פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

יחסי מטפל-מטופל בסרט 'אקווס'

מאמר זה מתייחס לארכיטיפים במערכת הטיפולית כפי שהם באים לביטוי בסרט 'אקווס' (1977). נתבונן ברקע המיתי והארכיטיפלי של נפש המטפל: החלום של המטפל, ההיקסמות של המטפל, הצל, הפרסונה וכן הפצע של המטפל, שאלת יכולתו לאמפתיה, לקשר עם האנימה ועם עצמיותו, צרכי הסגידה שלו, מעורבותו וקנאתו בהבטים שונים עם נפש המטופל. נתבונן במשמעות הסוס כאוביקט ההתייחסות של המטופל – הסוס כאוביקט אהבה ומיניות, כיצוג האב וגם כישו הגואל. כמו כן נתבונן בארכיטיפים נוספים שמרכיבים יחסי מטפל-מטופל.

מתפרסם מ 12/5/2013 | 9,065 צפיות

תגיות: |

 

יחסי מטפל-מטופל בסרט 'אקווס'

 

מאת רות נצר

 

מאמר זה הוא סיכום של חומרים שנוגעים לסרט 'אקווס', כפי שתוארו בספרי החדש 'הקולנוע מטפל בנו – יחסי מטפל-מטופל בקולנוע' (רסלינג 2013).

 

 

קטע מהמחזה אקווס ביוטיוב

 

תקציר עלילת הסרט

עלילת הסרט 'אקווס' עוסקת בטיפול במסגרת פסיכיאטרית באלן סטרנג, נער בן 17, בן לאם דתייה ולאב מנוכר. הנער אושפז בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שניקר מתוך טרוף את עיניו של סוס באורווה בה עבד. עולמו הפנימי של אלן נחשף בהדרגה ומתברר שבמרכזו עמד פולחן דתי וייחודי בו החליף הסוס (בשמו הלטיני – אקווס) את המשיח, ישו. הפולחן של אלן את הסוס ואת האל היה אישי וחשאי ועל כן אינו יכול לחלוק את עולמו הפנימי עם אחרים. הוא רוכב בלילות רכיבה אקסטטית של פורקן אורגיאסטי-מיני על הסוס, כאילו הוא מקיים קשר מיני התמזגותי עם הסוס. גם כאשר אישה פיתתה אותו באורווה (אשר מקבילה למקדש פולחן הסוס), הוא לא הצליח להשתחרר ממבטו של הסוס-האל אשר דבר אינו נעלם מעיניו. עם התקדמות הטיפול נחשפים השדים הפנימיים שהניעו את מעשיו של אלן והפסיכיאטר מרטין דייסרט, אשר מטפל בו, מוצא את עצמו מתמודד עם עצמו.


 

ציור: רות נצר

בפתיחת הסרט מרטין הוא רופא מטפל באמצע חייו, איש מתוסכל ונמצא במשבר פנימי מתמשך בשל חייו הריקים מתוכן – הוא ואשתו חשוכי ילדים וחיי הנישואין שלהם אינם כוללים אינטימיות, משאלותיו מתמקדות בעיקר ביצירתיות, בחופש ובתרבות יוון. נראה כי את עבודתו כמטפל הוא אינו עושה לשם הצלת חיים, אלא עושה זאת על מנת להפוך את מטופליו לדומים לו, והדבר בא לידי ביטוי בחלומו, בו הוא מקריב ילדים אותם הוא מבתר. המטפל מוצא באלן ובפולחן שיצר סביב הסוס וסביב האל חוויה מלאת תשוקה אשר חסרה לו בחייו.

הסרט בנוי במתכונת של סיפור בלשי יותר מאשר כטיפול. המטפל, שמזוהה עם ארכיטיפ הבלש, מתחקר את האנשים שקשורים בחיי המטופל, תחקיר שהקצב שלו שתלטן ואלים ולא תואם את קצב התהליך של המטופל. המטפל-הבלש הולך אל מקומות מגוריהם וארועי חייהם, מתחקה אחר סוד מודחק ואלים של המטופל. במהלך הסרט, שמקביל למהלך הטיפול, הפשע-הטרואמה מתגלים. הסרט מבוסס על מחזה של פיטר שאפר שמבוסס על אירוע אמיתי.

הרקע למחזה

שלושה מוקדי השראה למחזה:

1. פסליו של הפסל האיטלקי בן המאה העשרים, מרינו מריני, שברבים מהם הוא עוסק ביחסים בין הסוס ורוכבו, באחדים הסוס ורוכבו הם אחד. בסרט אכן רואים את הרופא מעיין בספר פסליו של מריני.

2. תנועת האנטי פסיכיאטריה של תומאס סאס ורונלד לאינג בשנות הששים-שבעים של המאה העשרים, שחולקת על האבחנות המקובלות של השגעון, מעלה את השאלה מה ההבדל בין משוגע לנורמלי ויוצאת נגד הדה-הומניזציה של החולה ודרכי הטיפול בו. בתקופה זו נכתב המחזה 'אקווס' על ידי פיטר שאפר. לאינג טען שהפסיכיאטריה מתארת את החולים בתכונות שמאפינות את הפסיכיאטרים עצמם כמו ניתוק, ניכור, קשיים בקשר. הוא טען שהם מכחישים את בעיותיהם ורואים אותן במטופל וכך הופכים את המטופל לשעיר לעזאזאל וקורבן של בעיותיהם הרגשיות, בעזרתו הם יכולים להתכחש לקשיים שלהם עצמם ולהנציח את קשייו. ואמנם כך מתואר המטפל ב'באקווס'.

3. התפיסה הרומנטית לפיה שגעון מקושר לחופש, ליצירתיות ולאינדיבידואליות, ומאידך נורמליות מתקשרת לבורגנות, לכניעה ולמוות פנימי.

החלום הראשון והתשתית המיתית

כבר עם פתיחת הסרט, אחרי המפגש הראשון עם הנער שמסרב לשתף פעולה, המטפל מספר (לצופים) על חלום שהוא עצמו חלם: "אני כהן גדול ביוון העתיקה. לובש מסכת זהב כמו של אגממנון ועומד ליד אבן ובידו סכין חדה. משתתף בריטואל פולחני חשוב מאד שקובע את גורל התבואה או של מבצע צבאי. הקרבן הוא עדר של 500 ילדים-ילדות. משני צידיו שני כוהנים נוספים עוטי מסכות, חזקים מאד, תופשים במיומנות מדהימה כל ילד, זורקים אותו על האבן, ואני במיומנות מדהימה חותך את גופו מהצוואר עד הטבור, שולף את צנורות הדם וזורק אותם לרצפה, מהבילים. שני עמיתי קוראים בהם כאילו היו הרוגליפים. ברור לי שאני מעל כולם. כשרוני היחודי בחיתוך הביא אותי למעמדי. הבעיה היא שלמרות אי ידיעת האחרים אני מרגיש בחילה מכל זה. הבעיה היא שאם הם ידעו שאני במצוקה ויש לי ספק אם מלאכה זו יש בה תועלת – אהיה הבא על האבן. ואז המסכה מתחילה להחליק. הכהנים האחרים מביטים בי. עיני הזהב הבולטות שלהם מתמלאות דם. הם חוטפים את הסכין מידי ואני מתעורר". קולו נוקשה וקשה וחלומו מתאר אכזריות חולנית מקבילה לאכזריות של הנער.

