פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

השתגעות בחדר הטיפולים – מפגש הויניקופדיה השלישי

כתבות שטח | 11/2/2013 | 12,262

תחת הכותרת "היה או לא היה", מציע מרכז ויניקוט סדרת מפגשים - "ויניקופדיה" - אשר מטרתם מחשבה אודות העבודה עם טראומה, דיסוציאציה וזיכרונות גילוי עריות. בהסתמך על חומר קליני השאוב ממאמר של פרופסור ג'פרי פראגר אודות הטיפול שלו בגברת A, נפגשים כל פעם צמד מתדיינים המציעים את הזווית שלהם על הסוגיות המורכבות, תוך הותרת זמן לדיון במשותף עם הקהל. המפגש הנוכחי הוא המפגש השלישי בסדרה והתדיינו בו ד"ר צביה זליגמן וגברת אורית נווה.

 

השתגעות בחדר הטיפולים – מפגש הויניקופדיה השלישי

 

מאת שילי ורדימון

 

סקירת המפגש השלישי בסדרת מפגשי "ויניקופדיה" מטעם מרכז ויניקוט. 21.12.2012, קרית החינוך, תל אביב.

 

לקראת סוף המפגש הקודם נראה היה שאצבעות מאשימות מופנות לכל הכיוונים, למצוא דמות שבה נוכל למקד את כל הזעם וחוסר הנוחות המתעוררים בנו כקהל ביחס למצוקותיה של גברת A וביחס לכשלים והקשיים שהסתמנו באנליזה שעברה אצל פרופסור פראגר. בין האשמים הפוטנציאליים נמנו פראגר עצמו, המדריך שלו, אביה של גברת A ואמה, ואף הפסיכואנליזה עצמה. השאלה אם היה או לא היה, התחוור אט אט, אינה השאלה העיקרית הטורדת את המנוחה – שהרי איש אינו יודע להכריע בוודאות מה התרחש בילדותה של גברת A. השאלה המטרידה יותר התבררה כשאלה פשוטה בהרבה ומכאיבה עבור ציבור מטפלים מלאי כוונות טובות: איך קורה שאנליטיקאי (שמלא אף הוא בכוונות טובות) ניצב מול מטופלת מיוסרת, שברור שעברה טראומות למכביר במהלך חייה, וכל מה שמעסיק אותו הוא ההיאחזות בהכרה האוטונומית שלו שמה שהיא אומרת שקרה - לא קרה? איך קורה שמטפלים ניצבים מול מצוקה ממשית של מטופלים ולבם נעשה קהה?

השאלה הזו אינה פשוטה למענה, אך לא משום שמצב הדברים שמתאר פראגר הוא כה חריג, אלא דווקא משום שלפחות להבנתי האישית, כל מטפל חווה מצבים שכאלה, ובעבודה עם טראומה על אחת כמה וכמה. אלה הם מצבים בהם האמפתיה נגוזה ומטפל ומטופל ניצבים זה מול זה, נאבקים על כן ועל לא: היה או לא היה, להיענות או לא להיענות, מי תוקפן ומי קורבן.

על מצב דומה להפליא כותבת ג'סיקה בנג'מין במאמרה הנפלא מ- 2004 על ה doer and done to:

"thirdness cannot reside simply in the analyst's independent observation, nor can it be maintained in a posture of resisting the patient's pressure. In effect, this is an illustration of the complementary situation, in which the analyst's resistance—his effort to maintain internal, theoretically informed observation, as though that were sufficient to make a third—led to the breakdown of the intersubjective thirdness between analyst and patient..." (p. 21).

במלים אחרות, יכולת ההתבוננות האנליטית המושכלת – אותו הדבר עליו נאבק פראגר, ושאותו מכנה בנג'מין "השלישי שבאחד" – אינה יכולה להתקיים אצל המטפל באופן מנותק מהמטופל. אי אפשר להחזיק בה רק באמצעות התנגדות עיקשת ללחצים מצד המטופל. יתרה מכך, אומרת בנג'מין – עצם הניסיון של המטפל לשמר יכולת פנימית להתבוננות מתוך עמדת התנגדות למטופל, יש בה כדי לגרום לקריסת השלישי האינטרסוביקטיבי לעמדות המשלימות של ה"עושה" וזה ש"נעשה לו" (doer and done to). ומרחיבה בנג'מין:

"In my understanding of complementarities, if the analyst feels compelled to protect his internal, observing third from the patient's reality, this generally is a sign of a breakdown already occurring in the system of collaborative understanding and attunement... In order to receive the patient's intention and to reestablish shared reality, the analyst needs to find a way to fit, to accommodate, that does not feel coercive…" (2004, p. 21).

אם המטפל חש צורך לגונן על יכולת ההתבוננות הפנימית שלו מפני המציאות של המטופל, זהו סימן לקריסה שכבר התרחשה בשדה היחסים האינטרסוביקטיבי. הדרך היחידה לשיקום היחסים ויכולת ההתבוננות קשורה באפשרות להתחבר למטופל, מציאת דרך להתכוונן אליו באופן שלא יחווה ככפיה או שעבוד. מקום של תואם משותף.

אני מניחה כאן את דבריה של בנג'מין כדי לשוב ולהפוך באפשרות שהיא מציעה בהמשך, לאור החומרים של המפגש עם ד"ר צביה זליגמן וגברת אורית נווה.

זליגמן ונווה בעלות ניסיון רב בתחום העבודה עם טראומה מינית. הן עובדות זו לצד זו במרכז לטם לטיפול בטראומה מינית במרכז הרפואי תל אביב שבאיכילוב ושיתפו פעולה ביניהן בהכנת המפגש הנוכחי. לאחר שיחות והרהורים משותפים בהם הפכו במאמרו של פראגר, ניגשו למלאכה וכתבו שתי הרצאות משלימות – האחת מתמקדת בנקודת המבט של המטופלת, והאחרת בנקודת המבט של המטפל.

ההרצאה הראשונה היתה של זליגמן, פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומנהלת מרכז "לטם", והוקדשה לנקודת המבט של המטופלת.

זליגמן פתחה בנימה אישית ושיתפה בכך שגם היא וגם נווה שהו בארה"ב באותו הזמן בו התרחשה האנליזה של גברת A. בשיחתן על כך, הדהים את שתיהן להרהר כיצד ממש בזמן שלמדו על הטיפול בגילוי עריות והושפעו מהרוחות החדשות שהזינו את השדה סביב המפגש בין חקר הטראומה והגישה ההתייחסותית, ישב פראגר מול גברת A והונחה על ידי הבנות כה אחרות. אל מול החשיבה האינטרסוביקטיבית על העבודה עם טראומה מינית, אותה מייצגות פורצות דרך כג'ודי מסלר דיוויס ומרי גייל פרולי, שדיברו על עבודה דינמית בין שחזור לשחזור, החייאה מחדש של אספקטים של הטראומה, ויחס לרגשותיה ותחושותיה של המטפלת כקרקע לחוות את שלא ניתן היה לחוות – אל מול כל זאת, בולט עוד יותר כמה אחרת השפה שפראגר מדבר, שפה על פיה המטפל חייב לשמור על קו ליניארי וקוהרנטי של טיפול, וכל סטייה מקו זה משמעותה כשל שיש לתקנו. שפה על פיה נפש המטפל ונפש המטופלת נפרדות לחלוטין, משפיעות זו על זו, אך שומרות מרחק נגיעה.

