אורח הכבוד מאוסטרליה, כדי להגיש את הרצאתו. סימינגטון, בריטי במקור, היגר לארץ הקנגורו באמצע שנות ה-80 ומאז שימש בתפקידים בכירים במוסדות הפסיכואנליטיים המקומיים ופרסם ספרים רבים. ההרצאה, דחוסה ברעיונות, עשירה בציטטות ומתובלת בהומור בריטי יבש וחריף, התפתלה אנה ואנה, באופן לא לגמרי קוהרנטי, מבלי שיהיה ברור, לי לפחות, לאן בדיוק סימינגטון חותר. היופי בכך היה שנותרתי במתח יצירתי, סקרני, לכל אורכה.

את ההרצאה התחיל סימינגטון בביקורת כלפי ויניקוט – מעשה די אמיץ בהתחשב באכסניה בה התארח (אם כי, במחשבה שנייה, לכל היותר היה הקהל רוגם אותו בפירושים, ואפילו לא כאלו חותכים מהסוג הקלייניאני). סימינגטון סיפר כי לקח על עצמו כמשימה להפריד את המוץ, כלומר את רעיונותיו הגאוניים של ויניקוט, מהתבן שהוא "הג'יבריש הפסיכואנליטי", בלשונו, תחתיו הוא קבור. הוא דיבר על כך שחשיבתו של ויניקוט, כמו של כל תאורטיקן גדול, היא תערובת של תובנות אישיות גאוניות, יחד עם חומרים של תאורטיקנים אחרים שנבלעו על ידו באופן בלתי רצוני ושואבים מתובנות אלו את כוחן, "כפי שדבורה מוצצת צוף מפרח".

סימינגטון בחר להתייחס (ויש שיאמרו 'להיטפל') למשפט מפורסם של ויניקוט (1960, עמ' 203): "מטופל אמר לי: 'טיפול טוב (דאגה לאני [במקור: ego care ]) כפי שחוויתי בשעה הזו, הוא האכלה' (סיפוק-הסתמי [במקור: id-satisfaction])"; הוא ביקר את ויניקוט על כך שבחר לכלוא את ניסיונו הקליני בסד המודל הסטרוקטורלי של פרויד – אותו מודל הרואה את הנפש כמורכבת מאיד, אגו וסופר-אגו. לדבריו של סימינגטון, ויניקוט עוסק למעשה בתקשורת בין שני אנשים, אך כובל את הסברו למערכת של דחפי איד המשרתים את הישרדותו של האורגניזם, זהו מעשה גזל, גול עצמי השודד מויניקוט את מה שרצה לבטא. ההזנה עליה דיבר המטופל של ויניקוט לא נועדה הלוא בשום אופן לספק את אחד מהיצרים ההישרדותיים, כפי שמרמז השימוש במונח "סיפוק-הסתמי". הוא התייחס כמובן להזנה מטאפורית, וזאת בניסיון לתאר את התחושה הנפלאה, האקסטטית, של התרחבות הנשמה כאשר אתה מובן באופן עמוק על-ידי אדם אחר. הוא דיבר על הכוח המחייה של התקשורת הבינאישית שהתקיימה בינו לבין ויניקוט, זו שהעשירה והעצימה את איכות הקיום שלו. אם כן, בעיניו של סימינגטון, הדבקת התאוריה של העצמי האמיתי והכוזב לתוך המודל הסטרוקטורלי שואבת ממנה את צבעה וחיוניותה (אם כי, בינינו, אני מכיר לא מעט תאוריות דהויות וחסרות חיים ממנה).

