פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

האם הגרושה: שעות 40 - 31

תיאור של טיפול דינאמי קצר מועד ע"פ מאלאן ובהדרכתו. מאת ד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק.

מאמרים | 1/8/2004 | 6,939

תגיות:

- הקדמה

- שעות 10 - 1

- שעות 20 - 11

- שעות 30 -21

- שעות 40 -31

שעה שלושים ואחת 29.5.70

הנושא המרכזי של השיחה היה שעל רות להכין את עצמה בתוכה לדפוס הנצחי החוזר של יריב/יריבה מוצלח/ת ממנה שתופיע בזירה, יריב/ה אשר ידוע לה, לרות, שתהיה זו רק שאלה של זמן עד שתגיע. כל זה במושגים של אחותה ואימה ביחס לאביה, של הלהקה ביחס ליונתן ושל אישה לא מוגדרת ביחס אלי. באם אין היא מוכנה בתוכה להופעה זו של היריב/ה והיא נסחפת ברגשותיה, מצפה שהגבר יהיה כולו שלה, תיתקף בחמת זעם עזה כל כך בהופעת היריב/ה שתהפוך רצחנית עם כל המשתמע מכך.

פירוש זה, שפותח באופן הדרגתי במהלך השעה התקבל, לדעתי, גרם להקלת מה והיווה תשובה לרוגזה של רות על עצמה על שאינה מצליחה לדכא את האהבה שבתוכה.

במחשבה נוספת נראה לי שהחמצתי נקודה חשובה בכך שבאומרה בין השאר שלרצות להיות מועדפת הוא דבר רע, הרגעתי אותה באומרי שזכותו של כל אדם לרצות להיות מועדף במקום לשלב זאת בפירוש שממנו משתמע שהרצון להיות מועדפת טומן בחובו את הרצון להיפטר מהיריבים ועל כן טעון ברגש אשמה.

שעה שלושים ושתיים 1.6.70

רות אמרה תוך צחוק קל שעדיין אינה יודעת מה לומר. אין היא פוחדת עוד מאנשים בחוץ ושם גם אין חשיבות לכך שאינה יודעת מה לומר אבל כאן יש לכך חשיבות והיא פוחדת מפני. מדוע זה כך? אמרתי שאני משער שהסיבה לכך היא שמרבית רגשותיה מרוכזים כרגע כאן וביניהם הרצון להיות מועדפת ושהרצון להיות מועדפת נחשב בעיניה לדבר רע כי תמיד יהיו יריבים שיש להיפטר מהם כדי להיות המועדפת והריגת היריבים הופך אותה לבלתי ניתנת לאהבה וחוזר חלילה. "כן, אבל מה לעשות באותם רגשות?" אין היא יודעת אם לקבלם או לדחותם ועל כך עניתי שלא לדעת דומה בעיני ל"להיות ילדה קטנה" שאינה יודעת על תאריכים וכיו"ב כדי שלא תוכל לעמוד על דעתה משום שלעמוד על דעתה קשור ברגשי אשמה והסברתי מדוע. נושא זה חזר על עצמו פעמיים ואז אמרה רות שכבר חדלה להתנהג כילדה קטנה מאז שהצבעתי לה על כך.

אח"כ דברה שאינה מאמינה בדברים הטובים שבתוכה, על כך שהיא נוהגת לבוז לגברים ולרחם על אלה מהם שאמרו דברים נחמדים עליה כי אינם יודעים את האמת. כשאמרתי שזו הגנה בפני הרצון לזכות בגברים אלה רמזה בצורה גלויה למדיי שכבר הפנימה פירוש זה כשניתן בפעם קודמת, אבל עדיין אינה מאמינה שיש בתוכה דבר מה טוב. השוויתי זאת לכך שאין היא מראה לי אף פעם את היבטיה היפים והמושכים, שהיא עומדת על כך שהיא איומה כלפי עצמה כך שתוכל שלא להאמין כשנאמרים לה דברים נעימים אודותיה. רמזתי שיש לה, קרוב לודאי, גם צד רע, במיוחד בעיני עצמה, אבל לעולם אינה מוכנה להכיר בהיבט הטוב והמושך הקיים בה ושגם ההיבט הרע אינו אלא תוצאה של עצמת רצונה לאהוב ולהיות נאהבת.

טוב, אמרה רות, אין היא פוחדת עוד מאנשים אבל בכל זאת אינה רוצה להיות זקוקה ולאהוב. לפני כן הזכרתי את סיום הטיפול באומרי אל תוך אחת השתיקות הממושכות שאחת הסיבות לשתיקה היא להשאיר את האווירה שלווה וסטרילית כדי להימנע מהתקשרות ומהכאב הכרוך בסיום הטיפול בעוד חודש, תוך שאני משווה זאת לגברים כמתסכלים. רות כיסתה את עיניה כמו בצער עמוק וחזרתי אם כן ואמרתי שלא לרצות להיות נצרכת קשורה אולי בפחד מפני הפרדה. "באמת?" שאלה ואמרתי שאני סבור כך וסיימתי את השיחה.