הפער בין גישתן של זליגמן ונווה לבין קו המחשבה על פיו פעל פראגר יובהר בהמשך הדברים, אך מעניין גם לחשוב על הפיצולים בתיאוריה והאפשרות הבו זמנית של זרמים שונים להחזיק בתפיסות שונות כל כך המייצגות כל אחת מהן משהו מחוויותינו, משאלותינו ופחדינו כמטפלים.

זליגמן הסבירה שזיכרונות טראומטיים נחווים תמיד כהתקפה וכאיום, בהביאם עמם מגע עם רוע שאי אפשר לקבלו או להכילו, ותחושת חוסר שליטה. להבנתה, הניסיון להכריע חד משמעית אם היה או לא היה, קשור לחוויות אלה של חוסר שליטה וחוסר אונים. מעין ניסיון "לקחת את הסדר לידיים" ולהביע עמדה נחרצת בדיוק במקום בו עצם האפשרות לנחרצות נלקחה.

העמדה האלטרנטיבית אותה ביקשה זליגמן להציע ביחס לסבל נשענת על השקפתו של עמנואל לוינס האומר : "ככל שאני נענה (לאחר הסובל) כך אני נושא ביותר אחריות. שכן ככל שאני מתקרב אל האחר, הסבל שלו מציב בפני דרישה בלתי מוגבלת ובו בזמן מציב אותי במגע עם הבלתי מוגבל" (2004). האחריות, לשיטתה של זליגמן, מתבטאת באפשרות להכיר בעצם חווית הבלתי נסבל. היכולת להכיר בבלבול, בחוסר האונים, בפחד ובתחושת אוזלת היד – בינינו לבין עצמנו ואף אל מול מטופלינו – מאפשרת חוויה של וולידציה, אישור לחווית המציאות של המטופל. הניסיון להכריע חד משמעית אם היה או לא היה, הדגישה זליגמן, אינו מאפשר למטפל לעשות את הדבר החשוב ביותר: להקשיב ולהיות שם עבור המטופל על מנת שניתן יהיה לחשוב את הבלתי נחשב.

בהתבססה על ניתוחיה המרגשים של דונה אורנג' – פסיכואנליטיקאית אינטרסוביקטיבית הבוחנת את העמדה הפסיכואנליטית אל מול סבל האחר בהשראת לוינס וגדאמר – מדברת זליגמן על המעבר החיוני מ"הרמנויטיקה של חשד" ל"הרמנויטיקה של אמון". בהרמנויטיקה של חשד הכוונה היא לאותה עמדה של הפסיכואנליטיקאי כבלש שהוזכרה בסקירה הראשונה, היינו למפגש עם המטופל מתוך עמדה בסיסית של הטלת ספק. עולה בדעתי דוגמא משעשעת לנציג של גישה זו בתרבות הפופולארית: ד"ר האוס, הרופא האנטיפת והכריזמטי מהסדרה הקרויה על שמו, טען בווריאציות שונות לכל אורך הסדרה שלו ש - "I don't ask why patients lie, I just assume they all do" – אני לא שואל למה מטופלים משקרים, אני פשוט מניח שזה מה שהם כולם עושים.

בהרמנויטיקה של אמון הכוונה היא לעמדה של נכונות לקשב, פתיחות לשונה ולחדש. זוהי העמדה אותה מבקשת אורנג' לקדם, מתוך ההשקפה שאם נסמוך על מטופלינו, נהיה גם יותר זמינים רגשית עבורם. כל דיווח של המטופל יתקבל קודם כל כניסיון לתקשר ולהעביר את האמת האישית, ובקשה לעדות למציאות הנפשית. זליגמן הדגישה שעמדת האמון דורשת מהמטפל לא רק לפגוש את דברי המטופל, אלא להניח לדברי המטופל להשפיע עליו מתוך ויתור על שליטה וחיפוש הדבר אותו ניתן ללמוד ולקבל.

עמדת החשד מציבה את המטפל כ"כל יודע", המסוגל לחלץ את האמת הלא מודעת מתוך הגבב של דיבור המטופל. מעבר לכך שיש בעמדה זו התנשאות שעשויה להיות קאונטר-פרודוקטיבית, יש בה גם אמונה מובלעת ביכולת המטפל לדעת את נפש המטופל. עמדת האמון יוצאת מנקודת הנחה שהאחר הוא תמיד מעבר ליכולת הידיעה ומבקשת לפגוש את המטופל מתוך אמון ולא לדרוש קודם כל את אמונו בנו כמטפלים יודעי כל.

את העמדה הטיפולית האלטרנטיבית שהיא מציעה מכנה אורנג' "receptivity" - בהיעדר מילה אחרת אתרגם זאת כ"פתיחות". זליגמן תיארה עמדה זו בדבריה כעמדת קבלה בסיסית אשר מתוכה מתקבלים גם דברים מעוררי חשד וחוסר אמון כבסיס לדיאלוג. "במקום לבחון את הפסיכופתולוגיה של המטופל", הדגישה זליגמן, "אנו צריכים להבין מה חוסם את החמלה שלנו כלפיו". כפי שמתאר זאת פיליפ ברומברג בכתיבתו אודות העבודה עם דיסוציאציה, עמדת המטפל במקרים אלה היא עמדה המאפשרת למטופל להשתמש בפנימיותו (של המטפל) כמו היתה שלו. מצבי עצמי דיסוציאטיביים נחווים על ידי המטפל, בה בעת שהם נותרים דחויים ומנותקים עבור המטופל.

