פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

האם הגרושה: שעות 30 - 21

תיאור של טיפול דינאמי קצר מועד ע"פ מאלאן ובהדרכתו. מאת ד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק.

מאמרים | 1/8/2004 | 7,005

תגיות:

- הקדמה

- שעות 10 - 1

- שעות 20 - 11

- שעות 30 -21

- שעות 40 -31

שעה עשרים ואחת 13.4.30

בתחילת השעה שתקה רות. אמרתי שנראה לי שחוסר יכולת לדבר הפך שוב לבעיה. רות אמרה שרק בשבוע הקודם היה הכול בסדר כי גרא היה והיא עצמה הייתה מאושרת. אמרתי שרק כשהיא מסופקת היא מרגישה מקובלת ללא תנאי, אחרת היא כועסת וחוששת שכעסה יהיה גלוי בין אם תדבר ובין אם תשתוק. רות אמרה שעליה להתאמץ מאוד לא להיות עצובה ולא לא תוכל לעשות דבר ואז תכעס על עצמה. אמרתי שעליה להסתיר את כל רגשותיה מפני עצמה, כולל רגשותיה כלפי, שעליה להעמיד פנים שבעוד גרא איתה לא יעזוב אותה לעולם מחשש שכעסה יקלקל את המצב ואולי אף יגרום לה לחשוב על מותו. רות אמרה שחשבה על מותו לאחר שעזב, על תאונות והוסיפה שלא למדה לנהוג מחשש לתאונות. אמרתי שהיא חוששת מהתאונות שהיא מייצרת בראשה ושלמרות הדברים שאמרה שגרא לא עזב אותה ביוזמתו נראה לי שהיא כועסת עליו כשם כעסה על אביה ועכשיו עלי.

במהלך השעה הייתה רות שקטה מאוד ומתנגדת וחשתי את השעה כמעין קרב במעלה הר. הערתי מספר פעמים על כך שהיא הופכת אותי לבלתי כשיר, על כך שאינה מעיזה להרגיש מחשש לכעוס ולהפוך לבלתי נאהבת. כשחיברתי זאת לחששה מעונשו של אביה אם יגלה את מחשבות המוות שלה אודותיו וחיברתי זאת לתגובתה המבוהלת לשאלה ששאלתיה, ושהיא רואה בי דמות מענישה, דבר הקשור אולי למחשבות על מותי, אורו פניה למרות שהכחישה שיש לה מחשבות על מותי.

במהלך השעה ישבה כשהיא מחבקת את עצמה, אח"כ שמה את ציפורני ידה האחת בין אצבעות ידה השנייה. אמרתי שעליה להתכחש לרצונה להיות מחובקת, שכעסה על הגברים גורם לה לחוש אותם כמעוניינים להכאיב לה כך שיחס של אהבה הופך בעיניה ליחס של הכאבה ושריטה הדדית. (הגנה מזוכיסטית) רות אשרה את דברי כשאמרתי שלפעמים היא חווה את דברי כמכאיבים, בהוסיפי שלפי דעתי קורה הדבר כשהיא כועסת עלי. רות הגיבה בחיוך שובב.

נראה לי שלמרות קושייה של השעה הצלחתי להבהיר מעט יותר את הרעיון שכעסם של גברים עליה מהווה לפחות בחלקו השלכה של כעסה שלה. כמו-כן אמרתי שלחוות את הגברים ככועסים מקל עליה לכעוס עליהם. רות הוסיפה ואמרה שהיא רוצה אהבה אך ורק מגרא. שייכתי זאת לדרישותיה מגברים, שהן גדולות יותר.

ברגע מסיים אמרתי דבר מה שהרגיז את רות והערתי לה שהיא רוגזת עלי. רות הגיבה באומרה שאין זה הוגן מצידי ומייד התחרטה על שדברה. עליה ללמוד לא לומר דברים כאלה. אמרתי שמוטב שתלמד לומר דברים בלי לחשוש מהתוצאות ומכאן התפתח הדיון דלעיל אודות הכעס המושלך, שהיווה, לדעתי, את הנושא המרכזי של השעה.

אחת התגובות לפירוש שנתתי על חששה מפני כדמות מענישה הייתה כשאמרה שהיא מפחדת כל הזמן שאאבד את סבלנותי. אנשים תמיד מאבדים את סבלנותם כלפיה. ניסיתי לרמוז שאם אאבד את סבלנותי יהיה זה, לדעתה, תוצאה של התנהגותה ועל מנת לייחס לדברי אופי של חוויה מתקנת הוספתי שאם אנשים מאבדים את סבלנותם כלפיה, נובע הדבר מכך שאינם מבינים שאי תגובתה עולה בקנה אחד עם צרכיה. רות הודתה לי על כך באומרה שלא ידעה על כך עד שאמרתי לה זאת ושאנשים בחוץ שונים; הם מצפים לתשובות כשהם שואלים אותה. כמו כן אמרה שבכול פעם שמצאה חן בעיני מישהו היה הדבר מפתיע אותה, דבר שקישרתי לחווייתה שאנשים חווים כביכול את מחשבותיה התוקפניות ומגיבים בהתאם, דבר שתרם לנושא המרכזי של השיחה.

בתחילת השעה שמתי לב לכך ששורש כף ידה האחת חבוש. דבר זה העלה בדמיוני ניסיון אובדני ובאחת השתיקות האחרונות שאלתי אותה מה קרה לידה. רות קפצה בבהלה, הסתירה את ידה ואמרה שנכוותה מקומקום רותח. שאלתי אותה אם זו הבעה של כעס כלפי עצמה. רות לא הבינה וייחסה את בהלתה לשאלה ולאו דווקא למעשה. שוב קישרתי זאת לכך שהיא חווה אותי כדמות מענישה, שבדמיונה היא חווה אותי כיודע את כל סודותיה ומוכן להסתער עליה בכול רגע..