סימינגטון המשיך עם ביקורת על השימוש שעשה ויניקוט במונח 'אומניפוטנציה', כמו למשל במשפט: "עצמי אמיתי מתחיל לקבל חיים, דרך הכוח הניתן לאני החלש של התינוק על ידי כך שהאם מממשת את ביטויי האומניפוטנציה של התינוק" (1960, עמ' 207). למילה אומניפוטנציה יש, באוזניו של סימינגטון, צליל מזלזל. זהו, לדעתו, מונח טכני, שבדומה למונח 'סיפוק-הסתמי' שונה מאוד מביטויים ארציים (ומוצלחים) יותר בהם משתמש ויניקוט כמו 'העצמי המשגיח' (caretaker self) או 'האם הטובה-דיה' (ביטויים שבתרגום לעברית, למרבה הצער, נשמעים מליציים יותר ומאבדים מפשטותם). מונח זה גם הוא, לדבריו, ירושה המהווה סרח עודף – הפעם מחשיבתה ומאופן התבטאותה של מלאני קליין (מדריכתו של ויניקוט בתחילת דרכו). סימינגטון ציין שבמשפט אותו ציטט היה מחליף בשמחה את המילה 'אומניפוטנציה' במילה 'דמיון'. ממילא בתוך הדמיון יש תמיד מידה קלה, לפחות, של אומניפוטנציה, כפי שיודע כל ילד שדמיין לעצמו איך עד גיל 21 יגיע לירח ובמקרה הטוב הגיע לסוף השירות הצבאי.

לאחר העוקץ בא הדבש, ובשלב זה פנה סימינגטון לדבר על מושג 'העצמי האמיתי' ועל החשיבות העצומה שיש לו בטיפול. סימינגטון רואה בעצמי האמיתי גרעין שהוא בו-זמנית גם העצמי וגם משהו המצוי מחוץ לעצמי. לדבריו, זהו העצמי המנוכה (divested) מהאמונה כי הוא מרכז היקום. אם כן, העצמי האמיתי, בניגוד לעצמי הכוזב, הוא העצמי כשהוא מנותק (ואולי היה עדיף להשתמש במילה "מזוקק") ממה שאינו הוא עצמו. כאן הגיע סימינגטון לנקודה חשובה לטעמי: העצמי האמיתי של הזולת יכול להתקיים ולהתממש רק אם הוא פוגש את העצמי האמיתי שלי ולא עצמי הנשלט על-ידי הזולת או מותאם אליו. מכאן, שאם המטפל נאמן לעצמי האמיתי שלו, הוא אינו מתאים את עצמו למטופל – אלא רואה אותו כפי שהוא, הסביר סימינגטון.

