לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
והילד הזה הוא (לא) אני – להיות קטין פלסטיני במעצר ישראליוהילד הזה הוא (לא) אני – להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי

והילד הזה הוא (לא) אני – להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי

מאמרים | 6/3/2013 | 35,134

המאמר בוחן את תופעת המעצרים של קטינים פלסטינים על ידי כוחות הביטחון הישראלים, את החוויה הסובייקטיבית והאנושית של הקטינים הנעצרים ואת ההשפעות הפסיכולוגיות של חוויה... המשך

 

והילד הזה הוא (לא) אני

להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי

מאת ד"ר שרה קלעי, מיכל פרוכטמן, דורית גורני, אילנה לח, טלי לרנאו, ורדה עמיר, ד"ר שרונה קומם

 

 

 

"כאשר המציאות היא טראומתית, מופעלים מנגנונים של פיצול והתכחשות והחלקים הרעים נשארים חבויים מתחת לפני השטח. בעל הכוח שומר את הנעשה בסוד אפילו מעצמו בעוד הקורבן מחזיק בקרבו ידיעה סודית על חוסר אונים והשפלה." (Ullman, 2006, p. 188; תרגום שלנו)

 

מאמר זה עוסק בהשפעות ממשיות ופוטנציאליות על הבריאות הנפשית של קטינים פלסטינים הנעצרים על ידי כוחות הביטחון הישראלים. אנו מבקשות לספר ולהתבונן באמצעותו על נושא מוכחש, המסולק מהשיח הציבורי הישראלי. בפנייתנו לעשות זאת, כנשות בריאות הנפש, אנו בוחרות לצאת מחדר הטיפול ולהרחיב את מבטנו אל הקונטקסט החברתי והפוליטי. הפסיכואנליטיקאית ז'יסלן בולנז'ה כותבת בהקשר זה כי "קלינאים מחויבים מוסרית לשמש עדים כשאירוע חיצוני גורם שיבוש [...] משמעותי בתחושת העצמי של האחר (ובמקרים רבים בתחושת העצמי ביחס לאחר)" (Boulanger, 2012, p. 318; תרגום שלנו). עדות כזו, לדבריה, חיונית כדי לתת תוקף להיקף המצוקה הנפשית, ולעתים קרובות גם כדי לשמש לה קול בציבור. ההסכמה לראות ולהתקרב לחוויה הסובייקטיבית של זה שנקרעה תחושת העצמי שלו, משמעה גם הסכמה לחשוף את עצמיותנו שלנו ולערער אותה. זאת במיוחד כאשר מדובר בתוצאה של מעשים הנעשים בשמנו, על ידי קרובינו, על ידינו.

מידע מדויק לגבי מספר הקטינים הפלסטינים הנעצרים על ידי כוחות הביטחון בגדה המערבית אינו נגיש לציבור, בין השאר מפני שמעצרים רבים אינם מתממשים לכדי העמדה לדין. מדיווח רשמי של צה"ל עולה כי 835 קטינים בני 17-12 נעצרו בחשד ליידוי אבנים והועמדו לדין בבתי דין צבאיים בגדה המערבית בשנים 2010-2005 (בצלם, 2011, עמ' 15). ואולם, האגודה הבינלאומית לזכויות הילד1 (DCI), בהתבסס על שילוב של דיווחים של עובדי שטח ונתונים המתקבלים משירות בתי הסוהר הישראלי, מעריכה כי בין 500 ל-700 קטינים פלסטינים נעצרים מדי שנה (DCI Palestine, 2012, עמ' 23).


- פרסומת -

החוק הישראלי, בהתייחסו למעצרים ולחקירה של קטינים, מקנה משקל מיוחד ל"שיקולים של שיקומו [של הקטין], הטיפול בו ושילובו בחברה" (חוק הנוער, תיקון מס. 14, התשס"ח, סעיף 1א, סעיף קטן א' עקרונות כלליים). בכך החוק משקף את הכרתו של המחוקק בחיוניות הציווי לשמירה על בריאותם הנפשית של קטינים. ציווי זה מונח גם בבסיס היחס לטיפול בעבירות קטינים בעולם המערבי, ללא קשר לסוג העבירה, ובבסיס אמנת זכויות הילד של האו"ם משנת 1989, עליה חתומה גם מדינת ישראל. ההגנה שמקנה המשפט הישראלי והבינלאומי לקטינים רחבה משל מבוגרים, בשל ההכרה בכך שחוויות של חקירה ומעצר בתקופה רגישה זו של עיצוב האישיות והזהות עלולות לפגוע בהתפתחותם. אולם בשונה מילדים ישראלים, קטינים פלסטינים בגדה המערבית החיים תחת ריבונות ישראלית נעצרים ונשפטים במערכת הצבאית. מערכת זו כפופה לצווים צבאיים בהם החשיבות שמקנה המחוקק הישראלי לשמירה על בריאות הנפש של קטינים אינה באה לידי ביטוי.2

עדויות של קטינים פלסטינים על אירועים אלימים ומשפילים בעלי פוטנציאל טראומתי אותם חוו במהלך מעצרם וחקירתם, מציירות תמונה עגומה, שכן עולה מהם כי מערכת הביטחון הישראלית אינה מצליחה לראות בקטינים אלו אלא אובייקטים בעלי סיכון ביטחוני. אנו מבקשות להפנות את הזרקור אל החוויה הסובייקטיבית והאנושית של הקטינים, ואל ההשלכות של גילם הצעיר.

 

נפתח בהצגה מפורטת של סיפורו של עלי, בן 12 וחצי, המתאר בעדותו מהלך מעצר וחקירה אופייניים למרבית מקרי מעצרי הקטינים בגדה, כפי שמדווחים עליהם ארגונים לזכויות אדם (למשל: בצלם, 2011). בהמשך, על בסיס אוסף עדויות בשבועה של קטינים לאחר מעצר, נתאר בפירוט כמה משלבי התהליך, תוך שימת דגש על המשמעויות הפסיכולוגיות שלהם. לבסוף נבקש לעמוד, בעזרת הידע המקצועי מתחום בריאות הנפש, על חומרת ההשפעות של החוויות המתוארות על ידי הקטינים ולזהות את תחומי הפגיעה השונים הכרוכים בהן.

העדויות הן קשות לקריאה, הן בשל הסבל של הקטינים והן בשל המראָה שהן מציבות לחברה שלנו, אשר כופה על בניה לשלם את המחיר של שליטתה על אוכלוסייה כבושה.

 

סיפורו של עלי

עלי (שם בדוי), בן 12 וחצי, הוא הצעיר מבין שישה ילדים בגילאי 12-19. עדותו נגבתה שבעה ימים לאחר מעצרו, כשהוא כבר בביתו. מפאת אורכה לא נצטט את העדות במלואה, אך נכלול כאן קטעים מתוכה הפותחים צוהר לחוויה הרגשית של עלי בעת תהליך המעצר ואחריו.3

עלי מספר שבסביבות השעה שתיים לפנות בוקר התעורר לקול דפיקות חזקות על דלת הבית שלא הבין מה פשרן. “קמתי והלכתי לסלון, שם ראיתי את הוריי, אחיי ואחיותיי. לא שמעתי יריות או קולות אחרים, אך ידעתי שאלו חיילים ישראלים", הוא מספר. הוא מתאר כי האופן בו דפקו החיילים על הדלת גרם לו לבהלה. "פחדתי מאוד, היות שזו הפעם הראשונה שחיילים באו אל הבית שלנו”, מתאר עלי. אביו של עלי, היחידי במשפחה שמבין עברית, ירד לפתוח את הדלת, בעוד עלי ומשפחתו נשארו בסלון בקומה השנייה. עלי מדגיש שבני המשפחה היו מפוחדים מאוד, וישבו רחוק מהחלון כדי שהחיילים לא יבחינו בהם. הם שמעו חילופי דברים בעברית שלא הבינו, ולאחר כחמש דקות קרא אביו של עלי לאמו וביקש שתביא את אחיו ואותו למטה בעוד שהבנות יישארו למעלה. “כל כך פחדתי שהתחלתי לרעוד”, מספר עלי על תחושתו ברגע זה. משירד ראה לדבריו שישה חיילים מכוסי פנים, מחזיקים רובים. אביו ניסה להרגיעו ואמר לו לא לפחד, אך עלי מעיד כי חש מבוהל אף יותר: "מאוד פחדתי מהחיילים שכיסו את פניהם בשחור כך שאי אפשר היה לראות דבר מלבד עיניהם. נראה היה שהם רוצים להרביץ לנו". עלי משחזר כיצד ראה בעיני החיילים כעס כלפיו וכלפי בני משפחתו.

החיילים ביקשו לראות תעודות מזהות, ושאלו לגילם ושמותיהם של הבנים. בשלב כלשהו תרגם האב לבניו את ההוראה להרים ידיים, והחיילים צילמו אותם. עלי משחזר: "החייל שדיבר עם אבי שאל 'איפה עלי?' פחדתי נורא, אבל לא חשבתי שהם ייקחו אותי. הוא דיבר עם אבי בעברית, הצביע עליי ואמר 'בוא, בוא'. ברגע הזה הבנתי שהם רוצים אותי. הייתי כל כך מבוהל ומפוחד שלא יכולתי להוציא מילה. אבי ניחם אותי וביקש ממני לא לפחד, ובזמן זה אחזו בזרועותיי שני חיילים והוציאו אותי מהבית. "

בחוץ ראה עלי עוד חיילים רבים. בעדותו הוא מספר כיצד הם אזקו אותו באזיקון, כיסו את עיניו, הכניסו אותו למכונית והושיבו אותו על הרצפה. עלי מספר שהבין שמכוניות נוספות נמצאות בסביבה בגלל הרעש והאורות, וחש שיש אנשים נוספים במכונית. "באותו רגע שמעתי דפיקות על דלת החנות שליד ביתנו", הוא ממשיך: "הג'יפ או המכונית החלו לנסוע. החיילים לקחו אותי למקום לא ידוע והשאירו אותי על הרצפה. כל הזמן חשבתי: מה הם רוצים ממני? ומה הם עומדים לעשות לי? פחדתי מאוד". לאחר כ-15 דקות המכונית עצרה ליד מחסום, ועלי מספר כי החיילים הוציאו אותו החוצה והושיבו אותו על האדמה:


- פרסומת -

"אז הגיע מישהו ושאל אותי בערבית לשמי וגילי. שמעתי אותו שואל אחרים, והבנתי שיש סביבי עוד נערים מהכפר שלי. אלו היו בני דודי, בני 20 ו-22. בינתיים שמעתי כלבים מתקרבים אלינו. למרות שבני דודי היו איתי, הייתי מבוהל למשמע הכלבים המתקרבים. החיילים דיברו בעברית ולא הבנתי מילה. הרגשתי שהם מתקרבים וצעקתי 'הכלבים, הכלבים'. ניסיתי לזוז אבל לא יכולתי, כי הידיים שלי עדיין היו קשורות מאחורי הגב. 'תרחיקו את הכלבים ממני. לא עשינו לכם כלום', צעקתי. הייתי מאובן מפחד שהכלבים יקפצו עליי כל רגע, אבל הרגשתי שאנשים שולטים בכלבים עם חבלים כי הם נשארו כמטר וחצי מאיתנו ולא הגיעו אלינו. זה המשיך כעשרים דקות. כל הזמן הזה המשכתי לבכות ולצעוק. אחרים צעקו גם. חיילים וחיילות צחקו ואמרו דברים בעברית".