הרעיון אודות דחיית הגברים כמנגנון הגנה הכה כנראה שורש. רות גם קבלה חלק ניכר מהסיבות המורכבות לצורך זה לדחות. כמו כן אינני משוכנע לחלוטין באשר לפחד שלה מפניי שייתכן שיתברר אף הוא כהגנתי.

שעה שלושים ושלוש 4.6.70

בתחילת השעה קבעתי את מועדי הפגישות הבאות ואמרתי שבנוסף לשעה הנוכחית נותרו לנו רק שש שעות עד סיום הטיפול. בתחילה היו כ-10 דקות של שתיקה בהן נראה היה בברור שרות נבהלת מרחשים שונים, דלתות נפתחות ונסגרות, במיוחד רחשים של דלת חדרי וכן רחשים שונים נוספים שנשמעו מחוץ לחדרי. אח"כ אמרה שהייתה רוצה לדעת מה אומרים אנשים אחרים ועניתי שאני משער שפירוש הדבר שהיא רוצה לדעת את הסוד שבעזרתו מצליחים מטופלים אחרים לרצות אותי ולהיות מועדפים עלי ועל כן מוצלחים/מוצלחות ממנה, תוך שאני רומז שאולי הייתה רוצה לגזול מהם תכונות אלה.

תגובתה המיידית הייתה כמעט "או, הנה זה שוב מתחיל" אבל לא נעניתי לכך א. משום שבאותו רגע לא עלתה במוחי תשובה נאותה וב. משום שרמזה בפגישות קודמות שפירושים שנראו לה בתחילה כנלעגים אומצו על ידה אח"כ. מכל מקום המשיכה ואמרה שתמיד חשבה שגורלן של נשים אחרות אינו טוב משלה, דבר שעניתי לה עליו שאין הדבר כך, שבחפשה אחר נשים שתתאמנה ליונתן היה על כולן להיות טובות ונאות ממנה ושהמחשבה שגורלן של נשים אחרות אינו טוב משלה נוצרה להגן על עצמה מקנאה שתהפוך אותה לבלתי ניתנת לאהבה והבאתי את הדוגמאות של אחיה שהועדף על ידי אימה ועל כן יש להשמידו, של אחותה ואימה שהועדפו על ידי אביה וכו'. בסיבוב שני זה השתכנעה יותר ואמרה שאלה מחשבות איומות ועניתי על כך בתשובה שכבר נשנתה מספר פעמים. אח"כ אמרה: "תמיד רציתי פשוט להיות נאה ונחמדה ואחר כך פשוט להיות" ואילו אני אמרתי: "בלי לרצות להיות מועדפת" תוך שהוספתי לאחר שאישרה זאת, שאינה מתנגדת לעצם היותה מועדפת אלא לרצונה בכך כי הדבר מצריך פעולה ורות קבלה זאת. כשהסבתי את תשומת ליבה לפחדה מהרעשים בחוץ וייחסתי אותם לפחדה שמא ייכנסו המועדפים האמיתיים ויגלו את קנאתה אמרה שדברי מצחיקים בחוץ אך אינם מצחיקים בתוכה.

בתחילת השעה התגלה שוב קושי בסגירת הדלת. אמרתי שהיא פוחדת לסגור את הדלת בחוזקה מחשש שתישבר ורות אמרה שהיא פוחדת מהשערורייה שתעורר ואני הוספתי שכעסה יתגלה לעין כול. רות אמרה:" אבל לא בגלל הדלת" ואילו אני אמרתי שאולי קשור הדבר לכך שאני עומד לעזוב ושהיא מנסה לסגור את הדלת בחוזקה למנוע את עזיבתי. רות אמרה שאינה מודעת לכעס הקשור לעזיבתי והזכרתי לה שגם לא הייתה מודעת לכעסה כשעזב אותה גרא.

חילופי דברים אלה קרו בתחילת הפגישה ולא גרמו בתחילה תוצאה משמעותית. כעת, בהקשר להודאתה החלקית באשר לפחדה מפני היריבים/יריבות האימתניים, הנוקמים, הפולשים, כביכול לחדר, אמרתי שנראה לי שהמחשבה שהיא פוחדת מפניה היא שתתגלה ותופסק במהלך מצב שבו אהיה בלעדית שלה לתמיד. בתחילה הופתעה, אח"כ אמרה: "אולי הייתה תגובתי האמיתית בכך שלא רציתי עוד לבוא בכלל". אמרתי שכך תוכל לשמור בנפשה תמונה בה עזבה היא, האישה את הגבר, בעוד שבעוזבי תהיה היא המפסידה היחידה, המתוסכלת ושבעיני רוחה ראתה את השערורייה ליד הדלת ככזאת שתשאיר בי תמונה נפשית של ילדה קטנה מתוסכלת משתוללת.

