פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

אשמה והאשמה בפסיכואנליזה, או – מי פגע בגברת A?

במפגש השני של סדרת מפגשי ה"ויניקופדיה" התדיינו ד"ר יעל דשא ופרופסור אלי זומר על תיאור המקרה שכתב פרופסור ג'פרי פרגר אודות הטיפול בגברת A. שילי ורדימון מתארת בסקירתה השניה את התהליך שעברו הנוכחים מעמדה מרוחקת יחסית של דיבור על הטראומה אל עמדה שנדרשת להתמודד עימה שוב ושוב מחדש.

כתבות שטח | 25/12/2012 | 6,676

תגיות:

 

אשמה והאשמה בפסיכואנליזה, או – מי פגע בגברת A?

 

מאת שילי ורדימון

 

סקירת המפגש השני בסדרת מפגשי "ויניקופדיה" מטעם מרכז ויניקוט. 23.11.2012, "בית אריאלה", תל אביב.

 

במפגש ה"ויניקופדיה" הקודם הונחו היסודות לסדרה של מפגשי מומחים ודיון תחת הכותרת "היה או לא היה", אשר מטרתם מחשבה אודות העבודה עם טראומה, דיסוציאציה וזיכרונות גילוי עריות, בהסתמך על חומר קליני. הקריאה המשותפת של תיאור המקרה שכתב פרופסור ג'פרי פראגר אודות הטיפול בגברת A הציבה את קהל משתתפי סדרת המפגשים אל מול הצמתים המורכבים והמסקרנים בהם העבודה עם טראומה פוגשת סוגיות של נפרדות מול אחדות, רגרסיה, עבר מול הווה ואמת מול חוויה, כאשר שאלת אמיתות הזיכרונות והתביעה לתיקוף מצד המטפל במרכז.

במפגש הנוכחי ניכר היטב המעבר מהעמדה הקשובה והמהורהרת שאפיינה את המפגש הראשון לעמדה המעורבת רגשית והסוערת שהופיעה עם תחילתם של הדיונים. חשתי כיצד השרוולים מופשלים וכולנו נדרכים לקראת הצלילה אל תוך המחוזות הקונפליקטואליים שעד עתה רק סומנו, ועכשיו הגיע הזמן לעסוק בהם באופן ישיר.

מבצע "עמוד ענן" אך זה הסתיים וגשם זלעפות הכה בחוץ – "היינו צריכים לשרוד את המלחמה, ועכשיו גם גשם סוחף", פתחה עופרה אשל טרם הציגהּ את המתדיינים: ד"ר יעל דשא ופרופסור אלי זומר. במידה מסוימת, אווירת קרבות שרתה סביב כבר מההתחלה; אווירה של מלחמות, של הישרדות, של פגיעה והחלמה. אני חושבת לעצמי שהעיסוק בטראומה מצית עמו כל פעם מחדש את הדריכות ואת הלמות הלב. כפי שאנו יודעים היטב, גם כקלינאים וגם כאזרחי מדינה למודת טראומות, כל נגיעה חושית או מחשבתית באזור הפגיעה היא טריגר להצפה מחודשת הנחווית כהתקפה כאן ועכשיו. אני מתרשמת שעצם ההחלטה לעסוק בעבודה עם טראומה מקרוב ולעומק נאלצת לקחת בחשבון שהמגע בפגיעה יעורר גם את רוחותיהם של קורבנות ותוקפים, את הדחף לתקוף ולברוח, להתגונן מפני כאבים שאף שכבר התרחשו, עודם פועמים. עבורי, הביא עמו המפגש הנוכחי את ראשית ההתמודדות של קהל המאזינים ושל המשתתפים עם זרמים תת קרקעיים פעילים אלה, אך פריצתם אל פני השטח נבנתה בהדרגה והיתה נוכחת יותר במעבר שבין ההרצאה הראשונה לשניה ובדיון המשותף.

בראשית המפגש, מסיחים את דעתנו מהפצעים הטריים שבמציאות החיצונית, התמקדנו בג'פרי פראגר ובגברת A, וצללנו אל הרצאתה של ד"ר יעל דשא. דשא, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית המתמחה בעבודה עם טראומה ועם פגיעה מינית, הציעה הרצאה מרתקת שכללה דוגמאות קליניות, דיון תיאורטי מפורט והתדיינות עם סצינות מתוך הסרט האיטלקי המצוין "אל תספרי", העוסק בהתעוררותם של זיכרונות גילוי עריות. את דבריה בחרה דשא לפתוח בציטוטים של מטופלת שלה, שורדת גילוי עריות, אשר תיארה בחדות ובכנות מטלטלת את הקושי האדיר לחיות עם הידיעה שאכן "היה" – שהפגיעה המינית מצד ההורה אכן התרחשה – ועל ההעדפה הממושכת למצוא סימוכין לכך ש"לא היה". החיים עם ידיעת הפגיעה, על האובדנים והנכות הכרוכים בה, כה קשים שלעתים קיימת העדפה אפילו לסברה שעצם השפיות פגומה, ושמדובר בטעות או הזיה. "חובתו של כל מטפל", סיכמה דשא את המסר שעלה מדברי המטופלת שלה, "ולו רק מחמת הספק, לאפשר זכות קיום לאפשרות שאכן היה". אמירה חריפה זו היתה המענה של דשא לספקותיו של פראגר בדבר אמיתות טענותיה של המטופלת שלו, גברת A. בעוד פראגר ראה בהיאחזותה של גברת A באפשרות שאביה פגע בה מינית הגנה נפשית מפני המיניות של עצמה, סוגי קירבה חדשים והפרת הצו האימהי הסימביוטי, הזכירה דשא שהאמונה שאביך פגע בך מינית אינה אמונה מגוננת מי יודע מה.

