פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

מאמרים

"לבי אומר לי": תחושות הגוף כקומוניקציה תוך-אישית אצל ויניקוט, ג'נדלין ושטיין

המאמר מתחקה אחר התייחסותם של שלושה תיאורטיקנים להיבט התחושתי-גופני של החוויה הסובייקטיבית כסוג של תקשורת תוך-אישית. אילו משמעויות נושאות תחושות הגוף וכיצד הן מפוענחות? מה חוסם את המגע עם החוויה המוחשת ומה מאפשר אותה? מהן ההשלכות של ניתוק מתחושות הגוף לעומת מגע עמהן? דונלד ו' ויניקוט, יוג'ין ג'נדלין ורות שטיין מציעים נקודות מבט שונות ועצמאיות על שאלות אלה, אך רעיונותיהם מתכתבים זה עם זה באופן מרתק.

מתפרסם מ 2/9/2012 | 16,486 צפיות

תגיות: | | | |

 

"לבי אומר לי"

תחושות הגוף כקומוניקציה תוך-אישית אצל ויניקוט, ג'נדלין ושטיין

מאת נורית ענבר-וייס

 

 

 

אפריל 1992, דרמסאלה, שלהי גיל ההתבגרות. שבועיים לפני החזרה הביתה מטיול ארוך בהודו, אני מתיידדת עם כריסטופר, סטודנט אמריקאי מברקלי. באחת משיחותינו, כריסטופר מספר לי בהתלהבות על גישת ההתמקדות ונותן לי לקרוא את ספרו של ג'נדלין "Focusing". אני מדפדפת בספר ללא ציפיות, חושבת לתומי שמדובר בעוד ספר לעזרה עצמית. בעקבות הקריאה אני מתרגלת לראשונה התמקדות. אני יושבת לבדי בישיבה מזרחית על המיטה בחדרי שבגסט-האוס ומביאה את תשומת לבי אל הגוף. על רקע החזרה המתקרבת הביתה, אני שואלת את עצמי איך הקשר עם הוריי מורגש כעת בגוף. אני מצפה לפגוש בתוכי תחושה של כעס, בטוחה למדי שזה הרגש הדומיננטי ביחסי אל ההורים, שהרי יש לי "בטן מלאה" על עניינים שונים שקדמו לנסיעתי, וגם על עניינים ישנים יותר. להפתעתי עולה תחושה שונה לחלוטין, תחושה של מועקה, מעין כיווץ, בקדמת הגרון. כשאני מנסה לתת שם לתחושה עולה המילה "כמיהה". אני משתהה, בודקת עם עצמי אם המילה "כמיהה" אמנם מתארת את התחושה, מחפשת לדייק את התיאור. כעת עולה הצירוף "כמיהה לאישור". כן, כמיהה לאישור, זה מה שזה. אישור עמוק של עצמיותי, אישור שאני בסדר כפי שאני, ולא מקור לכעס, אכזבה ודאגה. זהו רגע פוקח עיניים.

 

הקדמה

בעבודה הפנימית עם עצמי ובהמשך בעבודתי כמטפלת, נוכחתי עם השנים כי חקירת הפן הגופני של החוויה הסובייקטיבית היא לעתים קרובות כעין דרך מלך אל הלא מודע. ההקבלה המרומזת בין החוויה הגופנית לבין החלום אינה מקרית. בפרפרזה על המימרה התלמודית "חלום שלא נפתר הריהו כאגרת שלא נקראה" (בבלי, ברכות נ"ה) אפשר לומר כי תחושה גופנית שלא זכתה לתשומת לבנו היא סוג של מסר שלא הגיע ליעדו.

במאמר זה אני מבקשת להתחקות אחר התייחסותם של שלושה תיאורטיקנים להיבט התחושתי-גופני של החוויה הסובייקטיבית כנושא אינפורמציה חיונית על העולם הפנימי, ואפילו כסוג של תקשורת פנימית. דונלד ו' ויניקוט, יוג'ין ג'נדלין ורות שטיין מציעים נקודות מבט שונות ועצמאיות על נושא זה. הזיקות ביניהם אינן מובנות מאליהן ואיש מהם אינו מתייחס במכוּון לעבודתו של האחר, אך אני מצאתי את עצמי מרותקת לאופן שבו רעיונותיהם מתכתבים זה עם זה ומהדהדים זה את זה. בנוגע לכל אחד מהם אנסה להתייחס לנקודות הבאות: (1) כיצד מתוארת הפונקציה האינפורמטיבית של החוויה המוחשת; (2) מה מונע מאתנו להרגיש את חוויותינו במלואן, על ההיבט הגופני שלהן; מה משבש את קליטת האינפורמציה הטמונה בתחושות הגוף? (3) מה מאפשר את החיבור לחוויה הגופנית וקליטת האינפורמציה הטמונה בה? (4) מהן השלכות המגע עם החוויה הגופנית?