רות אמרה ששתי תמונות אלה אינן מוצאות חן בעיניה וכשעניתי לה בצורה המקובלת של אי רצון לקבל את שיש לי להציע אמרה בצחוק: "או! אי אפשר לנצח אותך. זה לא הוגן." שוב עניתי שהיא רואה בדמיונה את הטיפול כמצב בין גבר לאישה שבו אחד הצדדים מנצח והשני מובס ולא כמצב בו יכולים שני הצדדים להפיק סיפוק.

נראה לי שצדקה רות בכך ששתי בתמונות המדומות שציירתי לה לא מצאו חן בעיניה ושהיה עלי לפרש את הסיבה לכך שלא מצאו חן בעיניה, דהינו שבשתיהן אינני ממלא את רצונה לשמור אותי עבור עצמה.

 

 

שעה שלושים וארבע 8.6.70

בתחילת השעה היו חמש דקות של שתיקה. אח"כ אמרתי ששתיקתה של רות דומה להסתלקותה, לשמר את הדימוי הפנימי שהיא בשליטה, המנצחת כאן. רות אמרה שהייתה רוצה ללמוד כיצד לא לשחק משחקים ועניתי שאולי במצב הנוכחי עליה לשמר את הדימוי שאכן מדובר במשחק משום שאם לא היה זה משחק הרי היה זה לתמיד והסתלקותי הייתה מתסכלת עוד יותר. לאחר חמש דקות נוספות של שתיקה שבהן הייתה שוב מתוחה אמרתי שייתכן שמחשבה נוספת היא שבהקשר לשתי התמונות שציירתי בפעם הקודמת, האחת שבה היא עוזבת אותי והשנייה בה אני עוזב אותה, וכאן הפסיקה רות את דבריי ואמרה ששתי התמונות זהות, לא כן? ואני אישרתי זאת באומרי שבשני המצבים תהיה התוצאה שתיעזב. רות חייכה ונרגעה לדקות מספר.

המשכתי לדבר באומרי שבמקרה שהתמונה הנפשית השלטת תהיה זו שבה אני הוא העוזב אותה תהיינה לה אולי גם מחשבות על מותי. רות אמרה: "כמעט, אבל כמעט, הפסקתי להיות מופתעת מדבריך." הזכרתי לה אפוא את מחשבות המוות לגבי אביה ולגבי גרא. רות אמרה שאינה מבינה מדוע עליה להרגיש אשמה על שחשבה על מות אביה מפני שלא היה אכפת לה אילו היה בנה חושב על מותה שלה על מנת להפסיק לצחקק בבית הספר. לפי כך אמרתי לה שאולי היא מבקשת ממני שלא יהיה לי אכפת ומכול מקום הרי מגיע לי שתחשוב עלי מחשבות כאלה בגלל עזיבתי. רות לא הגיבה ונראה לי שבהקשר זה אמרתי שבעייתה היא שבגלל פחדה המתמיד מתסכול אינה מרשה לעצמה ליצור מערכת יחסים משמעותית עם גבר וכך היא גורמת לעצמה להרגיש ערירית, כמו בשתיקתה כאן. רות אמרה: "אבל ניסיתי זאת פעם אחת!" אמרתי (ורות אישרה) שאולי בקשר עם יונתן שאליו התכוונה בדברה על קשר משמעותי, הופתעה מעוצמת קנאתה. כמו כן שהיא מתנהגת כלפי כפי שהתנהגה כלפי בעלה כאילו כל שאני עושה הוא דרישה ממנה (דהיינו ליצור קשר) וכול שיכולה היא לעשות הוא למלא את רצוני מפני שרצוני כפוי עליה, שהגנותיה מפני הן או הפגנת אי אכפתיות בקשר לעזיבתי או לראות בי גבר דרשני, וזאת בעת שבעצם עזיבתי נוגעת בה מאוד אלא שאינה יכולה לעשות דבר בנידון כשם שקרה לה בקשר לאביה ולגרא.

לקראת סוף השעה דברה שוב על דברים שאין מילים עבורם וכן על אי יכולת להבין. שאלתי אם אולי לא הבנתי אותה ורות אמרה: "גם זה" אבל שהדברים שאין מילים עבורם נוגעים לכך שמצד אחד קיים מצב של אי מעורבות ומצד שני קיים מצב של מעורבות מוחלטת, כפי שאמרתי קודם, אבדן שליטה. שמערכות יחסים נוכחיות מתקלקלות תמיד בגלל המחשבה על יריבים/יריבות עתידיים וכשקשרתי זאת למצב של "כאן ועכשיו" ושל אי יכולת ליצור מערכת יחסים אתי מחשש שמערכת זו תתקלקל בגלל חשש מיריבים/יריבות עתידיים תוך שאני מזכיר לה את אחיה, אחותה ואביה, נפרדה ממנה באומרה שהמחשבה על יריב/ירבה טוב ממנה תהיה תמיד איתה כי תמיד תחשוב שכל אדם אחר טוב ממנה. בכך הסתיימה השעה.