בהמשך ההרצאה שיתפה דשא את קהל המאזינים במסעה כמטפלת בנפגעות טראומה מינית וגלוי עריות, תוך שהיא מציבה במרכז את רעיון המטפלת כעדה וכנושאת עדות, רעיון שכשלעצמו ביטא עמדה נגדית לזו שמציע פראגר במאמרו. בהתייחסה למילה עדות ולהשקתה למלים כ"תיעוד" ו"דעת" שאלה דשא איזו מערכת יחסים נוצרת בטיפול בין אי הידיעה לבין העדות והתיעוד. העדות, הסבירה, היא עבורה פעולה ועמדה אקטיבית לאורך זמן; לא די בהקשבה, את העדות יש 'לשאת', יש עמה כובד ומאמץ. היות שההצפה הכרוכה בטראומה גוזלת מהאדם את היכולת להיות עד לאירוע בעת התרחשותו, הרסיסים הגולמיים של החוויה שאינה ניתנת לעיבוד נותרים מפוצלים ומנותקים, נעדרי סימבוליזציה, נטולי עד והכרה. כפי שמתארים זאת קתי קארות ודורי לאוב, הקשב לדיבורה של שורדת הטראומה הוא גם הקשב להתרחקות ולניכור מהחוויה, שהינם אינהרנטיים לעצם אפשרות ההישרדות. בעוד פראגר הביע מורת רוח אל מול ההבדל בין דיבורה השוטף של גברת A לבין הדלות, חוסר הקוהרנטיות והניכור שאפיינו את דיבורה אודות הטראומה המינית, הרי שדשא מזכירה שהזיכרון הטראומטי ושליפתו שונים בתכלית מהזיכרון הנרטיבי ושליפתו. בעוד הזיכרון הנרטיבי מאופיין ברצף, קוהרנטיות וחיבור למשמעות ולאסוציאציות, הזיכרון הטראומטי מפורר, קונקרטי ומנותק.

הנתק הופך למנגנון כה דומיננטי והחוויה כה בלתי נסבלת עבור נפגעי/ות גילוי העריות שנוצר פיצול אנכי באישיות המחלק לשני מצבי עצמי המתנהלים במקביל: האני של היום, המתנהל כאילו דבר לא קרה, והאני נפגע הטראומה שנותר מקובע בגיל הפגיעה. הנתק, האלם הפנימי וההכחשה מוחקים את החוויה מהתודעה ומהזהות, אך גם משמרים אותה קפואה.

אף שתיאור המנגנונים הדיסוציאטיביים הפועלים את פעולתם על נפגעי/ות הטראומה המינית וגילוי העריות שימש את דשא כדי להסביר את המורכבות והייחוד של סוג עבודה טיפולית זה, ואת טיבה של העדות הנדרשת בו, היה לתחושתי משהו עמוס ומעייף בחלק זה של ההרצאה. נדמה לי שהדיבור התיאורטי אודות טראומה מקבל לא פעם איכות שכזו, איכות מציפה ומערפלת, המקשה על הקליטה והעיבוד. הרי ממילא בנתקים עסקינן, אז על אחת כמה וכמה כאשר הדיבור גולש מעט אל האינטלקטואלי, משהו בדיבור כולו נעשה בקלות מנותק. עם זאת, דומה שדשא עצמה היתה ערה לסכנה זו ועשתה בחוכמה כאשר חיברה את הדיון התיאורטי לא רק לדוגמאות קליניות מעבודתה שלה אלא גם לצפייה בקטעי הסרט "אל תספרי" שהמחישו באופן חי ונוגע ללב את תיאוריה. הצפייה בקטעי הסרט היתה מרתקת ומחברת ברמה החושית: מעמדתנו הפאסיבית כמאזינים לרעיונות תיאורטיים גויסנו לפתע להתבונן, להקשיב, ולשים לב לפרטים לא צפויים.