 

ויניקוט – העצמי האמיתי ותחושות הגוף

ויניקוט (1971-1896) אינו היחיד ואף לא הראשון בין התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים שעסק בהיבט הגופני של החוויה. מראשית ימיה של הפסיכואנליזה, תיאורטיקנים רבים התייחסו לתחושותיו הגופניות הגולמיות של התינוק כנקודת המוצא להתפתחות הסובייקטיביוּת שלו. עם זאת, רובם התמקדו בתכנים ובתהליכים של עולם הנפש ללא קשב מיוחד להיבטיו הגופניים. כתיבתו של ויניקוט היא נקודת פתיחה טבעית למאמר זה, בשל הערך המיוחד שהוא מייחס ליכולת להיות בקשר עם החוויה הגופנית, להרגיש ולהבין את תחושות הגוף, ובשל העיסוק הנרחב שלו בשאלה מה מאפשר ומה מפר את החיבור לחוויה הגופנית.

את ניצני השקפותיו של ויניקוט על הקשר בין הנפש לבין הגוף אפשר למצוא במאמרו "התפתחות רגשית פרימיטיבית" (2009/1945). במאמר זה ויניקוט מציע שלושה תהליכים התפתחותיים חיוניים המתרחשים בראשית החיים: אינטגרציה – חוויית התינוק את עצמו כישות אחת שלמה; פרסונליזציה – התפתחות התחושה שהעצמיות נמצאת בתוך הגוף; ורֵיאליזציה – היכולת להרגיש שהעולם הוא ממשי. אינטגרציה ופרסונליזציה מושגות בהדרגה בזכות שני סוגים של חוויות חוזרות ונשנות: התנסויות רגועות של התינוק בקבלת טיפול גופני מסור; וחוויות יצריות חריפות "שנוטות לאסוף את האישיות מבפנים". עיכוב או כשל בתהליכים אלה הם בסיס לפסיכופתולוגיה בהמשך החיים. דה-פרסונליזציה (ברמות שונות של חומרה, מתופעות שכיחות ועד לרמת הפסיכוזה) תתבטא בחוויית עצמי שאינה ממוקמת בתוך הגוף; בחוסר יכולת של האדם לחיות בתוך גופו שלו.

תפיסתו של ויניקוט את הגוף-נפש כיחידה אחדותית עוברת כחוט השני בעבודותיו. היא מקבלת מקום מרכזי במאמר "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכֶה-סומה" (2009/1949). במאמר זה, ויניקוט מתאר תהליך התפתחות פתולוגי שבו נוצר נתק בין הגוף לבין התפקוד המנטלי. ויניקוט מציין כי בראשית החיים הפסיכֶה והסומה אינן מובחנות זו מזו. הפסיכה היא "הפיתוח בדמיון של חלקים, תחושות ותפקודים סומטיים, כלומר, של החיוּת הפיזית". בהדרגה נכנסים היבטי הפסיכה והסומה ליחסי גומלין הדדיים, שיש להם תפקיד חיוני בהתפתחות התקינה: "בשלב מאוחר חוֹוה היחיד את הגוף החי, על מגבלותיו, ועל הפנים והחוץ שלו, כיוצר את גרעין העצמי המדַמיין".1 התפקוד המנטלי, או השכל, מתפתח כתגובה לכישלון סביבתי. כאשר הסביבה אינה מתאימה את עצמה באופן פעיל לצורכי התינוק, נוצרת הפרעה להמשכיות ההוויה, שהתינוק מתמודד אִתה באמצעות פעילות מנטלית. כאשר הכישלון הסביבתי מתרחש באופן הדרגתי, בהלימה להתפתחות היכולת של התינוק לשאתו, התפקוד המנטלי יתפתח באופן תקין. ואולם, סוגים מסוימים של כשל אימהי גורמים לפעילות יתר של התפקוד המנטלי, כאשר החשיבה נאלצת לתפוס את מקומה של הסביבה ולוקחת אחריות על הטיפול והדאגה לפסיכה-סומה. במצב פתולוגי זה נוצרת צמיחה אישית כוזבת, הקשר האינטימי בין הפסיכה לבין הגוף מופר, ומתפתחת "פסיכה-שכלית".