קיוויתי שמילותיה האחרונות של רות נועדו רק להשאיר אותי במצב מתוסכל, עונש על עזיבתי.

במחשבה נוספת : נראה שרות צדקה כשהכחישה מחשבות על מותי. המחשבה שכל אדם טוב ממנה (כלומר אחיה, אחותה, אימה משום שהיו מועדפים ולא נאלצו לנקוט בתוקפנות) כל אלה מהווים הגנה עליי והצדקה שלי (כמסמל את אביה) על כך שאינני מעדיף אותה ואם אכן כך, הרי שאלה מחשבות האמורות להגן עלי בפני מחשבותיה, הכמוסות עדיין, על מותי-מותו, העלולות להיות פטאליות. כשנכשל כל זה בהקשר ליונתן ולהקתו אכן היו התוצאות הרות אסון ואולי הייתה זו סיבה נוספת שהוזכר היום. אלה אפשרויות שיהיה צורך לבחון, מבלי לעזוב כליל את המחשבה שאמונתה של רות שהיא רעה מהווה הגנה בפני פיתוי אפשרי שלה אותי.

שעה שלושים וחמש

התכתובת של שעה זו חסרה בחומר שנשלח לי ע"י ד"ר מאלאן. חלקה העיקרי זכור לי.

בתחילת השעה שוב חזרה רות וקפצה מפחד כול אימת שנשמע רעש מחץ לחדר. באחת השעות הקודמות בקשה לשנות את מועד השעה הנוכחית כדי שתוכל להשתתף בחזרה לקראת הופעת להקת ריקוד בה הייתה חברה, הופעה שהייתה אמורה להתקיים באולם גדול בלונדון. נקבעה, אפוא, שעה חלופית. רות הגיעה לשעה שנקבעה קצרת נשימה לאחר שעלתה את ארבע הקומות לחדרי בריצה. קודם שתקה אח"כ אמרה שהייתה באה לשעת הטיפול גם לולא שונה המועד, אבל לאו דווקא משום שהשעה הטיפולית איתי חשובה לה, אלא משום שהדבר היה מספק לה תירוץ שלא להשתתף בחזרה וכתוצאה מכך גם לא להשתתף בהופעת המחול ממנה היא חוששת מאוד. כאמור התכווצה מפחד כתגובה לכל רחש מחץ לחדר.

חיברתי אלמנטים אלה לפירוש שבו התייחסתי קודם כול להגנה (ההתייחסות הנצרכת, אליבא דעזריאל): "אני באה אליך לאו דווקא משום שהשעה איתך חשובה לי אלא כתירוץ המשמש אותי במקום אחר". הדחף (ההתייחסות המנועה, אליבא דעזריאל): "אני מאוד רוצה לבוא אליך, עובדה שעליתי במדרגות כול עוד רוחי בי על מנת שלא להפסיד אף דקה, ולא זו בלבד אלא שהייתי רוצה להקסים אותך ביפי ריקודי". החרדה (הפורענות אליבא דעזריאל) "אני פוחדת מיריבים/יריבות אדיפאליים אימתניים, המסומלים כאן ע"י הרחשים שמחוץ לחדר ובאולם הריקודים ע"י הנשים שבאולם שיראו אותך מנסה להקסים אותי בריקודך ויכלו את זעמם בי".

מייד כשגמרתי לדבר נרגעה רות לחלוטין וחדלה להתייחס לרחשים שמחוץ לחדר. יתר השעה עברה לא אירועים מיוחדים, לפחות לא כאלה הזכורים לי.

שעה שלושים ושש 15.6.70

השעה אינה זכורה לי היטב כי ניהלתי אותה שוב כשיחת רעים ולא כיחידה דינאמית. נתתי לרות את כתובתי הארץ ובקשתי ממנה לכתוב לי בתום שנה לפרידתנו לספר לי על מצבה. (בקשה זו לא מולאה) בתחילה פחדה מאוד ואמרה שאינה יודעת לכתוב מכתבים כראוי. פירשתי זאת כאילו היא רואה בהצעתי צעד ראשון באיבוד השליטה מצידי והתקרבות אליה. נראה לי שנושא זה היה צריך להיות מעובד יותר אך בכל זאת גרמו דברי לרגיעת מה.

שאלתי אותה ליחסיה עם אנשים. רות אמרה: "זאת הפעם הראשונה שאתה שואל אותי שאלה." שוב לא פרשתי אלא עמדתי בעדינות על דעתי והמשכתי לשאול. היא מרגישה הקלת מה, תארה זאת כאילו היא רואה את השמש פה ושם אבל בשאלות נוספות אמרה שהיא מסוגלת לבטא את עצמה רק בצורה סמלית. עודנה קופאת כשמתקרבים אליה גברים, להוציא האמריקאי שאינו גורם לה לקפוא, אבל היא בזה לו. פירשתי זאת באומרי שאינה רוצה בו ברצינות ועל כן אינה מסתכנת במעורבות עימו וכתוצאה מכך לאבד את השליטה על עצמה (כן).