במקום חלום ראשון של מטופל, מובא כאן חלום ראשון (ויחיד) של המטפל. נתייחס לחלום זה כאל חלום ראשון בטיפול, שלפי יונג יש לראותו כדיאגנוזה ופרוגנוזה למצבו הנפשי של המטופל. כדיאגנוזה, החלום מתאר את מצבו כממית את הילד בנפשו הוא ואת הנערים המטופלים שלו, כשהוא חש שהוא מרפא אותם מהשגעון היצרי האוטנטי לקראת חיי שממון חסרי טעם.

המטפל החולם מטיל ספק בנכונות ההזדהות שלו עם הפרסונה הטיפולית ורוצה למרוד בתפקידו, שבו הוא ככהן מקריב ילדים למולך של ארכיטיפ-האל/האב. ארכיטיפ האב, שהוא ארכיטיפ התרבות הפטריארכלית, הסדר, החוק והערכים (הערכים החברתיים אליהם יש להסתגל ואף הערכים והחוקים של הטיפול הנפשי), הוא זה שהמטפל הקריב למענו את הילד הפנימי של נפשו הוא. הילד הוא סמל העצמי האוטנטי האמיתי וההתחדשות החיים. בחלומו הוא מתאר עצמו קורא בקרביים של הילדים המוקרבים כמו בהרוגליפים, כלומר, הוא משתמש בקרבי הנפש של הילדים, שהוא פותח את בטנם באקט ההיפנוזה, כדי לגלות את התכנים והתהליכים הלא-מודעים שלהם ולגלות את הכתב ההרוגליפי הנסתר של פשר הסימפטומים שכתוב בהם.

בחלומו ההקרבה מתבצעת למען גורל צבאי או גורל התבואה, כלומר, היחיד מוקרב למען הקולקטיב. על אגממנון, שמוזכר בחלום, מסופר במיתולוגיה היוונית שהקריב את בתו כדי שהאלים ישלחו רוחות ויניעו את ספינותיו כדי שיוכל להלחם במלחמת טרויה. הוא הקריב את בתו למען גאוות האגו השואף לעמדת הצלחה וכוח. המטפל, שבהתחלה פועל באופן מיומן ומוצלח, עסוק בגאוות האגו כשהוא בעמדת עליונות "מעל כולם". התפנית בחלום היא כשהוא מסרב להיות כאגממנון שהקריב את בתו לאלים. פירוש הדבר שהוא מסרב להקריב את האנימה שלו, שהיא היסוד הנשי הרגשי בנפש. היסוד הרגשי בנפש הוא זה שמאפשר לחוש את סבל הזולת ולמנוע את הקרבת הילד הפנימי.

אבל אז – וכאן הפרוגנוזה הבעייתית של החלום – יוצאים כנגדו חלקי אישיות אחרים שאינם מוותרים על הקומפלקסים שהינחו אותו עד כה ויוצאים כנגדו להשמיד אותו. התוקפנות שהופנתה כלפי הילדים המטופלים וכלפי הילד הפנימי מופנית כלפי עצמו. הסיום ההרסני נעוץ מלכתחילה במה שידוע לנו מהמיתוס של אגממנון, שהוא עצמו בסופו של דבר נרצח על ידי אשתו.

בסופו של דבר, הספק של המטפל בזכותו לטפל ולרפא, כשהריפוי מזוהה בעיניו עם המתת הילד הפנימי האוטנטי של הנער המטופל, גורם לו להזדהות מטורפת עם הנער. כך נפשו יוצאת כנגד עצמו ותודעתו שלו מוקרבת. נראה שההיקסמות שלו מהמטופל מתעתעת בו עד אבדן בקרת המציאות של עצמו ועד הזדהות פתולוגית עם המטופל החולה.

הספקות של המטפל בזכותו ואפשרותו לחרוג מעמדתו המקצועית הטיפולית עד כה, מהפרסונה המקצועית ועמדת הכוח שהיא מעניקה לו, לא מאפשרים לו להשתנות באמת, ולהפנים משהו מהיצריות הראשונית שהוא פוגש בסוס ובנער. היצריות של הנער אינה מפרה, אפוא, את חייו, אלא גורמת לו לערעור פנימי. הבעיה היא שמה שמקסים אותו הוא מיניות מטורפת לגמרי ולא אנרגית חיים חיובית. החלום שהמטפל חולם יכול להתפרש כחלום של טרם-פסיכוזה של המטפל, שמזדהה עם הכוחות הארכיטיפליים ההרסניים ולא מצליח להנצל מהם.

בעקדת יצחק, הדחף (שמתגלם בצווי האל) להקרבת הילד מובא כדי שאפשר יהיה לצוות "אל תשלח ידך אל הנער"; וכך לצאת כנגד דחף ההקרבה. אולם בניגוד לאברהם, הרופא החולם כאן מזוהה עם הכהן, הוא אינו מצוּוֶה פסיבי אלא אדם שמזוהה עם גאוות האגו הרצחני. מתאימים כאן דבריו של קמפבל (1988, עמ' 182): "הדרקון שבתוכך הוא האגו הכובל אותך".

מה המשמעות שהמטפל חולם על רצחנותו כלפי עצמו וכלפי המטופלים דרך חלום מיתי? בדרך כלל חלום מיתי מראה עד כמה האדם רחוק ממודעות ומראה עד כמה הכוח השולט בו מונע על ידי כוחות עמוקים היוליים-ארכיטיפיים. אבל במקרה שלנו, כפי שנראה בהמשך, הרופא מודע היטב להיותו רוצח את נפש הילד והוא אומר זאת במפורש. אפשר להניח שהחלום הביא אליו את המודעות הזו בכל עוצמתה. המטפל אומר: "טיפלתי בילדים ועזרתי להם בסבלם ורפאתי אותם, אבל אין ספק שכרתתי מהם חלקי אישיות שהאל הנורמלי בכל הבטיו סולד מהם".

בספור אגממנון הרצחנות נמשכת הלאה מדור לדור. לכן מראש הקישור המיתי פסימי. כחלום ראשון הוא באמת פרוגנוסטי לתהליך ההרסני שמתרחש במטפל, או שעלול להתרחש בו אם לא יעבור מהפך.

העובדה שהחלום משתמש בדמויות מהמיתוס היווני שלמטפל יש היקסמות ממנו היא לא מקרית. החלום מראה לו את ההיבט הבעייתי של המיתוס היווני: אלים יווניים (כמו גם אלים במיתוסים אחרים) אינם מבטאים רק חיים עוצמתיים שהרופא שואף אליהם, אלא הם גם מתארים אירועים אלימים. כל משפחת אטרואס, שאגממנון הוא חלק ממנה, היא משפחה רצחנית. המודעות לכך אמורה לאזן את ההיקסמות העקרה.

ההיקסמות מאלי יוון יכולה להיות מכה מתחת לחגורה למטפל היונגיאני שעסוק באנלוגיות מיתולוגיות, ועולה השאלה כאן, האם העניין במיתוס באמת פותח את נפש המטפל לחיוניות הבראשיתית של הקיום הפאגנאי. אצל ד"ר דייסרט אנו רואים שהעניין במיתוס מתרחש ברמה הרציונלית בלבד.