בשלב זה, מספר עלי, הוא נלקח למרפאה, שם הורידו ממנו את כיסוי העיניים ובעזרת מתורגמן שאלו אותו שאלות מתוך רשימה, למשל אם יש לו שברים או מחלות. לדבריו, האזיקונים לא הורדו במהלך הבדיקה הרפואית. לאחר מכן כיסו שוב את עיניו, החליפו את האזיקונים באזיקים, והושיבו אותו על האדמה ליד המרפאה, שם חיכה כשעה וחצי. עלי מעיד שהיה לו קר. לאחר מכן נלקח למקום לא ידוע נוסף, הפעם כשהוא יושב במושב הגי'פ וחגור בחגורת בטיחות. "הרגשתי שאנשים נוספים נמצאים איתי במכונית", הוא מספר. "לא דיברתי עם אף אחד, כי הרגשתי שהחיילים נמצאים קרוב אלינו".

עלי ממשיך ומספר על קורותיו באותו לילה: "הושיבו אותנו על כיסאות פלסטיק במסדרון. הפרידו בינינו, ולכן לא ידעתי כמה נעצרו באותו לילה. לא ידעתי אם נעצרו עוד אנשים מלבד בני דודי". לאחר כשעה לקחו אותו לחדר, והורידו ממנו את כיסוי העיניים. "ראיתי שני שולחנות עם מחברות, ניירות, מחשב וכיסאות", הוא מספר:

"מאחורי אחד השולחנות ישב אדם בבגדים אזרחיים, שהורה לי לשבת על כיסא עץ לפניו. היו עוד שני אנשים בלבוש אזרחי בחדר. 'אתה זרקת אבנים על מכוניות חולפות ליד המחסום?' שאל החוקר. 'לא. לא זרקתי', עניתי. 'איפה היית ביום הנכבה?' הוא שאל, ועניתי כי הייתי בבית לבדי כי אבא שלי לא הרשה לי לעזוב את הבית. הוא דיבר ערבית שוטפת. הוא שאל לשמי ולשמם של הורי ואחיי. הוא שאל לגילי ועל בית הספר. 'אני ארביץ לך אם לא תספר לי את האמת ותודה שזרקת אבנים', אמר החוקר. 'לא זרקתי אבנים ואין לי שום דבר לומר לך' אמרתי. רעדתי מפחד. הוא קם, התקרב אליי ונתן לי סטירה בפנים ובצוואר. 'אתה תודה בכול', הוא צעק. הוא בעט בי כשאני יושב על הכיסא עם הידיים אזוקות מלפנים. 'אם לא תודה, אני אכה אותך ואזרוק אותך מהחלון', הוא איים.

אחר כך הוא הביא משהו וקשר אותו לראש שלי. הוא תפס אותי בחולצה ואמר שהוא יזרוק אותי מהחלון. בחדר היה חלון גדול. הייתי מבוהל מאוד, אבל לא הסכמתי להודות. 'לא עשיתי לך שום דבר ולא זרקתי אבנים' אמרתי לו. הוא ניגש לאיש האחר ודיבר עברית. הם לא דיברו איתי. הם רק נכנסו ויצאו כל הזמן".

עלי מספר כיצד שאל אותו החוקר שאלות ורשם את תשובותיו בעברית ובערבית. לדבריו, הוא ביקש את מספר הטלפון של אביו, יצר עמו קשר, ואמר לו היכן הם נמצאים. רק אז נודע לעלי לראשונה היכן הוא נמצא – בתחנת משטרה בעיר היהודית אריאל, שנמצאת במרחק של כעשרים קילומטר מביתו. החוקר הורה לעלי לחתום על הניירות שעליהם כתב במהלך החקירה, ועלי אומר שחתם מבלי לקרוא אותם, מתוך אמונה שכתובות בהם התשובות שנתן. עלי נלקח לצילום וללקיחת טביעות אצבעות, ואז הוחזר למסדרון, ליד חדר החקירות. לאחר כשעה, בסביבות השעה שתיים או שלוש בצהריים כולאיו הביאו לו אוכל והורידו את כיסויי העיניים שלו, ועלי ראה שהוא נמצא עם שני בני דודיו ועצור נוסף שהכיר. לאחר כשעה נוספת הם נקשרו שוב באזיקונים, עיניהם כוסו והם נלקחו למכונית. דבר לא נאמר להם. בשלב מסוים המכונית נעצרה והם המתינו. בהמשך הגיעה מכונית משטרה פלסטינית. עלי מספר על שהתרחש בשלב זה: "החיילים הוציאו אותנו, לחצו את ידינו והעבירו אותנו לשוטרים הפלסטינים. המכונית לקחה אותנו למפקדה של כוחות המשטרה הפלסטינית. הם בירכו אותנו ושאלו לשמותינו. אבי הגיע ובירך אותי. אז הוא לקח אותי אליו." בהמשך שמע עלי מאביו שלאחר שהחוקר טלפן אליו הוא הגיע למשטרת אריאל אך לא הורשה להיכנס לבניין ונאלץ לשוב הביתה. רק בהמשך היום יצר עם האב קשר שוטר פלסטיני וביקש ממנו לבוא למפקדה כדי לקחת את בנו הביתה.


- פרסומת -

עוד סיפר עלי בעדותו על השפעת החוויה עליו: "אני עדיין מפחד מחיילים ולא יכול לישון בלילה. אני חרד ועדיין בטראומה ממה שקרה. זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי חוויה כל כך נוראה, שהפחידה אותי כל כך. אני מפחד מהחושך. אני כל הזמן חושב שחיילים יבואו וייקחו אותי ויעצרו אותי שוב".

 

שלבי המעצר והחקירה

חלק זה של המאמר נכתב על בסיס תצהירים בשבועה של קטינים נוספים שנעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים בשנת 2011. 311 תצהירים נאספו על ידי הסניף הפלסטיני של האגודה הבינלאומית למען הגנת הילד (DCI-Palestine) באמצעות עורכי דין פלסטינים ועובדי שטח, ולצורך הסקירה שלנו נבחרו 15 תצהירים תוך ניסיון לתת ייצוג לטווח הגילאים של הקטינים העצורים (9-17). חשוב לציין כי עדויות של חיילים משוחררים על מעשיהם בתקופת שירותם (שוברים שתיקה, 2012; ראו במיוחד עדויות מספר 2, 8, 13, 24, 25, 27, 33, ו-35) מצביעות על דפוסים הדומים מאוד לאלו המתוארים בעדויות הקטינים כפי שעולה מתצהיריהם.

רוב התצהירים נגבו כשהקטינים היו עדיין במעצר, סמוך מאוד למועד המעצר והחקירה. לפיכך, הם אינם כוללים מידע על תקופת המעצר הממושכת שלעתים חווים הקטינים בשל הארכת מעצרם, תקופה שפעמים קרובות מגיעה לאורך של חודשים ולעתים כוללת החזקה בבידוד, עוד לפני הכרעת הדין.

 

כניסת חיילים לבית: בהלה, אין אונים והשפלה

רוב המעצרים המתוארים בעדויות הקטינים התחילו בדרך דומה: חיילים הגיעו אל הבית באישון לילה, על פי רוב בשעה בה כל בני הבית היו ישנים. הקטינים תיארו דפיקות חזקות בדלת ושלושה או יותר חיילים שנכנסו אל הבית, לעתים בפנים מכוסות או צבועות. החיילים דיברו עברית כמעט תמיד, כשלרוב היחיד במשפחה שיכול להבינם (אם בכלל) הנו האב. לעתים מצוין בעדות בכי של תינוק או אחים קטנים כתוצאה מכניסת החיילים לבית. החיילים הגיעו עם פקודת מעצר על שם הקטין אותו חיפשו או עם תמונתו. בחלק מהמקרים הקטינים נדרשו להרים ידיים.

במצבים אלו האב נדרש לתווך ולתרגם הוראות, כולל הוראות משפילות כמו דרישה מהקטין לשתוק, להפסיק לצעוק או להרים ידיים. האב גם נאלץ למסור את בנו לידי החיילים. במספר עדויות תואר ניסיון של אב למנוע את המעצר או להתלוות לבנו ללא הצלחה. אב אחד הגיע בעצמו לבית המעצר כדי להיכנס לחקירה וסולק. בעדויות שקראנו לא תואר אף מקרה שבו הורה הורשה להתלוות לקטין שנעצר.

 

המעבר למתקן המעצר: דיסאוריינטציה, חוסר שליטה ואלימות פיזית

בכל המקרים נלקחו הקטינים כשהם אזוקים באזיקוני פלסטיק, בדרך כלל מאחורי גבם, באופן הגורם לכאב, ועיניהם כוסו. מנקודה זו ואילך, הם נמצאו לבד, במצב המייצר חסך חושי, עיניהם מכוסות והם מוקפים בקבוצת חיילים אשר דיברו אליהם ובינם לבין עצמם בשפה אותה הם אינם מבינים. בעדויות הקטינים מתואר לרוב כיצד נדחפו בידי החיילים אל רצפת הג'יפ, כשהם מועדים ונחבלים. פעמים רבות הוסעו כך ממקום למקום, במשך שעות, מבלי לדעת לאן הם נלקחים, לכמה זמן, ומדוע. ניתן להניח כי לחוויות אלה מתלווה תחושה הולכת וגוברת של דיסאוריינטציה וחוסר שליטה.