כעת היא יכולה לדבר עם אנשים והדבר "בסדר". רות לא יכלה להסביר זאת, אך קבלה את פירושי ש"לא בסדר" משמעותו אולי להיות חרדה. קישרתי זאת לכך שאולי אינה כועסת עוד אל אנשים בחוץ, בעוד שאצלי היא פוחדת מצד אחד להיות מובסת כל אימת שארצה בכך וכועסת עלי מצד שני על שאינני ממלא את רצונה אלא עוזב. "האם זהו העניין?" עניתי שאני משער כך, שהיא חוששת מפני בגלל שתי סיבות אלה.

רות אמרה שהיא חושבת לעיתים קרובות על דברי ומנסה להפשיר את הקיפאון, אבל התוצאות מאכזבות. כששאלתי אותה אם עדיין אינה רוצה להוסיף מידע בנושא הסירוס סירבה לענות באומרה שאינה מוכנה לדבר על כך, גם לאחר שניסיתי לפתותה באומרי שאולי יקל הדבר עליה. פשוט שינתה את הנושא.

בסוף השעה אמרה רות שעדיין אינה אוהבת שאפסיק את השעה כשאינה מוכנה לכך, ואפשרתי לה לעזוב דקות מספר לפני הסוף, לפי בקשתה.

כשדברה על "לא להיות בסדר" אמרה שהיא פשוט אוהבת להתיישב במיטתה (לאו דווקא בנוכחות גברים) ולהתכרבל לכדור קטן. ניסיתי להשוות זאת למצב שבו הייתה תינוקת, לפני שהיה עליה לקנא באחותה, שאותה ראתה כמועדפת ובלתי מקנאה, אבל רות לא קבלה זאת ואמרה שזהו ניסיון לא להתקיים. למרות זאת אמרה שמזה שלושה חודשים חדלה לחשוב על עצמה כרעה וקנאית בלבד ועתה היא יודעת שאחרים גם מחבבים אותה. לא שאלתיה למשמעות הדבר, אך נראה היה לי שהדבר חופף פחות או יותר את תקופת הטיפול. (אני חושב שזה בסדר).

שעה שלושים ושבע 19.6.70

מוקדם למדי בשיחה אמרה רות שכאן דעתה מתרוקנת ואין היא יכולה לחשוב על שום דבר שניתן לאומרו. השוויתי זאת לקיפאון בנוכחות גבר ורות הסכימה. היא יכולה להפשיר רק כשנוגע בה גבר ללא כוונה מינית, כמו אח, אולם כשיש לגבר כוונה מינית היא קופאת מיד. אח"כ שוב שתקה. הזכרתי לה, אפוא, את נושא "הכול או לא כלום" ואת דבריה שאמרה שאו שאין היא מעורבת כלל או שהיא מעורבת כליל כשאמרה שאין זה בנושא במיני בלבד אלא בהקשר לכעס ושבגלל שיש בנפשה תמונה זאת של עצמה יש לה גם תמונה דומה לזו של הגברים ובמיוחד שלי, ושזוהי הסיבה המשוערת לפחדה מפני, מבצע, כביכול, את הצעד הראשון כלפיה בכך ששאלתי אותה שאלה ובכך שביקשתי ממנה לכתוב לי, כאילו אינה יכולה לדמות לעצמה שגבר עשוי להיות מעוניין בה בצורה של אח, כפי שניסחה זאת, אלא שמתחת לכך קיימת גם אכזבה עמוקה על כך שההתעניינות היא רק כזאת כשל אח. רות חייכה לדבריי ואמרה שהיא מעדיפה התעניינות כשל אח כי התעניינות כזאת מאפשרת לה להיות אדם ושאינה אוהבת את היבט המיני. אמרתי שוב שמפחד מאכזבה היא חייה חיים חסרי סיפוק אמיתי ושוב אמרה רות שהדבר דומה ל"להיות ילדה קטנה" (היא מודה בהגנת הילדה הקטנה).