שעה עשרים ושתיים 17.4.70

גם שעה זו הייתה קשה, רצופה שתיקות ממושכות ומעט מאוד תקשורת מצדה של רות. עם זאת הייתה פחות התנגדות באווירה ולבסוף הסבירה רות חלק משתיקותיה באומרה שהיא זקוקה לזמן כדי לחשוב, רומזת בכך שהיא עובדת בשקט.

שוב פתחה בהערה על אי יכולתה לדבר. לפני כן חייכה מספר פעמים בינה לבין עצמה ואמרתי שאני מניח שיש דברים שאינה אומרת לי. רות הגיבה באומרה שמוטב היה אילו הסתכלתי החוצה בעד החלון ולא בה, אבל גם זה לא יהיה בסדר כי אז תחשוב שאינני מתעניין בה התקדמות ניכרת , ההודאה בכך שהיא רוצה שאתעניין בה. אמרתי שהיא שמה בפני דילמה: אם אתבונן בה, תחשוש שאני רואה דברים שברצונה להסתיר ואם לא אתבונן בה תחשוב שאין לי עניין בה. אח"כ הוספתי שנראה לי שהדברים שאולי אינה רוצה שאראה קשורים במחשבה שאולי אינני מעוניין בה די ובכול מקרה שאני מאכזב. רות שאלה איך קורה הדבר שרק כשגרא בלונדון היא ספונטאנית ופשוט הייתה ועניתי שגרא היה פשוט נכון. הוא מילא את הריקנות שבתוכה מבלי ליצור את הבעיות שהיו נוצרות על ידי גבר. רות שאלה אותי אם תמיד תהיה בסדר רק כשיהיה גרא בסביבה ושאלתי מה דעתה. רות ענתה שאינה יודעת ואמרתי שהיא מתנגדת באופן פסיבי. אינני זוכר במדויק את חילופי הדברים אך בסופו של דבר מצאתי את עצמי שוב מראה לה שהיא רואה בגברים גברתנים אימתניים התוקפים אותה ללא הרף, כשהבררה היא או לנצחם או להיכנע להם לחלוטין, תוך שאני נותן לה דוגמאות מהתנהגותה כלפי בעלה ומהתנהגותה בשעה הנוכחית, בה אמרה "טוב, אני מוותרת" כמעט "ניצחת". אח"כ אמרה שהיא יודעת שאני צודק אבל שהדבר אינו עוזר לה הרבה. אמרתי שמצד אחד זאת האשמה כלפי על שאינני עוזר לה בצורה פעילה יותר ומצד שני מניעת הסיפוק שיכולתי להפיק אילו ידעתי שעזרתי לה עד כה ויחד עם זאת מניעת סיפוק מעצמה, תוך שאני מייחס זאת לאי יכולתה לחוות גברים כעוזרים לה וזוכים לסיפוק מעצם העובדה שעזרו לה. (זאת לאחר שאמרה:"אינני יודעת איזה סיפוק יכול להיות לך כאן"). כל זאת כהגנות בפני עוצמת צרכיה. חילופי הדברים היו מפורטים יותר, אבל זוהי תמציתם: יש לראות גברים רק כתוקפים ומי בכלל רוצה גבר כזה.

אח"כ הרחבתי פירוש שניתן קודם על הצורך להרחיק גברים באומרי שהיא מקיפה את עצמה בגברים בטוחים (דבר שאישרה) (טוב) אני, היושב לבטח בכורסתי, גרא, שהוא רק ילד, האמריקאי שאינה מעוניינת בו רגשית וכאן השלימה רות את הרשימה בהוסיפה עוד גבר נוסף שהוא "רק" בן 18. אמרתי שכל עוד הגברים הם מהסוג הבטוח נותן לה הדבר מעין סיפוק ללא סכנה של התאהבות ועל כך אמרה: כן. ייחסתי את פחדה להכיר בצרכיה ואת העדפתה להישאר ריקה לעוצמת הצורך לכשיתגלה ורות אמרה שהיא יודעת שיהיה לה קשה לשלוט על עצמה במקרה כזה. תמיד היא זקוקה לזמן רב כדי ללמוד ואפילו כשלמדה דבר מה קשה לה לרוב ליישם זאת במקום אחר. ייחסתי זאת לכך שהיא מרשה לעצמה לחוש תסכול קל בנוכחותי כשהיא שואלת שאלות ביודעה שלא אענה עליהן, שוב מבלי לחשוש שהתגובה תהיה הרסנית, אבל בחוץ יהיה הדבר קצת יותר קשה. רות חזרה על דברי באומרה "קצת" ושנינו צחקנו.

בינתיים נעלמה רוח התבוסה ונשארה שיחה משמעותית, הגם שהייתה מעט חד-צדדית.

אח"כ שאלה רות: "איך להסיר דבר שנלמד?" מיד הוסיפה שאינה מצפה לתשובה ומייד עניתי שהיא אכן מצפה ושהדרך להסיר דבר שנלמד הוא באמצעות למידה (להיות מודעים לדברים).

בעבר הייתה רות מנסה להביסני באומרה שידיעת הדברים גורמת לה לאהוב את עצמה עוד פחות. הפעם אמרה באופן כללי שעליה לחזור ולחשוב על הדברים. כיבדתי זאת ושתקתי.

חילופי דברים נוספים היו כשדיברנו על גברים בטוחים. רות הכתה באגרופה על ירכה ואני אמרתי "גברים בטוחים, יימח שמם". רות החלה שוב לכעוס על עצמה ואמרתי לה שבעצם היא כועסת עלי על שאני מצביע על הדברים אבל פוחדת להראות לי את כעסה כשם שפחדה שאביה יגלה את מחשבותיה. עניין זה גרר הקלת מה.