רעיונות אלה מפותחים באחד ממאמריו המשפיעים ביותר של ויניקוט, "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" (2009/1960). במאמר זה עוסק ויניקוט בהבחנה בין שני סוגים של הוויה: "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב". העצמי האמיתי הוא מעין גרעין פנימי המהווה בסיס לתחושות של אותנטיות, ממשות וחיוניות ולאפשרות לקיום ספונטני ויצירתי (יצירתיות במובן הויניקוטיאני, שמהווה את הבסיס לחיים בעלי משמעות). לעצמי הכוזב יש תפקיד הגנתי: להסתיר את העצמי האמיתי ולגונן עליו, לתווך בינו לבין דרישות העולם החיצוני. אדם שאישיותו מבוססת על עצמי כוזב חש זיוף, חוסר ממשות וחוסר תוחלת.

ויניקוט מזהה במידה רבה בין העצמי האמיתי לבין תחושות הגוף: "העצמי האמיתי בא מהחיוּת של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה [...] זה אומר למעשה סך כל החיוּת החושית-מוטורית". לעומת זאת, העצמי הכוזב מזוהה במידה רבה עם התפקוד המנטלי, ונוצר מתוך צורך לברוח מההוויה הפסיכוסומטית באמצעות השכל. השכל הופך לעתים קרובות למיקומו של העצמי הכוזב, "ואז מתפתח נתק בין פעילות אינטלקטואלית לבין קיום פסיכוסומטי". אילוסטרציה חזקה למצב זה של בריחה מהוויה הפסיכוסומטית כך שמסריו של הגוף אינם נשמעים, אפשר למצוא בשיר "Interior" מאת דורותי פרקר (1928):2

Her mind lives tidily, apart,

From cold and noise and pain,

And bolts the door against her heart,

Out wailing in the rain.

 

יצוין כי ויניקוט אינו מבטא העדפה לקיום בהוויה הפסיכוסומטית על פני הקיום השכלי, אלא כותב על הצורך באינטגרציה בין השניים, שבה יש לשכל תפקיד חשוב. בקצה הבריא של רצף היחסים האפשריים בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב, לעצמי הכוזב יש תפקיד פרגמטי חיוני המאפשר לאדם, בלשונו של ויניקוט, "לא לשאת את הלב על השרוול".3 כלומר, האדם חש ומכיר את רגשותיו, אך יכול להפעיל שיקול דעת באשר לחשיפתם ולביטויָים בהתנהגותו. מעט מאוחר יותר, במאמרו על "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי" (2009/1962) ויניקוט מתייחס לערכם של פירושים בטיפול ומוצא לנכון להבהיר כי: "גיוס התהליכים האינטלקטואליים הוא דבר רע רק אם אלה נעשים מנותקים [עוברים דיסוציאציה] באופן קיצוני מהקיום הפסיכוסומטי".

בהתחקות אחר מקורותיהם של העצמי האמיתי והכוזב, ויניקוט משרטט שני מסלולי התפתחות מנוגדים בהתפתחות העצמי. בקצה האחד מצויה האם הטובה דיה, אשר חשה את צורכי תינוקה ולכן מצליחה שוב ושוב לקדם את פני המחווה הספונטנית של התינוק ולהעניק לה משמעות. בקצה האחר מצויה האם שאינה מסוגלת לחוש את צורכי תינוקה ומחליפה את מחוותיו של התינוק "במחווה שלה עצמה המקבלת משמעות על ידי התנהגות מְרצה של התינוק". במאמר מאוחר יותר אודות "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" (1995/1967), ויניקוט שואל מה רואה התינוק כשהוא מסתכל בפניה של אמו, ומשיב כי בדרך כלל התינוק רואה שם את עצמו. כשהאם הטובה דיה מסתכלת בתינוקה, באופן טבעי מראֶה פניה משקף את מה שהיא רואה שם. פני האם הם ראי, וזה מה שמאפשר לתינוק לא לקחת את האם בחשבון, להיות ספונטני ופנוי לצרכיו שלו. אפשר אפוא לומר כי לפי ויניקוט, המחווה הספונטנית של התינוק – שהתינוק חוֹוה אותה מבפנים ואילו האם קולטת את ביטוייה החיצוניים באמצעות חושיה ובזכות המושקעוּת האימהית הראשונית שלה – היא בשלב ראשון קומוניקציה בין-אישית. היכולת של האם הטובה-דיה לפגוש את המחווה הספונטנית, להיענות לה, לשקף אותה ולהעניק לה משמעות באמצעות הבעת פניה, היא הבסיס להתפתחות יכולתו של התינוק להכיר, להבין ולקבל את עצמו. האם ממלאת תפקיד שיופנם בהדרגה ויהפוך לתפקוד פנימי, החש ומבין את המסרים הגופניים. (ויניקוט מדגיש שוב ושוב כי יכולתה של האם למלא את תפקידה היא טבעית, בשום אופן לא נשענת על כישורים אינטלקטואליים אלא קשורה, אם כבר, ליכולתה להיות בחיבור לגופה שלה). מכאן נגזר תפקיד האנליטיקאי כפי שויניקוט תופס אותו: "הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות" (שם).

