הגוף הזה: של מיהו בכלל?
בעקבות פסיקת בית משפט בגרמניה אודות אי חוקיותה של ברית המילה
מאת ד"ר שלי רקובר
האם מה שעשה השיח הפוסט מודרניסטי למושג 'מין' (sex) מתרחש כעת גם עם המושג 'גוף' (body)? לאור הדיון הציבורי סביב שאלת ברית המילה, עושה רושם שכן. החלטה של בית משפט בקלן שבגרמניה בנוגע לחוסר חוקיות של ברית המילה ביילודים רכים, גורמת לרבים מאתנו (יהודים, אך לא רק) לעצור ולשאול האמנם יש משהו מן הטעם לפגם בנוהג עתיק זה, שרבים, רבים מאתנו ביצעו ומבצעים בעולליהם, בנוהל של 'טייס אוטומטי'. בעקבות כך התפרסמו כתבות ומאמרי דעה רבים בנושא (למשל ב"הארץ" ו"מעריב"). העובדה שדווקא הגרמנים הם ש'אחראים' להעלאתו על סדר היום של העיסוק בתקפותו המוסרית של מנהג זה, היא אך אירונית וסימבולית. ובכל זאת, לא ניתן לטפול את האשמה כולה על הגרמנים האנטישמיים, כמנהגנו האוטומטי. למען האמת, זוהי הזדמנות טובה (כמעט נדירה בהגמוניה האורתודוכסית השלטת בארצנו) לבחון סוגיה בעייתית עד-בעייתית-מאוד זו.
מאחר ואינני משפטנית, אין לי הכלים לבחון האם ברית מילה בגופו של תינוק בן שמונה ימים היא בבחינת "מעשה" המוגדר כמחדל ולפיכך בלתי חוקי על פי חוק חסרי הישע (כנראה שלא, אחרת לא היה מקום לפושעים אחרים בבתי הסוהר בארץ). גם בשורשי המנהג (שמקורו בעמים עתיקים, עוד טרם תקופת התנ"ך) לא נעסוק כאן. כפסיכולוגית החוקרת תהליכי גיבוש זהות, נוהג ברית המילה מעניין אותי יותר דווקא במסגרת הדיון בטענה כי הגוף הפיזי-ביולוגי – למרות שנתפס כאובייקט (או מרחב) פרטי ואישי לגמרי – הוא למעשה תוצר של הבניות חברתיות-תרבותיות.
התזה הזו מפותחת בספרו המומלץ של הסוציולוג אנתוני סינוט (The Body Social" (Synnott, Routledge, 1993". חלקי הגוף שלנו – ראש, שיער, עיניים, שפתיים, שדיים, אשכים, פין ופות – כל אלה ועוד אינם רק אברי גוף אלא מושגים עמוסי אסוציאציות, סמלים וערכים. החברה והתרבות הן שמעצבות ויוצרות את סך כול האיברים הללו לכלל 'גוף'. אותו הגוף אליו אנו מתייחסים כאל נחלתנו האישית, השמורה והפרטית ביותר. כשם נרדף ל'עצמי' שלנו.
הדיון בסוגיית חוקיות ברית המילה נוגע אם כן ברבדים רבים של קיומנו האנושי. אין זו שאלה משפטית או חברתית-תרבותית בלבד, אלא גם שאלה פסיכולוגית ממעלה ראשונה. עתה נשאלת השאלה כיצד ניישב מצד אחד את התייחסותנו לגופנו כאל מקדשנו הפרטי – מקדש אשר בחווייתנו הפנימית הוא שם נרדף להוויית העצמי שלנו ואשר בתקופה העכשווית אנו עסוקים בו יומם וליל, בעיצובו וחיטובו כמיטב גחמותינו וכביטוי אולטימטיבי להווייתנו האינדיווידואליסטית, הייחודית – בעוד שכפי שטוען סינוט, אין גופנו שלנו כלל, והוא למעשה כל כולו מעשה ידיה של התוויה והבניה חברתית-תרבותית. מזכיר את סוגיית המין לעומת מגדר? כבר אמרנו.
מן הסתם שאלת מוסריותה של ברית המילה עלתה במוחן של אימהות (ואולי גם אבות?) משחר קיומו של מנהג זה. אני מתקשה לחשוב על אישה שזה עתה ילדה ומתבקשת (נאלצת) למסור את עוללה הרך לידיו של מוהל זה או אחר (גם אם בעל תארים ברפואה מתקדמת), ושאלה זו לא תעלה במוחה. כך שהעיסוק בברית המילה, כן או לא, בוודאי אינו חדש. מה שכן מסתמן אולי כחדש בשיח כיום הוא מידת הלגיטימיות של המנהג. במילים אחרות, מה גובר על מה? ההבניות החברתיות-תרבותיות של 'הגוף החברתי', או זכותו של האינדיבידואל על גופו כאובייקט/אמצעי/מהות להגדרה עצמית? ברית מילה באדם בוגר שמתוך מודעות ורצון חפשי בחר לבצע זאת בגופו (בדומה לשאר ניתוחים אלקטיביים שאנשים כיום בוחרים לבצע בגופם) בוודאי לא תגרור שום דיון משפטי באשר לחוקיותה. היינו, הפקעת החופש (והזכות) להחליט באופן אינדיבידואלי על גופי (כמגדיר את 'עצמי'), היא שעומדת כאן על הפרק.