במקרים רבים העידו הקטינים שהחיילים המשיכו לפגוע בהם במהלך הנסיעה. אחדים דיווחו למשל על קללות משפילות בעלות קונוטציה מינית שכוונו כלפי בנות משפחתם. אחד הקטינים סיפר כי התלונן שהאזיקון מכאיב לו, והחיילים בתגובה הידקו אותו יותר. אחרים העידו על יריקות ועל מכות שספגו מן החיילים.

כמה מן הקטינים אולצו להמתין בקור או בחום במשך שעות ללא אוכל וללא אפשרות להשתמש בשירותים. בעדות אחת מסופר שאחד מן הנערים הרטיב עצמו בעת המתנה לחקירה בשל מניעת שימוש בשירותים. הקטינים הזכירו כלבים שהסתובבו בקרבתם בעת שהיו אזוקים ומכוסי עיניים, דבר אשר עורר בהם תגובות אימה (ראו למשל עדותו של עלי, לעיל). חלק מן העדויות מתארות חוויות קבוצתיות קשות במהלך ההמתנה לחקירה, למשל קטינים שנדרשו להתפשט בנוכחות אחרים או לשמוע אחרים, לעתים מוכרים להם, בוכים וצועקים.

חלק מהקטינים העידו שעברו תשאול בידי רופא לגבי בריאותם הכללית לפני החקירה. מהעדויות עולה כי הקטינים לא נשאלו לגבי הפגיעות שספגו במהלך המעצר, ואלו לא טופלו בידי הרופא, גם לא במקרים בהם קטינים התלוננו בכל זאת על פגיעות. בשום עדות לא תוארה התייחסות רופא למצבם הנפשי. לרוב במהלך התשאול הרפואי הקטינים נשארו אזוקים.


- פרסומת -

 

החקירה: לחץ להודאה ולהפללה

שלב החקירה נפרש על פני טווח זמן של בין כמה שעות למספר ימים. במקרים רבים נמשכה הפעלת לחץ על ידי מניעת אוכל, שינה ושימוש בשירותים. פעמים רבות נאמר לקטין בתחילת החקירה כי חבריו או בן משפחתו כבר הלשינו עליו והכול ידוע לחוקרים. שבעה מן הקטינים העידו על סוג כלשהו של אלימות פיזית שהופעלה נגדם בזמן החקירה – מסטירות, דרך בעיטות ומכות, ועד כדי שבירת שן. שלושה העידו כי ספגו קללות. חמישה העידו כי איימו עליהם באלימות, בפגיעה במשפחתם, או איום כללי שמשהו רע יקרה אם לא יודו.

באף אחת מהחקירות שתוארו לא הייתה נוכחות של הורה או עורך דין. על פי רבות מהעדויות ניתן להבין שהקטינים מתמודדים לבדם מול חוקר אחד, שניים או שלושה חוקרים תוקפניים ולעתים, כאמור, אלימים. בחלק מהמקרים תוארו החוקרים כלובשי מדים, ובאחרים כלבושים בבגדים אזרחיים. החוקרים דוברים עברית ונעזרים במתורגמן יהודי דובר ערבית, כשבמקרים אחדים החוקרים עצמם תוארו כדוברי ערבית.

מהעדויות עולה שהקטינים חשופים ללחץ כבד להודות בשורת עבירות המוצגות להם על ידי החוקרים, או לזהות או להפליל בני משפחה, חברים, שכנים ומכרים. הקטינים נדרשים לחתום על מסמך אותו אינם מסוגלים לקרוא ולהבין, בשל היותו כתוב בעברית או בשל קוצר הזמן שניתן לקטין לקריאה לפני חתימה.

 

אחרי החקירה: ניתוק וחוסר ודאות

שלושה מתוך 15 הקטינים שאת עדויותיהם קראנו נתנו את עדותם בתצהיר לאחר שחרורם. מבין השלושה, שניים שוחררו אחרי חקירה ואחד (בן 9 ועשרה חודשים) ללא חקירה. במקרים אלו, בדרך חזרה אל משפחותיהם הוסעו הקטינים מתחנה לתחנה כשעיניהם מכוסות וידיהם אזוקות, והם אינם יודעים מה צפוי להם. אף אחד משלושת הקטינים ששוחררו לא ידע שהוא עומד להיות משוחרר לביתו. 12 הקטינים הנוספים שהו עדיין במעצר כאשר ניתנה העדות. חלק נלקחו לכלא עופר, הממוקם ליד רמאללה, וחלק נלקחו לבתי כלא בתוך ישראל על אף שהחזקת אוכלוסייה כבושה מחוץ לשטח הכבוש הנה מנוגדת לחוק הבינלאומי (DCI, 2012, p. 15). על פי רוב, האפשרות לזכות לביקור של בני משפחה נשללת בפועל מהקטינים הפלסטינים העצורים.

הקטינים העידו כי אחרי החקירה הוחזקו שעות ארוכות במתקן החקירות, או נלקחו למתקן חקירות אחר. רבים העידו כי היחס הפוגעני כלפיהם נמשך גם בשלב זה: עיניהם נשארו מכוסות, ידיהם אזוקות באופן מכאיב, נמשכה מניעת שימוש בשירותים, נמשכו ההשפלות וההתעללויות. במקרה אחד שני קטינים נקשרו זה לזה ואולצו להשתמש בשירותים ביחד, מצב אותו הם מתארים כקשה פיזית ומשפיל. קטין אחר, בן 17.5, הוחזק במשך שבוע במתקן החקירות ללא אפשרות להתנקות, וסיפר: "זה היה כל כך משפיל. לא היה לי סבון לרחוץ ידיים ולא שום כלי לנקות את החדר". קטינים נוספים העידו שנמנעו מהם שינה ומזון בזמן שאחרי החקירה לטווח של עד יום או יומיים.

בדרך ממתקן החקירה לבית המעצר או לכלא, מותשים אחרי שעות של חקירה כפי שמתואר לעיל, הקטינים הובלו אזוקים באזיקוני פלסטיק בצורה מכאיבה, כשעיניהם מכוסות. בחלק מהמקרים הוסעו במצב הזה בין מספר תחנות עד לכלא, ובמספר מקרים ספגו מכות מהחיילים בדרך. בהגיעם לכלא נאלצו להמתין בחוץ, חשופים לתנאי מזג האוויר, עד כניסתם. בכלא נערך עליהם חיפוש בעירום, לעתים מול עיניהם של קטינים אחרים. רק אחרי כל זאת הוכנסו לתאים, יחד עם קטינים אחרים. מספר קטינים אף סיפרו על החזקה בבידוד.

פעמים רבות אורך כל התהליך – מרגע המעצר עד ההגעה לכלא – מעל ל-24 שעות, ולפעמים עד טווח של שבוע ימים, בהם הקטין נמצא לבדו, ללא בן משפחה או אדם מוכר.

 

החוויה הרגשית

אין זה מובן מאליו כי ניתן לעמוד על חוויותיו הרגשיות של הקטין ועל ההשלכות האפשריות שלהן על סמך העדויות שקראנו. העדויות לא נלקחו על ידי אנשי בריאות הנפש, ולעתים הדגש בהן הוא על תיאור האירועים או על ההיבט המשפטי. הביטויים הרגשיים של חוויית המעצר המופיעים בעדויות נעים מתיאור לקוני ועד לתיאורי בהלה ואימה. הקטינים הצעירים יותר נטו להשתמש ביותר מילים המתארות רגשות בפירוש, והתייחסו בעיקר לפחד, חרדה, הלם ואימה. לדוגמא: קטין בן 9 השתמש בפועל 'מפחד' 5 פעמים, והעיד שבכה, צעק והתחנן בפני החיילים ומשפחתו שלא ייקחו אותו. הוא הזכיר שפחד שהחיילים יכו אותו. עלי בן ה-12 וחצי, שעדותו מופיעה לעיל, השתמש בפועל 'מפחד' 7 פעמים, וסיפר שהיה בהלם ושחש אימה ובהלה. הקטינים המבוגרים יותר הזכירו את ההתרחשויות (מכות, קללות, כאב וכדומה) אך תיאוריהם נעדרו מילות רגש. ייתכן שהבדל זה בין הצעירים לבוגרים יותר משקף נורמות של גיל ותרבות. יחד עם זאת, העדויות נגבו מן הקטינים זמן קצר לאחר האירועים המתוארים, כאשר רובם עדיין שוהים במעצר ומצויים למעשה בעיצומה של חוויה טראומתית; ייתכן, אם כן, שחוסר החיבור הרגשי תפקד כאמצעי הגנה על בריאותם הנפשית. בנוסף לכך, בשל עיתוי גביית העדויות הן אינן כוללות תיאור השפעות ארוכות טווח. ידוע שההשפעות של אירועים טראומתיים מתגלות לאורך זמן, לעתים בצמוד לאירוע ולעתים במרחק זמן ממנו (Roemer and Lebowitz, 1998).


- פרסומת -

 

דיון

מהעדויות שנסקרו במאמר זה עולה כי מרגע מעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראלים הקטין הפלסטיני מנותק ממשפחתו, מסביבתו, מחיי היומיום שלו ובאופנים רבים מנותק מחוויית עצמו כפי שהיה עד לאותו רגע. לעתים קרובות הוא נחשף לאכזריות ולאלימות, ולשרשרת חוויות שתוצאתן היא בהלה, דיסאוריינטציה, כאב פיזי ונפשי, פחד, השפלה וחוסר אונים. במקרים לא מעטים הוא אף חווה רגעים או שעות של פחד לחייו. בנוסף לחוויותיו שלו, נחשף הקטין תוך תהליך המעצר ולאחריו גם לחוסר האונים ולפחד של הסובבים אותו ושל הוריו. ההשלכות הפסיכולוגיות של התהליך יידונו בשלושה ממדים: האישי, המשפחתי והקהילתי.

הספרות המקצועית העוסקת בטראומה נפשית מתארת את המחיר הנפשי הכבד של אירועים וחוויות מעין אלו. בספרה הקלאסי "טראומה והחלמה" כותבת הפסיכיאטרית ג'ודית לואיס הרמן שהאירועים הטראומתיים "ממוטטים את מערכות ההתמודדות הרגילות, שנותנות לאדם הרגשה של שליטה, קשר ומשמעות" (הרמן, 1994, עמ' 50). לדבריה, אירועים טראומתיים מלווים בחוויות קשות של פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת מוות ופוגעים באופן חמור ביכולת ההסתגלות הרגילה לחיים ובתחושת הביטחון הבסיסית. הרמן מתייחסת גם לנזקים פיזיולוגיים מתמשכים הנוצרים כתוצאה ממצבים של סכנה פיזית בהם אין יכולת להשתמש במנגנוני ההתגוננות האינסטינקטיביים של לחימה או בריחה. במקרים אלה, לדבריה, "המרכיבים של התגובה הרגילה והנורמלית לסכנה נעשים חסרי תועלת ומתמידים במצב מוגזם גם כשהסכנה חולפת, בצורת סימפטומים טראומתיים" (שם, עמ' 51).