נדמה לי שנקודת המבחן המאתגרת ביותר מצויה בדבריה של זליגמן כי "על המטפל לשמור על יכולת ההתבוננות שלו על המתרחש בתוכו, במטופלת, ובקשר, ולא רק לפעול מתוך התרחשויות פנימיות אלה וגם לא תוך התעלמות מהן. החוויה האישית של המטפל נהפכת לערוץ דרכו טווח רחב של חוויות עצמי של המטופל יכולות להיות נגישות מילולית". עבורי, זו הנקודה הקריטית אליה נדרשים גם דבריה של בנג'מין עמם פתחנו: מה קורה כאשר יכולת ההתבוננות של המטפל קורסת? מה קורה כאשר הערוץ מוצף? כשהשלישי שבאחד מתפורר? נדמה לי שגם על מאבקו של פראגר להכריע בין היה או לא היה ניתן לחשוב לא רק כביטוי לקושי עקרוני עם אובדן שליטה, אלא גם כביטוי למאמצים (לא יעילים במיוחד) לשחזר יכולת התבוננות חיונית הולכת ומתפוררת. כולנו יודעים כמה חשוב לקיים את יכולת ההתבוננות על החוויה הפנימית ועל המתרחש בקשר הטיפולי ובמטופל, אך כולנו גם יודעים – אני מאמינה – שיכולת זו עשויה להיעלם לפרקים, כאשר החוויה המיידית "חוטפת" אותנו לאזורים המערפלים את יכולתנו לחשוב. ביון כינה זאת התקפות על חיבורים, ובראייה אינטרסוביקטיבית נראה זאת פחות כמתקפה ויותר כתקשורת של חווית הפירוק עצמה, שמטפל ומטופל נאבקים להעניק לה צורה ומובן.

אך כאמור, שאלות אלו נדרשות לחכות, כיוון שדבריה של זליגמן כוונו מראשיתם להבנת עמדת המטופלת, תוך הותרת עמדת המטפל להרצאתה של נווה. הניסוח של עקרונות מנחים עבור המטפל שימש את זליגמן פחות כדי לדון בפראגר ויותר כדי לאפשר את הניסיון להקשיב לגברת A מתוך אמון מאוחר, על אף עמדת החשד הבסיסית שדרכה תוארה על ידי פראגר.

בהרצאתה, ביקשה זליגמן להעניק לגברת A את הקשב מתוך עמדת אמון שכה חסר היה בקריאת תיאורו של פראגר. היא פתחה בלהדגיש שחייה של גברת A היו עמוסים ברצף של טראומות שליוו אותה מגיל צעיר וכללו ניצול, דיכוי, אימה, חוסר ודאות, הזנחה, אובדנים וחשיפה למציאויות קשות להכלה. את הקשר של גברת A עם אמה תיארה כקשר שאופיין בפולשנות והכחשת הנפרדות שערערו על עצם חווית העצמי והביטחון בבוחן המציאות. האיום המתמיד שהאם תדחה או תנטוש הוביל את גברת A לשעבוד עצמי מתמשך לרצונותיה והלכי רוחה של אמה. ההזדהות עם התוקפן כעקרון מארגן, הסבירה זליגמן, עודדה את דחייתו של כל חלק של העצמי ומצב של העצמי שאינו עולה בקנה אחד עם צרכי הזולת המשמעותי.

זליגמן התייחסה לחלום של גברת A שפראגר מכנה "חלום הסכין המבורכת":

בחלום אישה כלשהי רוצה להרוג את גברת A ומנסה לעשות זאת בדרכים שונות ומשונות, אך גברת A מצליחה לשלוט בסכין כך שהאישה אינה יכולה להרוג אותה. בדברה על החלום סיכמה גברת A שלדעתה זהו חלום משמעותי ושעולה בדעתה המילה "מבורכת", אך היא איננה יודעת מה עשתה לסכין. בעוד פראגר פירש את החלום כמבטא, איך לא, את המשאלה להיפטר מרגשות מיניים לא רצויים, זליגמן ביקשה להראות כיצד החלום מעניק ביטוי לשימוש בחשיבה מאגית ושליטה אומניפוטנטית המאפיינים את דרכי התמודדותם של ילדים החווים את עולמם כפרוץ ומסוכן. היא ציינה שבצד התייחסות אל האם כאל התוקפן המנסה לפלוש ולהרוג את העצמי הנפרד, הרי שבעקבות חשיבתו של בולאס אודות פגיעת גילוי העריות אפשר גם לראות את הסכין כגילום האב החודר לתחומה של הילדה ולתחום השייך לחיבור עם האם – תחום האינטימיות הגופנית הטרום אדיפלית שבין אם לבתה. מרגע שהחלום נחשב בקונטקסט של טראומה, אפשר לפרש את הסכין כסכין הדיסוציאציה – הברכה היא ברכת היכולת לחתוך מצבי עצמי מהחוויה באופן אומניפוטנטי וכך להימלט מהכחדה. הכאב והפגיעה אינה יכולים לגעת כשהם מנותקים וחלקים שלמים של החוויה ושל העצמי יכולים להיוותר בלתי נגישים ובלתי מזיקים.

פירוש החלום שהציעה זליגמן היווה הזדמנות טובה לדמיין מחדש את האנליזה בגברת A כאשר היא מוסטת משפת הדחף והלא מודע לשפת הטראומה והדיסוציאציה.

בעיניי, לא היה צורך להכריע האם התוקפן הוא האם או האב, כיוון שבשפת החלום והדיסוציאציה, החלק המתקיף הוא קודם כל חלק עצמי של גברת A, אותו חלק המזדהה עם התוקפן או התוקפנים של חייה ומבקש להכחיד את זו אשר משתפת פעולה עם האנליזה. יתכן שפירוש ברוח זו היה יכול לספק לפראגר הבנה אחרת של דיווחיה של גברת A על החרדה בה היא מצויה לפני פגישותיהם, חרדה מפני חלק רצחני בתוכה שתוקף אותה על שהיא משתפת פעולה עם האנליזה. כמו כן, היה יכול להיפתח פתח למגע עם החלקים הרצחניים שבגברת A, שהפעילו אולי, בין השאר, את החלקים הקורבניים בפראגר.

בהמשך דבריה הסבירה זליגמן את משמעות המבנה הדיסוציאטיבי האופייני לנפגעי טראומה ממושכת ותיארה כיצד ניתן לחשוב על גברת A כמי שמתנהלת עם מבנה דיסוציאטיבי שכזה; היות שחלקים שלמים של חוויתה נותרו לא ידועים לה, חסרי מובן וחסרי צורה, התנהגותה היא הדרך הישירה ביותר שיש לגברת A לספר באמצעותה את חווייתה. ההזדהות שלה עם משאלותיו ונטיותיו של פראגר, הצייתנות שלה והקושי להתנגד לפירושים, החמצות או כשלים, הם הדרך הטובה ביותר ללמוד על סוג היחסים שניהלה עם הדמויות המשמעותיות בחייה. אלא שבמילותיה של זליגמן, פראגר "אינו מבין את שפת הרוך של מיס A, הוא אינו מבין שההתמסרות שלה אליו אינה הזמנה לשימוש בה לצרכי ההתפתחות האנליטית שלו, וכי ההתאמה שלה אליו הינה כפיה חיצונית על נפשה ואינה תואמת את צרכיה". החשש הוא שמרגע שאין מודעות לשחזורים הטראומטיים, המטפל מתפתה לעשות שימוש בצייתנות, שהיא עצמה תוצר של עמדה של המטופלת בה "נעשה בה שימוש", מבלי שיוכל להפיק מדינמיקה זו כל הבנה לכך שמתרחש בחדר הד לדינמיקה מוקדמת וכאובה.