לא אפרט רבות על הסרט, אך אציין שמהקטעים בהם צפינו ניתן היה להתרשם שהוא עשוי בחוכמה וברגישות. הסרט ליווה את גיבורתו (סבינה) בתהליך ההדרגתי והמטלטל של ההיזכרות בטראומות ילדותה, וזאת מבלי ליפול למלכודות של דרמטיות-יתר, מציצנות פורנוגרפית או קורבניות. יתרה מזאת, הוא אף הצליח ללכוד משהו מאיכותו של הזיכרון הטראומטי - הפלישה שלו אל תוך ההווה, הקונקרטיות, הפערים, החורים והערפל הפושים בו – ולעשות זאת באופן חי ומרתק.

השיבה אל ההרצאה לאחר הצפייה נדמתה לי עשירה יותר, כמו נטענו הרעיונות התיאורטיים במטען חושי, יצירתי וחוויתי. תחושה זו מעלה על הדעת את המחשבה אודות הכוח החיוני הטמון בכלים יצירתיים לשם מגע בחומר טראומטי, בין אם מדובר בהרצאות או בטיפול.

בהמשך דבריה התייחסה דשא לצורך המניע לדעת, לספר ולהישמע כדוחף את חיפושם של שורדי הטראומה באשר הם אחר עדים לחווייתם. לדבריה, כל עוד לא הופכת הטראומה לחומר האפשרי לעיבוד ואינטגרציה, היא "מסופרת" באמצעות פעולות, מעשים ושחזורים. במצב דברים זה עלולות התימות הטראומטיות להפוך לעקרון המארגן של החיים עצמם ואין כל דרך לארגן אותן ולאפשר להן להפוך לחלק מהעבר. באופן הבסיסי ביותר, היות שהפגיעה הטראומטית התרחשה בקונטקסט של יחסים, כל אפשרות להחלמה תתקיים רק בקונטקסט דומה של יחסים. בתוך מערכת היחסים הטיפולית יוכלו שחזורים ופעולות להיטען במשמעות, לקבל ייצוג ולהפוך את הטראומה המניעה אותם לנגישה וברת עיבוד. בתהליך שכזה תתבטא העדות שמציעה המטפלת בהיותה שותפה לעולם היחסים המופנם, בהיותה נוכחת, חווה ונוטלת אחריות, באופנים שלא התאפשרו בפגיעות המקור. הדגש בעדות מסוג זה אינו בהיות witness אלא ב withness (דשא הודתה לעפרה אשל על מינוח זה) – השיתוף שבחוויה הוא עיקר העניין. שיתוף זה אינו רק מנטלי, הוא חושי וגופני, אקטיבי וחווה, ומתבטא בשלל תחושות שגוף המטפלת יחווה כמו גם נפשה, בהשתתפה בעולם הפנימי הפגוע. דרך החוויה של השחזורים, של התחושות, של הפעולות והרגשות המתחלפים, יקבלו אט אט חלקי החוויה ייצוג ויותמרו מחומר המתוקשר בהזדהות השלכתית לחומר מדובר, מסופר, נחשב.

דשא תיארה בפירוט וביסודיות כיצד בטיפוליה בשורדי/ות טראומה מינית וגילוי עריות הומחזו פרדיגמות יחסים המשקפות את העולם הפנימי של הנפגעת. על פי המודל שניסחו דייויס ופרולי (1994) בספרן המופתי "Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse" פרדיגמות היחסים מורכבות מזוגות קומפלמנטריים של עמדות האופייניות לאזור הטראומה: כך, רגע אחד מצאה עצמה דשא בתפקיד האם הלא מעורבת אל מול מטופלת הניצבת בעמדת הילדה המוזנחת, ברגע הבא היתה דשא בתפקיד המצילה האומניפוטנטית של ילדה חסרת ישע, ולאחר מכן ניצבה חסרת אונים בעצמה אל מול עוצמת הטראומה התוקפת שהביאה עמה המטופלת לחדר. רגע הייתה היא התוקפן והמטופלת הקורבן, וברגע הבא התחלפו התפקידים. רגע היו מטופלותיה נוכחות ובוגרות, רגע דיברו כילדות קטנות, ורגע הפך קולן למתכתי ואוטומטי, בתיאור הדיסוציאטיבי של פרטי הפגיעה. גוף המטופלות הציג סוגים שונים של חולי ושל פגיעה עצמית, וכמטפלת-עדה ראתה זאת דשא מחובתה להגיב ולהתייחס לכל פצע, לכל פגיעה עצמית, ולפרש את המתקפה על הגוף השנוא והפגום שהפך למזוהה עם הפגיעה.

הסטינג האנליטי, כפי שמתאר זאת בולאס, הוא זירה מסוכנת על אף היותו גם מקלט ומרגוע. ההזמנה הטיפולית לקשר אינטימי נוגעת באזורים הטראומטיים של פיתוי ופגיעה. השתיקה של המטפלת מתפרשת כנטישה, כשמיטה, כהיעלמות. הספה נקשרת לאקט המיני, המבט – לחודרנות מחפצנת. הגוף נדרך כולו לכל אפשרות של קרבת יתר, תנועה לא צפויה.