כאשר מדובר בקטינים ההשפעה של אירועים טראומתיים עלולה להיות חמורה אף יותר בשל היותם עדיין בעיצומו של תהליך ההתפתחות הפיזיולוגית והנפשית. גיל ההתבגרות, גילם של רוב הקטינים הפלסטינים הנעצרים בידי כוחות הביטחון, הינו שלב התפתחותי רגיש במיוחד. בתקופת חיים זו עסוקה הנפש בתכנים של קומפטנטיות, ערך עצמי, שייכות ומגדר. המפגש עם האחר, שמהווה גורם משמעותי בהתפתחות הנפשית לאורך כל שלבי החיים מראשיתם, הופך בשלב זה מכריע במיוחד שכן המתבגר פונה לחיפוש זהותו העצמית דרך המפגש עם דמויות חיצוניות למשפחה – בקבוצה, בקהילה ובעולם כולו, ומושפע מאוד ממפגשים אלה (Winnicott, 1965). כאשר המפגש הוא טראומתי ונטול אמפתיה, כמו זה המתרחש סביב המעצר והחקירה כפי שתוארו, ההשפעה עשויה להיות הרסנית במיוחד. מבנה העצמי, שמגובש ומקוים בתוך יחסי גומלין עם הזולת, עשוי להתנפץ בעקבות הטראומה (הרמן, 1994, עמ' 71).

במהלך המעצר חווה הקטין הפלסטיני מפגש עם אחר אשר כופה עליו חוויית השפלה ואימה. ראשיתו בפלישה הלילית אשר קורעת ממנו באלימות את מעטפת השינה, והמשכו במפגש אנושי בינאישי אשר הופך לבלתי אנושי באופיו. מתוך ניסיונה בפסיכותרפיה עם קורבנות התעללות, הפסיכואנליטיקאית האמריקאית ליאן נגוין (Nguyen, 2012) מיטיבה להמחיש את המרחב הבינאישי בין קורבן לפוגעו:

במרחב המיוחד הזה, האדם יודע באופן אינטימי כיצד האחר נושם, הולך, מפיץ ריח, והאדם מוכר לאחר בפחד המחפיר שלו ובתפקודים הפתטיים של גופו. האלימות אשר מפרידה אדם זה משאר האנושות נעוצה בחוויה של להכיר ולהיות מוכר באופן אינטימי על ידי אחר מבלי שתהיה אפשרות להבנה או להדדיות (שם, עמ' 311; תרגום שלנו).

הפגיעות בגוף ובנפש במהלך המעצר והחקירה מצטברות, אם כן, לפגיעה שמהותה נעוצה בחוויית המחיקה הבינאישית. ואכן, עדויות הקטינים מקפלות בתוכן תיאורים של האופן שבו נמחקת הסובייקטיביות של הקטין. בעדויות מדווח על מניעה מכוונת של אוכל ושינה מהקטינים, על מניעת שימוש בשירותים המסתיימת לעתים באיבוד שליטה על הסוגרים, על חיפושים בעירום, ועל אלימות פיזית המופנית כלפי הקטינים, בעודם אזוקים, על ידי מבוגר אחד או יותר. מצב כזה של "קרבה מוחקת" מתואר למשל בעדותו של עלי בן ה-12 וחצי כאשר הוא מספר כיצד שמע את צחוקם של החיילים כתגובה לצעקות הבהלה שלו, כשחש שכלבים מתקרבים והוא ישוב על הרצפה, אזוק, עיניו מכוסות, מאובן ואחוז אימה. קטין אחר, בן 14 ועשרה חודשים, מספר שהוא מרבה לחשוב על אירוע שבו חייל שחרר נפיחה לפניו בזמן שחייל אחר צחק. ניכר כי המחיקה אף מוכפלת במפגש של הקטין כיחיד עם החיילים/חוקרים כקבוצה.

כדי להבין את האירועים המתוארים בעדויות במלוא המשמעות שהם מקבלים בחיי הקטין הפלסטיני, יש לקחת בחשבון כי הם אינם בגדר אירוע חד פעמי ומנותק. חוויה ספציפית זו מעוגנת בחוויה האישית והקולקטיבית של חיים תחת כיבוש צבאי, ללא ההגנה שמקנָה מעמד של אזרחות. השגרה של חוסר ביטחון, של חיכוך מתמיד עם צבא עוין, הופכת את הלא-נורמלי לנורמלי ולמובן מאליו. הקטינים שנולדו לתוך מציאות זו ואינם מכירים מציאות אחרת, למדים שהעולם הוא מקום אכזרי ומטיל אימה, ללא פרספקטיבה נוספת שתרכך את תמונת עולמם.

היבט נוסף שמגביר את חומרת הפגיעה בקטינים הינו הפגיעה בחוסנה של המשפחה כולה בעת המעצר ולאחריו, שכן כתוצאה מתהליך המעצר שתואר לעיל נפגעות פונקציות הוריות מרכזיות. ההורים אינם מסוגלים למנוע את כניסת החיילים לתוך המרחב הפרטי של המשפחה. האב נאלץ לציית לחיילים לעיני משפחתו המבוהלת, להסגיר להם את בנו ולצוות עליו להתלוות אליהם. באותם רגעים נוצר שבר בדימוי ההורה כמגן, שומר ומספק תחושת ביטחון ורצף. ההורה המבוזה והמושפל מופשט מסמכותו ועלול לאבד את מקומו כמודל לחיקוי והכוונה. הסדק שנוצר עלול להעמיק ולהפוך את ההורה, בעיני בנו ובעיני עצמו, לנטול זכות ויכולת להשפיע על מהלך חיי ילדיו.


- פרסומת -

תמיכה וליווי מצד המשפחה הינם חיוניים לא רק ליכולת ההתמודדות של קטינים במצבי משבר, אלא גם לתהליכי ההתאוששות וההחלמה. התמיכה והליווי ההורי נשללים מהקטינים הפלסטינים במהלך תקופת המעצר מכיוון שההורים לרוב אינם מורשים להתלוות אליהם או לבקרם. בנוסף, לאחר שחרורם, הקטינים חוזרים לבית אשר במובנים רבים כבר אינו נחווה כמקום הבטוח שהיה. זאת ועוד, השפעת האירוע בהקשר זה אינה נקודתית בלבד, שכן במציאות של חיים תחת כיבוש צבאי, מעיבה על המשפחה כולה הידיעה שאין בידי ההורים למנוע הישנות של אירועים מעין אלו בעתיד.

גורמים אלה מצטברים יחד לכדי פגיעה חמורה ביכולתם של ההורים ללוות את הבן בתהליך העיכול של מה שעבר עליו בעת המעצר ובתהליך החזרה לאיזון הנפשי. מולם עומד בנם שעבר לבדו חוויות המעוררות רגשות של בושה וניכור, העשויות לפגוע ביכולתו לחזור ולהיעזר בשדה הבינאישי הנפשי לריפוי. הפגיעה ביכולתה של המשפחה להוות מרחב של ריפוי מעצימה את השפעת הפגיעה של האירועים הטראומתיים, אשר כפי שכותבת הרמן: "מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים" ו"קורעים קרעים בקשרי משפחה, חברות, אהבה וקהילה" (הרמן, 1994, עמ' 71).

לבסוף, לצד ההשלכות על הקטינים שהושפלו וסבלו ועל משפחותיהם, ניתן להניח כי המעצרים מותירים צלקות משמעותיות גם במארג הרגיש של הקהילה. השפעה זאת הולכת ומצטברת עם מעצרם של קטינים רבים יותר ויותר (בצלם, 2011). לפגיעה הקשה במרקם הקהילה מוסיף הנוהג של כוחות הביטחון הישראלים לגבות מהקטינים הנחקרים תחת לחץ עדויות נגד אחרים – שכנים, חברים ובני משפחה. בשל הפללות הדדיות אלה מוצאים עצמם הקטינים עם תום המעצר שבים לקהילה שיחסי האמון בה פגועים ומתוחים.

 

כשאנו מביטות במראה שמציבות בפנינו העדויות של הקטינים הפלסטינים, אנו תוהות על השבר בהורוּת שלנו ועל האופן שבו אנו מאפשרים למחוק גם את הסובייקטיביות של בנינו החיילים. שגרה של מאבק באוכלוסייה כבושה הופכת פעולות כגון מעצרי קטינים ליותר ויותר אוטומטיות. החיילים, הפועלים כקבוצה, מופעלים על ידי דינמיקה המוכרת מתהליכים קבוצתיים אשר בתוכם הסובייקט מאבד את החופש לחשוב, מאבד את אנושיותו, ונגרר לתוך תרבות של אכזריות (אליצור וישי-קרין, 2012). אנו נותרות עם תהיות לגבי ההשפעות של חוויות אלו על הגברים הישראלים הצעירים ועל החברה אליה הם חוזרים.

 

סיכום

הטיפול בקטינים ישראלים על ידי רשויות החוק, בהתאם לחוק הנוער, חותר לשיקום הקטין ולהחזרתו לחברה כאזרח בריא בנפשו, גם כאשר נמצא אשם בעבירה. גישה זו נשענת על ההכרה בחשיבותן של שנות הילדות וההתבגרות להתפתחות הנפשית ובחומרה המיוחדת של הפגיעה הפוטנציאלית הטמונה במעצר ומאסר של קטינים. במאמר זה, המסתמך על עדויות קטינים פלסטינים, הראינו שתהליך מעצרם על ידי כוחות הביטחון הישראלים נוגד את רוחו ואת הנחיותיו של חוק הנוער הישראלי. תהליך המעצר בפועל הינו טראומתי: תחילתו בבהלה באישון לילה, והוא כולל חסך חושי, איומים, מכות, מניעת צרכים בסיסיים כגון שינה, מזון ושירותים ופרידה לזמן בלתי ידוע מכל מה שמוכר ומשרה ביטחון. בקרב הקטינים נוצרות תחושות קשות מאוד של פחד, בלבול, חוסר אונים ודיסאוריינטציה, בושה כלפי עצמם ואשמה כלפי סביבתם, וחוויה של מחיקת העצמי העשויה לגרום להתפתחות תהליכים של אטימות לעצמם ולאחרים. לתהליך עצמו עדים רק הקטין וגורמים ממערכת הביטחון שאינם מתייחסים לחווייתו הסובייקטיבית. הפלישה אל תוך השינה, כיסוי העיניים והיעדרות של אדם קרוב, הורה או עורך דין – כל אלו תורמים לתחושת הניכור העצמי. אנו חוששות כי תהליכים אלה עשויים להביא לסימפטומים פוסט טראומתיים, לקריסה של ערך העצמי ושל יחסי האמון עם האחר, ולהיפלטות מהמערכת החינוכית והחברתית. תהליך השיקום גם הוא עשוי להיפגע בשל העובדה שהמקום והקשר הבטוח, בהם עשוי היה להתרחש תיקון, נפגעו אף הם. הבית נפרץ וההורים כשלו בהגנה על בנם.