נראה לי שנקודת המפתח בשעה הייתה כשהצבעתי על אי יכולתה להכיר בי, כמייצג הגברים, כנוחל סיפוק מהעזרה שאני מעניק לה, כל זאת במונחים ההגנתיים שתוארו, שעליה לבצר את אי רצונה בגברים בכך שהיא מציירת אותם כבלתי רצויים עד כמה שניתן. "זאת בדיוק אני" אמרה רות, הפעם לא כהכרה בתבוסה. אלא כהפיכה של "שתיקה = התנגדות" ל"שתיקה = הרהור". (טוב מאוד)

שעה עשרים ושלוש 20.4.70

לאחר חמש דקות של שתיקה בהתחלה החלה רות לדבר שוב על הדלת; היא מרגישה "בסדר" עד הגיעה לדלת. ברגע עוברה את הדלת היא שוב פוחדת. תוך כך עשתה תנועות שנראו לי מיניות באצבעותיה ועל כן אמרתי לאחר חילופי דברים קצרים על דברים הניתנים להיאמר וכאלה שאינם ניתנים להיאמר שכל עוד קיים מחסום רגשי או מוחשי בינה לבין הגברים "הכול בסדר". ברגע שהיא מעורבת רגשית או נמצאת גופנית בקרבת גבר או איתי היא נעשית פגיעה ופוחדת מזעמה שאותו פירטתי. רות הסכימה באופן כללי אך שללה בנחרצות את ההיבט המיני שהיכלתי בפירוש (תוך שאני מעמיד אותו במונחים של קרבה מרבית, כשהגבר נמצא בתוך הדלת פנימה) ועל כן נשארתי במונחים רגשיים.

רות אמרה שכל עוד היא שותקת היא יכולה להעמיד פנים שהיא מישהו אחר ואני אמרתי "למשל אחותך או אמך, שהיו תמיד מועדפות ולא היה עליהן להתמודד בדמיונך עם רגשות כעס, שהיו מצידן מבריחות את הגברים". רות השתתפה, קבלה את דעתי וספרה לי על משחק שהייתה משחקת בזמן היותה עם יונתן, משחק בו הייתה מנסה למצוא את האישה היפה ביותר שתהיה ראויה לו. שייכתי את הרעיון לכך שגברים מעדיפים תמיד מישהי אחרת וייחסתי אותו למוצאות אותה ביחס לאביה שהעדיף הן את אימה והן את אחותה, אולי משום שניחש את מחשבותיה שלה אודותיו. כמו כן ייחסתי את חיפושיה אחר אישה שתיקח את מקומה לחששה להיזרק מהמרפאה, אולם במחשבה נוספת נראה לי ששיוך זה לא היה במקום.

רות העדיפה להיות בחברת ילדים כי היחסים עימם פחות מסובכים ועניתי על כך שבמצב זה יכלה רות להעמיד פנים שאינה זקוקה לדבר מגברים, כשם שהיותה, כביכול, ילדה, מסלקת את רגשות הכעס. רות אמרה בגלוי שהיא פוחדת מכול מערכת יחסים אחרת, שונה מזו שיש לה ביחס לילדים. אמרתי שהיא חוששת מהתוצאות ועל כן מעדיפה לא להיות נצרכת ורות ענתה: "כן".

אח"כ אמרה שגברים מסתלקים בסוף ממילא. אמרתי שזוהי הרגשתה משום שאביה היה עוזב וייחסתי זאת לאפשרות של עזיבתי למשך שבוע בחופשתי. רות אמרה שגם יונתן עזב והשלמתי משפט זה באומרי שיונתן עזב חלקית והיא עצמה השלימה זאת בדמיונה ולבסוף גרשה אותו סופית בגלל קנאתה.

"אבל מה יצמח לי מכל זה עכשיו כשיונתן כבר איננו?" אמרתי שנובעים מכאן מספר דברים. שיונתן הוא כביכול הגבר היחיד בעל ערך בעולם, שבואה הנה הוא חסר משמעות וחסר ערך וייחסתי זאת שוב לרצונה שלא למצוא דבר ערך ורצוי בגבר כך שלא תקווה ולא תתאכזב. כמו כן ייחסתי זאת לדברים שאמרה רות קודם בדבר פחדה מהצורך שלה בגבר וצורכו של הגבר ממנה. "זוהי מלכודת".

נראה לי שהחמצתי את הפניית תשומת ליבה של רות בצורה מפורשת יותר להיעדרי בשבוע הבא (הייתה זו הפגישה האחרונה לפני החופשה) ושלא ייחסתי חשיבות מספקת לשאלותיה החוזרות של רות לתאריכים מדויקים, אולי כמצביע על אי רצונה לחשוב על היעדרי באותה צורה שסירבה לחשוב על עזיבתו של גרא ומאותה סיבה.

שעה עשרים וארבע 1.5.70

רות הייתה חרדה וקפצה מספר פעמים ממקומה בבהלה כשדיברתי אל תוך השתיקה. המתח פג רק לקראת סוף השעה כשאמרה רות סוף סוף שתמיד חשבה שאין בה קנאה, אף הייתה מוכנה להתווכח על כך,אבל עכשיו עליה להודות שהיא מקנאה והדבר אינו מוצא חן בעיניה. קישרתי את העובדה שקנאתה אינה מוצאת חן בעיניה לכך שהיא חוששת שהקנאה תגרום לה לאבד את הנאהב ורות קבלה זאת.

נושא הקנאה הועלה על ידי לאחר שאמרה רות שחששה שתגיע ביום הלא נכון ותמצא שאינני כאן. אמרתי שאולי היא חוששת יותר שתמצא אותי עם מישהי אחרת וכן פירשתי את העובדה שלא התלוננה על היעדרי בגלל החופשה מחשש לאבדני כליל.

ביתר השעה חזרו הדברים על עצמם, הפחד לא הופג באמת ונראה לי שיהיה צורך להעמיק בבדיקתו במובנים של כעס מושלך על היעדרי ועל כך שאולי חזרתי שונה משהייתי. הזכרתי זאת במהלך השעה אולם כנראה לא בצורה מובהקת דיה.