כדי להבהיר נקודה זו הציג סימינגטון וינייטה קצרה, בה סיפר על מטופל צעיר שהחליף שוב ושוב מקומות עבודה ובנות זוג. באחת מפגישותיהם אמר המטופל לסימינגטון כי מעולם לא היה מחויב לשום דבר בחייו. סימינגטון סיפר כי באותו רגע עלה בתוכו קולה של אחת ממדריכותיו מלונדון, שהתרתה בפניו בנפנוף אצבע, בשם מוסכמות פסיכואנליטיות קלאסיות, שלא להרגיע את המטופל; אך יחד עם הקול הזה בעבעה בו גם המחשבה כי המטופל לא היה מסוגל לדבר על כישלון להתחייב לולא היה לו איזשהו מושג בתוכו, או לפחות התחלה של מושג כזה, על מהי המשמעות של התחייבות. סימינגטון סיפר שבחר לבטל את עצתה/התראתה של המדריכה ולדבר מתוך העצמי האמיתי שלו, ואמר למטופל: "עכשיו אתה בונה מחויבות". בתגובה סיפר המטופל על חוויה מפתיעה מאוד שהתרחשה באותו רגע. הוא תיאר כיצד שכשנכנס לקליניקה באותו היום, העץ שראה מחוץ לחלון היה עירום – ואילו לאחר הדברים שאמר סימינגטון, כשהסתכל שוב על העץ, ראה שלמעשה יש עליו עלים. סימינגטון אמר לנו כי ברור לו שאילו היה נותן לעצמי הכוזב שלו לדבר, היה נשאר העץ עירום עבור המטופל שלו, אבל כאשר דיבר מתוך העצמי האמיתי שלו יכול היה המטופל לראות את מה שהיה שם. סימינגטון מאמין כי העצמי הכוזב הוא העצמי של מישהו אחר שהותקן בתוך המיינד שלנו, ואינו מהדהד עם העצמי האמיתי שלנו. הוא סבור כי לו היה פועל על-פי פקודתה של מדריכתו המופנמת הוא היה מצוי תחת השליטה של העצמי הכוזב, וזאת משום שהיה בכך סירוב לבצע עבודת חשיבה או לנסות לנסח תחושה פנימית בעזרת מחשבות ומילים. המאמץ לחשוב את תחושותינו העמוקות הוא קשה ומפרך; הסירוב להתאמץ, לדעתו של סימינגטון, הוא מה שמחזק את העצמי הכוזב כנגד העצמי האמיתי. סימינגטון סייג מעט בהמשך את דבריו, וציין כי אילו היה משועבד לגמרי לעצמי הכוזב, חשיבתו הייתה מעורפלת לחלוטין ולא היו עומדות בפניו אלטרנטיבות לבחור מהן. במקרה כזה היה פועל על-פי הנחיית המדריכה ללא התלבטות. אם אנחנו יכולים לראות את הכזב, אמר, הרי שהוא בכל מקרה כבר חלש ונטול כוחות. סימינגטון הוסיף וטען כי בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הוויתור על עצתה של המדריכה לא היה מעשה הנובע מתוך תחושת אומניפוטנטיות – אלא להפך: לו היה פועל על-פי ציוויה, דווקא אז היה זה מעשה אומניפוטנטי. להבנתי, הוא היה אז נוהג כמו אותה נמלה הנישאת על גבו של הפיל ואומרת "תראה כמה אבק אנחנו עושים". לטענתו, האומניפוטנטיות משרתת את מה שאינו נחשב, היא "כלי פנימי הזמין לאדם העצל", שחקן התופס את הבמה הפנימית כאשר החשיבה האישית נדחתה או לא התפתחה. זהו רעיון חשוב מאוד לדעתי, המתקשר בעיניי לחשיבתו של דונל סטרן (Stern, 1997), הטוען כי דמיון נמצא בקצה ההפוך מדיסוציאציה וכי דיסוציאציה היא הסירוב להשקיע את המאמץ הדרוש על מנת להיות סקרנים ולנסח את הבלתי-מנוסח.

כאמור, סימינגטון מאמין כי העצמי הכוזב הוא הפנמה של העצמי של מישהו אחר, שאינה מהדהדת עם העצמי האמיתי שלנו. אך אני רוצה להציב את השאלה: מה אם עדיין אין עצמי אמיתי לפנות אליו? נזכרתי במקרה משלי במהלך חלק זה של ההרצאה. בהיותי סטודנט מתחיל במגמת הפסיכולוגיה הקלינית, קיבלתי לטיפול ילד בן תשע שהיה מצוי על הספקטרום האוטיסטי. הטיפול בו היה מייגע ומייסר. במרבית הפגישות הוא היה מספר בפרטי פרטים רפטטיביים על "חלומות", שהיו למעשה סרטים שראה, לרוב סרטי פעולה זולים, כשאני מנסה לעקוב ולתת פשר לדברים שהרגשתי שהוא מקיא עליי בחוסר שליטה. בהדרכה הייתי פולט את תיאורי המפגשים על המדריכה, שבחווייתי הייתה מאכילה אותי פירושים בכפית, את חלקם לא ממש הבנתי, ומבקשת ממני (כך לפחות היה נדמה לי באותה עת) לצטט אותם למטופל; אני, בתורי, חשתי כאילו אני מקיא עליו בחזרה פירושים בלתי מעוכלים. כך התנהלו הדברים במשך כמה חודשים טובים. באופן ברור פעלתי מתוך העצמי הכוזב, המרצה שלי כפי שהפנמתי אותה. אבל מה לגבי העצמי האמיתי הטיפולי שלי? אני כלל לא בטוח שהיה כזה אז ואם היה, בוודאי לא היה מפותח מספיק. בניגוד לסימינגטון, לא באמת היו בתוכי שני קולות באותו שלב בטיפול, אלא קול אחד, שגם אם לא הייתי מחובר אליו, היה עדיף, לתחושתי אז, מכלום. הדבר האותנטי ביותר שיכולתי לעשות היה, בסופו של דבר, להתפרץ בכעס על המדריכה, להאשים אותה ב'הפנמה עקורה' (בולאס, 2000),1 בכך שלא סייעה לי למצוא ולפתח את הקול האישי שלי – ובהמשך, בעקבות הדיבור הפתוח על תחושותיי ועל תחושותיה, לפתח איתה יחסי הדרכה מאפשרים ומעשירים הרבה יותר, שמעבר לכך שהיו חוויה מרגשת ומכוננת עבורי, אפשרו לי גם להעניק הרבה יותר לילד בו טיפלתי.