נראה כי הנזקים לבריאותו הנפשית של הקטין הפלסטיני אינם נלקחים בחשבון בתהליך המעצר והחקירה, וכי המטרה המושגת איננה שיקום אלא הפחדה וענישה – וזאת בטרם הוכחה אשמה.

 

 

^1. האגודה הבינלאומית לזכויות הילד (DCI - Defense for Children International), הנה ארגון עצמאי אשר פועל לקידום והגנה על זכויות הילד ברמה עולמית, אזורית ומקומית החל מייסודו בשנת 1979. ל-DCI יש סניפים בארבעים מדינות, מתוכם גם בישראל וברשות הפלסטינית.

2^. להשוואה בין תנאי המעצר והחקירה של קטינים פלסטינים לחוק הנוער הישראלי ראו דו"ח בצלם (2011), פרק 3. לטבלה המשווה בין חוק הנוער הישראלי לבין הצווים הצבאיים ראו דו"ח DCI פלסטין, (DCI-Palestine, 2012), עמ' 61.


- פרסומת -

3^העדות בשבועה נמסרה בערבית לעובד שטח של DCI, ונמסרה לנו בתרגום לאנגלית. התרגום לעברית נעשה על ידינו.

 

 

 

הכותבות הן חברות בקבוצת "פסיכואקטיב - אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם".

 

מקורות

אליצור, יואל וישי-קרין, נופר (2012). "כיצד יכול לקרות מצב?: מחקר נרטיבי על מעשי עוולה של חיילי צה"ל באינתיפאדה". בתוך: כתם של עננה קלה: חיילים, צבא וחברה באינתיפאדה, עורך י. אליצור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 39-76.

בצלם (2011). "ילד אסור, ילד מותר". www.btselem.org...2011-no-minor-matter

הרמן, י.ל. (1994). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.

חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תיקון מס. 14, התשס"ח 2008.

שוברים שתיקה (2012). "ילדים ונוער - עדויות חיילים 2011-2005".
www.shovrimshtika...Chi..._Youth...pdf

Boulanger, G. (2012). "Psychoanalytic Witnessing: Professional Obligation or Moral Imperative?", Psychoanalytic Psychology, Vol. 29, No. 3, pp. 318-324.

DCI – Palestine (2012). "Bound, Blinfolded and Convicted: Children held in military detention".
www.dci-palestine.org...report_0.pdf

Nguyen, L. (2012). "Psychoanalitic Activism: Finding the Human, Staying Human", Psychoanalytic Psychology, Vol. 29, No. 3, pp. 308-317.

Roemer, L. & Lebowitz, L. (1998). "Understanding Severe Traumatization", Advocate, 20 (1), pp. 7-19.

Ullman, C. (2006). "Bearing Witness: Across the Barriers in Society and in the Clinic", Psychoanalytic Dialogues, Vol. 16, No. 2, pp. 181-198.

Winnicott, D.W. (1965). The Family and Individual Development, Tavistock Publications, London.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: משפחה, ילדים, טראומה, ממסד וחוק, פוליטי
אורי גל
אורי גל
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, נתניה והסביבה
נועה פרן דרומי
נועה פרן דרומי
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), נתניה והסביבה
בן מסיקה
בן מסיקה
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
דפנה ממן
דפנה ממן
עובדת סוציאלית
אשקלון והסביבה
ד"ר איה גולן
ד"ר איה גולן
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ורד בן-דוד
ורד בן-דוד
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ציפי פאוסטציפי פאוסט20/4/2013

תמונה קשה. המאמר משקף את דמותנו הבלתי מוסרית והמושחתת כתוצאה של כיבוש רב שנים. אני מברכת את הכותבות על אומץ ליבן.

דינה פאלוךדינה פאלוך13/4/2013

גבורה אמיתית של מועאויה כבהא מאום אל כותוף. הפרמדיק הערבי שהציל את חייה של אדל ביטון- שנפצעה אנושות מאבנים שזרקו עליה ועל בנות משפחתה.
כי אבנים יכולות לפצוע- את אדל בת ה3 ואף להרוג- למשל את אשר פלמר ובנו התינוק יונתן.

כבהא אמר כי 'בסוף נפתור את הבעייה בין היהודים לערבים במזרח התיכון, בסוף לא יהיו לנו פיגועים. עד אז יש לנו חובה להתייחס אחד לשני כבני אדם, להתעלות מעל השנאה ולעשות הכל למנוע ממרצחים בעלי כוונות זדון לבצע את זממם'.

דורון לוינשטייןדורון לוינשטיין13/4/2013

ישר כוחכן!. אני רוצה להביע את הערכתי לכן על כתיבת המאמר וחשיפת עוד חלק תמונה של מצב יומיומי שלנו בצד הזה של המפה לא קל לראות להתבונן ולהקשיב. מדהים איך אצלינו בקלות כזו האינפורמציה הרשמית המופצת בכלי התקשורת לא מביאה כמעט דבר וחצי דבר מהתמונה המצטיירת במאמרכן.
אני אישית מעוניין להגיע כמטפל בילדים, לאותם ילדים ובני נער בצד הפלסטיני ולנסות להגיע לנפשם ולעשות את מה שאני יודע לעשות כמטפל. מקווה שאצליח ליצור את הגשר והקשר אליהם.
דורון

יעל שלח-לביאיעל שלח-לביא18/3/2013

כל הכבוד לכותבות המאמר. כל הכבוד לכותבות המאמר. העשיה שלכן היא נקודת אור כמעט יחידה בזמנים אפלים

יעל טליעל טל17/3/2013

האוויר הצח של אחד הוא תחושת המחנק של האחר.. אני לא מתכוונת בזה לאחר הפלסטיני, שהיחס הישראלי כלפיו הוא במרכז המאמר הזה, ולתחושה שההכרה בקיומו, בהיסטוריה שלו, בכאבו ובפגיעה בו נחוצה כאוויר לנשימה, באותה המידה ששלילתה נחווית ככזו עבור ישראלים רבים.

הפוליטיקה, שכנראה כל המגיבות/ים מסכימות/ים לפחות על נוכחותה במאמר הזה, נתפסת כמכניסה משהו אחר לאוויר כאן. חלק מהמגיבים תופסים את החלק הזה כמפריע, כמצמצם את האפשרות לשאוף מידע בחופשיות, ומביעים רצון בטיהור האוויר כאן מכל החלקיקים שמפריעים לזרימתו החופשית. וחלק אחר, שאני בתוכו, תופסים אותו דווקא כמאפשר יותר מרווח נשימה, כמה שמפחית מעט את תחושת המחנק שמעורר הניסיון להרחיק את החלקים הפוליטיים מהזהות המקצועית.
השאלה היא האם ההכנסה המפורשת, הגלויה, של היבטים פוליטיים למאמרים כאן, באופן שמכיר בחוסר האובייקטיביות (וחוסר האפשרות לאובייקטיביות) של הכותב/ת, היא זו שמכניסה את הפוליטיקה לכאן, או שכפי שאחרות כבר כתבו בתגובות כאן, גם השתיקה והבחירה על מה לכתוב ועל מה לא משקפות עמדה פוליטית. כיוון שעולה בי נטייה לתשובה אוטומטית, לפיה ברור שכל בחירה היא גם פוליטית, אני מנסה לחשוב אם באמת היעדר נושא מסוים משיח מקצועי הוא בהכרח פוליטי, או שאפשר להתייחס אליו גם אחרת, ולחוות את ההיעדר הזה כיותר טבעי בתוך ההקשר שלו, ופחות מחניק.
נראה לי לגיטימי, למשל, שאתר יגדיר לעצמו את תחום עיסוקו באופן שמוציא מתחומו מאמרים בכל מיני נושאים, והרבה פעמים לא טעם בתפיסת ההגדרה הזו כקשורה בעמדה פוליטית. לא יודעת אם באתר על טכנולוגיה ומחשבים, למשל, הייתי מצפה לכתבות שמתייחסות להתפתחויות טכנולוגיות גם בשטחי פלסטין ולאופן שבו הכיבוש מגביל אותן. אולי מאמרים כאלה יהיו רלוונטים לאתר כזה ויוסיפו מידע וזווית ראייה נוספת, אבל כנראה לא הייתה מתעוררת בי מחאה מול חסרונם שם. אבל באתר הזה, לדעתי, המצב שונה. והרי דווקא המילה ״עברית״ שבשם האתר הזה מנכיחה את החלק החברתי המציאותי שבחשיבה הפסיכולוגית שאפשר למצוא בו. פסיכולוגיה שהיא מכאן. ואפשר כמובן להתווכח מה זה ה״מכאן״ הזה, ואיזה סוג של ביטוי הוא אמור לקבל, אבל בכל מקרה המשמעות שלו היא כניסה של חלקים מהמציאות החברתית לחשיבה המקצועית.
אמנם העמדה הזו היא סובייקטיבית לחלוטין ונובעת מהתפיסה שלי את המציאות החברתית כמשפיעה מאוד על המציאות והזהות האישית ולכן גם זו המקצועית שמתחילה להתגבש, אבל אני תוהה אם יכול להיות מקום גם לתפיסה כזו של פסיכולוגיה עברית כאן.

זיוה מעיןזיוה מעין15/3/2013

תגובה שכלית. דוד יפין, רצית גם אתה 'להפיק תגובה רגשית' אך תגובתך היא שכלית ולא רגשית. אין הדבר טוב או רע, אך לא הבנתי, אם רצית להפיק משהו אחד, איך יצא משהו אחר. 'סביבה בטוחה לעסוק בנפש' - מה זה?