לימים, כשהבנתי יותר את מה שכיניתי ברבות הימים וכתבתי על "התהליך המקביל ההפוך" בחלקו השני של הספר המוזכר לעיל, דהיינו השפעת תהליכים דינאמיים הקורים בהדרכה ומשפיעים על הטיפול, הבנתי שהקיצור שבה נכתבה שעה זו, ואולי אף העובדה שתוצאת השיחה הייתה פחות מספקת משניתן היה לצפות, אולי כתוצאה מכך שלא הבהרתי די הצורך את ההשפעה של היעדרי, כל זה נבע מכך שבאותו זמן נעדר גם ד"ר מאלאן מהעבודה, כך שגם אני הייתי עזוב ולכאורה לא היה לי אדם לכתוב עבורו ולנסות להצטיין בעיניו.

שעה עשרים וחמש. 4.5.70

בראש שעה זו כתב ד"ר מאלאן (הגנת הילדה הקטנה)

בסך הכול הייתה זו שעה מספקת בהרבה מקודמתה. רות הודתה א. שפחדה מפני גורם לה בצורה כול-שהיא להיות פחות חרדה בחוץ. (לא סופקו כול פרטים ורות אמרה שאינה יודעת כיצד פועל הדבר. הדבר פשוט קרה) ב. רות אמרה בגלוי שאינה רוצה לאהוב או להיות נאהבת מחשש שדפוסים קודמים יחזרו על עצמם ולבסוף ג. לאחר שהואר נושא זה עוד אמרה: "טוב. כנראה שזהו מקרה של מלחמה ראשי לבין כול היתר שבי".

היו כ-5 דקות של שתיקה שבהן הייתה רות מתוחה יותר ויותר. בהשתמשי בתיאוריה הקודמים אודות התנהגותה כלפי אנשים ובתגובתה לקראת סופה של אחת השעות הטיפוליות הקודמות, אמרתי שנראה לי שאחת הסיבות לשתיקתה נעוצה בעובדה שהיא רוצה שאם יהיה תסכול (ואכן חשתי מתוסכל, הגם שלא אמרתי זאת מפורשות) יהיה התסכול בצידי ולא בצידה, אבל רק עד גבול מסוים (רות קפצה שוב בבהלה כשהתחלתי לדבר) כך שלא אתפרץ, בעוד שאם תאמר היא דבר מה ותיוותר מתוסכלת אין לדעת את התוצאות. למרות שטרם הייתי מודע לכך, השתמשתי כאן בדיעבד בהעברה נגדית, כזאת המתוארת על ידי היום כ-patient-induced.

רות אמרה שזהו המצב בינה לבין בעלה שהיה כועס עליה מאוד כשהייתה שוכחת לקנות דבר מה שביקש ממנה. אמרתי שנראה לרות שאני מבקש ממנה מילים שבאמצעותן אוכל לעבוד אבל היא מעדיפה להשאיר אותי רעב ובלתי מסופק ("מדוע רעב?" "כי חשבתי שהדברים שרצה בעלך שתקני היו צורכי מאכל") מאשר להיות בלתי מסופקת בעצמה, ויחד עם זאת הוספתי שסיבה נוספת לאי יכולתה לדבר, סיבה הקשורה להיעדרי ולפחד מסוים ובלתי מוגדר עדיין הקשור לכך, תוך שאני מתייחס לפחדה שהתעצם בצורה ניכרת בשעה זו ובקודמתה. ייחסתי זאת למחשבה משוערת של רות על כך שחזרתי שונה וזועם בגלל קנאתה על שעזבתיה.

בנקודה זו אמרה רות שפחדה מפני עוזר לה לפחד פחות בחוץ. קיוויתי שעצם העובדה שפחדה מנותח כאן עוזר לה לפחד פחות בחוץ. כל אותו זמן בצעה רות תנועות שנראו בעיני בצורה מובהקת כארוטיות וזועמות והשתמשתי בתנועות אלה לחיזוק טענותיי תוך שאני מדבר על ידיה כאוהבות ושונאות לסירוגין. ידיה נעלמו מייד אחרי גבה, אבל הפעם לא בפחד אלא בלוויית צחוק שובבני וספונטאני שהצטרפתי אליו. (יפהפה)

אח"כ דברה רות על כך שאין לה מילים להביע את רגשותיה ושאינה יודעת לכתוב מכתבים מהעדר מילים וממילא הייתה רוצה לוותר כליל, שאינה יכולה להפנים ולהכיל את הדברים שאני מלמד אותה (כך בדיוק).

אמרתי אפוא שהעדר מילים דומה להסתרת הידיים מאחורי הגב, כמו להיות ילדה קטנה (הגנת הילדה הקטנה), שכול זה נועד להותיר אותי ובמיוחד אותה באשליה שאין לה רגשות ועל כן אינה יכולה בהיות מתוסכלת, שידיה מוכיחות שאין הדבר כך ומראות בצורה ברורה שהיא אישה שרוצה לאהוב ולהיות נאהבת. במהלך דברים אלה נרגעה רות לחלוטין, כאילו התבגרה, נעשתה קשובה וידיה חזרו מאחורי גבה. (תגובה לפירוש) אח"כ אמרה שאינה רוצה לאהוב או להיות נאהבת מחשש שדפוסים קודמים יחזרו על עצמם. אמרתי שאלה דפוסים מעברה ושאין היא חוששת כל כך מהדברים שיעשו לה גברים כפי שהיא חוששת מהדברים שתעשה היא להם , כשתפרש כל פרט קטן בהתנהגותם כמצביע על בגידה ושאז תהיה התנהגותה כזאת שלא תוכל להיות מקובלת ושוב חזרתי על פחדה מפני ועל הסיבות המשוערות לפחדה זה.

זה היה הרגע בו אמרה "זהו, אפוא, מקרה של ראשי נגד כול היתר שבי" (הודאה מפורשת שהיתר שבה חש בצורך ובתשוקה) "ומה עלי לעשות בנידון". או, היא יודעת שלא אענה על שאלה זו אך עניתי באומרי שעליה לגלות יותר מהם הדברים שמהם היא פוחדת, למשל כאן, אצלי, והוספתי שנראה לי שהיא פוחדת שאגלה את רגשותיה האמיתיים בנוגע לצאתי לחופשה, אולי בלוויית אישה אחרת ושאולי חשבה על מותי ושמאידך רצתה להיפטר מיריבותיה. רות לא האמינה לדברי ונתתי לה דוגמאות מעברה, אחיה, שניסתה לרוצחו, התינוק מגיל 12 (היססתי באשר למינו של התינוק אבל רות אמרה פשוט: התינוק) ואח"כ אודות עצמה ומחשבות המוות כלפי אביה.