ובחזרה לסימינגטון: לדעתו, בטיפול הפסיכואנליטי אנו עוסקים בניסיון להפריד בין האמיתי והלא-אמיתי בתוך עצמנו ובתוך מטופלינו. הוא מאמין כי דבריו אל המטופל שבאו מתוך העצמי האמיתי שלו ניפצו את הדלוזיה שאחזה במטופל. העץ העירום, נטול העלים, סימל את אמונתו של המטופל כי לא היה בתוכו שום דבר בעל ערך, כי לא היה מסוגל לתת שום פרי. סימינגטון סיפר כי ידע, עובדתית, שזה לא נכון: המטופל היה ספורטאי מקצועי ומצליח, כתב כמה ספרי תיירות משובחים ולמרות שלא הצליח להחזיק בקשרים זוגיים ממושכים, הייתה לו את היכולת לאהוב בעוצמה. לפיכך, לדידו של סימינגטון, האמונה כי לא היה מסוגל להתחייב לשום קשר ולשום פרויקט הייתה דלוזיונלית. סימינגטון טען כי לו היה מגיב למטופלו באמירה כמו "אני תוהה מדוע לא הצלחת להתחייב לשום דבר", הוא היה מפספס את העובדה שהמטופל החל לבנות מחויבות באותו הזמן. במקרה כזה הוא היה נשאר יחד עם המטופל, חולק אתו את האמונה השלילית. מבחינתו, משמעותה של בחירה כזאת הייתה הימצאות יחד עם המטופל תחת אחיזת הדלוזיה.

ברצוני להצביע על הבעייתיות הפוטנציאלית שבגישה כזו (מעבר לשימוש האינפלציוני שסימינגטון עושה, לדעתי, במונח דלוזיה). כאשר המטפל בוחר באופן מודע להתייחס לאמת כפי שהוא מרגיש אותה, הוא עלול למעשה לאבד את החיבור האמפתי שלו למטופל. עם כל הכבוד לעצמי האמיתי של סימינגטון ולצורך שלו לבטא אותנטיות, נראה שבסוג התערבות שכזה, ועוד לפני כן – בסוג חשיבה שכזה, ישנה סכנה לפספס את חווייתו של המטופל, לאבד את הכוונון אליו ולא לפגוש אותו במקום בו הוא נמצא. חוויית המטופל את עצמו כאדם חסר ערך היא אומנם חוויה חלקית ואולי אפילו מעוותת, אבל היא ללא ספק אמיתית עבורו. סטולורו, ברנדשפט ואטווד (Stolorow, Brandchaft & Atwood, 1987) טענו, למעשה, כי מה שמוביל אנשים מלכתחילה להיות מועדים לפסיכוזה הוא חוסר מתמשך בתיקוף של תפיסתם הסובייקטיבית את המציאות מצד הוריהם. לצערי, על אף ההבטחה שנרמזה בכותרת ההרצאה סימינגטון לא תיאר בה כיצד הוא מטפל בחולים פסיכוטיים של ממש, אבל אני תוהה האם גם במקרה בו מטופל היה מתאר דלוזיה ביזארית כדוגמת חטיפה על-ידי חייזרים, הוא היה מתעקש על כך שזו אינה האמת כפי שהוא, המטפל, רואה אותה. ואולי לכך התכוון סימינגטון כשאמר בהמשך, באופן קריפטי, כי העצמי האמיתי הוא מקום של בדידות.