דוד יפיןדוד יפין15/3/2013

פוליטיקה משמעה כאן -שאין סביבה בטוחה לעיסוק בנפש.. קראתי את המאמר. קראתי מאמרים דומים לו בעבר. קראתי את התגוביות השונות, את הדיון מלא האמוציות. חלקו נרעש מהאלימות שדווחה כלפי הילד העצור, וחלקו נרעש מהמגע של התחום הסטרילי שלנו עם הפוליטיקה הסכסוכית (קונפליקטואלית).
אם כך, גם אני מעוניין להפיק תגובה רגשית: בואו נשמור את האתר הזה לפסיכולוגיה. די לנו בהתמכרות הלאומית לאתרי החדשות ואלימותם הבין מגזרית. אני מבין את הטענות השונות בדבר החיבור הלא רצוני של עבודתינו לפוליטיקה. בודאי בימים אלה, כש'עיכוב תגובה' פסיכולוגי איבד מעט מזוהרו, וכבר איננו משמיעים 'אהממ' עמום ומרוחק לעבר סוגיות ציבוריות שונות.

נותר לבחור את הבמה.

במת אתר זה מאפשרת בהירות מחשבה. יש פה שחרור משעבוד לסכמות המתקיפות את התודעה: לפיד, בנט, חרדים, אובמה, או'ם, פלשתינים, כיבוש-משחית ועוד ועוד. ואף להפך, כאן יש מקום לאוניברסליות של מאמרים שאולי יכולים להקרא בכל מקום בעולם. לא חסרות במות אחרות לעיסוקים פוליטיים (פוליטיים במובן הפשוט).
אכן, ההמנעות מסוגיות פוליטיות באתר אחד מתוך מרשתת שלמה הוא בחירה פוליטית, כפי שכתבה אילה גסקו. בחירה שאומרת, עבורי: יש מקום לנשום אוויר צח, מאחד, של חשיבה משותפת על הנפש שלנו המתהלכת בעולם ומחפשת מחסה.

לא יתכן לעשות זאת באווירה המעוררת, אמוציונלית, לא כנה ואפילו תוקפנית, האופיינית לשיח הפוליטי.

אך שאלה נוספת מטרידה אותי: האם יש פסיכולוגיה ימנית.
האם זה היה צפוי מראש שמאמר שמאלני יתקל בהתגוננות ימנית. האם ניתן לתכלל תפיסת עולם המשייכת את הפרט וזהותו לקהילת הלאום לדורותיו - עם העמדה הטיפולית החומלת/מעצימה.
בהקשר זה, אני מעוניין להמליץ בחום לאילה שעובדת עם מטופלים מצה'ל הלוקים בפוסט-טראומה: כדאי לך מאד, לטעמי, לא להסיק מסבלם של מטופלייך על נואלותו של צבא ההגנה לישראל. אני חושש שעמדה כזאת עלולה אולי לפעמים להעצים את סבלם. כמובן שהמטופל הוא שיכתיב את העמדה שלו ואיתה עובדים, אך עבור המטפל, כאן מאחור בחדר הצוות, אני מציע עמדה אחרת. עמדה היכולה לראות בפגיעתם חלק עצוב מסיפור חיובי של הגנת המולדת. לראות בשירותם מעשה רב משמעות שעשו ונפגעו במהלכו. ואפילו זה נשמע לי יותר קל כמטפלת, מאשר למצוא משמעות בטראומות סתמיות יותר שנופלות על חיינו.

כך למשל, כשיצא לי לעבוד במכון אונקולוגי, עזר לי שלא להתייחס לטיפולים הרפואיים המכאיבים כשדים מרושעים הראויים לשנאה. להבדיל. עבורי, ולפעמים עבור מטופלי, הם היו המיטב שיכולים היום לעשות בני אדם נגד הגידול, ענן שחור שכמותו. אמנם זהו מיטב קשה, מעורר בחילה, מחליש, שורף מרעיל וחותך. אבל לפעמים מרפא.

עוד על הסיכוי לפסיכולוגיה ימנית: על אמפתיה לאחר הסובל, ועל טיפול שאיננו יחסים בין מוחלש ומצילו ולרוב גם לא בין חלש למחזקו, אלא בין שני אנשים מובחנים ומופרדים היטב הצועדים יחד לאט אבל בטוח - על כל אלה ניתן לקרוא במאמרי שמתפרסם בינתיים במסלולים הפרה-פרונטליים ורגשיים במוחי.

דוד פרידמןדוד פרידמן13/3/2013

תודה לאלחנן. אלחנן אני מודה לך על המחמאה, אך חייב לציין שלא הצלחת כלל להבין את כוונתי.
אילו הייתי שומע על יהודים שנתונים להתעללות במדינה כלשהי בעולם, אכן הייתי מזדעק ודורש שהנושא ייבדק לעומק. באותה מידה אני חושב שאם יש התעללות בתוך הארץ הנושא צריך להבדק לעומק על ידי גורמי החוק, ללא הבדל מין, דת ומגדר. אני סומך על רשויות החוק במדינה שיעשו את הבדיקה! (סימן הקריאה במקור). הבדיקה תהיה רחבה ותכלול שיקולי ביטחון, בריאות נפשית, כלכלה וכדו' ולא תראה רק את הטיעונים הצרים של הפגיעה הנפשית בילד הספציפי.
כפי שכבר נאמר, הפוליטיקה קיימת בכל מקום, אך כשאנו מציגים מאמר מדעי עלינו להיות אובייקטיביים ככל האפשר. העובדה היא שהכותבים של המאמר אינם אובייקטיביים וזה מה שגרם לי להזדעק. הכותבים של המאמר, כמו גם חלק נכבד מהמגיבים למאמר משתייכים לקבוצה עם אג'נדה פוליטית מאד מוגדרת. די לעיין באתר האינטרנט שלהם בכדי להבין זאת. מעיון קצר באתר שלהם והמאמרים שהם מפרסמים ניתן להבחין בקשת הדעות הפוליטיות שהם מביעים שנע במרווח הצר שבין 'שלום עכשיו' לנשות ווטש.
כן אלחנן, קל לבוא ולצעוק את הסיסמא 'הכיבוש משחית', אבל מה לעשות – החיים קצת יותר מורכבים מזה ולא כל מי שחושב אחרת ממך הוא מושחת ואטום לרגישות האחר.
ואם כבר בנושא הכיבוש - אז כן, אני מודע לזה שהכיבוש יכול להשחית. בעצם, כל כח וסמכות של אחד על גבי האחר יכול להשחית. שמענו גם על נשיאים, ראשי ממשלות, מנהלים, רבנים ופסיכולוגים שהשתמשו בכוחם באופן מושחת, אבל זו עדיין לא סיבה שנבטל את מוסד הנשיאות, הניהול, הרבנות וכדו'.
ולסיום, אנא ממך, אל תסיק מסקנות אישיות בנוגע לאדם זה או אחר ממספר מילים שהוא כותב בטוקבק.

אלחנן בלומנטלאלחנן בלומנטל13/3/2013

הכיבוש משחית אותנו גם כאנשי מקצוע. דוד פרידמן הוא בוודאי פסיכולוג חינוכי מצוין, מסור ואכפתי לילדים בהם הוא מטפל. בטוחני שאם ישמע מתלמיד שאביו נוהג להכות אותו, יזדעק ויפנה לרשויות החוק או לפקידת-סעד, כפי שראוי שיעשה. ואולם, כשהוא נחשף לעובדה שכמה מאות (!) ילדים פלשתינים נחשפים מידי שנה לחוויות טראומטיות מחרידות בידי חיילי צה'ל, ואף שניתן להניח שהוא מכיר, את המחקרים על כך שאחוז לא מבוטל מהילדים הללו יוותרו עם פגיעה נפשית כרונית לכל חייהם, הוא אינו מזדעק הפעם, אלא ממהר להרגיע אותנו: 'כן, אני סומך על הצבא!' (סימן הקריאה במקור).
אכן, כפי שהוא כותב קיימת 'פוליטיזציה' בתחום המקצוע שלנו, ואולם, זו אינה מתבטאת בכך שמדווחים על ההתעללות בילדים ב'פסיכולוגיה עברית' ולא בעיתון 'הארץ' (עם כך הוא מעיד שהיה מוכן להשלים). ה'פוליטיזציה' באה לידי ביטוי בהתייחסות למקרים של פגיעה נפשית בילדים בהתאם להשתייכותם הלאומית, הדתית או הגזעית. דוד מן הסתם לא יודה בכך, אבל אין צל של ספק שאילו שמע או קרא על התעללות זהה בילדים יהודים במקום כלשהו בעולם לא היה מסתפק בהגנה על החיילים המתעללים.
לפנינו דוגמא מחרידה במיוחד לכך שהכיבוש משחית כל חלקה טובה בחברה הישראלית – הוא משחית אותנו לא רק כבני אדם וכיהודים, אלא גם – כמה נורא - כאנשי מקצועות בריאות הנפש.

אילה גסקואילה גסקו13/3/2013

עוד על הסחף ההדרגתי שחל לגבי כבוד לזכויות האחר.... אני רוצה להביע הסכמה עם מה שכתבה לירונה ואף להרחיבם לא רק לגבי ההדרדרות של היחס כלפי זכרויות אדם בחברה האזרחית אלא גם לגבי מה שקורה בתוך צה'ל. כמטפלת בפוסט טראומטיים נפגעי משרד הבטחון אני יכולה לומר בוודאות שהסיפורים על המדרון החלקלק של זכויות אדם מגיעים במקרים רבים גם לחיילים עצמם. במדינה ששולחת את בניה להפר זכויות של אנשים, נשים וטף מהר מאד פושות באותו ארגון ששולח אותם (צה'ל) נורמות של חוסר ראיית צרכיהם וזכויותיהם ואנחנו שומעים סיפורים מזעזעים על שליחת חיילים לקרב ללא אפודים קרמיים או של גזענות קשה כלפי חיילים אתיופיים ורוסים. החיילים האלה במקרים רבים יעבירו הלאה את המורשת ויהיו הראשונים להפר זכויות של החלשים מהם בשרשרת המזון (אוכלוסיה פלסטינית). אם אנחנו רוצים חברה הומניסטית וצדק חברתי אי אפשר שיהיו חצרות אחוריות בהם הערכים הללו מוזנחים כיבסופו של דבר מה שקורה בחצרות האחוריות גולש לבית פנימה.