"האם היו כול הדברים האלה זהים?" אמרתי שרצונה להיפטר מיריבים/יריבות הפך אותה לבלתי ניתנת להיות נאהבת וראויה לעונש בעיקר בעיני עצמה, בעוד שסילוקו של אהוב לא נאמן יותיר אותה ללא אובייקט.

נראה לי שהייתה הרבה יותר רגועה בצאתה (בטעות השארתי אותה 10 דקות מעבר לזמן). היא הודתה לי, דבר שלא עשתה זה זמן רב.

שעה עשרים ושש 8.5.70

בהיכנסה התקשתה רות בסגירת הדלת. ונאלצה לשאול לעצתי. בשעות קודמות לא גילתה כל קושי בכך. אמרתי לה שתדחוף בחוזקה בחלקה התחתון של הדלת.

אח"כ שתקה וכשהחלה לדבר אמרה שהיא מיואשת ושלא תדבר עוד. לאחר מספר דקות אמרה שטוב שאני נמצאים בצד זה של הבניין כי הצד השני מואר באור השמש וחם עוד יותר. ושוב: מדוע זאת היא שצריכה תמיד לדבר ראשונה? לאחרונה הייתה עצבנית אפילו בדרכה הנה, עצבנית יותר ויותר. תוך כדי דיבור נעשתה מתוחה יותר ויותר וידיה נעלמו מאחורי גבה. אמרתי שבניגוד לאמירתה הקודמת שהיות היוזמה בידי הגבר היא דבר רע היא מוצאת עכשיו שקשה לה מאוד להיות היוזמת, שאני משער שהדבר קשור בהתעצמות רגשותיה כלפי הן במובנן החיובי והן במובנן השלילי. קישרתי זאת לתחושת החום ואח"כ אמרתי שהסתרת ידיה היא כמו הסתרת רגשותיה וכמו אי סגירת הדלת, ניסיונות להמציא עבורי נסיבות מקלות ( (required relationshipsבכך שהיא א. מסתירה את תשוקתה וכעסה וב. משאירה את הדלת פתוחה כך שגם אם אדע את רגשותיה לא אוכל להגיב כיאות.

מייד בהזכירי את תשוקתה נרגעה, כאילו סיפקתי את תשוקתה בעצם התייחסותי אליה, אלא שלא מצאתי דרך לשלב זאת בפירוש.

רות אמרה שהיא אינה כועסת אלא על עצם קיומה של התשוקה, בעוד שאינה רוצה בקיומה. עניתי שאני חושב שאין היא כועסת על קיומה של התשוקה אלא על כך שאינה מסופקת. (טוב)

רות החלה למנות את כל הדברים שחשבה קודם שסיבתם שונה משהסתבר לה עתה: על כך שלא רצתה לראות את פניה בגלל הכתמים שעליהם, על כך שאינה יוזמת משום שהיא טיפשה ועל כך שאינה רוצה להראות את ידיה משום שהן איומות. שינוי הדעת אודות דברים גוזל זמן וגם אם תשנה את דעתה יורע המצב עוד יותר, חסרי תקווה. תמיד ניתן לקוות שהכתמים ייעלמו תוך שבוע.

אמרתי שהרבה יותר קל לשנות את גישתו של אדם מאשר להעלים את הכתמים על הפנים וקישרתי את ייאושה לכך שאינה רוצה לקוות מחשש מאכזבה נוספת.

שוב שתקה והייתה מתוחה וכשנשאלה אמרה שהיא חוזרת על הדברים במחשבותיה. מעבר לכך היה, לדבריה, חלל, כי אם יסתבר שבסופו של דבר יצטמצם הכול בצורך במערכת יחסים, הרי שהכול אבוד משום שלעולם לא תרשה לעצמה להיות שוב במערכת כזאת משום שכל הגברים פשוט עוזבים. אמרתי שהיא מתייחסת כנראה לאביה ולעזיבתי בעוד כחודשיים. שאמרה שאינה רוצה רגשות א. משום שלעולם לא יהיו הדדיים וב. הרי ממילא אני עוזב, אבל שאין הדבר כך לגבי כל הגברים, שיונתן עזב כי זעמה עליו כל כך מרוב קנאתה עד שגירשה אותו. רות התעודדה מעט ואז הוספתי שנראה לי שהיא חושבת שהיא מגרשת גם אותי בזעם קנאתה על היעזבותה, או שבכך היא גורמת לי לא לרצות לחזור. כשאמרה שהייתי אני זה שאמרתי שאני עוזב נתתי את דוגמתו של גרא, על כעסה עליו למרות ידיעתה שעזיבתו אינה מיוזמתו, אלא קשורה בנסיבות חיצוניות. שוב חזרתי על כך שהצורך להסתיר את ידיה הוא ביטוי לצורך להסתיר את כעסה. רות נראתה רגועה עוד יותר ועזבה במצב רוח טוב.

גם בשעה הנוכחית הודתה בכך שעוצמת תשוקתה היא הסיבה שלא להכיר בה וכן התחלנו לעבד את הפרידה.

שעה עשרים ושבע 11.5.70

בראש הדף כתב ד"ר מאלאן: העברה מינית עם הקלה.

שעה זו נראתה לי דרמאתית במיוחד בכך שהחלה בדחייה מוחלטת והסתימה למעשה בהודאה גלויה של תשוקה מינית. אינני זוכר את המהלך המדויק של השעה, אבל להלן יובאו עיקרי חילופי הדברים.