לדברי זליגמן, "עוד הרבה לפני שמיס A שיתפה את האנליטיקאי שלה בחשש שלה שאביה פגע בה מינית בילדותה, היא העבירה לו את סיפור הטראומה באמצעות מצבי התודעה המבולבלים, התגובות הסומטיות ואי היכולת להשתמש בפסיכואנליזה... הם נכחו דרך שתיקות, עמימות, תחושות גוף, חוסר עקביות תפניות חדות בקשר הטיפולי... במקום לראות במצבים אלו תהליכים דיסוציאטיביים וחדירה של חומרי טראומה גולמיים, האנליטיקאי מפרש אותם, מתוך עמדה הרמנויטית של חשד, במונחים של התנגדות, תוקפנות, מניפולציה, תרמית, ו acting out... כך שלמרות שמיס A ניסתה לשתף את האנליטיקאי בעולמה הפנימי ובמה שנרשם בתוכה ונותר בלתי ידוע לה, הוא נמצא מסרב להיות העד שלה".

בעיניי, תיאוריה של זליגמן את כשליו ופספוסיו הכואבים של פראגר מעשירים את ההבנה של הסיטואציות הטיפוליות שנוצרו בינו לבין גברת A, ומלמדים רבות בהקשר של העבודה עם הטראומה המינית. עם זאת, יש בהם במידה מסוימת נקיטה של "הרמנויטיקה של חשד" ביחס לפראגר עצמו. בקריאת המאמר של פראגר (ובנכונותו להגיע לארץ ולדון במקרה בהמשך השנה) קשה לפספס עד כמה אכפת היה לו מגברת A ומהאנליזה ועד כמה ביקש בטובתה. זה אולי מה שעושה את הכשלים שלו למעט טראגיים. היות שכך, והיות שככלות הכל ולמרבה הצער לא התחנך על ברכי ג'ודי מסלר דיוויס (כמה שונים היו פני הדברים לו כך היה!), קשה לי להתייחס לכשליו כאל סירוב "להיות העד שלה". עמדת החשד ממנה הגיע היתה הגישה עליה התחנך ונדמה לי שנעשה לעצמנו את העבודה קלה אם נגיד שנבעה פשוט מסירוב שלו להיות עד לעולמה הפנימי של גברת A. לפי הבנתי, היתה זו דווקא מעורבותו הרגשית העמוקה של פראגר, הרצון שלו להציל את גברת A מאמה השתלטנית ולהעניק לה חיים אחרים, ההזדהות שלו עם הצייתנות שלה, עם הנתקים שלה, שעשו אותו מועד לשתף פעולה עם השחזורים של הטראומה ולהיות עיוור בדיוק באותם מקומות של פגיעה בהם היא עצמה עיוורת, ובהם היו עיוורים ביחס אליה. או במלים אחרות, ריחוק רגשי וסרבנות אינם בהכרח הגורמים היחידים לנפילותיהם הכואבות של מטפלים, אלא דווקא מעורבות רגשית עזה ונכונות.

כפי שפתחה זליגמן בתחילת דבריה, היכולת להתבונן על המתרחש בתוך חווית המטפל, ביחסים ואצל המטופל, היא הכרחית כאשר עוצמות כה עזות פועלות על הקשר, ודומה שלעתים נוצר מאבק בין האפשרות לשימור האינטימיות והמעורבות הרגשית לבין האפשרות להתבונן ולמשמע, כאילו היה האחד בא על חשבון השני.

בסיכום דבריה הציעה זליגמן את ההבנה החשובה שפנייתה של גברת A לטיפול, פחות משהיתה בקשה למטפל שיגיד לה את שאירע לה, היתה ביטוי למשאלה למטפל שייתן תוקף לחוויתה הפנימית. אותו תוקף שנגזל ממנה לאורך חייה. זליגמן הדגישה כי להבנתה, עמוק בתוכה ידעה גברת A את האמת של מה שאירע לה, אך היתה זקוקה לעד מתקף ומחובר שיאפשר לה לדעת את שהיא יודעת. למרבה הצער, פראגר לא התמסר למטופלת שלו ונלחם במקום זאת להיות הסוכן הבלעדי של הידיעה, במקום לטפח את הסוכנות העצמאית שלה. במובן זה, שיחזר פראגר עם גברת A את יחסיה עם אמה, על אף שזה היה בדיוק מה שנאבק שלא לעשות.

בהקשר זה, עולה בדעתי שכנראה שפסיכואנליזה ופסיכותרפיה דומות במידה רבה לסקי: כפי שלמדתי בדרך הקשה כשעליתי לראשונה על זוג מגלשים, אם לא רוצים להתנגש בעץ בעת שמחליקים על השלג, אין כל תועלת בלנעוץ בו מבטים – ככל שנועצים מבט במכשול, כך סביר יותר להניח שהמבט ינחה את הגוף המבועת בדיוק לאותו מפגש חזיתי ממנו מנסים להימנע...

לו היה פראגר אמון על העבודה עם אנאקטמנט, היה יודע שאם הוא מוצא את עצמו משנן "רק שלא אהיה כמו אמא שלה, רק שלא אהיה כמו אמא שלה", סביר להניח שבשלב כלשהו ימצא את עצמו נוהג בדיוק כמו אמא שלה. יותר מכך, בעבודה עם טראומה, ההתנגשות בעץ היא הכרחית וממילא- בלתי נמנעת; חייבים להיות כמו אמא שלה.

בתגובות להרצאתה של זליגמן עלו מספר קולות מעניינים שהותירו שאלות ומחשבות להמשך: המגיב הראשון (יתכן שהיתה זו מגיבה, אני לא זוכרת ולא רשמתי, אז עם המגיבה הסליחה) דיבר על כך שפעמים רבות יוצא שנפגעות תקיפה מינית מגלות את סודן כשיש חשש שמישהי נוספת תיפגע, והירהר ברעיון המרגש שהדאגה לזולת יכולה להיות כוח הנוגד את הדיסוציאציה המנתקת את הזיכרון.

המגיב השני הביע את תפיסתו שהמטפלים בטראומה מינית צריכים להיות כלי נטול אגו בשירות הטיפול, לבוא ממקום של צניעות עמוקה, פן תשתחזר עמדת הריצוי של המטופלות.

מגיבה נוספת דיברה על כך שההפרדה שיצרו נווה וזליגמן בין נקודת המבט של המטופלת לזו של המטפל משחזרת משהו מהנתק שנוצר בין מטפל למטופלת ומקשה על הזיהוי של אותו כוח שפעל על שניהם. לדעתה, על מנת להבין מה קרה בין פראגר לגברת A יש לבחון את מה שחיבר ביניהם, את המפגש בין חלקים דיסוציאטיביים שלא איפשר לפראגר להתבונן על הדברים מהצד.