תיאוריה המפורטים של דשא הרגישו לי לעתים כאילו היא מנסה בהרצאה אחת לתת צורה וביטוי לכל חווית הטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית כולה, חוויה שהיא כה מגוונת, ממושכת ומורכבת שנראה שאי אפשר לאסוף את כולה. אי אפשר, ועם זאת, יש רצון עז לעשות בדיוק את זה - להקיף את כולה ולאחוז במלים.

אני חושבת לעצמי עכשיו, בסכמי את דבריה של דשא, שאולי גם המטפלת בטראומה זקוקה לעדים. אולי הרצאה מקצועית היא לעתים גם בקשה לעדות מצד קהל השומעים; שיקשיבו, שיחוו, שיבינו את פניו הרבים של התהליך הטיפולי, באופן שיקל את הבדידות העמוסה שבה לעתים מוצאים עצמם המטפלים בגודש חוויתי זה. נראה לי שבדרכים המגוונות בהן פרשה דשא את החומר, היא אכן הצליחה לגעת בקהלה ולהעביר גרעינים עמוקים ממהות עבודתה הטיפולית החשובה, הרצינית והמרתקת. במקביל, אחד הרשמים החזקים ביותר שעברו אליי הוא עצם הגודש. כפי שניסחה זאת דשא עצמה באומרה "אני זו שחווה את הפרטים, אני מחסן הזיכרון" – בהקשר של היות המטפלת מופקדת על החומרים הדחויים – התפקיד הטיפולי שהיא באה לשתפנו בו קשור להכלה של חומר עמוס ביותר. כפי שאמרה בראשית דבריה, את העדות יש לשאת – יש עמה כובד והיא פעולה הכרוכה במאמץ. באופן הולם, גם חווית ההאזנה להרצאות בנושא טראומה היא חוויה תובענית, וזה מתקשר קצת לאווירת הקרבות אליה התייחסתי בפתח הסקירה.

המגע בחוויית הטראומה הוא כל כך מציף, וכרוך תמיד במידה כזו או אחרת של תחושת חוסר אונים, שגם אם אנו רק עדים לו, או רק שומעים אודותיו, משהו בחוויה הפנימית חווה זאת כהתקפה. יש משהו בעצם הדיבור אודות הטראומה שהוא מתקיף. היות שכך, נדמה שלא משנה כמה מתוחכמת ההאזנה שלנו, כמה אנו מודעים לעצמנו, הדיבור על טראומה תמיד מעורר בנו אשמה ותמיד מעורר את הצורך להאשים. חלק בתוכנו דורש לדעת, ומייד: מי התוקפן פה ומי הקורבן? למשמע ולסדר כדי לדעת כיצד להתגונן, ומפני מי. האשמה קשורה לחלק בתוכנו שמזדהה עם התוקפן. ההאשמה קשורה להתגוננות מפני האשמה ולצורך לתקוף אל מול הסכנה האפשרית, ולהשליט חוק וסדר. אם דיבורה של דשא הצליח רוב הזמן להתחבר לחוויית העבודה עם הטראומה המינית ולהתייחס לעבודתו של פראגר עם גברת A ממקום השואל שאלות פתוחות, מציב אלטרנטיבות, אך לא שופט, הרי שבהמשך המפגש שינינו כולנו את הטון. הצורך להאשים את פראגר על הכשלים והליקויים שבעבודתו, אף שעודן מדי פעם על ידי הומור, כמו הוצף אל פני השטח והחל לבעור בעצמותינו.