רות החלה באומרה שאין עוד דבר לאומרו שלא נאמר כבר וממילא אינה רוצה לדעת עוד על עצמה (היה נדמה לי ששמה דגש על המילה עצמה : "אינני רוצה לדעת עוד על עצמי"). אם תמשיך לדבר יהיו אלה תלונות ואינה רוצה להתלונן. התחלתי פירוש על אי רצונה להתלונן אבל רות קטעה את דברי והמשיכה לומר שלמדה כבר די על עצמה, שאינה רוצה לדעת יותר כי הדבר רק מדכא אותה ואין רצונה בכך. שאלתי אותה מהו הדבר שדיכא אותה יותר מכול ורות ענתה שהיה זה שאמרתי שיונתן עזב אותה סופית באשמתה. עכשיו כשיונתן איננו אינה רוצה עוד איש. אמרתי שאין מדובר בלא לרצות אלא בלא לרצות לרצות (רות הסכימה לכך) והוספתי שבעצם ידעה כל הזמן שיונתן עזב אותה באשמתה, אלא שהעיקרון של "הכול או לא כלום" שחל על יונתן חל כנראה גם עלי בכך שהיא נאלצת לראות את דברי כדעים ומתקיפים כי אם תראה את צידם הטוב והמספק של דברי תחדל להסתפק במילים בלבד ותחת זאת תרצה את כולי ותסכולה עוד יגדל.

רות המשיכה לדבר על כך ואמרה שחצייה אכן מקבל את דברי מבחינה הגיונית, אך חציה השני, העצמי האמיתי דוחה אותם וכן המשיכה לדבר על כך שאינה מוכנה להסתפק בתחליפים (המילה המדויקת לתחליף שהשתמשה בה פרחה מזיכרוני) והשוותה זאת לילדה מפונקת, ניסיתי פירוש שתוכה הפנימי הוא תינוק הרואה בי דמות אם שאינה רוצה להתחלק בה אלא לשומרה כולה לעצמה, אך פירוש זה, הגם שהיה אולי מוצדק לכשעצמו, היה רחוק מאוד ממוקד הדיון ורות צחקה ואמרה שבדרך כלל אינה אומרת אפילו חצי ממה שהיא חושבת ואחד הדברים שאמרה...כאן הזכירה לי את הפירוש אודות הפרח ואת פירוש הדלת מהשעה הקודמת כאילו הם מרחיקי לכת ביותר והיה עלי לחלץ את עצמי בשערות ראשי באומרי שעומדות לרשותה שתי דרכים לטפל בגברים. האחת לראותם כרעים ותוקפנים, כנאמר לעיל והשנייה לראותם מצחיקים (המילה מגוחכים נעלמה ממני באותו רגע) אלא שלמעשה נועד כול זה להסתיר את תשוקתה, דבר שרמזה אודותיו אולי בהדגישה שאינה רוצה לדעת עוד על עצמה ושאולי הייתה רוצה לדעת יותר עלי. כמו-כן הזכרתי לה את תגובתה לפירוש שניתן לפני כחודש, כשאמרה שהמצב כאן אינו דומה לכול מצב אחר משום שבחוץ הייתה יודעת דברים על בן זוגה ועלי אינה יודעת דבר.

כעת הרצינה, החלה לדבר על אי רצונה להתלונן, ואמרתי לה שהיא חוששת שתלונותיה יגרשוני כשם שהבריחו את יונתן. רות לא הסכימה לדבריי ואמרה שאינה אוהבת להתלונן משום שאימה התלוננה בפני אביה; הוא היה נחמד אליה ואלו היא המשיכה להתלונן וכל זה היה נורא. רות דחתה פירוש שבו אמרתי שאולי היה הדבר נורא משום שרצתה שיריבו וכך יהיה אביה כולו שלה ותחת זאת המשיכה לדבר עד כמה היה הדבר איום, כשהיא מנסה שלא להתלונן ומתלוננת בכול זאת. בעוד אני מנסה להתאים את דבריה ל"כאן ועכשיו" הפכה רות יותר ויותר נרגשת אך תוך הדגשה שאינה חרדה. אח"כ אמרה שבשבוע הקודם קרה דבר שגרם לה אי נחת קשה, אך לא הייתה מסוגלת לזכור מהו. הדבר היה בהקשר לשעה הטיפולית, אבל לא קשור לפרידה כפי שהצעתי. יותר ויותר הפכה נבוכה, משכה את שמלת המיני הקצרה שלבשה כלפי מטה והתלוננה פעמים חוזרות על שלא באה במכנסיים כי אילו באה במכנסיים הייתה יכולה לשבת בכול תנוחה שהיא והאם הגיע כבר הזמן לסיים? מבוכתה גברה והלכה. אמרתי שנראה לי שהיא חוששת מרגשותיה המיניים המתגלים והולכים כלפי. מייד באומרי זאת חדלה להתפתל ואמרה שמחשבה זו לא עלתה בדעתה מעולם אבל כשאמרתי שאולי זו אחת המחשבות שאליהן התכוונה בדברה על רגשות שאינן ניתנות לביטוי במילים נרגעה לחלוטין. (תגובה) אמרתי ששמתי לב שמצד אחד היא נרגעת מידי דברי על תשוקתה, כאילו עצם הדיבור על התשוקה מספק אותה באופן חלקי, אך מצד שני דברי מעוררים גם זעם רב, שאינני אלא מדבר ואיני עושה דבר בנוגע לכך, שבכך שאינה מגלה את תשוקתה היא מנסה לרסן את רגשותיה. רות אמרה:"אבל אינך אמור לעשות דבר, אתה אמור לשבת שם ולדבר. כלומר אני אמורה לדבר ואתה אמור לומר דבר מה מפעם לפעם" ואני אמרתי שהיא מנסה שוב להרגיע את עצמה אבל בעצם היא זועמת והזכרתי לה את המכה שהכתה באגרופה על הכורסה, דבר שקרה במהלך השעה. שוב חזרה על כך שאינני אמור לעשות דבר ועניתי "אינך אמור לעשות דבר, יימח שמך" שנינו צחקנו. היה זה סוף השעה ורות נמלטה כמו ממצב מביך במיוחד.