אך בדיוק בנקודה זו שווה לבחון את השאלות הבאות: אם ניתוחים/פרוצדורות אלקטיביות שאנשים בוגרים בוחרים לעשות בגופם הם דרכים לביטוי/עיצוב 'העצמי' שלהם, כפי שטעון בין השאר גם הפסיכואנליטיקן קרלו שטרנגר בספריו "העצמי כפרויקט עיצוב" (עם עובד, 2007) ו"אני, פרויקט מיתוג" (כנרת זמורה ביתן, 2010) – איך זה שכולם עושים את אותם הניתוחים והפרוצדורות? הרמת עפעפיים, ניפוח שפתיים, יישור האף, מתיחת עור הפנים, הגדלת/הקטנת שדיים, שאיבת שומן (בטן ירכיים, זרועות) ואפילו הצרת הנרתיק לאחר לידות הם רק חלק ממצעד הלהיטים הפלסטיים המופיעים באתר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית ואסתטית. לעומת זאת, מי שמע על ניתוחים ליצירת קמטי פנים או השתלת צברי שומן באזור המותניים או הירכיים? מכאן שגם כאשר אנו חשים כי קבלת ההחלטות שלנו באשר לפרוצדורות החודרניות שנבצע בגופנו היא חופשית, אין זה כך. זהו ללא ספק אחד הפרדוקסים של העידן הפוסט-פוסט מודרניסטי בו אנו חיים כיום. למרות ריבוי הקולות, הזרמים והאפשרויות, תהליכי הגלובליזציה והפיכתו של כדור הארץ החברתי ל"כפר אחד", גרמו לכך שמוצרים (ושירותים) ממותגים, המבטאים או מקושרים אסוציאטיבית לערכים מסוימים, הם משאת נפשם של רוב בני האדם, באשר הם. כך שלמשל, בכל העולם (כמעט) רזה, צעיר ועשיר הם סטטוסים נחשקים עד מאוד.
נשאלת השאלה, אם כן, האם קיים בכלל מצב (תיאורתי ככל שיהיה) בו גופנו יהיה באמת בבעלותנו ומה עשוי להיות אופן הקיום בו? ייתכן וקצה של תשובה מסַפק הדיון בשאלות של מגדר. מאחר והמגדר הנו כה בסיסי ומרכזי בהווייתו והגדרתו של כל אדם בחברה, הוא בבחינת 'ההולך לפני המחנה' ולכן מן הראשונים להיות מושפע מתמורות ושינויים בהבניות. במאמר מאיר עיניים תחת הכותרת "מה כל כך רע בבן שרוצה ללבוש שמלה?" (הניו-יורק טיימס, 8.8.2012, תרגום לעברית ב"הארץ"), מציפה רות פדאוור (Padawer) את הסוגייה של בנים שאינם מסכימים להיות מזוהים מגדרית, ויכולים למשל לרצות להתלבש בשמלות, לשחק ב'בארביות' ולהתנהג כבנות, ובזמנים אחרים להתלבש להתנהג ולשחק כבנים. הם אינם טרנסג'נדרים ואינם מעוניינים לשנות את מינם – הם פשוט לא מוכנים להיות מוגדרים מגדרית על פי מינם. אם ניקח בהשאלה את כותרת מאמרה של פדאוור מנושא המגדר לנושא הגוף, ניתן עתה יהיה לשאול: "מה כל כך רע ביהודי שאינו נימול?" האם יהדותו של אדם נקבעת אך ורק (או בכלל) על פי מצב איבר המין שלו? האם יהדות, כדת וכמסגרת מחשבה בעלת ערכים הומניסטיים, בהכרח סותרת את עקרון קדושת הגוף ושלמותו – או שמא נוהג ברית המילה הלכה למעשה אינו אלא פרשנות אחת צרה ומחמירה לנאמר בתורה לעומת אפשרויות אחרות (למשל, כביטוי מטאפורי לברית בין אדם לאלוהיו, שניתן ליישמו בדרכים אחרות)?
לסיום, גילוי נאות. שלושה ילדים יש לי. כולן בנות. סוגיית ברית המילה האופרטיבית נחסכה ממני, וטוב שכך, למען שלום הבית. אך העיסוק בסוגיה לפחות באופן תיאורטי ולו למספר שבועות (עד שנודע מין העובר) היה גם היה נחלתי. באותם שבועות, הפניתי קושיה זו לאלה שהכרתי והיו סביבי, חברים, סטודנטים, קולגות וכדומה. מה שהמם אותי בתשובותיהם לא היה תוכן הטיעונים, שנעו מן הדתי (ברית עם אלוהים), לתרבותי (ככה זה אצל היהודים) חברתי (מה יעשה במקלחת בצבא?), רפואי (יותר בריא) ועד לטיעון הריק (לא יודע, כי ככה כולם עושים), אלא דווקא מידת הוודאות. כולם כולל כולם היו משוכנעים שברית מילה יש לבצע, נקודה. אז אולי היום, בין השאר גם בזכות הגרמנים (סוף, סוף משהו לזכותם בהקשר היהודי) מידת הוודאות נסדקה. אולי היום נשים וגברים, הורים לילודים חדשים, יעמיקו בשאלת ברית המילה, יבחנו אותה בממדים נוספים ולא יקלו כל כך ראש בהטלת פגם בלתי הפיך בגופו של ילדם.