המשכתי וקישרתי זאת לתקווה במונחים שכול עוד היא מתנהגת כילדה קטנה ומרחיקה את הגברים בכך שהיא אומרת להם שאין לה להציע להם דבר, כשם שאמרה לי שאינה מסוגלת לכתוב מכתבים, קיים עדיין סיכוי שהגברים ירצו בה, אבל בהתקרבם ובגלותם שהיא את מחשבות הזעם הקיימות בה, לא ירצו בה עוד. כששתקה שוב אמרתי שבנותנה את היוזמה בידי היא יכולה לפחות להעמיד פנים כלפי עצמה שהגבר המתקרב לוקח בחשבון את הסכנה, כאילו תלתה על צווארה שלט "אל תתקרב. ראה הוזהרת!" (יפה) ואז אם תתקלקל מערכת היחסים בסופו של דבר לא תהייה זאת אשמתה. רות אמרה שהיא אכן מזהירה אנשים בצורה זאת ומרחיקה אותם ממנה. (תגובה) חזרתי והעליתי את נושא גרימת הנזק לגבר כסיבה עיקרית לכך שאינה רוצה שגברים יתקרבו אליה ולאחר דין ודברים ובדיקה נוספת אמרה רות שכול זה בגלל בעלה. שרק לאחר תקופת נישואין ממושכת מדי גלתה שהוא מאמלל אותה בכוונה כדי שיוכל לנחם אותה באמצעות קיום יחסי מין. כשנמאס לה הדבר חדלה ליהנות מהיחסים ודבר זה גרם לו להרגיש אשם עד שבסופו של דבר לא יכול היה עוד לקיים יחסי מין איתה. כשניסתה לחזור בה בהעמידה פנים שהכול בסדר היה כבר מאוחר מדי. אמרתי שנראה לי שהייתה לעניין זה השפעה כה עמוקה עליה כי הייתה זו חזרה על דברים שקרו לה בהקשר לאביה כשלא העדיף אותה ורצתה במותו, כאילו היה בכך אישור לפחדה בפני מחשבותיה התוקפניות ושעניין זה נמשך אל תוך השעה הטיפולית בצורה של ניסיון של סירוסי מצד אחד באמצעות השתיקה ואי ההיענות ופחד מצד שני שתצליח בכך ותהיה בסופו של דבר בעצמה המפסידה. כמו כן שאני מניח שלא הייתה זועמת כל כך על יונתן (רות עצמה הכניסה את נושא יונתן לשיחה בהקשר שלא זכרתי) אילולא היה אביה מאכזב אותה קודם. כשדברה על כך שהפכה את בעלה לאימפוטנט היה זה בקול מהסס מאוד ותוך גילוי רגשי אשמה נראו לי אמיתיים ונראה לי שהייתה בכך פריצת דרך משמעותית ביותר.

אח"כ אמרה שאילו ידעה כול זאת קודם לא הייתה מאבדת את גרא ואת יונתן, שכעת היא בוגרת מדי להיות שוב אם ובכול מקרה, גם אם היו לה ילדים, היו אבותיהם לוקחים אותם ממנה שוב. כמו כן דברה על כך שאינה רוצה כול גבר אחרי יונתן אבל לא בביטחון הפנימי שליווה את דבריה קודם. אמרתי שנראה לי שיונתן היווה את אחת מהגנותיה האחרונות בפני הרצון שיהיה לה גבר ובהקשר לדבריה הקודמים שאמרה אודות בעליה העתידיים שייקחו את ילדיה העתידיים אמרתי שרק אבות ומטפלים תמיד עוזבים.

רות חייכה וסיימתי את השעה.

במהלך השעה אמרה גם שהסכימה לדברים רבים שעשה בעלה כי לאחר מכן היה משכנע אותה שהיא המועדפת עליו והשוויתי זאת להתנהגותה כאן, לרצונה להיות "ילדה טובה" כאן ולקבל את פירושי רק כדי שתהיה המועדפת עלי, אבל נושא זה היה נושא שולי והנושא העיקרי היה עיבוד נושא הסירוס הנראה לי בעל חשיבות מיוחדת.

שעה שלושים ושמונה. 22.6.70

בסה"כ הייתה זו שעה מתגמלת מאוד. רות דיברה על צבע עיני ואני דיברתי על צורת שדיה (מתוק) ועם זאת שנהנינו זה בחברת זו יכולתי גם לקצור פירות טיפוליים משמעותיים.

כ-5 דקות לפני תום השיחה שאלה רות אם הגיע הזמן לסיים. אמרתי שנראה לי שעדיין קשה לה כשמפסיקים אותה מאמצע מהלך מחשבה ואח"כ שאלתי אותה כיצד מתנהלים העניינים בחוץ. "או! הרבה יותר טוב". שאלתי לפרטים ורות אמרה שכעת היא מסוגלת לעשות דברים. בעוד שלפני שבועיים בלבד פחדה אפילו ללכת לחזרת הריקוד, הרי שלפני ימים מספר השתתפה בהופעת להקתה באחד האולמות הגדולים והחשובים בלונדון שהיה מלא מפה לפה, נהנתה מכך מאוד ולא פחדה כלל. עכשיו היא גם מסוגלת לעשן. התברר שהעישון מהווה עבורה זמן שבו מחשבותיה משתחררות. האם מסוגלת היא גם לתכנן? עדיין לא. היה זה סוף השעה.

יתר השעה הייתה שוב בסגנון של שיחת רעים ועל כן קשה לזכירה מדויקת. רות הזכירה את צבע עיני שנראה לה מתאים לצבע חולצה שלבשתי, כל זאת לאחר שאמרתי שנראה לי שהיא פחות פוחדת מפני ואולי רוצה לדעת פרטים נוספים אודותיי עכשיו שאינה פוחדת כל כך לפגוע בי מטווח קרוב. שיבחתי אותה על יכולתה לדבר על כך בגלוי.