לירונה רוזנטללירונה רוזנטל11/3/2013

זכויות ילדים חשובות בכל מקום. זה שמאמר זה פורסם כרגע, לא אומר שלא דואגים לזכויות ילדים גם בתוך ישראל. הפרת הזכויות אינה חמורה כמו בשטחים, אבל בהחלט קיימת. חשוב לציין שמתוך קבוצת אנשי בריאות הנפש שעסקה בעניין הילדים העצורים בשטחים, יצאה גם קבוצה שהתגבשה לעיסוק בזכויות ילדים עצורים בתוך הארץ. הדברים אינם סותרים, להפך, אולי במקום בו קיימת לגיטימציה לשלילת זכויות מעם אחר, הדבר מחלחל מהר מאוד להתעלמות מזכויות: של קבוצה בתוך העם, של מתנגדים לקו המדיניות הממשלתי, של פליטים, של חלשים, של ילדים בכלל...

דינה פאלוךדינה פאלוך11/3/2013

תודה לנעמה על ההיבט החשוב.אשבור את שתיקת. התקשורת לגבי הבריונים שהשחיתו בית ספר של בנות חרדיות בבת ים.
מישהו בתקשורת טרח להשמיע את קולן של התלמידות אחרי הטראומה שחוו כשיצירותיהן הושחתו במזיד?
מישהו מתח ביקורת על המשטרה שהוזעקה בטרם שרפו הבריונים את המבנה- זאת לאחר שריססו גרפיטי ברחבי האיזור ואיימו לשרוף את בית הספר- לא עשתה דבר כדי למנוע?
למרבה האירוניה כנראה שיש אשם תורם להסתת התקשורת.
וגם לשתיקה הצבועה של אנשי בריאות הנפש ועשרות הארגונים 'להגנת הילד'. כנראה רק להגנת הילד הפלסטיני.
חבל.

נעמה זכריהנעמה זכריה11/3/2013

האדם הוא חיה פוליטית. לכל מעשה שלנו יש משמעות פוליטית וגם לשתיקה. אולי מתוך בורות - מעניין אותי לשמוע האם מישהו יודע איזו ספרות נכתבה על הגירוש מגוש קטיף מנקודת המבט של חוויית הטראומה והשלכותיה המיידיות וארוכות הטווח. האם מישהו כתב על כך כמחאה אמיתית ושלמה כפי שנכתב המאמר על הקטינים הפלסטינאיים בכלא. האם מישהו כתב על מעצר של נוער ימני בהפגנות שונות והיחס המשטרתי כלפי בני נוער 'ימניים'. ואם מישהו כתב, האם התעלמו ממנו או זכה לשפע התגובות החמות שאני קוראת על המאמר אודות הילד הפלסטינאי. אני עצמי קראתי רק על היבטי החוסן והבריאות הנפשית מול משבר הגירוש אך לא על ההיבטים של הטראומה עצמה ואחריותה של המדינה בגרימת טראומה אישית, משפחתית, יישובית וקבוצתית זו. האם אני קטנונית???... מקווה שלא.

טובה בוקסבאוםטובה בוקסבאום11/3/2013

פסיכולוגיה עם רגישות פוליטית ומאמר נותן עדות. דוד אכן המטרה אינה לשכנע, אבל ניתן לקיים דיון מפרה, ואני מבקשת לחדד את שתי נקודות המחלוקת ביניינו מאחר ונראה לי שבדברייך אתה עובר בין שתיהן לחילופין: 1)האם יש מקום למה שאתה קורא מאמר ודיון פוליטי באתר 2)ועצם התוכן של המאמר.
1) בעולם ובישראל בשנים האחרונות מוכרת יותר ויותר פסיכולוגיה רגישה חברתית ופוליטית הגורסת שגם לאנשי בריאות הנפש יש אחריות מיקצועית ומוסרית למרחב בו הם חיים לעוולות הנעשים בו לבני קבוצתם ולאחרים וכיצד הדברים באים לידי ביטוי בקליניקה שלהם. לצורך העיניין אם נושא הפליטים מעניין אותך- אז כן גם זה נושא- או כל נושא אחר הקרוב ללבך. וגם מתעוררת השאלה מתי דבר מוגדר פוליטית- אם לצורך העיניין המאמר היה מתאר השלכות נפשיות על חיילים הבאים לבית שבו בוצע פגוע ע'י מחבלים ורואים מחזות קשים - האם גם אז הייתה מתקומם או מתנדבי זק'א המפנים אזורי פיגוע? כלומר הגדרת הפוליטי היא מתעתעת ...
2)ולעיניין המאמר- הכותבות לא כתבו מאמר מדעי אלא מאמר נותן עדות . הן היו בשטח והביאו מקרה מייצג (ולא מקרה אחד אקרעי כפי שמשתמע מדברייך...). להבנתן יש לכך השלכה על מצבם הנפשי הן של העצורים והן של החיילים וכנשות מקצוע הן באות להעיד על כך, ולהאיר את עיניינו. אם אתה חולק על כך- אתה מוזמן לחקור את העובדות בעצמך, לנסוע לכלא עופר, לקרוא (רק לאחרונה פורסם על כך דו'ח יוניצ'ף). אני יכולה לשער שלקרוא שמעשים כאלו נעשים בשמנו- יכול לערער על תחושת חוסנו המוסרי ועל כן אתה נזעק להצהיר שאתה מאמין בצה'ל ובחייליו. אלא שהמאמר לא מנסה לטעון אחרת - החיילים הרי ממלאים את הפקודות הניתנות להם - והכותבות אף כאמור מודאגות מהפגיעה בהם.
להבנתי, רק לטעון שאל לנו לעסוק בנושא- תהיה מבחינת עצימת עיניים והכחשה.

שילי ורדימוןשילי ורדימון10/3/2013

מאמר מצוין וחשוב. תודה גדולה לכותבות על האינפורמציה הנוראה, על הרגישות ועל האקט החשוב. בעיניי, מדינה, צבא וחברה אשר מסוגלים להתמודד עם סוג מידע שכזה על היבטיו הנפשיים והפוליטיים, להישיר מבט ולהתמודד מבלי להתכחש - יצאו רק נשכרים.

דני חמיאלדני חמיאל10/3/2013

חייבת להיות תגובה מעשית. הדברים מדירי שינה ונמצאים מעבר לכל פוליטיקה. כמי שעשה מילואים פעמים רבות בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה (לא זכור לי בכלל שאז עצרו ילדים) המחשבה על ילד שנעצר בצורה כזאת בלילה (ללא קשר עם זרק או שלא זרק אבנים), היא מצמררת.
השאלה היא איך ניתן למחות ולפעול בצורה יעילה שתחולל גם שינוי בזה.

דוד פרידמןדוד פרידמן10/3/2013

תגובה למגיבים על תגובתי. שלום חברים,
אני מתלבט אם להגיב שוב, כיוון שברור שלא אשכנע משוכנעים, אך קשה לי לעמוד מנגד כשמוציאים את דיבתו של צה'ל רעה.
אני מבקש להבהיר שאין לי בעיה עם הדיון כשלעצמו. אני מסכים שחשוב לערוך דיון בכל סוגיא חברתית, בוודאי כשיש אנשים שנפגעים מהמצב. אם הדיון היה מתבצע מעל דפי עיתון 'הארץ' לא הייתי מגיב. זה עיתון פרטי, עם אג'נדה פוליטית מסוימת והגיוני שכתבה כזו תופיע בו. אך לדעתי אין מקום לכתבה כזו כאן, ואסביר עצמי-
1. הדיון סביב היחס לקטינים פלסטינאים הנו דיון רחב מאד, הרבה מעבר לדיון הפסיכולוגי. הדיון הוא ביטחוני, חברתי, כלכלי ועוד. ההיבט הפסיכולוגי הוא צד אחד ולא נכון להציג אותו כיחיד. לדוג', האם נכון לדבר על סבלם של העובדים הזרים המורחקים מהארץ בלי להתייחס למחירים הכלכליים והחברתיים שהמדינה משלמת בעבור השארותם?
2. המאמר (או 'כתבה') המדובר הנו מוטה באופן בוטה ומביא רק את הנרטיב הפלסטינאי, כשכלל לא ברור שהנרטיב הזה הינו אובייקטיבי.
כותבת תרצה: 'להתרחק מעט אל הפרספקטיבות התאורטיות המרחיבות את נקודת המבט על התהליכים הנפשיים ההרסניים האינדוידואליים והקבוצתיים אליהם חשופות הנפשות הלכודות בשטחי ההפקר באופן קבוע ללא מוצא ואלו הנשלחות לשם באופן זמני'. האם אכן אנו מתרחקים אל פרספקטיבות תיאורתיות? אילו הדבר היה כך לא הייתי מגיב כלל. הייתי מצפה שמאמר פסיכולוגי אכן ידבר על פרספקטיבות אלו. המאמר הזה עושה את ההיפך- הוא לוקח מקרה פרטני, שמעורר הרבה רגשות , מתאר אותו בצורה מאד מקוממת ואז מחבר אליו תובנות פסיכולוגיות. עם כל הכבוד, זה שימוש בפסיכולוגיה למען מטרה פוליטית ולא הצגה תיאורטית של תהליכים נפשיים. לעיתים יש מקום לחבר תאוריה למעשה, אך הייתי מצפה שהדבר יעשה דרך שימוש במקרים יותר מרוחקים ומתאימים לכלל האוכלוסיה ולא כאלה שלוקחים צד בויכוח חברתי נוקב ומעורר יצרים.
העובדה היא שרוב הכותבים לא מתייחסים לתיאוריות פסיכולוגיות, אלא מזדעזעים מהתיאורים הפלסטיים של פגיעה ב'חפים מפשע'. הייתי מצפה ממאמר פסיכולוגי לתגובות כמו: 'מאמר המיטיב לתאר את התיאוריה ה...' וכדו'. אך לצערי זהו מאמר עם אג'נדה פוליטית שמנסה לשסות בצה'ל ובזה, ע'פ התגובות, הוא מצליח ובגדול.
ואילה, גם אם אני מקבל את עמדתך שיש מקום להביע דעות פוליטיות כחלק מהמקצוע לא הייתי רוצה שהאתר הזה יהפך לאתר התגוששויות פוליטיות. נראה לי נכון יותר לבחור מאמרים שלא פוגעים ברגשות של האחר באופן כה בוטה והייתי משתדל מאד להוציא את צה'ל מהמוקד (תרתי משמע).