שאלות נוספות שעלו נגעו למקום הרב שתפסה דמות האם באנליזה ועל המקום הרב שהיא תופסת גם בדיונים שלנו אודות האנליזה, לעומת המקום המצומצם יחסית שניתן לדמות האב.

בסכמה את הדברים לפני המעבר להרצאתה של נווה אמרה עפרה אשל שהנושאים העולים מהתגובות נוגעים בין השאר לתפקיד המטפל ולשאלה במה מדובר בעצם כשהמטפל מכניס את הדיסוציאציה לתוכו? עד כמה ניתן לחלוק את הסבל עם המטופל ומה מידת המוגבלות של העמדה הטיפולית עמה אנו נפגשים בעבודה עם סבל.

ההרצאה השניה, הרצאתה של גברת אורית נווה, פסיכולוגית קלינית מדריכה שעובדת, כאמור, ב"לטם" ביחד עם זליגמן, ביקשה להתמקד בזווית של המטפל.

נווה פתחה את דבריה בשיתוף בעומס המציף שחוותה בבואה לנסח את ההרצאה. האפשרות להשתהות על תחושותיה, איפשרה לה לזהות בתחושת ההצפה האישית שלה גם את המערבולות הרגשיות ששיערה שחוו בודאי גברת A ופראגר במהלך האנליזה שלהם.

בניסיון להתחבר לתחושותיו ולזווית הראיה של פראגר תיארה נווה את החוויה של האנליטיקאי שהאנליזה משתבשת לו במפתיע ושטיח היחסים האנליטיים נמשך תחת רגליו. מלחמתו של פראגר לשמר את האנליזה המוכרת לו, והמטופלת המוכרת לו, כנגד כל הסיכויים, היא גם המאבק כנגד אימת ההתפרקות שבלא מוכר. נווה תיארה כיצד חשדותיה של גברת A שעברה גילוי עריות והדינאמיקות המתוחות שנוצרו בינה לבין פראגר, דרשו מפראגר להתמודד עם תחושות חוסר וודאות וחוסר שליטה שהן חלק בלתי נמנע מהעבודה עם טראומה ועם חלקים דיסוציאטיביים של החוויה. לדעת נווה, הקושי של פראגר לשאת את העמימות המאיימת שבמצב דברים זה היה במידה רבה בשורש המאבק העיקש שלו בחשדותיה של גברת A בנוגע לעברה. כתוצאה מכך, הוא וגברת A מצאו עצמם לכודים ביחסי תוקף ומתקיף בהם כל אחד מהם חווה עצמו כקורבן של השני. נווה האירה ברגישות כיצד השורש ת.ק.פ מתגלגל באורח מרתק מהדרישה ל"תיקוף" ועד לחווית ה"ההתקפה". שאלת "היה או לא היה" והדרישה להכרעה הפכו לשדה קרב בו גברת A ופראגר חווים את הזולת כמתקיף ומשתלט על המיינד שלהם.

בנסותה להתחקות אחר הנקודה בה השתבשו היחסים הטיפוליים זיהתה נווה את החודשים שלאחר מות אמה של גברת A כמכריעים. העצב על מות האם וההתקרבות המהוססת אל האב היוו רקע דרמטי להתרחשויות בקשר הטיפולי. בהתחלה דומה היה שפראגר מלווה את גברת A ברגישות ואמפתיה, אך כשהתבררה לו החרדה בה היתה מצויה לפני פגישותיהם – חרדה שהפתיעה אותו מאוד – הוא הגיב בפרשנות במקום לברר עוד את טיב החרדה והציע קונפליקט סביב רגשות מיניים לא רצויים כמקור לתחושותיה. בתגובה, עלה בגברת A זכר חלום התינוקת, וכאן למעשה התחיל הקרע. נווה הציעה כי היה זה הצורך של פראגר "לדעת" - במקום להשתהות באי ההבנה ואי הידיעה - שמנע ממנו להיות קשוב יותר לגברת A וסגר אותו בפני היכולת להחזיק עמדה פחות בינארית של היה או לא היה. הלחץ שהפעילה עליו גברת A בדרישתה שיאשר את חשדותיה העצים את חווית המתקפה שלו, ואילו הנוקשות הממאנת שלו העצימה את המצוקה שלה. נווה תיארה יפה את היווצרותה של אותה דינמיקת תוקפן-קורבן שמתארת ג'סיקה בנג'מין, בה האווירה בקשר היא שיש מקום רק לאחד להתקיים כסובייקט. לדברי נווה, הפתרון של גברת A למבוי הסתום הזה היה לשוב ולוותר על ביטוי אותנטי של עצמה לטובת שימור הקשר, להיות זולתעצמי עבור המטפל שלה, לספק לו את האישור לו הוא זקוק, על חשבון תיקוף המציאות שלה. פראגר, שפירש את דרישתה של גברת A להכרה בגילוי העריות כמתקפה הרסנית על הקשר, התקשה לראות את חווית ההרסנות והפירוק הזו כביטוי לחוויה שליוותה את חייה של גברת A – שאם תנסה לתת ביטוי לאספקטים הפוגעניים שבקשרים שלה עם הוריה ואחיה יאבדו הקשרים כליל. בצטטה את דבריו של פראגר אודות גברת A כמי שמתקרבנת (עושה מעצמה קורבן) כדרך להתכחש לצורכי העצמי שלה ולכמיהותיה המיניות, השתאתה נווה מיכולתו של פראגר להיות כה מנותק רגשית מהמטופלת שלו. את הנתק הרגשי הזה תיארה נווה כחלק מבלבול שפות (בעקבות ביטויו של פרנצי) בו פראגר מדבר את שפת התשוקה וגברת A את שפת הרוך. בהעברה, אמרה נווה, פראגר הוא גם האב הכופה את צרכיו ורצונותיו וגם האם העיוורת המפרשת את המציאות של בתה במקומה.