פרופ' אלי זומר, המתדיין השני של מפגש זה, פסיכולוג קליני בכיר ואחד המומחים המוכרים בארץ בתחום הטראומה והדיסוציאציה, בחר בעמדה שונה מאוד מזו שבחרה ד"ר יעל דשא. במקום לשאת הרצאה, העדיף זומר לגשת אל הטקסט של פראגר ולהציע לו קריאה מוערת – לבחור פסקאות מהטקסט ולצרף להן את הערותיו שלו. המטרה של קריאה זו היתה להראות הלכה למעשה שמה שפראגר עושה בכתיבתו הוא לבסס וודאות היכן שוודאות שכזו אינה קיימת, ושפראגר משיג את וודאותו באמצעות הבנה חלקית במקרה הטוב והתעלמות במקרה הרע מהחומר הקליני שהמפגש עם גברת A מזמן לו. יחד עם הבאת חלק מהערותיו של זומר, שהיו ברובן נכונות ומדויקות והציעו פרספקטיבה רלוונטית ומלומדת, חשוב לי לציין שמשהו בטון הכללי, באופן שבו דיבר זומר ובאופן בו הגיב הקהל, היה בו עניין כשלעצמו: היתה איזו התענגות משותפת שנוצרה מלצחוק קצת על פראגר, צוחקים ומשחררים חלק מהתוקפנות שהצטברה בפנים, לפחות אצל חלקנו, כלפי מי שיותר ויותר הצטייר כעיוור לאלמנטים כה מהותיים ממה שמתארים המתדיינים כלחם חוקה של העבודה עם טראומה. מתחת לצחוק ולביקורת האינטלקטואלית חשתי את הקול המתלהט שאיש לא העז להשמיע בפה מלא – פראגר הוא התוקפן, פראגר הוא האשם. מצד אחד, כל האי נחת המצטברת מסבלם של הקורבנות, מהקשב לכאבה של מיס A, מהכשלים המסורבלים של פראגר כמטפל, מנותבת אל הצורך הגובר להאשים, להכריע שפראגר עשה עבודה מזופתת. מהצד השני, כפי שאני מאמינה שהיה ברור לכולנו, אם נוקיע את פראגר, אם נגיד שנכשל כישלון חרוץ וכל דרך עבודתו מוטעית ו"נסגור את הבאסטה", נפספס את ההזדמנות להישיר מבט אל הפראגר שבתוכנו; לאבחן לעומק את הכוחות הפועלים על כל מטפל להיכנע לספקות מכרסמים ולמשחקי כוח ושחזורים לא מודעים המשתלטים על חדר הטיפולים. מתוך הבנה מושכלת זו – וגם סתם מתוך כללי נימוס והתנהלות מוסכמים – לא זכורים לי רבים שאמרו בפה מלא אמירה מבטלת וחד משמעית ביחס לפראגר. עם זאת, לא נראה לי שהיה מישהו באולם שלא חש את העונג המיוחד שליווה את דבריו של זומר מהאפשרות לתקוף את פראגר במסווה של דיון מלומד.

ראשית פתח זומר בכותרת מאמרו של פראגר - "להנכיח את העבר: פסיכואנליזה והסוציולוגיה של זכירה שגויה" – והעיר בצדק שמרגע שהמינוח "זכירה שגויה" מופיע בכותרת המאמר, ברור לכל שפראגר הכריע הכרעה חותכת שטענותיה של גברת A נטולות כל עיגון במציאות. אין כאן כל קונפליקט מצד הכותב. ביחס לכך אמר זומר שלפי מיטב הבנתו העיסוק בהכרעה האם דבר מה "היה או לא היה" איננו תחום עיסוקה של הפסיכואנליזה כי אם מומחיותו של בית המשפט, הנשען על איסוף ראיות לצורך הכרעה עקרונית. "כדי שאיש מהמקצוע שלנו יקבע דבר שכזה", הסביר זומר, "הוא נדרש לאימות בלתי תלוי שיפריך את טענות המטופלת. התעניינתי מה יביא [פראגר] להוכיח את עמדתו. איך הוא יודע את מה שהוא יודע?". רטוריקה מסתקרנת זו של זומר היתה פתיחה להפרכה שיטתית שביצע בטקסט בהדגימו כיצד טענותיו של פראגר לוקות בחסר ואינן מצדיקות את הוודאות בה הוא נוקט:

בהקריאו פיסקה בה מתאר פראגר את הפתעתו כששמע מגברת A על חשדותיה שעברה גילוי עריות, הטעים ואמר זומר שהוא עצמו "הוכרע דווקא מגודש העדויות לפגיעה". בהמשיכו אל תיאור הרקע ממנו מגיעה גברת A, המשפחה הנוצרית-פונדמנטליסטית, אמה האדוקה ואביה האלכוהוליסט, הסביר שצדקנות דתית, על הטאבואים והעכבות ביחס לדחפים הכרוכים בה, יכולה לעודד את ההכחשה וההסתרה של תופעות כגילוי עריות. נוכחותו הלא יציבה של האב בחיי גברת A, הדחייה שדחתה האם את האב והאלכוהוליזם כגורם המערער את יכולת השליטה העצמית הם גורמי סיכון ברורים נוספים. בהראותו מתוך תיאורו של פראגר כיצד עולה האם כמי שמעודדת תרבות סוד והסתרה ביחס לאב, וכיצד כאשר האחים הגדולים עזבו את הבית נותרה גברת A חשופה יותר ובודדה יותר, ביקש זומר להראות שאף אם לאיש מאתנו אין דרך לדעת מה התרחש או לא התרחש בין גברת A לאביה, הרי שניתן להשתמש באותו תיאור שמספק פראגר כראיה לכך שלא היו דברים מעולם, גם כראיה לכך שהיו גם היו.