יום טוב,
דוד

תרצה הדר בר-חניןתרצה הדר בר-חנין9/3/2013

מחיקת האנושיות.
הילדים והנערים הפלסטינים הנעצרים מופשטים מחוק המגן על זכויותיהם הבסיסיות, מכל מעטפת של תמיכה, מופשטים מעצמיותם ואנושיותם, חשופים לאימה, לסכנה קיומית ולפגיעה נפשית ללא מערכת מוסדרת הדואגת לתהליך שיקום.
החיילים שנשלחים עלידינו לביצוע תהליך המעצר, חשופים למצבים של סכנה קיומית, חרדה וטלטלה רגשית, נאלצים למחוק חלקים בעצמיותם ואנושיותם ובאנושיות של הפלסטינים ולהסתתר מאחורי מסיכות ונהלים שמאפשרים להם להגן על עצמם ולבצע התפקיד שהוטל עליהם. וכל זאת כחלק ממדיניות וחוקים מוסדרים שמטרתה לשמר את המצב של יחסי שליטה ודיכוי של עם אחר.
תודה לכותבות המאמר החשוב הזה שאכן מעורר מצד אחד רצון להרחיק למחוק ולקרוע אותו מתפיסת העצמי האישי והקולקטיבי, אך מאפשר להתקרב בעזרת העדות והחויה האישית במילים של עלי ואחרים, ושוב לנשום ולהתרחק מעט אל הפרספקטיבות התאורטיות המרחיבות את נקודת המבט על התהליכים הנפשיים ההרסניים האינדוידואליים והקבוצתיים אליהם חשופות הנפשות הלכודות בשטחי ההפקר באופן קבוע ללא מוצא ואלו הנשלחות לשם באופן זמני.


אילה גסקואילה גסקו9/3/2013

הכל פוליטי ואין טעם להתחמק מזה. קודם כל - תודה רבה ויישר כוח לכותבות המאמר, הן על כתיבתו והן על הפעילות בה אתן לוקחות חלק על מנת לקדם שינוי במצב מזעזע, מדכא ומכעיס זה.
אני לא יודעת אם רוג'רס חשב על עצמו במונחים פוליטיים כשהתחיל לגבש את תפיסתו הטיפולית ואף (רחמנא ליצלן) להפיץ אותה, אך ככל שאדם חי בחברה המורגלת במידה הולכת וגדלה לרמיסה קבועה של זכויות אדם, לגזענות קשה ברחוב ומצד המנהיגים וכיו'ב (לצערי אני מתכוונת במקרה זה לחברה הישראלית) כל אקט הומניסטי שלו, בין אם כאיש מקצוע ובין אם כאדם פרטי הופך פוליטי. כפסיכולוגית שיקומית המתקוממת נגד רמיסת זכויות הנכים והחולים ע'י הממסד והפרטים בחברה ומבטאת עמדה זו מול מטופלייך/מול הגורמים המדכאים את נוקטת אקט פוליטי. גם כפסיכולוג חינוכי, דוד, ברגע שאתה פועל מתוך עמדה המכירה בזכויות הילד מול המערכת החינוכית או בזכויות המורה מול אלימות של הורים/תלמידים אתה עושה אקטים פוליטיים. זו לא בושה או חריגה מגבולות המקצוע. זו חובה מוסרית ומקצועית והן שלובות זו בזו באופן כה הדוק, עד כדי כך שהניסיון להפרידן מרוקן מתוכן את כל המקצוע שלנו.

מיה מוכמלמיה מוכמל8/3/2013

כשפוליטיזציה מוחקת את הטראומה. אני חוששת שהמילים שכרגע הכי נגועות בפוליטיזציה הן מילותיך שלך דוד. בעוד מילותיהן של הכותבות מנסות להתבונן בטראומה שהיא תוצר של הפוליטיקה, אתה משתמש בפוליטיקה כדי לנסות להעלים את הטראומה. אבל הטראומה שייכת בין השאר לשיח הפסיכולוגי האזרחי, ולכן מקומה כאן.

בירי רוטנברג-רוזלרבירי רוטנברג-רוזלר8/3/2013

העצב משותף לכל הצדדים. מבחינתי המאמר הזה מדאיג ומעציב בכל ההקשרים המופיעים בו, בכל צד, בכל שפה. גם החיילים, ילדיי בעתיד, אשר מתמודדים עם מאסרי קטינים, נמצאים במצב נפשי מדאיג. העצב, החרדה והטראומה זולגים בין כל צדדי הסכסוך. ישנה חשיבות רבה לקיים דיון אזרחי, משפטי, חינוכי וכמובן מקצועי גם בתחום בריאות הנפש. אני מאמינה שכאנשי מקצוע בריאות הנפש נוכל לעזור בכך.

דוד פרידמןדוד פרידמן7/3/2013

עצוב ומקומם. עצוב מאד. כן, עצוב שמשתמשים בפלטפורמה זו כדי לקדם אג'נדות של 'שלום עכשיו', 'בצלם' וחבריהם.
זה מאמר מאד מגמתי, הבא להכפיש את צה'ל ומשתמש בכיסוי 'פסיכולוגי'.
הכותבים מודים בפוליטיזציה כבר בשורות הראשונות של המאמר.
מאמר שלם המביא את הנרטיב הפלסטיני, כנכבש, המסכן, הקורבן.
וצה'ל- הקלגס האיום שכל מעייניו נתונים ברמיסת האחר.
חבל שנותנים מקום באתר זה למאמר שמנסה לקדם אג'נדה שכזו.

אין ספק שיש מקום לדיון כזה, אך מקומו בתוך הצבא ולא כאן- כן אני סומך על הצבא!!!

טובה בוקסבאוםטובה בוקסבאום6/3/2013

נקי מפוליטיקה?. אני מברכת את כותבות המאמר החשוב הזה, ואת חברי המערכת על הכנסתו לפסיכולוגיה עברית. להיות היום מטפל בישראל ולהתכחש למה שקורה במרחק כה קרוב לבית מחייב עצימת עיניים אקטיבית- פעם מפני השאלות המוסריות הערכיות והמיקצועיות העולות בדבר ההתנהלות של מדינת ישראל בנושא מעצרי הקטינים הפלסטינים ואפלייתם ביחס לקטינים הישראלים, ופעם- בהתעלמות מההשלכות על בריאותם הנפשית של החיילים- הילדים שלנו - שנשלחים דור אחר דור לעשות בשמנו את המלאכה משחיתת הנפש והמוסר הזו. אנחנו לפחות חייבים להם דיון מקצועי רציני בנושא והמאמר הנ'ל מספק לנו תשתית מצויינת לכך.

לירונה רוזנטללירונה רוזנטל6/3/2013

היום ב-ynet. http://www.ynet.co.il/a...3138,00.html

בלי קשר לצד פוליטי, יש חוק בינלאומי, יש אמנה שישראל חתומה עליה לגבי הגנה על זכויותיהם של קטינים. ילד בעל תעודת זהות ישראלית, לא משנה איזה פשע הוא מבצע ומאיזו סיבה (מפגר, אנטי-סוציאלי...) מקבל יחס שונה לגמרי בחסות החוק הישראלי. צריך לזכור שמדובר כאן בשלב המעצר, עוד לפני משפט ולפני שהוכחה כל אשמה.

נעמה זכריהנעמה זכריה6/3/2013

זה לא חייב להיות פוליטי. גם אני מלאה זעם על כל ילד שמשליך אבנים. לדעתי זהו ניסיון אמיתי לרצח. עם זאת אם ילד שאין לו כוונה לפגוע באיש ולא עשה מאומה, הופך מושא להשלכה - זה נורא. נכון שקטינים אמורים להיחקר על ידי אנשי מקצוע האמונים על טובת הילד. וגם אם האבן כן הושלכה, אך הילד מפגר או חולה נפש או צעיר מאד מתחת לגיל ארבע עשרה - ההתייחסות חייבת להיות אישית, פרטנית, ומקצועית במובן של דאגה לבריאות הנפש של הפוגע. זה יכול להמשיך ולהיות מקרה של שירותי הרווחה ולא של הצבא.
בהצלחה ותודה.

בירי רוטנברג-רוזלרבירי רוטנברג-רוזלר6/3/2013

מאמר חשוב ועצוב. עצוב וחשוב לקרוא את המאמר. להקדיש מחשבה ורגש לנושא מערער כל כך שנוגע בכל נימי חלקי זהות שלי-כאמא, מטפלת, אישה, ישראלית.

סימה מנורסימה מנור6/3/2013

הנושא הוא:. זכויות הילד וטובתו, באשר הוא.

מיה מוכמלמיה מוכמל6/3/2013

תודה גדולה על מאמר חשוב ועוכר שלווה. ההתבוננות הפסיכולוגית בעדויות על המעצרים והחקירות מתוך הבנת ההשלכות שעלולות להיות לטראומות אלו מאפשרת הצצה הן על 'החצר האחורית' של ההווה הפוליטי הכל-כך ממולכד, והן על העתיד הנבנה בו. התבוננות כזו צריכה להילקח בחשבון על ידי כל קובעי המדיניות ששלומנו הפסיכולוגי והפיזי יקר לליבם. מאמרכן מממש בעיניי את הפוטנציאל לתרומה החיונית והייחודית של אנשי בריאות הנפש במציאות בה אנו חיים ואני מקווה שיזכה לתפוצה ולהתייחסות לה הוא ראוי.

דוד פרידמןדוד פרידמן6/3/2013

הכיבוש משחית. ביבי הביתה. תחי מדינת פלסטין.. לחברי המערכת שלום.
אינני מכיר את דעותיכם הפוליטיות, אך אני מניח שאתם מפעילים שיקול דעת לפני שאתם מאפשרים לפרסם מאמר בדף הבית של האתר.
אינני סבור שיש מקום למאמר בעל אג'נדה פוליטית כל כך ברורה באתר זה.
במידה ואנו רוצים שהאתר ישרת את כל הפסיכולוגים עדיף להשאיר אותו נקי מפוליטיקה.

זיוה מעיןזיוה מעין5/3/2013

מזעזע, לפעמים זו בושה להיות ישראלים. קצת מזכיר את הסיפור על האסיר X. המדינה שלנו הופכת יותר ויותר להיות מדינה חשוכה בכל מה שקשור למעצרים, אסירים, התנהלות שוטרים וחוקרים. יש לגיטימציה לשחרור תוקפנות, מבלי שמישהו יודע, מפקח, עוצר. והכל במחשכים, בחדרים אפלים, בלי שאיש יידע. חשוב להפיץ ולפרסם חומרים כאלו. למרות, שגם הפירסום לא ממש עוזר להפסקת מסע האלימות של 'אנשי החוק'.ישעיהו לייבוביץ טען שהכיבוש משחית והוא כל כך צדק. חייבים לחשוף ולפרסם וחברי הכנסת הטריים, שייתנו דעתם על ההתנהלות הזו.
ותודה לנשים היקרות שטרחו והביאו את המידע הקשה הזה לציבור.