בחלקה האחרון של ההרצאה התייחס סימינגטון לכך שכולנו לכודים, באופן כזו או אחר, בדלוזיות קבוצתיות. הוא טען כי בכל קבוצה חברתית ישנן דרישות לקונפורמיות וגבולות לשיח: ישנם נושאים שניתן לדבר עליהם ונושאים הנחשבים לטאבו. בהתאם לכך, גם באסכולות הפסיכואנליטיות השונות ישנה תקשורת המבוססת על עמדות כוללניות, על אמונות והנחות קבוצתיות שעל חברי הקבוצה להתחייב אליהן אם ברצונם להישאר מאוחדים. לדעתו, שאני שותף מלא לה, כל אמירה כללית לגבי מוטיבציה אנושית, בין אם היא פרוידיאנית, ביוניאנית, קוהוטיאנית או ויניקוטיאנית, לעולם אינה נכונה עבור האינדיבידואל ומהווה דלוזיה. סימינגטון קורא לתקשורת בינאישית עמוקה יותר, כזו שחוצה מגדרים, מגזרים, לאומים ומעמדים; תקשורת שאינה מבוססת על השתייכות קבוצתית; תקשורת בין עצמי אמיתי לעצמי אמיתי. מהו הבסיס לתקשורת שכזו? סימינגטון פונה למטפיזיקה ומתבסס על הפילוסוף הנאו-אפלטוני פלוטינוס, שהאמין כי כל בני האדם חולקים את מה שכינה 'נשמת העולם' (World Soul). לדבריו זוהי "היכולת שלי להיות בתוכך ושלך להיות בתוכי", זוהי מציאות עמוקה יותר מכל הבדל שטחי בגזע, בדת או בגיל. התובנות המאירות של ויניקוט, סיכם סימינגטון וסגר את המעגל שפתח עם תחילת ההרצאה, צריכות להיות מושרשות בתאוריה זו של פלוטינוס ולא במודל הסטרוקטורלי של פרויד. כמו במקומות אחרים בהרצאתו, לצערי גם כאן בחר סימינגטון שלא לפתח רעיון שהוא, מן הסתם, מורכב ומשמעותי עבורו והותיר אותו כסתום במקצת (גם אם מעורר רצון להיכרות מעמיקה יותר). סימינגטון אמר כי הוא מאמין שהעצמי האמיתי, אותו המשיג ויניקוט בגאוניותו, מחבר בינינו, מביא אותנו להיות מודעים לשותפות העמוקה שיש בינינו לבין זולתנו.

יצאתי מערב סיום השנה במרכז ויניקוט בתחושת סיפוק. אני מרגיש שקיבלתי בשנת הלימודים החולפת הזנה טובה, עשירה, מלאה בכל אבות (ואמהות!) המזון. הרצאתו של נוויל סימינגטון, על אף הסתייגותי מחלקים ממנה, הייתה מעניינת ומעוררת מחשבה והיוותה קינוח הולם בהחלט.

 

^1. הפנמה עקורה – זהו, על-פי בולאס, תהליך בין-אישי אלים המתרחש כאשר אדם גוזל לתקופה מסוימת יסוד כלשהו מחיי הנפש של זולתו.

 

מקורות

בולאס, כ. (2000). צלו של האובייקט. תל-אביב: דביר.

ויניקוט, ד"ו (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.