שעה עשרים ושמונה 15.5.70

לאחר 5 דקות של שתיקה שאלה רות אם מותר לה לוותר. לאחר ששאלתי לכוונתה אמרה שאין דבר לומר ואם מותר לה, אם כך, לשתוק. לא יכולתי להבחין בין שתיקה סתם לבין שתיקה מתוך ייאוש. אבל רות אמרה בכול זאת שגם אני איני אומר דבר, אולי בכוונה, וכן, אולי אין זה ממש משחק, לא, לא משחק.

אמרתי שהיא מנסה באמצעות לא-משחק זה להכריח אותי לדבר ראשון, שזה המדבר ראשון הוא זה המוותר, המעוניין בפירוש והמסתכן בתסכול אם לא ייענה. השוויתי זאת להתפתחות השעות האחרונות שבהן הכריחה אותי פחות או יותר לגלות לה את תשוקתה המינית, בעוד שהיא יודעת על קיומה, כאילו שבכך שאני מצביע על קיום התשוקה לא זו בלבד שאני מודע לה אלא שאני גם פגיע לא פחות ממנה ולכן זה אני הצפוי להיות מתוסכל ולא היא וכך לא תהיה זועמת ללא גבול.

טוב, אמרה, היא כועסת על קיומה של התשוקה ועל כך שגיליתי אותה. השוויתי זאת לאביה שהעדיף את אימה למרות שהתלוננה ולאחר חילופי דברים נוספים אמרה רות שאולי אכן קנאה באימה כי היא זוכרת שרצתה להיות כמוה, שהייתה נרגזת כמו אימה אילו היו לה, בטעות, ארבעה ילדים. כאן שגיתי בעצמי ואמרתי שמדבריה משתמע כאילו אנס אביה את אימה, ושכך היא מנסה להפחית את קנאתה, אבל רות דחתה זאת.

אמרתי, אפוא, שבניסיון להעמיד פנים שאין לה תשוקה מינית ניתן להעמיד פנים שתשוקה מינית אינה קיימת כלל, לא לקנא, להיות מקובלת גם כאן וגם על אבא, שהמחשבה שאין מין בשום מקום מקובלת עליה יותר מתמונה שלי בדמיונה, בה אני יצור מיני אבל אני מספק את יצרי במקום אחר.

לדבריה לא חשבה על כך מעולם, ועניתי שכל העניין של הכחשת המיניות נועד למנוע מחשבות מעין זו כי אילו ידעתי על קיומן אולי לא הייתי רוצה לטפל בה. רות חזרה ואמרה שהייתה שוב מדוכאת ביום שישי האחרון, ומאחר שלא סיפקה תשובה מתקבלת על הדעת בהישאלה קישרתי זאת לחששה להפוך בלתי מקובלת בגלל ההיווכחות הגוברת במיניותה.

בסוף השעה, פחות או יותר בהקשר לרעיונות אלה ממש גערה בי בקולה הממוסך (תגובה) בהכותה באגרופה בידה השנייה: "מה! לא הגיע זמן לסיים?" אמרתי שסוף סוף היא מעיזה לכעוס עלי בגלוי בלי לפחד להיזרק החוצה ושנינו צחקנו.

שעה עשרים ותשע. 18.5.70

בהיכנסי לחדר, כ-5 דקות לפני הזמן, מצאתי את רות מחכה לי. מאוחר יותר הסבירה שטעתה בזמן. לפני כן אמרה שבזמן שחכתה חשבה שעשיתי זאת בכוונה, לבדוק את תגובתה. כששאלתי אותה על כך אמרה: "טוב, כמו שאמרת שאני חוששת לבוא ולא למצוא אותך כאן." אמרתי, אפוא, שמוטב בעיניה שעשיתי זאת בכוונה כדי לראות את תגובתה ולא מתוך הזנחה או רשלנות, כשם שהנחתה המשוערת שטעתה בזמן הייתה נוחה לה יותר מאשר לחשוב שלא אהיה במקום, מחכה לה, שבעצם מהווה הדבר הגנה עבורי בפני זעמה אילו חשבה שפשוט הזנחתי או שכחתי אותה.

רות אמרה:" אבל אנשים אחרים נוהגים גם הם כך. הדבר הראשון שהם עושים בבואם למקום כלשהו מבלי לפגוש את האדם שהיה אמור להיות שם הוא להניח שטעו בזמן" אח"כ הוסיפה: "טוב, אולי גם הם מתגוננים בפני זעמם". אח"כ שתקה.

לאחר דקות מספר של שתיקה אמרתי שהזעם לא היה נוצר אילולא היו גם רגשות אחרים, חיוביים, הניתנים לאכזבה. "כן" אמרה "אכזבה היא הדבר הגרוע ביותר".

המהלך המדויק מכאן ואילך אינו זכור לי. חילופי הדברים היו בערך כך: רות השוותה את השעה הטיפולית ל"משפט" של קפקא, בו הואשם הגיבור בלי לדעת את מהות אשמתו בידי אנשים שאמרו שכך צריך להיות. אמרתי לה שהיא משווה אותי למאשימים אבל הזכרתי לה שהמאשימים בסיפורו של קפקא אינם אלה ייצוגים של נשמתו של הגיבור. כמו כן אמרתי שהיא כנראה חושבת שכעסה עלי בסוף השעה הקודמת גרם לי לכעוס עליה ועל כן נתתי לה לחכות בכוונה. רות שכחה את זעמה בתום השעה הקודמת, דברים שאמרתי, טוב, הם אולי נכונים אך לא לגביה. עניתי שאחד הרגשות שיש לרסנם הוא הרגש שאני נמצא איתה אך חושב, למעשה, על מטופלי האחרים. בתחילה לא קבלה זאת, אך משהזכרתי לה חומר שנידון בעבר, בו נאמר שלא להיות היא עצמה פירושו להיות מישהו אחר, קבלה את דברי. השוויתי את המצב גם למשולש בילדותה ורות הגיבה שהיא יודעת שהיא מקנאה מאוד, אך לא ידעה עד עתה את עוצמת קנאתה. עניתי שאי ידיעתה את העוצמה נובעת מעצם העוצמה ובעיקר מהידיעה שאילו ידעתי שבעצם רצתה להיפטר מיריביה שאותם אני אולי מעדיף ועליהם אני חושב בדמיונה בנוכחותה, בודאי לא הייתי סובל זאת.