דמות האב

נראה כי אלן התבגר עם תחושה של בדידות רגשית, כשהקשר עם אימו היה על רקע עבודת האל. האם נהגה לספר לאלן הילד ספורי תנ"ך והטמיעה בו את החוויה הדתית של פולחן ישו ואת הערצת הסוסים שלה ושל משפחתה. ברמה הביוגרפית ברור שהנער חסר דמות אב. האב מתואר כאדם סגור שאין לו מושג כיצד ליצור קשר עם בנו. הוא אינו מסוגל להבין את בנו ואינו משתדל. כשהוא רואה התנהגות מוזרה וחריגה של בנו הוא שומר זאת כסוד ואינו פועל לטיפול בבעיה. הוא לא רואה את חלקו בהתפתחות הבעייתית של בנו ותולה את כל האשם באשתו. האב צועק בזעם על הגבר הצעיר שהרכיב את בנו הילד על סוסו, כשבילו על חוף הים, והעניק לו חוויה משכרת גברית ומינית כאחת. הגבר המסתורי שרוכב על הסוס והסוס עצמו מסמלים עבור אלן תחליפי אב. לכל אב תפקיד לפדות את הנער מהקשר הסימביוטי עם האם, ואביו של אלן אינו ממלא תפקיד זה. וכך הנער מחליף את הקשר הסימביוטי עם האם בקשר סימביוטי עם הסוס, כלומר, בקשר התמזגותי.

ההתמזגות מבוטאת באמירה של הנער שהסוס והאדם אחד הם. כך מצטייר הסוס והגבר הרוכב עליו בהתחלת הסרט, על החוף, כשהרוכב האלמוני על הסוס כמו בוקע מהסוס והם יחידה אחת. כאן מהדהדים דבריו של ישו שאומר: אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ.(הבשורה על פי יוחנן י, 30). זו שאיפה להתמזגות עם האב החסר, שמקבלת צביון ארוטי, כשהארוס והמיניות מסמלים בשלב הזה את הערגה לחיבור של האדם עם הליבידו הראשוני האורובורי המשפחתי שטרם נפרד ממנו. הערגה האינצסטואוזית בתוך המשפחה מבטאת לפי יונג את הערגה להתחבר עם דמויות הקירבה שהן היבט של עצמו.

האב לא רק שאינו מודל גבריות אלא שהוא גם מתנגד למיניות של הנער, כשהוא מסלק אותו ואת הנערה הנלווית אליו מקולנוע שבו מקרינים סרטים כחולים, שם הנער מתוודע לראשונה למיניות. האב אוסר על המיניות ומכחיש שיש לו עצמו קשר לעולם המיני והפורנוגרפי. כשהוא פוגש שם את בנו הוא עסוק בחרדה שלו עצמו שמא בנו ידע שהוא מבקר שם, לכן הוא טוען שנכנס לאולם ההקרנה בשביל עיסקת הדפסה עם בעל הקולנוע, ואינו מתייחס כלל לצרכיו ורגשותיו של בנו המבוהל.

כשאלן מבועת ממבט הסוס עליו בעת נסיון המשגל שלו עם הנערה הוא רואה בו את עיני האב השולל את מיניותו. כשהוא מעוור את הסוס הוא במרד נגד האב האדיפלי המסרס, כשהוא מנסה לנקום באב המסרס, העוין, המעניש, האוסר את המיניות.

המרד כושל כי אחרי שהוא מעוור את הסוס הוא מכה על עצמו ומבטיח לסוס שלא יבגוד בו ותמיד יהיה שלו, וגם צועק: "הרוג אותי, הרוג אותי". כלומר הוא מפנה מחדש את האלימות כלפי עצמו.

למעשה המרד והתוקפנות שיש בנער כלפי המטפל הם המקום היחיד בו הוא יכול לבטא תוקפנות שלא מרשים לו לבטאה בביתו.

ציור: רות נצר

הסוס כאוביקט אהבה ומיניות, כיצוג האב וכישו הגואל

אקווס פרושו סוס. האם בונה את הקשר עם בנה על תשתית ארכיטיפית של טקסטים תנ"כיים שהיא מקריאה לו, רעיונות דתיים ואהבת סוסים, והם הופכים להיות הטקסט המכונן שלו שעירבב בו את כל אלה. בעולם ההזוי שלו הוא כורע וסוגד לסוס שהוא גם ישו שיכפר על חטאיו. אלן מלטף ומבריש את הסוסים באהבה והם מהווים דמויות של קשר רגשי יחידי שיש לו.

הנער הבודד והתמהוני, שאינו מסוגל לקשר אנושי, עבד כמטפל בסוסים ובלילות נהג לדהור עירום על סוסו המיוחד, כשהוא חווה עצמו אחד עם הסוס, תוך מילמול ואקסטזה מינית עצומה. הרכיבה על הסוס היא הזדהות וקרבה רגשית ומינית עם האב-הגבר-ישו-האל.

הפסל האיטלקי מרינו מריני התמסר לנושא של הסוס ורוכבו לאורך כל חייו, ובכך מבוטאת ביצירתו המשמעות העמוקה של הקשר בין הסוס ורוכבו. לעתים מתוארים בפסליו הרוכב והסוס כישות אחת. בפסלים אחרים ניכר המאמץ של הרוכב לשלוט בסוס. בסרט עצמו רואים את המטפל מעיין בספר פסליו של מריני.

כשאלן רוכב על הסוס בלילה מתקיים בו גם ארכיטיפ המלך-הגיבור ששולט בסוסו הדוהר ובכך מבוטא נסיון שליטת האגו בחיה היצרית שבו. בו בזמן אנחנו רואים את הנער אלן עומד ונע בתנוחות תנועת סוס. זה המצב הפסיכוטי שבו הוא שרוי, שבו הוא מזוהה עם הסוס וצווארו כמו צומח מגופו של הסוס (כקנטאור – יצור מיתי היברידי, שהוא סוס בעל ראש אדם). כשהוא רוכב על הסוס הוא אומר לו שהוא אוהב אותו ושהוא רוצה להיות בתוכו.

אלן תוקף את הסוס בעקבות אי הצלחה לממש מיניות עם נערה, במפגש ארוטי איתה בארווה. הסוס שהוא עד לאירוע מוענש על ידי הנער שמסרס את עיניו, כאילו שהסוס הוא האב שאסר על מיניותו, ובו בזמן הסוס האהוב הוא זה שהנער בגד בו על ידי המיניות עם הנערה. אלן אומר שכשחדר לגוף הנערה הרגיש שהוא חודר אל הסוס, כפי שדימה בדהירתו המוטרפת בלילות בחווית האורגזמה בדהירה על הסוס.

הסוס משמש לו כעין אוביקט מעבר שאמור לתווך בין הילד לעולם. הסוס גם משמש לנער כאוביקט תחליפי לאדם שניתן לתת בו אמון, להשליך עליו את העצמי, וליצור עמו יחסי זולתעצמי.

הסוס הוא ארצי, חושי ואדמתי. הסוס, ככל חיה, מסמל את ההיבט האינסטינקטואלי-יצרי-חייתי בנפש. את החירות לחיים טבעיים אינסטינקטיביים שנמנעו ממנו.

הסוס משלב עבורו הן את ההיבט האדמתי-חייתי-יצרי והן את ההיבט הרוחני הגבוה של ישו כגואל.