אח"כ נפתחה הדלת ורות נבהלה. השוויתי זאת, לא במילים אלה, לכך שמישהו מפתיע אותה במהלך פנטאזיה של אוננות. רות אמרה שהיא פוחדת להיות נלעגת וקפצתי על כך כמוצא שלל רב באומרי שזהו אולי צידו השני של המטבע של רצונה להיות ילדה קטנה: שיחשבו אודותיה כעל ילדה קטנה ולא כעל אישה בוגרת. רות קבלה זאת ללא עוררין.

אח"כ דברה שהיא פוחדת שגופה אינו מספק. ניחשתי שהיא מתייחסת לשדיה הקטנים אבל נמנעתי מלהעיר על כך מיד וקישרתי זאת לפחדה שלא תמצא חן בעיני גבר בגלל האנטגוניזם שבה ורות אישרה שאכן הייתה כזאת כלפי גברים. לאחר מכן הזכרתי לה שביום כלשהו בעבר דיברה על כך שצורת אפה אינה מוצאת חן בעיניה (רות הכחישה שאמרה זאת, אך עמדתי על דעתי) ואמרתי שאולי היא מתייחסת גם לבליטות אחרות בגופה, למשל לשדיה. (אני זוכר שבהקשר זה התפתח דיון בסמינר שבו שלל ד"ר מאלאן את ההשוואה האוטומאטית של האף לאבר המין הגברי) כעת הייתה רות מכוסה כליל בשערה אך אשרה את דברי. אמרתי, אפוא, שאם תוכל ליצור מערכת יחסים טובה ומשמעותית עם גבר אולי לא תהיה לצורת השדיים משמעות. רות אמרה (קרוב לודאי באירוניה) שתודיע לי אם יקרה אי פעם כדבר הזה. הסתכנתי ושאלתי אם הייתה לכך משמעות בקשר עם יונת ורות אמרה שלא ושנינו צחקנו. אמרתי שאם יהיה לה יחס של נתינה הדדית עם גבר אכן לא תהיה לעניין השדיים משמעות. היו חילופי דברים נוספים, אך אלה עיקרי הדברים.

 

שעה שלושים ותשע (אחרונה, לפי שעה) 26.6.70

השעה התחילה בשתיקה המוכרת שרות אמרה אודותיה שפשוט אינה מסוגלת לעבור בדלת ולדבר. יחד עם זאת חייכה מספר פעמים ושאלתי אותה אם היא יכולה לספר לי את משמעות חיוכיה. רות אמרה שקורים דברים נעימים. כשנשאלה אמרה שגרא מגיע לשבוע ושאינה חוששת מכך כמקודם. כשהערתי לה שאמרה דברים, בלשון רבים, אמרה שקל לה יותר להתחבר לאנשים, שאנשים באמת מחבבים אותה והדבר נעים לה. אח"כ התכרכמו פניה ואמרה שעדיין יתכן שדברים לא יהיו בסדר לחלוטין אילולא היה גרא מגיע. אמרתי לה שנראה לי שהיא משתמשת בדברים החיצוניים המשתפרים ללא ספק על מנת שלא לחשוב על המתרחש כאן, דהיינו עזיבתי. רות הופתעה ואמרה שלא חשבה כלל על לכתי ושבדמיונה אני פשוט נמצא. עיבדתי מעט את הנושא ואז אמרה "ומדוע עלי לצפות לדבר מה ממך?" אמרתי שלא צפתה כי ידעה שהדבר אבוד מראש, אולם בעומק ליבה אני משער שישנם כעס ואכזבה על עזיבתי. רות הכחישה זאת ואמרה שהיא יודעת שעלי לעזוב והזכרתי לה את עזיבתו של גרא בפעם הקודמת שגם אודותיה העמידה פנים כאילו שלא תקרה כדי שלא תחשוב על מותו וכשקרה הדבר למרות שלא היה הדבר ביוזמתו חשבה על מותו בתאונת דרכים, וכמה יותר מסובך הדבר לגבי כשהיא יודעת שההחלטה על בואי ולכתי נתונה במידה רבה יותר בידי. (בסדר) רות אמרה אפוא: "אז אם אחשוב על כך שתהיה בהתרסקות מטוס אדע לפחות למה עלי לצפות" וצחקה במשובה. עם זאת אמרה, ושילבתי זאת בפירוש, שהיא שונאת את עזיבתם של גברים כי זאת דחייה.

אח"כ דברה על רווח נוסף שהפיקה מהטיפול, דהיינו שכעת היא מסוגלת לצחוק על עצמה ואפילו להרשות לאחרים לצחוק ממנה בדברים שהיו קודם בעלי חשיבות עליונה בעיניה. כדוגמה אמרה שמאז פגישתנו הקודמת כבר לא אכפת לה שאנשים אומרים עליה שהיא רזונת, שפשוט חשבה שהדבר משעשע וכך חשבו גם האחרים בעוד שקודם הייתה נפגעת עד עומק ליבה. רות אמרה בפירוש שהיא מייחסת שינויים אלה בעצמה לי אך עם זאת אמרה שאינה מבינה לגמרי כיצד קרה הדבר. עניתי שאולי היא חוששת שאם תכעס עלי על עזיבתי ייעלמו השינויים שעזרתי לה להשיג כי אכעס עליה על כעסה. דברי אלה לא התקבלו על ידה, לפחות לא בגלוי.