אחר עבר זומר על תיאוריו של פראגר פיסקה אחר פיסקה, והראה בסרקזם מאופק עד כמה מופרך היה מצד פראגר להיות מופתע מאפשרות הפגיעה המינית בילדותה של גברת A ועד כמה בלתי מבוססת ודאותו ביחס להיות הזיכרונות זיכרונות שווא. הסרקזם המאופק הפך לרגעים מאופק פחות, כמו למשל כאשר התייחס זומר לדבריו של פראגר בתארו את מרבית מערכות היחסים של גברת A כמאכזבות ואת המוטיבציה שלו שמערכת היחסים הטיפולית תציע משהו חדש ומיטיב ולא תוסיף על אכזבות העבר – על כך הגיב זומר באמירה בסגנון "באמת תודה שהוא לא רוצה שהיחסים האלה יהיו מאכזבים גם כן", ומייד הוסיף בהתנצלות (מלווה בחיוך ממזרי) שעליו להתאפק מלהגיד דברים אלה. קהל המאזינים צחקק יחד עמו ותחושת שותפות נוצרה סביב הסרקזם המשונן כלפי פראגר.

זומר המשיך להציע הערות והארות ביחס לתיאור היחסים הטיפוליים בין פראגר לגברת A, מדגיש את המימדים שפוספסו על ידי פראגר, כמו חוסר ההבנה שלו לקונוטציות המיניות שהשכיבה על הספה עשויה לעורר, וכמו הסקסואליזציה שיתכן שעבר הצורך הבסיסי של גברת A להיות נאהבת. התמקדותו בכשליו של פראגר כפי שהוא רואה אותם שירטטה את גברת A כמי שעשתה כל מאמץ להיות מובנת ומוחזקת על ידי האנליטיקאי שלה ואת פראגר את מי שפספס פעם אחר פעם: "היא מתארת ברהיטות את השינוי בחוויית הזהות תחת תנאי טראומה שאי אפשר לברוח ממנה, אך המטפל אינו מתעניין בזה... הוא בשלו. לא מתעניין מה משמעויות החלום, מה האפשרויות הנוספות... הוא משוכנע בצדקת דרכו הפרשנית ומופתע אחר כך שהיא מתמרדת". בין לבין, תרם זומר מהידע הרחב שלו בתחום ודיבר על מאפייניהם השונים של הסימפטומים הפוסט טראומטיים וכיצד הם מאירים את תיאור הדברים שמציע פראגר. כשהקריא פיסקה בה פראגר מציין את תמיכת המדריך שלו בדרך הפרשנית בה בחר, קרא זומר בהומור עולץ "כסת"ח!", וזכה שוב לצחקוקי הקהל.

זומר הדגיש שפראגר הציב את צרכיו ואת סולם הערכים שלו במרכז הטיפול, על חשבון גברת A. לדבריו (של זומר), פראגר התייחס לסימפטומים הפוסט טראומטיים כהפרעה לפסיכואנליזה ונהג בהם בזלזול ובהתנשאות. לקולות החברתיים שבהם מצאה גברת A משען לחשדותיה – קולות שעודדו את ההיזכרות בטראומות מיניות שהוכחשו והודחקו – התייחס פראגר כאל "פסיכולוגיה פופולארית" ו"חוכמה עממית", והציב בכך את הפסיכואנליזה "שלו" כעליונה ביחס אליהם. בשלב זה של הדברים, כשנראה היה שרשימת הכשלים של פראגר אותה הציע זומר הופכת במפתיע להפניית אצבע מאשימה כלפי עמדה פסיכואנליטית מתנשאת ומנותקת, מיהרה עופרה אשל להעיר שמדובר בפסיכואנליזה של פראגר, לא בפסיכואנליזה ככלל. לרגע, היתה בכך תזכורת לכך שאותה חדווה קלילה בה נהנינו לצחוק קצת על חשבון פראגר, יכולה להתנקם בכולנו. תזכורת לכך שפראגר אינו לבד על דוכן הנאשמים – למעשה, אף שכיף לשכוח זאת, כולנו קצת שם איתו.

על כן, לא מפתיע היה שבתום דבריו של זומר הוסיפה אשל ואמרה "אני שמחה שיעל דיברה קודם, כי היא מייצגת פסיכואנליזה אחרת". התחושה שהפסיכואנליזה עצמה – ועמה כולנו – הפכה לפתע לנאשמת, היתה בלתי נעימה.

כאמור, היה משהו באופן בו נשא זומר את דבריו שגרם להסרת הכפפות. האשמה (בכל זאת, איך שלא נסובב את זה, פסיכואנליטיקאי עשה את כל זה, מישהו שחונך על ברכי אותה מחשבה – נגיד – שעל ברכיה חונכנו גם אנחנו), ההאשמה (הוא פספס בגדול, הוא פעל על פי פסיכואנליזה שאנחנו לא מזדהים איתה), ומשחקי הכוחות הסמויים והגלויים, צפו ועלו לפני השטח. המחשבה שהתעוררה בי ביתר שאת אל מול כל זאת היתה המחשבה בדבר הדחף העמוק למצוא אשמים שמעורר העיסוק בטראומה. נדמה לי לא פעם שזו אחת הסיבות שמטופלים ומטפלים חוששים להיכנס ל"שם". אנחנו יודעים מראש שלא נוכל לשאת את כל הסבל הזה, את כל חוסר האונים, מבלי להאשים מישהו בכל הרע. אנחנו יודעים שלהאשים גורם אחד בכל הרע זה תמיד עיוות מסוים, אבל אנחנו גם יודעים שברגע שנחוש את כל התחושות הללו – נתקשה לעצור בעד עצמנו.