לאורך הרצאתה של נווה ניכר היה שהיא עושה מאמצים לא מבוטלים למצוא חיבור לפראגר. לא במפתיע, פראגר העלה בה אי שקט והסתייגות עמוקה באופן בו נותר כה עיוור ומנוכר ביחס למצוקתה של גברת A. אני חושבת שאפשר להגיד שעבור כל מי שעבודה עם נפגעות תקיפה מינית היא עיסוק מרכזי עבורה, יש משהו בלתי נסבל בעמדה של פראגר – הוא נותן ביטוי לכל מה שאנחנו לא רוצים לשמוע ולהרגיש כשאנחנו מחוברים למציאות הטראומטית. בניסיונותיה להבין ולהתחבר העלתה נווה השערות שונות בדבר הסיבות לריחוק ולניכור של פראגר: קושי לשאת אי וודאות, ניסיון לשמור על שפיות, מאמץ להרחיק מעליו את הזוועה של גילוי העריות ומשאלה להפריד בין העיסוק הגורף בהתעללות בנשים וילדים - שאפיין את הסביבה החברתית והפוליטית של שנות השמונים בארצות הברית – לבין הפרטיקולאריות של המקרה המסוים של גברת A. אלא שלעתים נדמה היה לי שממש כשם פראגר תיאר את גברת A מתוך ריחוק, ובחן את התנהגותה כמו מבעד לזכוכית, כך גם נווה דיברה על פראגר מבעד למחיצה - סוקרת את התבטאויותיו, מנסה להבינו, אך רחוקה ממנו. זאת כמובן, בהבדל מהותי מאוד מפראגר, שכן נווה ניסתה והתאמצה – בשונה ממנו - להתחבר לאותו דבר שכה קשה להתחבר אליו. בעוד פראגר התבצר בעמדתו והתרחק מגברת A עוד ועוד, נווה התאמצה להרגיש את פראגר, לחוש את המצוקה שלו ולהתחבר אליו באמצעותה. המאמץ הראוי הזה שלה כמרצה הפך לדרך שלה להראות כיצד יש לפעול ומה נדרש ממטפל המוצא עצמו מסתייג עמוקות ממה שמעורר בו המטופל שלו. בדרכה, ניסתה להעניק לפראגר את מה שמנע מגברת A. ועם זאת, אני שואלת את עצמי מה היה קורה לו היתה מניחה לעצמה לדון בפראגר דווקא מהמקום של הזעם שהוא מעורר ולא רק לנסות להשהות את הזעם הזה לטובת המאמץ להבין אותו. אולי אם היה ניתן לדבר דווקא מתוך התחושות המתבקשות – איך זה שהוא כזה אטום? איך הוא לא רואה? כמה זה מזעזע שהוא נותר אינטלקטואלי כל כך מול דברים כואבים כל כך, וכמה זה מעורר אשמה ומיאוס בנו כמטפלים – היה אפשר להתחבר מחדש לערוץ הרגש ולחוש את פראגר. זה מה שעשתה נווה בפתח דבריה כשתיארה איך הרגישה מוצפת בבואה לנסח את ההרצאה ותיארה לעצמה שגם פראגר חש מוצף מול כל ההתרחשויות באנליזה של גברת A.

בסופו של דבר, לא קשה להבין את פראגר ואת הסיבות האפשריות לאיך שהתנהג, אך קשה מאוד להרגיש את פראגר ולהניח לעצמנו להתחבר לחוויה של היותנו מרוחקים באופן כה עמוק ממטופל שבמצוקה כה גדולה. מן הסתם, לא בשביל תחושות כאלה בחרנו במקצוע טיפולי.

בחלק האחרון של הרצאתה התעכבה נווה על נושא העמדה הטיפולית בעבודה עם טראומה ככלל, ודיברה על המחויבות האתית של המטפלים בנפגעי טראומה להקשיב בכל דרך ולהעניק הכרה לחווית המטופל. בביקורת על התפיסה הקלאסית של מושג הניטרליות ציינה שהניסיון הקליני מראה שמטופלים שעברו טראומה ממושכת אינם מגיבים באופן חיובי לעמדה מרוחקת ועמומה ואף עשויים לחוות אותה כמייצרת רה-טראומטיזציה. במקום זאת, ניתן לחשוב על הניטרליות כעמדה פנימית של המטפל המשמרת פתיחות ללא הטיה מוקדמת וללא שיפוטיות. במקרה הנוכחי היתה מתבטאת עמדה זו ביכולת לחקור את נושא גילוי העריות ללא בהלה וללא צורך בהכרעה. בפועל, אף שפראגר ראה בעמדותיו ביטוי למאמציו להישאר ניטרלי ואובייקטיבי, מסתמן שההיפך היה הנכון ופראגר היה כל דבר חוץ מניטרלי בניסיונותיו להפריך את חשדותיה של גברת A.

נווה תיארה בהרחבה מהי העמדה הטיפולית הנדרשת במקרה כדוגמת זה של גברת A; עמדה של קשב פתוח, נוכחות יציבה, אמפתיה מתעניינת, הכלה של חוסר וודאות ופתיחת מרחב לחלקים דיסוציאטיביים למצוא את ביטויים. היא הסבירה שחוסר יכולתו של פראגר לספק את העמדה הטיפולית שגברת A היתה זקוקה לה נבע מכוח הדיסוציאציה, משמע ההגנות המסיביות של ניתוק, פיצול והכחשה שפעלו בו כדי לדחות מעליו את התכנים הקשים, את תחושות חוסר האונים, חוסר ההבנה והזעם. מכוח הדיסוציאציה נוצר נתק בין מצבי העצמי השונים של פראגר והוא חווה את דאגתו הכנה למצוקתה של גברת A במנותק מהכוחנות שהפעיל עליה. החלקים הצייתנים שלו והחלקים האדוקים ביחס למדריך שלו ולפסיכואנליזה השתלטו על עמדתו הטיפולית הבסיסית ואיפשרו נתק מהחוויה הרגשית והתחושתית שעורר המפגש עם גברת A. נווה אף ציינה שהאופן בו כתוב הדיון התיאורטי של פראגר הוא התגלמות הדיסוציאציה כשלעצמו – פראגר מציג את הטיפול כאילו היה תואם בין הזיכרון והתפיסה שלו לזה של המטופלת שלו ויוצר נרטיב המכחיש את הפערים שהתקיימו בטיפול.

בסיכום דבריה אמרה נווה שכוחות דיסוציאטיביים פועלים בסופו של דבר על כולנו ואך טבעי שננסה להיאחז בידוע ולעטות שריון. עם זאת, הדגישה, האחריות עלינו כמטפלים להתגבר על הרתיעה ולהיפתח לאחר, לשוב ולהקשיב למתרחש בתוכנו ולמרחש אצל הזולת.