נושא נוסף היה חזרה על חששה שלא להיות מועדפת. היא עודנה מופתעת ואפילו אשמה במידת מה במוצאה חן בעיני אנשים, כי המשמעות היא שהדבר נעשה על חשבונו של מישהו אחר. ייחסתי זאת למחשבותיה הרצחניות ומאחר שאמרה גלויות שאני הוא המאשים והמבקר אותה, כביכול, על רצונה להיות מועדפת, הפכתי זאת לפירוש ב"כאן ועכשיו". כשהופתעה מדברי בהם אמרתי שמשמעות רצונה להיות מועדפת היא הריגתם של היריבים/יריבות הזכרתי לה את אחיה ואת ניסיון הרצח של התינוק בהיותה בת שתים עשרה ואז אמרה: "או! זאת היא, אם כן, הסיבה שעשיתי את הדברים האלה - מעולם לא קישרתי כך את הדברים". כמו כן העמקתי בעניין פחדה שמאווייה הרצחניים יתאמתו כסיבה נוספת לאי יכולתה לכעוס על עזיבתי, תוך שימוש באימפוטנטיות של בעלה כאימות. רות ענתה שכל אימת שעלה דבר מה על דעתה בילדותה, הייתה חושבת שבגלל שחשבה על כך לא יקרה הדבר. עכשיו הבינה שבהקשר לדברים טובים נהגה כך על מנת שלא להתאכזב ואני השלמתי שבנוגע לדברים הרעים היה עליה לנהוג כך כדי למנוע את התהוות הדברים כדי שלא להרגיש אשמה כבדה (יפה מאוד) ייחסתי זאת שוב לעזיבתי ואז אמרה שלעיתים חשבה שבלעדי לא תוכל להסתדר בענייניה דבר שפירשתי כהאשמה מוסווית כלפי. שוב הכחישה כול רגש הנוגע לעזיבתי. "האם היה טוב יותר לו היו לה רגשות כאלה?" אמרתי שהדבר יהיה נכון רק אם יהיו אלה רגשותיה האמיתיים.

לקראת הסוף איחלתי לה כול טוב והושטתי לה את ידי. רות סירבה והיה עלי לומר שעודנה פוחדת לגעת בי. בכול זאת הודתה לי בתום השעה ולמרות סירובה ללחוץ את ידי לא חשתי עוינות מצידה ותחושתי הייתה שתודתה אמיתית.

שעה ארבעים. התאריך אינו ידוע במדויק

שעה זו התקיימה לאחר כשנה ביוזמתי בעת ביקור חוזר קצר בלונדון.

תכתובת השעה הזאת אינה מצוייה בידי וזכרוני ממנה אינו מלא. מראיה החיצוני של רות לא השתנה כמעט. לדבריה הופתעה מכך שידעתי את כתובתה על מנת להזמינה ואמרתי לה שהשתמשתי בשרותי המרפאה כדי לאתרה. לדבריה הייתה חולה במחלת חום כלשהי ומטופלת באנטיביוטיקה וכתוצאה מכך היא מרגישה כנסוכת שיכרון קל. נמנעתי מלומר שאולי קיימת בה הרגשת חגיגיות הקשורה לפגישתנו. תוכן השיחה כמעט ואינו זכור לי. נראה לי שבסך הכול היה מצבה טוב.

זכור לי רק שבתום השעה, כשהרמתי את עיני להביט בשעון, הבחנתי שעברו בדיוק חמישים דקות.

לאחר מספר שנים חזרתי שוב לונדון ושאלתי את ד"ר מאלאן לשלומה. סופר לי שהייתה בקשר עם גבר שהתברר שהיה פרנואידי, שכתוצאה מכך לקתה בדיכאון ונשלחה לטיפול קבוצתי במרפאה.

את שם משפחתה ידעתי במהלך הטיפול, הגם שלא היה ברור לי אם זהו שם נעוריה או שמו של בעלה לשעבר. שמה הפרטי, שכמובן לא היה רות, נודע לי רק בעת כתיבת שורות אלה, משרבוט בשולי אחד הדפים, קרוב לודאי בכתב ידו של ד"ר מאלאן.

 

 

מקורות

Heimann, P. On Countertransference. International Journal of Psychoanlysis. Vol. 31, pp.81 -84 (1950)

Malan D.H., Individual Psychotherapy and the Science of Psychodynamics,  pp. 111-115. London 1979, Butterworth

 
Springmann R. Dialogues with Schizophrenia - The Art of Psychotherapy, 2003 Virginia U.S.A. pp. 225-288.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שפרינגמן-ריבק, ר. (2004). האם הגרושה: שעות 40 - 31. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=296

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.