בפתח הדיון עם הקהל שאלה עופרה אשל שאלה משלה ותהתה כיצד ניתן להבין את ה"הפי אנד" שבו מסתיים הטיפול, לאור ניתוחו של זומר על פיו מצטייר הטיפול כ"גרוע". זומר ענה שבדרכו, פראגר שמר על גברת A מפרימה נפשית והתמוטטות ועודד את ההגנות הדיסוציאטיביות שלה. הוא הוסיף שיתכן גם שיש בכך עדות למוטיבציה הפנימית האדירה של גברת A לבסס את האמונה ש"לא היה". הפרשנות שמציע פראגר היא בסופו של דבר נוחה יותר עבורה, כי היא מציעה הסבר רציונאלי השולל את האפשרות שנפגעה מינית על ידי אביה. זומר ציין שמה שחסר בעניין זה הוא מעקב לאורך זמן שיוכל לספק אינדיקציה עד כמה האופן בו הסתיים הטיפול באמת משקף שיפור תפקודי ורווחה של דברת A.

כשסיים זומר את דבריו נשמעה הערה מהקהל "חתונה היא לא בהכרח הפי אנד!" וכולם צחקו.

נכון, חשוב לזכור שחתונה – על אף מה שהוליווד מלמדת אותנו בעיקשות – אינה בהכרח הפי אנד. לעתים אף רחוק מכך. מדהים עד כמה התרגלנו בכתיבה הפסיכואנליטית לאמץ סיומים הוליוודיים קלישאתיים כדי לספק איזו ראיה ממשית לכך שהטיפול המתואר הסתיים בטוב. מאידך, נדמה לי גם שהצורך לדבר במושגים של "הפי אנד" קשור בשפה הקוטבית השגורה והרחבה יותר של טוב-רע, נבל-צדיק, החביבה ככלל על אותם סרטים הוליוודיים. ניסיונה של אשל להזכיר שהטיפול מתואר כמסתיים בטוב על אף הביקורת החריפה של זומר היה איזכור לכך שאף שבאותו רגע הכל נראה רע ונורא בטיפול של פראגר בגברת A, אולי זו אינה כל התמונה. ואכן, אולי הטיפול לא היה רק "נורא" ואולי גם הפי אנד אינו בהכרח הפי אנד. הדברים לעולם אינם רק שחור-לבן, ומעניין היה לי לחשוב על דבריו של זומר ולתהות האם לא חלק נכבד מהטיפולים הנערכים – על אף שאיפותינו הנאצלות להגיע אל מעמקי הנפש ולייצר חיבורים במקום נתקים – מסתיימים בתחושת רווחה והטבה בדיוק מהסיבה שמציין זומר – כי הטיפול סיפק חיזוק והעצמה דווקא למנגנונים הדיסוציאטיביים אשר, בל נשכח, הינם מנגנונים אדפטיביים מאוד ביחס לסביבה.

הדיון הקצר שסיכם את המפגש התאפיין בעיניי במידה רבה בניסיון המשותף להעביר מיד ליד את תפוחי האדמה הלוהטים של אשמה והאשמה. מגיבה אחת ציינה שלפי דעתה יותר משפראגר תרם למטופלת שלו, היתה זו ההכרה שקיבלה מאביה שעשתה את ההבדל. מגיבה אחרת ביקשה להפנות את האצבע המאשימה לנמען אחר, אנונימי לחלוטין עבורנו, ועל כן נוח הרבה יותר כשעיר לעזאזל – המדריך. היא הזכירה כמה צייתן היה פראגר ביחס למדריך, ואת עובדת היותו עדיין בשלבי הכשרה, וייחסה את עמדתו המנותקת של פראגר לקו המנחה שהוביל המדריך הנעלם. מגיבה שלישית הציעה אמירה מעודדת אמפתיה ביחס לפראגר – אולי גם הוא חווה פגיעות כלשהן? אולי עמדתו הצייתנית והעיוורון שלו הם תוצר של שחזור טראומטי משלו?

הקו של האמפתיה ביחס לפראגר והאשמה על המתקפה המשותפת שניהלנו עליו התחזק כשמגיבים נוספים דיברו על הפיתוי "לצלוב" את פראגר ולהיכנע לאותו הלך רוח דתי קנאי שאיפיין אולי את בית הוריה של גברת A. אחד המגיבים ציין שנדמה אולי שאם נצלוב את פראגר נוכל להציל את המטופלת ממה שנעשה לה. מישהו אחר הציע שאולי עצם הנוכחות של פראגר, המעורבות הרגשית והאכפתיות הבסיסית, הן שעשו את האנליזה לטובה.