בתום ההרצאות נדמה היה שנאמר הרבה, נפתח הרבה וגם נותרו שאלות מרובות. עופרה אשל פתחה את הדיון במחשבות משלה והדגישה שאותה מעסיק תפקיד המטפל מול שאלת ההכרעה בין היה או לא היה. לדעתה, קשה לשים את שאלת ההכרעה לגמרי בצד כשמדובר בנושא של טראומה מינית, הנוגעת למציאות ממשית. עדות, אמרה, היא עדות למשהו שהיה, והשאלה אם היה או לא היה היא עבור המטופלת גם שאלה של שפיות מול הזיה. לא סתם הואשם שנדור פרנצי, מי שעסק בטראומה המינית באופן כה עמוק, באי שפיות. מול שאלותיה של אשל הדגישו גם נווה וגם זליגמן את החשיבות של תיקוף החוויה מול שמירת מרחב לחוסר הוודאות. המלים "תיקוף", "וודאות", "הכרעה" ו"עדות" שבו שוב ושוב ודומה היה שלרגעים ספורים כולנו נעים באזורי דמדומים אלה שבהם, כדברי אשל, גם מטפל וגם מטופל "דופקים את הראש בקיר". אזורים שבהם כבר לא ברור מה קרה ומה קורה, מה צריך לעשות ומה מקבל מקום - המציאות הפנימית או זו החיצונית, ומה ההבדל ביניהן. התגובות של הקהל בדיון היו מבולבלות ומקוטעות כל כך שמצאתי עצמי מתקשה להעבירן הנה.

ואולי חשוב להודות פשוט בדבר הזה: שעבודה עם טראומה היא עבודה עם המקום בו פנים וחוץ נקרעו והתערבבו. שבמקומות בהם הקו בין מציאות חיצונית לפנימית מיטשטש אנחנו נאלצים קצת (או הרבה) להשתגע. אולי עצם הופעת השאלה "היה או לא היה" היא עדות להשתגעות מסוימת שמתרחשת בחדר הטיפולים (ולהשתגעות מסוימת שהתרחשה/מתרחשת במציאות המטופל). ואולי – גם הדיון בכל זה מחייב השתגעות קלה.

אם נשוב אל ג'סיקה בנג'מין, שאיתה סיימתי את הסקירה הקודמת ועמה פתחתי גם את זו, אולי הניסיון להכריע, כאילו יש פה אפשרות לנקודת מבט אובייקטיבית ורציונלית, הוא הסימן לקריסה שכבר התרחשה, ניסיון למנות את העובדות בינינו לבינינו תוך התעלמות מהמתרחש במרחב האינטרסוביקטיבי שבו נשבר האמון בהכל – גם בקשר הטיפולי וגם במציאות. אין הכרעה, אין אובייקטיביות ואין ודאות כל עוד לא מבוססים מחדש האמון והמציאות הבסיסיים של חדר הטיפולים. הסוד, על פי בנג'מין, קשור לזאת – איך מתחברים מחדש למטופל מבלי לחוות זאת כשעבוד, כמחיקה עצמית וכניעה. בשיקום האחד שבשלישי, החיבור שבתוך הקשר, מצוי הסיכוי היחיד לשיקום השלישי באחד, יכולת ההתבוננות, העדות וההבנה המשותפת.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2013). השתגעות בחדר הטיפולים – מפגש הויניקופדיה השלישי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2921

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אנונימה עלמוניאנונימה עלמוני13/2/2013

מישהו צריך להעביר את המטפלים האנליטיים אנליזה. ולפרק להם את ההזדהות עם הזהות המקצועית של עצמם. אולי אז יחזרו להיות בני אדם וכבר לא יהיה צורך בתהיות הזויות כמו: 'איך קורה שמטפלים ניצבים מול מצוקה ממשית של מטופלים ולבם נעשה קהה?' לאנשים נורמלים שלא שוכחים רגישות אנושית מהי זה לא קורה!

אנונימה עלמוניאנונימה עלמוני13/2/2013

גם לי היה טיפול פסיכולוגי אנליטי שהרגיש אטום, כוחני וטראומטי. אני מקווה בכל ליבי שיבוא היום שאפשר יהיה להעמיד מטפלים לדין על הכשלים ו'טיפול' גרוע שלהם. שיפצו מטופלים אומללים על כל הסבל ועוגמת נפש לא הכרחיים שנגרמים בקליניקות. לא מקובל עליי שלמטופלים לא יהיה קול ממשי לצאת נגד האטימות והכוחניות הפסיכולוגיסטית הזאת!! איך נשאל שם במאמר: 'איך קורה שמטפלים ניצבים מול מצוקה ממשית של מטופלים ולבם נעשה קהה?' אני אסביר לכם איך זה קורה- כי אתם לא באמת שמים זין על רווחתם הנפשית של המטופלים שלכם. ככה זה קורה. הסמכות המקצועית עלתה לכם לראש ונדמה לכם שאתם יודעים יותר טוב ומבינים יותר טוב 'מה המטופל צריך' עד שבכלל לא מסוגלים להקשיב לאדם ביושב ממול, מתייסר בתוך תוכו ומדמם מרוב כאב נפשי. אתם משאירים צלקות בנפש של אנשים בלי בושה ובלי לתת שום דין וחשבון לאף אחד. לא מקובל עליי שמבחינה חוויתית כאלה זוועות יכולות להתעורר לחיים בקליניקה ובנפשו של המטופל- והמטפלים מצידם ישבו מנגד אדישים וימשיכו עם 'הטכניקות' ו'הפרקטיקות', יציבו גבולות כי הם 'אלוהים' ויתפלפלו עם חיטוטים בתיאוריות שלהם, כמו חבורה של אנשים שמשחקים בקקי מילולי בזמן שמטופלים אומללים כבר נחנקים מרוב סרחון........לא מקובל עליי!!! אבל שאתה חלש אין לך כח לשנות את הצורה שבה דברים מתנהלים. המטופלים הם החוליה החלשה במערכת היחסים הזאת שבין מטפל-מטופל, ללא ספק. זה גועל נפש! אתם לא מתקנים כלום. אתם כופים הסתגלות והשלמה עם הקיים בדרך של 'שבירת הרוח'. נמאס מכם, 'פסיכולוגים'- מדעני הפטרנליזם והצביעות החברתית.

צביאל רופאצביאל רופא12/2/2013

ככה סתם, פתאום הפסיכיאטר צועק על המטופל שלו?.
ב-37 שנות היותי סובל מהפרעה דו-קוטבית, נתקלתי לא פעם באנשי מקצוע שצעקו עלי בתוככי הקליניקה הפרטית שלהם במהלך השעה הטיפולית. גם נודע לי על עוד עשרות מקרים דומים להפליא מפי מתמודדים אחרים. עקרונית, זה עלול לקרות גם בעומק המחלקה הסגורה בכל אחד מבתי החולים הפסיכיאטרים.

וכאן עולות בדעתי כמה תמיהות לא פשוטות:
• מדוע הם עושים כך?
• האם הם מבקשים להטיל משמעת?
• או שמא מטרתם היא לגרום לזעזוע רגשי - מה שקרוי 'טיפול בשוק'?
• ואולי הם תקועים בתפיסתם בימי הביניים - שהחולה שלהם אינו 'אדם' שראוי לכבוד?
• ואולי בכלל אשתו של הנכבד עצבנה אותו באותו בוקר?
• הייתכן שזו פעולה מקצועית - התערבות, בלשון אנשי המקצוע - שמטרתה להשפיע על אישיותו של החולה המעוכב התפתחותית במטרה לגרום עוד קמעה להתבגרותה?
• ובהמשך, האם יש מצב שהפסיכיאטר מחפש להיפרד מהמטופל - לזרוק אותו מהטיפול - כי לפרידה יש סגולות מרפא עצומות על בעלי ארגון אישיות פסיכוטי?