הנער המטופל סוגד לסוס כפי שהאדם הקדמון סגד לחית הטוטם. לפי האמונה, הטוטם שמר על השבט והסגידה הבראשיתית, טרם ההפרדה בין החייתי והאלוהי, היתה סגידת האדם השבטי לחית הטוטם. הטוטם היה האב הקדמון שנהיה האל של השבט. האל-הטוטם מסמל את העצמי (גרעין מרכזי) השבטי שמושלך על החיה. חית הטוטם מלכדת את השבט סביבה כמו אל-הורה גדול. בהמשך נוצרו גם חיות טוטם אישיות, כשהחיה מסמלת לכל אדם בשבט את העצמי שלו שמעוגן בידיעת-העל ובעוצמה המיוחסים לחיה. עבור אלן, הנער המטופל ב'אקווס', שאביו קפדן ולמעשה נעדר מחייו, הסוס הוא לא רק ישו אלא קודם כל תחליף אב. הוא הסוס-אב שמבטו גורם לנער לחוש מסורס ובלתי מסוגל לשכב עם הנערה, ולכן הוא נוקם בסוס. יש כאן ערבוב של האב וישו (הבן), וטוטם האב הופך לטוטם האל. ערבוב כזה חל משום שהסוס-אל-אב עצמו הוא תחליף לאב הממשי שנעדר. הסוס הוא גם האב המייצג סופר אגו מחמיר, אבל גם ההיפך, הסוס הוא האב כאוביקט אהבה, והסוס כיצור חייתי מסמל ומאפשר את אותם דחפים מיניים שהאב אוסר.

האב אינו משמש לנער כאוביקט הזדהות וחונך לגבריות, כך שהסוס מקבל על עצמו את משמעויות האב הגברי, במיוחד לאור זאת שהנער חווה לראשונה את הקירבה לגבר בהיותו ילד, כשרכב על סוסו של הגבר על החוף. אולם הסוס כתחליף לדמות אב לא יכול להוות אוביקט הזדהות גברי אנושי שהוא תחליף לאב בשר ודם. ולמעשה הסוס משמר בו את איכויות עולמה של האם: הסוס נושא עבורו את עולמה של האם – את אהבת הסוסים ואהבת ישו.

עם סוס ניתן ליצור קשר רגשי-חברתי מנחם ומרפא, כפי שחיות משמשות לאדם במצבים מסוימים. לכן ההפרעה הנפשית שבה החיה מקבלת עליה את ההשלכות יש בה בכל זאת פתח לתקווה. לכן חיות מסייעות כיום בטרפיה שהיא 'טיפול בעזרת חיות'.

במיתוס היווני אנו פוגשים את סוסי המרכבה של אל השמש הליוס, את סוסיו של אל הים פוסיידון, ואת הסוס המכונף פגסוס שפורץ מראשה הערוף של מדוזה. במיתוס ההודי – סוסים לבנים רתומים למרכבתו של סוריה, אל השמש; ההתגלמות העשירית האחרונה של האל וישנו היא של המשיח קאלקי שרכוב על סוס לבן; והסוס הוא שנושא על גבו את הבודהה כשיצא למסעו לגילוי הפתרון לסבל האנושי. באלף ראשון ושני לספירה התקיים בהודו פולחן קרבן הסוס שהתבצע על ידי המלך. פולחן הסוס, אשווהמדהה, מוכר מהוודות ומפולחנים אחרים.

במיתוסים קדומים החיות משמשות כאלים, או שיש אלים שהם כלאיים של אדם וחיה. במיתוס ההודי כל אל רוכב על חיה כלשהי (שיווא על שור, וישנו על צפור וכו'). יצורי כלאיים אלה מבטאים שלב התפתחותי קדום שבו האדם וההיבט החייתי שבו חיו במיזוג הרמוני וטרם הופרדו.

במערב מתקיים נתק ביניהם. הנער המתמזג עם הסוס מנסה ליצור מחדש את החיבור בינו לגופו ויצריו החייתיים. הסימפטום שלו הוא הנסיון שלו לפתור את הנתק. בכך הוא והרופא שותפים לאותה בעיה, לאותו דחף התמזגות והזדהות עם הסוס.

לסוס יש עוצמה אצילית ולכן הוא יכול להיות אוביקט השלכה-העברה של היבט רוחני. תמונתו של הסוס כאוביקט פולחן וסגידה החליפה את תמונתו של ישו עם זר קוצים שהאם תלתה מעל מיטת בנה. הסוס ששלשלאות קושרות אותו ורסן בפיו מהווה לאלן דמות הזדהות כמו ישו הכבול לצלב. הסוס הופך עבורו לישו הסובל. מתרחשת קונטמינציה של זהויות. הסוס הוא ישו (אב-אל-גואל-חיה) שהוא סוגד לו אבל הוא גם מפחד ממבט עיניו.

אנו רואים את אלן כורע מול תמונת הסוס, כורך חבל סביב גופו שלו ושם אותו בפיו כרסן, ומצליף על עצמו, כשהוא עצמו מזוהה עם הסוס, ובו בזמן הוא ממלמל שושלות יוחסין תנ"כיות מומצאות של הסוס. מכאן ייחוס המימד האלוהי של הסוס. הנער החולה מזהה עצמו עם הסוס-ישו וגם מעניש-מקריב את הסוס-ישו, והוא עצמו גם הסוס המעונה, המוקרב. באופן כזה הוא עצמו מזוהה עם המוקרב והמקריב.

אפשר לומר שבמצב הפסיכוטי האגו מוקרב לארכיטיפים המשתלטים עליו והוא גם מקריב עצמו. בהלקאה העצמית של הנער כאילו הוא הסוס המולקה, יש עמדה מזוכיסטית-סדיסטית של הזדהות שלו עם התוקפן והקורבן כאחד.

בהזייתו הסוס אומר: "אני רואה אותך. אני אושיע אותך", כך שהסוס מסמל את ארכיטיפ 'הגואל'. כגואל הסוס המותקף על ידי אלן הוא ישו המוקרב. במובן הזה אלן מקריב את הסוס-ישו.

הסוס הוא איפוא אוביקט אהבה ומיניות, אוביקט התייחסות, זולתעצמי, חיה, אם, אב, עצמי-גואל, ישו. אבל הוא לא רק אוביקט התייחסות עבור אלן, אלא שהוא מזוהה איתו.

ציור: רות נצר

יחסי מטפל-מטופל

אלן כמטופל עלול להישאר בעולם הפסיכוטי שלו ולא להעביר את דימוי האב והאל אל המטפל כיוון שכבר יצר לעצמו עולם אוטיסטי שבו מתקיים האל-אב. בכל זאת, היחסים שמתהווים בין אלן למטפל הם דמויי קשר של אב-בן. המחאה של אלן נגד המטפל, שמבוטאת בדיבור ג'יבריש ותשובות עוינות, היא המחאה נגד האב שלא התקיימה במציאות חייו. בו בזמן דרישתו של אלן לשוויון בשאלות שלהם זה את זה, ובתביעתו לתשובות אמת, יש בה את הכמיהה לדיאלוג שוויוני ואמיתי עם האב. בהדרגה נוצר אמון והנער מתייחס אל המטפל כאב טוב, כשהוא מחבק את המטפל אחרי התקף פניקה.

המטפל שרוי בפסינציה-היקסמות מהכוחות היצריים, יצירתיים, של המטופל, ומדמיונו העשיר להדהים. האינטנסיביות של נפש המטופל עשויה להיות מקור חיים למטפלים שמרגישים שנפשם החסומה משתוקקת למגע עם תחושת החיים העמוקה הזו. המטפל, ד"ר דייסרט, חווה את החיים שלו עצמו כמנותקים ובנליים, כחיי מסכה, והוא נמשך אל קסם הסימפטום של המטופל מתוך חסרים של עצמו, כמו בדידות, ניכור יצרי וריגשי.