אט אט החלו המגיבים מתווכחים זה עם זה בשאלות מידת אשמתו של פראגר – חלק טענו ש"היה שם" בשבילה. חלק טענו שלא היה שם בכלל.

ד"ר דניאל לוי, שיהיה אחד המתדיינים במפגשים הבאים, ביקש להדגיש בתגובתו שהדיבור על התעללות מינית והפסינציה שהוא מעורר משכיחים מאתנו לעתים שקיימים סוגים נוספים של התעללות – אלימות פיזית והתעללות נפשית. לדבריו, מהחומר עולה באופן חד משמעי ההתעללות הנפשית שעברה המטופלת מצד אמה, ושצד זה של הדברים והשלכותיו כמו נותר מחוץ לדיבור. החשדות של גברת A שעברה פגיעה מינית עשויים גם להיות תולדה של האופן בו פראגר התעקש לתרגם את הדיבור שלה על פגיעה לדיבור על מיניות. הפגיעה המינית בהקשר זה היא תירגום לשפת המיניות של הפגיעה הנפשית.

אלא שאם דיבורו של לוי ביקש לפתוח את מחשבתנו המשותפת לכיוונים נוספים, לסוגי פגיעה נוספים ולמחשבה מעמיקה על התהליכים שנוצרו בטיפול, הרי שבאותם הרגעים, בעת שכולם סביב היו עסוקים בהאשמות ובניסיון לנקות מאשמה – מעגל של פעולה והתרתה – מה שנשמע בעיקר הוא שהנה אולי מצאנו אשמה נוספת שפספסנו – האמא! לאחר שיעל דשא הגיבה ואמרה שאכן היא מוצאת פעמים רבות תשתית של פגיעה ראשונית יותר, ביחסים הראשוניים, אצל מי שבהמשך עברו פגיעה מינית, באה תגובה נוספת מהקהל שמחתה על כך שזה תמיד "חייב להיגמר באמא" ושזה מכעיס. "שמים בצד את האב הפוגע".

אם סדרת המפגשים הזו היא תהליך מתמשך בו מתעוררים העמדות, התגובות, התחושות והשחזורים הקשורים במגע עם טראומה, הרי שהמפגש הנוכחי הצליח לעורר את הכוח האדיר האוחז בנו במגע עם הסבל וחוסר האונים – הדחף לתקוף והאשמה על כך, הבושה על התוקפן שבתוכנו והניסיון להשליכה החוצה, והצורך העצום להשיב את הסדר על כנו, למצוא מי אשם ומי נקי, כך שנוכל להניח לבלתי נסבל ולהותירו מאחורינו.

אין לי ספק שמה שחווינו כקבוצה היה רלוונטי מאוד לכוחות שפעלו על פראגר ועל גברת A. פראגר היה כל כך עסוק בלהאשים את אמה של גברת A בכך ששללה מבתה יכולת לאוטונומיה וזהות משלה, כל כך נחוש לא לשחזר עם גברת A קשר סימביוטי כדוגמת זה שהיה לה עם אמה ולהציע לה קשר טוב ומיטיב, שהיה עיוור לאופן בו הוא ממלא בעל כורחו בדיוק את אשר יגור מפניו – את עמדת האם השקועה כל כך באדיקותה ובעצמה שהיא מפספסת את בתה, מפקירה אותה וכופה עליה את שפתה שלה.

ממש בסיום התגובות ניתנה תזכורת לקו חשיבה זה בתגובה שאמרה "מה שהיה חסר לי הוא הדיבור על האנאקטמנט, איך הדיסוציאציה פוגשת דיסוציאציה, של מטפל ומטופל. מה שאנחנו עובדים איתו זה הכאן ועכשיו, והאמת של מה שקורה מתוך זה".

מרתק לראות כיצד הכאן ועכשיו של מפגש לימודי עשויים לפגוש בדרכם את ה"שם ואז" של הטיפול של פראגר בגברת A. מעניין יהיה לראות לאן ייקח המפגש הבא וכיצד נתמודד כקבוצה מתגבשת עם האשמות וההאשמות, ועם ניסיוננו המשותף לנוע מעבר לשפת ה- doer and done to שמתארת בנג'מין (2004) ושהטראומה כה מושכת אותנו אל פתחה.

 

מקורות

Benjamin, J. (2004), Beyond doer and done-to: an intersubjective view of thirdness. Psychoanal. Q., 63: 5-46.

Davies, J. M. & Frawley, M. G. (1994), Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. BasicBooks.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2012). אשמה והאשמה בפסיכואנליזה, או – מי פגע בגברת A?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2898

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.