בין 1994 ל- 1995 למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. כמובן לא סיימתי, אך שני מושגים מרכזיים שחזרו ונשנו מאות פעמים במהלך הלימודים נחרטו בזיכרוני: האחד הוא 'אהבת המטופל' והשני 'זה לא מקצועי'. הראשון נשמע ברור ומובן לכל אחד שהרי איך אפשר לטפל במישהו במסירות בלי לאהוב? השני התייחס והוזכר ביחס לכל מיני התנהגויות פסולות של מטפלים בזמן הטיפול. לדוגמה, מטפל שמרים את קולו וצועק על המטופל, זוהי נחשבה כמובן להתנהגות ממש לא מקצועית. או מטפל שהחליט להציץ מדי פעם בעיתון המונח לפניו במהלך הפגישה הטיפולית, גם כאן ברור לכל שזו לא התנהגות לא מקצועית.

אבל במהלך עשרות השנים שטופלתי נתקלתי בהתנהגויות של מטפלים מוכשרים ומנוסים ואהובים, שחרגו באופן ברור ובולט מהתוואי שאותו מלמדים בלימודי התואר הראשון. ואצלי, נערמו במהלך השנים קושיות רבות וקשות ולא היה לי פיתרון המניח את הדעת אפילו לאחת מהן.

כיום, נראה לי שמצב עניינים זה, בו מתקיים ניגוד בין מה שלימדו אותי לקראת תואר ראשון, לבין מה ראו עיניי ושמעו אוזניי בפועל, מתאים לאמרה העממית הידועה: 'לכל כלל יש יוצא מהכלל'. אלא שאל 'היוצאים מהכלל' האלה אני לא הגעתי במהלך לימודיי, כי הרי למדתי רק שנתיים לתואר הראשון, ותו לא.

בכל אופן הבנתי שלכל איש מקצוע חשובה דעתם של הקולגות שמסביבו עליו ועל עבודתו המקצועית.

במילים אחרות, אנשי מקצוע לא נוטים לבצע התערבויות אשר אינן מקובלות ואינן נהוגות במקצוע, אלא אם יש להן בכל זאת עגינה כלשהי (ורצוי מאוד שהעגינה תהיה מבוססת ועמוקה) בתיאוריות הטיפול לסוגיהן.

לכן, כמעט ללא יוצא מהכלל, אנשי מקצוע - הלומדים כל חייהם המקצועיים לשלוט בעצמם באופן מעורר הערכה - לא יפעלו מתוך אימפולסים ושליפות מהמותן פן יהיו מטרה לחיצי הביקורת של הקולגות שלהם ושמם ייפגע. ובוודאי לא מתוך רשלנות בוטה או מתוך רוע לב צרוף. ולו רק מפני שהם עלולים לשלם על כך מחיר כבד בקריירה שלהם מצד הקהילה המקצועית.

אלא אם כן: יש לחריגה 'מההתנהגות המקצועית' ו/או מההתנהגות האנושית המקובלת במקומותינו, הצדקה טיפולית ברורה (ברורה לאנשי המקצוע עצמם, כמובן).



צביאל רופאצביאל רופא12/2/2013

הרמנויטיקה של חשד, והפעם לשם שינוי מצד המטופלים. אשר בטיפולים הפסיכודינמיים עוברים במדינת ישראל אלפי התערבויות מזעזעות והזויות לחלוטין בעיני ההדיוטות. ולמטפלים מן הסתם יש חוק ברזל: 'מותר לחצות גבולות מוסר וחוק, רק אסור להיתפס'. כי המטרה מקדשת את האמצעים וכל המרבה הרי זה משובח (ע'י הקולגות ובייחוד אלו הבכירים).

והנה רק דוגמה אחת משמעותית, מתוך ספרי 'מישהו מטפל בך' 2003 להתערבות שנעשתה עלי בחדר הטיפול בשעת הטיפול, במטרה להגיע להיפרדות (המשימה הראשונה אליבא דקרנברג). זו סיטואציה אמיתית כי שארעה במציאות. השמות בדויים, הראל הוא צביאל.

'שמעתי שאתמול נתת הרצאה...'
הראל התנפח כתרנגול צעיר והתחיל לזהור באור יקרות. כהרגלו התפרץ: 'כן, היה מצוין, הם ממש אהבו אותי, למרות שאמרתי להם את כל האמת בפנים. הם העריכו את הכנות שלי. אנשים יודעים להעריך את מי שאומר להם את האמת. אם הפוליטיקאים היו מבינים את זה, הם היו מצליחים לסחוף המונים... אם לא הייתי חולה-נפש דפוק, הייתי מראה לציבור הישראלי... אולי עוד אראה לכולם...'
נורית האזהרה הבהבה בצבע אדום כדם. הוא היה מודע היטב להרגשת הגדלות שבלטה בדבריו - באינטונציה, במימיקה ובכל שפת הגוף. הידיעה לא יכלה לסייע בידיו הרבה. אישיות אינה משתנה רק מפני שאנו מזהים תופעות כלשהן בעצמנו. דרוש מכבש כבד יותר כדי לשנות ישות כה בסיסית וקבועה באדם.
מבטו נח לרגע על פניו של ד'ר גרוסמן. מעולם לא ראה הבעה כזו על פנים אלה. היה זה מבט נחוש ומרוכז של אדם העומד בפני התמודדות לא פשוטה.
בקול רך כקטיפה שתל ד'ר אברהם גרוסמן את ההתערבות הטיפולית:
'תגיד, הראל, אתה רוצה להיות כמו היטלר?!...'

אז, רבותיי המטפלים, ספרו לסבתא שאתם לוקים באופן כה בסיסי, מועדים בחשדות מהסוג הכי לא טיפולי והכי לא מקצועי. די, נמאס מסיפורי הכיסוי השקריים והשחוקים שלכם המעליבים לנו את האינטליגנציה השכם והערב. בואו ותנו לנו גרסה רעננה, שפויה ובייחוד מתקדמת ואמיצה יותר. נראה אתכם!








אנונימה עלמוניאנונימה עלמוני12/2/2013

והמטפלת לשעבר שלי גרמה לי להתחלחל ולהקיא (טוב נו, אני בולימית אז זה לא חוכמה). למה אתם מצטיינים כ'כ בלנתח אחרי טיפולים כושלים מה ואיך היה צריך והרבה פחות מצטיינים בלספק טיפול מטיב מלכתחילה?