הסכנה של המטפל שמצוי בהיקסמות מהמטופל היא שהמטפל ימשך לויטאליות העצומה שיש בעוצמה הארכיטיפלית שהמטופל תפוס בה ויפעל כדי לשמר אותה כפי שהיא. ואמנם, הנער עצמו נחווה כגואל שפורץ אל חיי המטפל, ומביא לתודעתו המנותקת, העקרה והסובלת רצון בחיוניות וישועה חדשה.

במקרה כזה המטפל עלול לשכוח שלפניו לא רק כוח ארכיטיפי ממגנט, אלא אדם סובל שנבלע במיתוס של עצמו. ההיבלעות הארכיטיפלית של המטופל נועדה מלכתחילה להסתיר-להשכיח מעצמו ומהעולם את סבלו וכך גם המטפל עלול לשכוח את סבלו של המטופל, להיבלע בצרכי ההיקסמות שלו ולא לראות באמת את צרכי המטופל.

ההיקסמות משרתת כאן את צרכיו של המטפל, שחווה את המטופל מבעד צרכיו שלו. יש לשים לב כי היקסמות נובעת מהכוח האנרגטי הארכיטיפי שמפעיל את המטופל ומוקרן אל המטפל, ואינה זהה לעמדה רגשית ולחמלה כלפי המטופל. כמו כן, מרוב היקסמות הוא לא מזועזע מהאכזריות של המעשה של אלן. היקסמות מהווה איפוא תחליף לרגש.

עם זאת, ההיקסמות מהווה כוח שממגנט את המטפל אל מעורבות גדולה והתמסרות שפעמים רבות היא מנוף לסיוע למטופל. ההיקסמות היא מבט של הערצה שמופנה כלפי המטופל שזוכה לתחושה של מבט מוקסם-מעריץ של המטפל, שמעניק לו את ניצוץ המבט של האם המעריצה שחסר לו, ואת תחושת היותו המטופל המיוחד-המועדף. המבט המוקסם של המטפל מהכריזמה של המטופל, שנאצלת עליו מתוך הבלעותו על ידי כוחות ארכיטיפיים, הוא תחליף לאהבה שהוא כל כך זקוק לה.

נראה שההחלטה של ד"ר דייסרט להפנט את המטופל כדי להפגיש אותו עם עברו הטראומטי לא היתה כורח טיפולי אלא ביטוי להישאבות המטפל בהיקסמות ובדחף הבלשי לפענח, מבלי להתחשב בצרכי המטופל עצמו.

לפי הנרטיב של העלילה נראה שידיעת האמת שעולה ממה שנגלה בהיפנוזה משרתת את תהליכי המודעות העצמית של המטפל והמטופל. המטפל מוקסם ממה שהמטופל סיפר לו בהיפנוזה, מהכוח היצרי העז של המטופל, מהרכיבה העירומה בלילות על הסוס בהתרגשות מינית, אקסטטית, פולחנית, ולכן הוא מטיל ספק אם נכון לרפא אותו מהחולי אל הנורמליות. בגלל שהוא עצמו בקומפלקס הניכור והריק שלו שדוחפים אותו להתלהב משגעון, הוא עצמו עוור מלראות מה באמת הנער צריך. לא רק את הסוסים הנער עיוור אלא גם את המטפל שלו.

ההיקסמות עשויה להיות קשורה בקנאה במטופל שמוליכה להערצה ואידיאליזציה של הקומפלקסים (תסביכים) בהם המטופל תפוס. ב'אקווס' המטפל אומר במפורש שהוא מקנא בנער. הסרט מלוּוה במונולוגים של המטפל, שכמו הנער גם הוא בודד, מנותק מקשר אפשרי עם אשה (אשתו היא רופאת שינים מנוכרת. אין ביניהם מגע חברי-רגשי-רוחני או מיני כלשהו). כמו הנער, גם הוא שבוי בהיקסמות של כוחות ארכיטיפליים בדמות אלי יוון, שהוא מרוחק מהם (הרי הוא גר באנגליה), ולמעשה אינו מסוגל באמת להפרות עצמו מסקרנותו האינטלקטואלית לגביהם ומביקוריו כתייר ביוון.

המטפל אומר: "הדבר הנורא הוא לקחת מאדם את הסגידה שלו" והידידה הנבונה שמאזינה לו אומרת לו: "סגידה היא הרסנית". והוא עונה: "גברים רבים לא מתלהטים כך עם נשותיהם כמו שהוא עם אקווס". היא: "והם מעוורים את נשותיהם? הנער בכאב כל חייו! ואתה יכול לקחת את הכאב!". הוא: "את יודעת מה זה passion , זו תשוקה וסבל. איך אדם מגיע אל הנשמה שלו דרך הסבל. סבל שהוא בחר ויצר. הוא יצר ריטואל נואש משלו רק כדי להצית להבה אחת של אקסטזה בישימון שאפף אותו. הוא השמיד וכמעט השמיד את עצמו, אבל הוא ידע תשוקה פראית כפי שאני לא ידעתי מעולם. ואני מקנא בו. זה מה שהמבט שלו אומר כל הזמן: אני רכבתי, ואתה? אני מקנא בו... אני התכווצתי ובחרתי לחיות את חיי חיוור ופרובינציאלי, כי אני פחדן.... אני מדבר על ארגוס [ביוון] והנער מנסה להפוך לקנטאור. שש שנים לא נשקתי לאשתי והוא מוצץ בחשיכה את זיעת אלוהיו". היא: "הנער סובל... הנער לא מאשים אותך, הוא רוצה ממך עזרה [...] הנער סובל. אתה יכול לקחת את הסבל וזה מספיק". הוא: "ואז הנער ירגיש מקובל... אני אולי רוצה לעשותו בעל ואזרח מסור... אך ההישג שלי יצור בסופו של דבר רוח רפאים. רופא יכול להשמיד תשוקה אבל לא ליצור אותה...".

עבור הרופא, כשהוא לוקח מהמטופל את השגעון הוא בוגד בעצמו, כי הוא פועל נגד האמונה שלו באמת האקסטטית שטמונה בשגעון, ובוגד במטופל כי הוא מבטיח לו נורמליות בריאה ולמעשה הוא חושב שהוא מעקר את נשמתו. אחרי שהנער משחזר את הטראומה של המין הכושל וההתקף הנורא כלפי הסוס, והנער בהתקף בכי וחנק, הרופא מרגיע אותו בזריקת הרגעה ואומר לו: "הכל ייעלם עכשיו, לא תראה אותו [את הסוס] יותר. לא יהיו לך חלומות רעים, ארפא אותך, תהיה בסדר, בטח בי". כשהנער נרדם הוא אומר: "אני משקר לך. הוא לא ייעלם בקלות... אני משקר לך. הוא [הסוס אקווס] לא ייעלם בקלות כמו סוס עבודה שהולך לכפר. כשאקווס ילך הוא ייקח את קרביך בין שיניו ולי אין מחסן חלקי חילוף".

הנער המטופל ב'אקווס' אומר למטפל: "אתה ודאי בוגד באשתך, אתה ודאי לא מזיין". השאלה הסמויה של המטופל כלפי המטפל היא – האם אתה יודע לאהוב? האם אתה ראוי לאהבה? האם תוכל לאהוב אותי? האם ניתן לתת בך אמון? האם לא תעזוב אותי ותבגוד בי?