סמנה, ר. (2011). לעלות מן המים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏שבת ‏29 ‏יוני ‏2013, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2630

Stern, Donnel. (1997). Unformulated Experience - From Dissociation to Imagination in Psychoanalysis. Hillsdale NJ: The Analytic Press.

Stolorow, R. D., Brandchaft, B., & Atwood, G. E. (1987). Psychoanalytic Treatment: An Intersubjective Approach. Hillsdale, NJ: Analytic Press.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

סמנה, ר. (2013). בין עצמי אמיתי לעצמי אמיתי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/5/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3000

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלי אבידראלי אבידר26/8/2015

ביני לבין עצמי. הרהור על העברת מסר בין העמי האמיתי שלי אל המטופל נתקל בקשיים. האזם זה אוטנטי אולי השלכתי? והאם זה מה שהמטופל זקוק או יש לי צורך לספק צורך נרציסטי ["כמה אני אמיתי"] או תלותי["תקשיב לי.זה לטובתך".] .או שאני עסוק ב"להיות אינטרסובייטיבי "ובעצם להשאר בסכמה מזוייפת. למזלי גם כשאני שוגה באלו יש משהו בקשר הטוב שנרקם כשהמטפל מצליח להיות אמא טובה דיה או קצת טובה . דונלד סטרן דיבר על כך שהתינוק מסוגל להתגבר על כשלים אמפטיים קטנים ואחות אותם על ידי פיתוח השריר הרגשי שלו. וכך הוא גדל. תוך כדי כתיבה ממש עכשיו אשתי עברה ראתה שאני כותב כמעט בחשיכה. הדליקה את האור בחדר עבורי.זה ממש הפריע לי. אבל שמחתי שדאגה לי. קמתי. החלפתי למנורה בעלת אור רך יותר. נשארתי עם השמחה שמישהי דואגת לי כשאני באפילה...

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח26/8/2015

סקירה מקסימה. היי רועי,
סקירה מקסימה. הקריאה בה העלתה לי מחשבות לגבי אפשרויות הצירוף השונות של עצמי אמיתי ועצמי כוזב במפגש טיפולי בתוך המטפל ובינו לבין המטופל. וההשתנות של כך בתוך הטיפול לאורך זמן ואפילו באותו מפגש. כשהמטפל מחובר לעצמו באמת, ומקשיב מתוך ליבו, הוא יוכל להתחיל לפגוש מידע גולמי (תחושתי'רעיוני/רגשי) שאינו דווקא שלו, אלא נובע מתוך "נשמת העולם"- היכולת לחוש את העצמי האמיתי של המטופל בתוכו. כך, עליו לתת לו להתהוות בתוכו ובתוך הסיטואציה הטיפולית, עד שהמטופל יוכל להרגיש את עצמו האמיתי מתוכו. המקום הפנימי האמיתי, לדעתי, תמיד קיים בנו, ותהליך ההכשרה הטיפולי מסייע לנו רק להבהיר אותו. כמו במדיטציה- התודעה כאגם צלול מחכה לנו שנגיע אליה בתרגול, ונבחין אותה מתוך שלל המחשבות/הטרדות/הסערות- העצמי המזוייף.

יעל לבי-פינברגיעל לבי-פינברג28/7/2013

מסכימה בהחלט ( :.