רות אמרה שהיא יודעת שאינה מקבלת את דברי לעיתים קרובות, אבל אחר כך הם מתאימים. לאחרונה הייתה בשיעור ריקוד והמדריך (המילים שהשתמשה בהן היו "האיש שם") אמר דברים בחופזה כך שלא הספיקה לתפוש ואח"כ לא יכלה לעקוב ולהבין את הוראותיו הנוספות עד שייחד אותה ואמר לה שהכול בסדר. (יש כאן תובנה טובה לטכניקה הטיפולית של רפאל) הכוונה היא אלי. כולנו קראנו זה לזה בשם הפרטי, כולל ד"ר מאלאן, שנקרא גם בפניו דויד. השוויתי זאת לנושא הכול או לא כלום שדובר בו לאחרונה (רות אישרה) והמשכתי שאולי כשאני צועד מהר מידי ואולי כשלא קלעתי היטב למטרה הייתה רוצה שאתנצל כדי שלא תכעס ואכן משהבנתי זאת עשיתי כך לעיתים קרובות, אבל הוספתי שאולי בדרך כלל בהיותה עם גבר שהיא כועסת עליו, קשה לה לקבל אותו מחשש לפגוע בו ומצד שני, כמה קל בעת הצורך ומסיבות שמניתי, לא לרצות גבר, ליצור מצבים המצריכים כעס על הגבר, כתוצאה מכך ליצור אי יכולת לקבל את דבריו ובכך להימנע ממצב של דרישה נוספת ממנו. כדוגמה למצב כזה הבאתי את הדוגמה שבה הקדימה לבוא וכעסה עלי על שכביכול הזנחתיה.

רות אישרה שאכן עשתה זאת, בהתכוונה להיבט המיני, עם בעלה, אבל מסיבות אחרות. כרגיל, אין הסבר.

"האם הגיע הזמן?" עדיין חשוב לה שלא תיתפס על ידי אומר שהזמן תם. אמרתי שכפי שניסחה זאת קודם יש לעניין זה השלכות מיניות. (רות לא זכרה שאמרה זאת , טענה שאני הייתי זה שדיבר על כך אבל עמדתי על דעתי.) מכול מקום המשכתי ואמרתי שלדברים רבים הקורים כאן יש משמעות והשלכות מיניות סמליות (זהו חומר עמוק) שמילותיי היו כמו הגברים, כשכעסה עליי לא יכלה לסופגן פן תהרוס אותן בתוכה. נושא זה חזר על עצמו בווריאציות מספר שאינן זכורות לי במדויק, אבל ההשלכות המיניות תוארו במפורש במונחים של פנטאזיה על הזדווגות שבה היא, למשל, מאוכזבת. רות כבר ענתה על כך קודם באומרה שאי היענות מינית מהווה דרך נוספת להימנע מאכזבה, בכך שהיא נועלת את רגשותיה וזהו דבר שנבון לעשותו, לא כן? עכשיו אמרה: "מדוע פנטזייה?" נורה אדומה הייתה אמורה להידלק אצלי, אבל לפי שעה רק הבהבה. אמרתי: "טוב, אם כך, מדוע את מתנגדת למילה פנטזיה?" ורות ענתה: "מהמילה פנטזיה משתמע שהדבר אינו מציאותי" עניתי שמדבריה משתמע שהדבר הוא אמיתי ושאלתי אם היא מוכנה לספר לי על כך. לדבריה היה הדבר מסובך מידי וממילא אינה רוצה לדבר על כך. כשעמדתי על דעתי אמרה: "אני יודעת שהמחשבה נמצאת בראשי והצבעת עליה. מדוע, אם כן, לדבר על כך?" היה זה סוף השעה ולא היה לי זמן להיכנס להשלכות המתבקשות במובנים של אי נתינת סיפוק לי בכך שהיא מונעת ממני את הסיפוק הכרוך בעזרתי לה.

הפעם לא דחתה על הסף את חששה לסרס את הגבר בזעמה והצביעה בצורה גלויה למדי שהבינה את כוונתי וקבלה את דברי, לפחות בצורה ראשונית.

שעה שלושים 22.5.70

הפעם לא רשמתי את השעה מייד עם סיומה ורק תמציתה זכורה לי. באופן כללי הרפיתי מעט וניהלתי את השעה יותר כשיחת רעים מאשר כשיחה טיפולית. למרות זאת ניצלתי את הודאתה הגלויה של רות בדבר מחשבות הנוגעות בתסכול (בצד הדף כתוב תיקון, למיטב ידיעתי בכתב ידי: בנוגע לסירוס) הגבר וייחסתי אותן ל"כאן ועכשיו" במובן של ניסיונותיה של רות להפכני לבלתי כשיר, או לחילופין להפוך את מילותיי לתוקפניות ועל כן ראויות לדחייה, ולחששה להצליח יותר מידיי בשני המובנים. כמו כן ייחסתי זאת למחשבתה שכול הגברים בוגדנים. רות הסכימה נחרצות.

הערה שלה שנאמרה בהקשר לנוראיותה, ששוייכה על ידה בהישאלה למחשבות אלה הייתה "עכשיו הכול מתועד וישמש כעדות נגדי". ייחסתי זאת לאו דווקא לעצם "נוראיותה" אלא לחשש שהגבר יגלה את המחשבות ויעזוב אותה, חשש המתבדה בעצם נוכחותי לידה.

נראה לי שרות הצליחה לפתותני באופן זמני ולהופכני ל"נחמד".

 

 

המשך...

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שפרינגמן-ריבק, ר. (2004). האם הגרושה: שעות 30 - 21. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=295

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.