הכניסה לטיפול היא תהליך מתן אמון במטפל ובטיפול עצמו. אבל מה קורה כשהמטפל עצמו מאבד אמון ואמונה במקצועו? "מה אני עושה בחדר הטיפולים, למי יש תשובות, איני מוצא את מקומי" – אומר המטפל. הוא מטיל ספק ביכולתו לעזור למטופל. למטפלים כאלה, שהם עמוסי בעיות משל עצמם, יש תפישה קיצונית של או-או: או פסיכוזה יצרית או חיים סתמיים, ואינם מכירים באלטרנטיבה של דיאלוג מפרה עם הלא-מודע ושל קשר בינאישי אמיתי עם עצמם, עם אשה-אנימה, ועם המטופל.

נראה שקשייו של המטפל בקשרים זוגיים ומשפחתיים הם שגורמים לו להתמסר לטיפול ולקשר הטיפולי כתוכן חיים. המטפל מתגלה כאדם שהיחסים הא-סימטריים של מטפל-מטופל וההתמסרות המופרזת למטופל הופכים בשבילו תחליף לקשרים אנושיים הדדיים, וכתחליף לזוגיות ולחיים חברתיים. הקשר הא-סימטרי בטיפול מאפשר למטפל שליטה ועליונות מסוימים והוא יכול להימנע מאנטימיות אמיתית של קשר הדדי דיאלוגי.

המעורבות היתירה של המטפל במטופל, כשהוא אמור להיות הגואל התחליפי לנער ובו-בזמן מרגיש שהוא לא ממלא את תפקידו, שאינו מסוגל להאמין בעצמו כמסייע וכגואל, מבטאת עצמה בכך שהוא גם מערב אותנו, הצופים. זה מתבטא בכך שהמטפל מדבר אל עצמו, או אל הידידה או אלינו, הקהל הצופה, שמשמש כצופה-שותף-מעורב, כמדריך, או כמטפל. כך הוא הופך אותנו למכילים, מבינים, מפרשים. גם זו פולשנות ועירוב תחומים.

מעורבותו מבוטאת בכך שהוא מעיין בספר של מרינו מריני שבו פסלי הסוס ורוכבו אחד הם. מעורבות זו מתבטאת גם בכך שבאמצע השיחזור של הרכיבה האקסטטית על הסוס הרופא מתחיל לדבר בקולו של הסוס. מעורבות זו היא טבילת הזיווג של הקומפלקסים באמבט הטיפולי (1980 (Jung.

כמו השמאן השבטי ש"עף" למרומים כדי למצוא מרפא למחלת הפונים אליו, המטפל בן ימינו הוא כעין שמאן (1984 Stein): הוא עובר תהליך פנים נפשי של כניסה לעמקי נפשו ואל עמקי הלא-מודע הקולקטיבי, בהקשר של מחלתו של המטופל, כדי להביא לו תובנות וסמלים בעלי כוח מרפא שהוא פוגש. ההיבט השמאני של המטפל היא יכולתו ליצור טרנספורמציה באיכות הנפשית שספג מנפש המטופל. הרופא ב'אקווס' אינו מסוגל למלא את התפקיד של המרפא השמאני, והוא נדבק בחולי של הנער המטופל מבלי למצוא לו מרפא בתוכו. הוא אומר: "לא יהיה בך כאב, תהיה כמעט נקי מכאב, אבל אותי, עכשיו, הכאב אינו עוזב". הכאב יכול להיות נקודת מוצא לשינוי אצל המטפל, אבל האם זה מה שמתרחש?

יש מטפלים שאינם כשירים לתפקיד השמאני של המטפל משום שגם אצלם האגו חלש והחומרים הפסיכוטיים שהם פוגשים אצל המטופלים סוחפים אותם ומדרדרים אותם אל מעבר לגבולות השפיות או המוסר. יתכן שזה מה שקורה כאן לרופא.

ציור: רות נצר

צל המטפל והמסכה

ב'אקווס' המטופל דוקר ומעוור את הסוס. המטופל עושה מעשה צילי אכזרי שמוביל לתשלום מחיר בדמות פסיכוזה. במקביל מתקיימים היבטי הצל של המטפל. אחד מהיבטי הצל של המטפל כאן הוא הכוח, כשהמטפל רוצה לדחוף בכוח את המטופל לפיענוח מהיר של חידתו, בלי סבלנות לקצב האיטי שנדרש לתהליך הטיפולי, ובלי התיחסות ליכולת המטופל לעמוד נוכח הזוועה של מעשהו, כשההיפנוזה יכולה לסכן את שווי המשקל הנפשי שלו.

המטפל חותר איפוא לידיעת האמת של האירוע הטראומטי של המטופל גם בחודרנות פולשנית, דרך היפנוזה, שאסורה בכלל במצבים פסיכוטיים, וגם דרך מניפולציות (כאילו הוא נותן לו סם אמת) וכך צל הכוח והשתלטנות של המטפל מתערבבים במגמה הנקיה של הבלש שהיא ידיעת האמת, ובמגמה הנקיה של טובת המטופל. כאן אנו פוגשים את היבט הטריקסטר של המטפל.

בנוסף לכך אנו פוגשים כאן את הרצחנות של המטפל בחלומותיו, את הסקרנות המציצנית, ואת חוסר היושר שלו כשהוא מבטיח החלמת שווא, שגובלת בבגידה.

ההקבלה בין היבטי הצל של המטפל והמטופל, כאשר בשניהם פועלים מרכיבים של רצחנות ובגידה, מעלה שאלות: מיהו החולה כאן ומי הבריא, מי הזקוק לעזרה, ומי מטפל במי.

כשהרופא חש שהוא לוקח מהנער את חיותו ולכן מקריב אותו ובוגד בו, וכאילו מקריב-בוגד בארכיטיפ ישו (כעצמי) במטופל ובנפשו שלו, אנו רואים כאן את ההתערבבות של המטפל עם המטופל; שניהם מרגישים שהם בוגדים בסוס האלוהי, שניהם רוצים שהסוסים יחיו חיי חירות בלי כבלים.

הצורך של המטפל ב'אקווס' לפרוץ את הבנליות והסתמיות של קיומו זהה לתחושת הצורך להסיר את המסכה שלו. המסכה היא הפרסונה שמשמשת כמתווכת בין פנימיות האדם לבין המציאות החברתית ותפקידה להסתיר את הצל. המטפל חושש בחלומו להסיר את המסכה של עצמו כי אז חלקי נפש ציליים הרסניים ישתלטו עליו, כפי שרואים בחלומו.

מסכת המטפל ומסכת המטופל מהדהדות זו את זו. מסכת המטפל היא של איש המקצוע ובאופן פרדקוסלי הפסיכוזה של הנער היא האמת שמאחורי המסיכה. הנער מבטא בעת מחלתו זעם ותוקפנות וגם אסרטיביות ורשות לומר מה שהוא חושב ללא עכבות, דברים שבעת שפיותו אינו יכול לבטא כלל.

למטופלים רבים יש ראית-על – יכולת לראות את המטפל מבעד למסכה שלו. המטפל ב'אקווס' אומר, אחרי שהנער מטיח בו דברים נכונים על חייו הזוגיים העקרים: "האנשים המופרעים יודעים בדיוק לאן לכוון! את נקודת התורפה לאיזור הפגיע ביותר שלך".