רועי סמנהרועי סמנה26/7/2013

תודות למגיבים (וגם הבהרה). תודה לנעמי, יעל ואלי על הפידבק מחמם הלב. תודה גם על ההזדמנות לחדד נקודה שככל הנראה לא ניסחתי באופן מספיק ברור, ואני מתכוון כמובן לביקורת שלי בנוגע לוינייטה שהציג סימינגטון. אין ספק שתשומת הלב להתקדמויות שעושה המטופל ואף הדגשתן, גם אם הן עדיין רק בגדר פוטנציאל לא לגמרי ממומש, היא חשובה (נשמה לי שאלוורז הציגה רעיון מעט דומה איפשהו בספרה "נוכחות חיה"). יותר מזה, בנסיבות מסוימות סביר להניח שהייתי נוקט בדיוק באותו אופן שסימינגטון עצמו נקט. הנקודה, מבחינתי, היא שסימינגטון מתייחס לתפיסה של המטופל את עצמו כ"דלוזיה" ובכך, להבנתי, רומס גירסה אחת של המציאות לטובת גירסה אחרת. מוטב לדעתי לנסות להחזיק במקל בשני קצותיו ולצד החיבור האמפתי לייאוש ולאכזבה של המטופל מעצמו ולתת מקום גם לניצני הפריחה שסימינגטון ואתן הדגשתן. אולי בוינייטה הספציפית הזאת מבחן התוצאה הוכיח שההתערבות הייתה נכונה כמות שהיא, אך במקרים אחרים אני צופה שהיא תביא לתוצאות טובות הרבה פחות.

רועי

אלי אבידראלי אבידר26/7/2013

עצמי אמיתי. מאמר מרתק . מחזק את ההרגשה שויניקוט הניח נדבכים חשובים. עם זאת בוחן את משנתו בראייה עכשווית. כרגיל כתיבתו של רועי רהוטה , מנוסחת היטיב, מובחנת לגבי גוונים במושא הכתיבה ו...מעניינת לקריאה.

יעל לבי-פינברגיעל לבי-פינברג23/7/2013

סקירה מעניינת וזורמת. תודה רועי על סיכום ההרצאה. כתבת יפה וחוויתי והיה לי מאוד מעניין לקרוא. נשמע לי מהדברים שכתבת, שסימינגטון לא בהכרח עזב את החוויה של המטופל כשאמר שהוא בונה מחויבות כעת, אלא להיפך הוא קלע בול - ולראייה תגובת המטופל. ככל הנראה, ברגעים כאלה בין מטפל ומטופל יכולה להתבסס הבנה שהיא מעבר לכללים הניתנים להגדרה במילים... המטפל הרגיש שהמטופל מסוגל ורוצה לעבור למצב אחר והוא הרשה לעצמו להיות משוחרר מהקול הזר של המדריכה שלו שהיה קיים בראשו, ובמקום להיאחז בעצות מהעבר ולנסות לפעול עפ"י כללים נוקשים, הוא בחר להיות עם רגע ההווה ועם מה שהוא הרגיש שם. אני חושבת שזה לאו דווקא נעשה מתוך רצון לאותנטיות של המטפל, אלא מתוך קשיבות עמוקה לכאן-ועכשיו שהיה בינו לבין המטופל, ובעיני זה מה שמרגש בסיפור וכנראה זה מה שנגע במטופל...
תודה רבה שוב על סקירת ההרצאה ( :

נעמי טאוברנעמי טאובר22/7/2013

סקירה יפה שאכן מעבירה תחושת "עצמי אמיתי"... תודה רועי. נכחתי שם ואהבתי את ההרצאה, שאכן היה בה מימד אסוציאטיבי ונזיל.
פחות אהבתי את התגובות, שהיו למדניות- נוקדניות, הדימוי שעלה אצלי היה שסימינגטון באירוע זה הוא כמו אמן המגיע לאקדמיה ו"זוכה" לביקורת מכיוון שיצירתו אינה מוכחת מחקרית או שלא ציטט די מקורות....
לגבי הביקורת שלך על הויניאטה הטיפולית- אני מסכימה לרעיון שלך כפי שהצגת אותו אבל חושבת שסימינגטון התכוון למצב ספציפי שבו עצם זה שהמטופל מתלונן על חוסר היכולת להתחייב- אומר שמשהו בו כבר רוצה להתחייב, ויש כבר ניצן של הנטיה לכך, ואת זה הוא מסמן ומחזק. זה רעיון שיש לו בסיס ויניקוטיאני והוא מוכר לי מכתביו של סימינגטון.
אתה כותב מאד יפה כמו בהזדמנויות אחרות אם כי הפעם יש תחושה שאתה מאפשר יותר להכיר אותך אישית..:-)