אמפתיה וקשר לאנימה

חשוב שהמטפל לא יזדהה לגמרי עם המסכה המקצועית כמטפל, אלא יחיה את האמת האוטנטית של עצמיותו, ובהתאם לכך יהיה נוכח באמפתיה מלאה ובאמת הפנימית שלו במפגש הטיפולי. יונג מסביר איך בסדרת ה'רוזריום' שמתארת יחסי התקרבות בין המטפל-מטופל רואים את ההתקרבות האוטנטית כהסרת הבגדים וכמפגש בעירום (נצר, 2004). הסרת בגדים זו נועדה למפגש הזיווג בעירום באמבט האלכימי, מפגש אוטנטי הדדי, שהוא מפגש זמני בלבד, שמבעדו תיוולד הנשמה מחדש. אבל ב'אקווס' יש אזהרה בחלום מפני הסרת המסכה. נראה שהמטפל מסיר את מסכת ההגנות בפני תכני המטופל, מתקרב יותר מדי, נכנס לאמבט הפסיכוטי של המטופל ונראה שהוא נשאר שם. לעומת זאת, בסוף הסרט הוא מופיע נוכח הנער המטופל כמעט ללא מסכת ההגנות כשהוא עונה תשובות אמיתיות וגלויות מדי על עצמו, באופן שלא מתאים ליחסים טיפוליים.

הורדת המסכה בחלום כהתקרבות אל המטופל, כהורדת הבגדים בכניסה לאמבט האלכימי המשותף, מזכירה את המיתוס של איננה שיורדת לשאול כדי לפגוש את אחותה שמתאבלת על בעלה. שם היא מצטווה לפשוט את כל סממני מלכותה ובגדיה עד שהיא עירומה לגמרי. אולם אז מונעים ממנה לצאת מהשאול. מה שמאפשר לה לצאת מהשאול הוא האמפתיה שמגלים שליחיה, שיושבים לפני מלכת השאול, אירשכיגל, ומבטאים אמפתיה לצערה וכאבה על מות בעלה: "הוי לצערך, הוי לכאבך".

המטפל באקווס מתפשט מבגדיו ומסכותיו, נכנס לאמבט השאוֹל של עצמו, אולם אין בו אמפתיה לעצמו. הוא גם לא מבטא אמפתיה כלפי הנער. משום כך, אני סבורה, אינו יכול לשוב מהשאול ולהירפא.

כשהמטפל מנותק מקשר עם אשתו ומקשר עם היסוד הרגשי האמפתי בנפשו, כלומר, מהאנימה שלו, שהיא היסוד הנשי הרגשי, הוא מתקשה להיות באמפתיה נכונה למטופל. אנו רואים זאת כשהוא מדבר בתקיפות, פועל במניפולטיביות וחודר בעת ההיפנוזה, בכוחנות, אל קרבי הנער בטרם יעניק לו כוחות נפש בתהליך הדרגתי. הוא פועל כמו הסכין שבו הוא משתמש כשהוא מקריב את הנערים בחלומו, וזאת משום שחסר למטפל החום הרגשי של האנימה בנפשו, הוא מנותק מהאנימה כמו גם מאשתו. נסיון הקשר הכושל שלו עם האנימה הוא בדיאלוג העקר עם ידידתו שמנסה לשמש עבורו כאנימה, בכך שהיא מרגישה ומסבירה את מצוקת הנער. אבל גם היא לא מצליחה לעבור את מחיצת הניכור של המטפל.

סתמיות לעומת קול העצמי

המטפל מזהה את הקיום הבנלי-סתמי של חייו המאולפים: "אני התכווצתי, בחרתי לחיות את חיי חיוור ופרובינציאלי, כי אני פחדן". הוא מתרשם ומושפע מדברי הנער אוהב הסוסים, שמתנגד "לאילוף, קשירה והצלפה בסוסים ושימוש בהם לאילוף, עבודה וקרקס". המטפל חש שגם חייו שלו אולפו ונקשרו ושטיפול תרופתי בנער יהיה אילוף מחודש.

עבור המטפל ב'אקווס', שמעריץ את פולחן הסגידה לסוס של המטופל, הסוס הופך להיות הקול הקורא של עמקי נשמתו, כקול העצמי: "אני שומע את קולו [של אקווס] קורא לי מהמערות החשוכות של הנפש... מה אני עושה בחדר הטיפולים, למי יש תשובות. איני מוצא את מקומי", "הסוס מסתכל עלי ואומר – למה אני, למה דווקא אני, אתה חושב שתוכל להסביר אותי באופן מלא ומושלם... אני מביט בדמויות והן מביטות בנו באופן כלשהו מאד מוחשי. הן מקדימות אותנו. הדמות עם הראש הגדול שואלת שאלות שהתחמקתי מהן כל חיי המקצועיים, האם יש לי תשובות לשאלות רבות?". "למה אני" – זו שאלת העצמי האמיתי.

קול העצמי תובע ממנו עימות עם עצמו. עצם הופעת החלום שמעמת את הרופא עם בעיתו הגדולה היא ביטוי פעולתו הנכונה של העצמי שמגמתו לקדם מודעות עצמית בתהליך האינדבידואציה. קול העצמי שמתגלם עבורו בסוס מבטא את הדחף להיחלץ מחיי הסתמיות הבנלית של העצמי הכוזב אל העצמי האמיתי. למעשה המטפל מתלונן שהוא חי חיים בנליים מתים אבל המודעות שלו לכך היא קריאה של העצמי האמיתי שסובל מכך ורוצה חיים אמיתיים יותר. בווידוי שלו הוא אמיתי.

המטפל הפצוע

המטפל חש את הכוח האנרגטי של המטופל, שנובע מכוחם של הארכיטיפים הצפים בעולם השיגעון. הוא בהיקסמות מאנרגיה זו אף כי אינו מצליח להתחבר אליה. היקסמות זו מעניקה למטפל את המצת האנרגטי שהוא מקוה שירפא אותו מקיומו הסתמי, שהוא הפצע הקיומי שלו. וכך המטופל מהווה עבור המטפל את המרפא הפצוע.

פצעיו וקשייו של המטפל כשלעצמם אינם פוסלים אותו מלטפל. כשנגלה הפצע שאחרי הצל יכול הצל לעבור התמרה. למעשה המודעות לפצעיו והחיבור הרגשי שלו לפצעיו הם המאפשרים למטפל כמרפא פצוע לטפל באחרים. הפצע הקיומי של הניכור הוא המשותף ב'אקווס' למטפל ולמטופל.

המטפל הפצוע הוא כמו כירון האגדי, המרפא שהוא עצמו בעל פצע שאינו ניתן לריפוי. עצם קיום פצעו הבלתי נרפא של המטפל לא רק שאינו פוגם ביכלתו כמטפל אלא מאפשר לו לרפא אחרים.

גוגנביל-קרייג (1970 ,Guggenbuhl-Craig) מצביע על בעיה אפשרית כשארכיטיפ המרפא הפצוע מפוצל והמטפל מזדהה עם הקיום השפוי, המודעוּת והמַרפא ומשליך על המטופל את הקיום הבלתי מודע, החולה והפצוע. פיצול זה בנפש המטפל דוחף את המטופל אל הצד הפצוע והלא-מודע ומקשה עליו להתפתח. רק כשהמטפל מכיר שבכל אחד מהם מצוי גם הפצוע וגם המרפא – מתאחה הפיצול.

סכנת פיצול כזו קיימת גם לגבי הצל. כשמטפל חווה במטופל את הצל ומשליך על המטופל גם את הצל של עצמו, וחווה עצמו מיטיב ומוצלח, וכך המטופל נושא את צילו של המטפל ונהיה השעיר לעזאזאל שלו.

ההכרה של המטפל בפצעו וכמו כן בצילו היא גם בעלת חשיבות רבה. הכרת הצל והפצע שלו מקזזים ומאזנים את המטפל. מודעות זו מאפשרת גם למטופל להשתמש בצל ובפצע בשירות החיים במקום בשירות המוות.

ב'אקווס' אפשר לראות שהמטפל מנסה להזין עצמו מהאנרגיות האקסטטיות של המטופל ותוך כדי כך גם לסייע לו. הוא אכן מתמסר ועוזר לנער.

האם המטפל משתנה? בסרט זה נראה שהמטפל המודע לקשייו ופצעיו בעקבות המפגש עם הנער המטורף, עובר שינוי מה. מהמטפל הנוקשה, המרוחק והשתלטן הוא הופך לידידותי כלפי הנער, קולו מתרכך, הוא יושב לידו בעת השיחה ולא מולו, ומספר לו על עצמו. אמנם מתרחשת כאן שבירת הגבולות המוסכמים, אבל מתרחש כאן מה שיונג אומר, שהמודעות של המטפל לפצעו שלו מאפשרת לו לרדת מעמדת סמכות אפוטרופסית עליונית כלפי המטופל, ולהיות צנוע ואנושי.

ערגה, סגידה וההיבט הנומינוזי

תפקיד המסכה אינו רק הסתרת הצל, אלא גם הסתרת אדם מעצמו ומהזולת את הערגה המטפיזית. זו גם הערגה למקור האמיתי של הנשמה, למלוא החוויה של העצמי האמיתי. לכן הסרת המסכה משמעה גם הסרת המסכה של ההגנות של האדם בינו ללא-מודע הקולקטיבי הארכיטיפלי שעוצמתו הישירה יכולה להיות מקודשת וגם מסוכנת. כמו שקורה למרטין באקווס. הערגה מבוטאת ב'אקווס' בצורך לסגידה.

ב'אקווס' מופיע הצורך של הנער-המטופל לסגוד לסוס הגואל כסגידה לטוטם, לאל-האב הקדמון. הסגידה היא כלפי הישות הגבוהה העליונה שבכוחה לגאול את היחיד. ארכיטיפ הגואל, שמתגלם במשיח (ובנצרות המשיח הוא ישו) מסמל את הממשות העליונה של העצמי שבכוחו להנחות את היחיד אל כוליותו השלמה. ביחסים הטיפוליים הגואל מושלך על המטפל ומטרת המטפל להביא את המטופל להכיר שניצוץ הגואל-המשיח קיים בלבו שלו ולא אצל המטפל. הסגידה אל מורה הדרך משותפת לדת ולפסיכותרפיה (כשהמטפל הוא מורה הדרך).

העמדה הדתית כוללת את עמדת הסגידה לישות רוחנית גדולה מהאגו. כשהאב נכנס לקולנוע שבו מקרינים סרטים כחולים הוא אומר לעצמו שהאנשים מביטים למעלה אל המסך, כמו כלפי אֵלים.

המטפל ב'אקווס' אומר: "הדבר הנורא הוא לקחת מאדם את הסגידה שלו". המטפל עצמו חולם שהוא כהן במקדש יווני, שמקריב קורבנות לאל התרפיה. הוא מבין שהסגידה שלו היא לעקרונות התרפיה המקודשים והיא בעיתית מאד.

את ההכרה בהיבט הגבוה הנערץ ומקודש בנפש מביאה האנליטיקאית היונגיאנית הידועה וון פרנץ (1993 Von Franz,). היא כותבת שאם אין אפשרות ליצור קשר לנומינוזי (הנשגב, הטרנצנדנטי), לא יתכן כל ריפוי, ושחוויה נומינוזית יכולה להתעורר גם במפגש עם עוצמת הסמלים הארכיטיפיים שמופיעים בחלומות וביצירה. מבלי הנומינוזי, הדבר שאפשר לצפות לו בפסיכותרפיה הוא לכל היותר הטבה או הסתגלות חברתית. אבל, לדבריה, כמו כל חומר ריפויי, הנומינוזי יכול להפוך למסוכן, כשהאגו חלש ואין בו עמדת קטנות נוכח הגדול ממנו. הסכנה היא של השתלטות אינפלציונית (possession) של תכנים ארכיטיפליים של דמויי הכל-יכול והזדהות איתם. כך קורה אצל הנער. הקשר שלו לנומינוזי הוא סגידה מסוכנת לסוס, שנובעת מהיקסמות נטולת מודעות שנכנעת לכוח גדול ונשלטת על ידו.

המטפל ב'אקווס' אינו מצפה שהמטופל יפנה אליו את ההערצה והסגידה אל דמות האב-אל התחליפי שהוא ממלא. הוא גם לא חש ראוי לכך בגלל ספקותיו בערכו כמטפל. מכל מקום, המטפל הנכון צריך להיות מוכן לוותר על סגידת המטופל כלפיו, ועל צרכיו הנרציסטיים בהערצה-סגידה כזו, כדי שהסגידה תופנה אל הנומינוזי-טרנצנדנטי של צלם אלוהים שהמטופל ילמד לחוש בגרעין עצמיותו שלו. המטפל ב'אקווס' יודע עד כמה נורא הוא שריפוי הנער המטופל פרושו לקחת ממנו את סגידתו לעוצמת הסוס-ישו, בשלב בו אינו מעוגן בגרעין עוצמת העצמי המסתורי-הנומינוזי שלו עצמו.

למעשה נראה שהמטפל סוגד למטופל.

ציורי אדם קדמון של רוכבים על סוסים על קירות צוקים. אתר ברימבטקה. ליד בופל. הודו.
צילום: דן רוגל

מקורות

נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי. מודן. פרק יח.

קמפבל, ז'. (1998). כוחו של מיתוס. מודן.

Goggenbuhl – Craig, A. (1971), Power in the Helping Professions. N.Y Spring Publications.

Stein, M. (1984). Power, Shamanism, and Maieutics in the Counter-transference. Chiron. Chiron Publications. Wilmette.

Jung, C. G. (1980). Psychology of the Transference. Bollingen Series, C.W. N.Y. Princeton University.

Von Franz M.L. (1993). Psychotherapy. Shambhala.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

נצר, ר. (2013). יחסי מטפל-מטופל בסרט 'אקווס'. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 13/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2963

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi18/5/2013

תודה. רות,
אוהבת את ציורי הסוס שלך.
תודה גדולה על המאמר המעמיק והמרתק.
מעורר הרבה מחשבות, מעורר כמה "שדים" פרטיים.
מכיוון שהסוס מככב כאן והוזכר גם אגממנון, לא יכולתי שלא לחשוב גם על הסוס הטרויאני שמכיל בתוכו את הבלתי צפוי.
מקווה לקרוא את המחזה ולצפות בסרט,
תודה
דבורה

רות נצררות נצר16/5/2013

תשובה. נסי באזן השלישית.

גליה דגליה ד16/5/2013

איך אני...?. שלום
איך אני יכולה להשיג את הסרט?

גליה

שי גילשי גיל14/5/2013

תודה רות על מאמר מעמיק ורגיש הנוגע במורכבות העבודה הטיפולית.