בְּספר הדן בהרחבה ברעיונותיו של ויניקוט, יעקב מטרי מסכם כי לפי ויניקוט, בריאות נפשית נובעת מתוך בסיס "שבו המסרים החושיים והגופניים מוכרים, מובנים ומתקבלים קודם כל 'כפי שהם' על ידי היחיד ואמו כחווייתם המשותפת" (2005, עמ' 250). עם זאת, אפשר לומר כי הפונקציה המיידעת של החוויה המוחשת אינה מודגשת במיוחד בכתיבתו של ויניקוט, אלא בעיקר משתמעת ממנה. פונקציה זו מקבלת דגש רב יותר אצל ג'נדלין ושטיין, שכתיבתם תיסקר להלן.

 

ג'נדלין – גישת ההתמקדות

יוג'ין ג'נדלין (1926-), פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי ממוצא אוסטרי שהושפע רבות מקארל רוג'רס ומהזרם ההומניסטי בפסיכותרפיה, פיתח גישה המבוססת על הכרה במידע הטמון בתחושות הגוף ובאפקט התרפויטי שיש לתשומת הלב לרובד הגופני של החוויה. גישת ההתמקדות של ג'נדלין נותנת כלים לדיאלוג עם החוויה המוחשת ולאינטגרציה בין התהליכים הגופניים והמנטליים. במובן מסוים אפשר אפוא לראות בה יישום של תפיסתו של ויניקוט (שראל, 2011).

במחקר שערך עם עמיתיו באוניברסיטת שיקגו החל משנות השישים של המאה הקודמת, ג'נדלין גילה מאפיין המשותף למטופלים המפיקים תועלת מטיפוליהם, והוא יכולת להיות במגע עם מודעוּת גופנית פנימית מעורפלת ולעבוד אִתה באופן המביא לשינוי. מיומנות זו, שג'נדלין מכנה התמקדות, הייתה מלכתחילה טבעית ואינטואיטיבית עבור מטופלים אלה, ואילו האחרים לא למדו אותה במהלך הטיפול ונותרו תקועים, ללא שינוי במחשבותיהם ובתחושותיהם. ג'נדלין גמר אומר לפתח שיטה מובנית ושווה לכל נפש להוראת ההתמקדות. דרך זו מתוארת בספרו "התמקדות" (2001/1978), שזכה להצלחה רבה והפך לגישה הנלמדת וממשיכה להתפתח ברחבי העולם.

התמקדות היא תהליך של מגע ודיאלוג עם סוג מיוחד של מודעות גופנית פנימית שג'נדלין מכנה "תחושה מורגשת" (felt sense, שבאנגלית פירושה גם משמעות מורגשת). התחושה המורגשת היא דרכו של הגוף לחוש את משמעותה האישית של בעיה מסוימת, באופן עשיר ומורכב. באמצעות סדרה של צעדים ניתן לאפשר לתחושה להתהוות ("להזמין" את התחושה הגופנית בנוגע לנושא מסוים); לשהות עם התחושה – שהיא תמיד מעורפלת בראשיתה – ולהביא אותה לכלל מיקוד; ללמוד משהו רענן ובלתי צפוי, שהגוף יודע אך קודם לכן לא היה נגיש למודעות; וכתוצאה מכל אלה לחווֹת שינוי פיזי זעיר אך ממשי, שיש לו איכות של הקלה, שחרור או היפתחות, והוא מלוּוה בשינוי באופן שבו נתפסת הבעיה שהוצגה. שינוי זה מכונה מִפְנה מורגש (felt shift).

על מנת להתמקד יש לפנות מרחב, ליצור את התנאים החיצוניים המאפשרים להירגע ולהתרכז. אחר כך יש לבחור בעיה אישית ולהתמקם במרחק-מה ממנה (ג'נדלין מספק כאן דימוי שימושי: כדי להריח מרק אי אפשר לעמוד בחדר אחר, אך גם לא כדאי לטבול את האף במרק). יש להפנות את תשומת הלב לגוף ולנסות לבדוק כיצד הבעיה בכללותה מורגשת בגוף. כאשר מופיעה תחושה מורגשת מעורפלת, יש לחפש אחר צירוף מילים או דימוי כלשהו שילכדו את איכותה, ובעצם להניח להם לנבוע מהתחושה המורגשת עצמה (מאחר שהתחושה המורגשת היא חד-פעמית, גדולה ומורכבת בהרבה מכל רגש יחיד, לא ניתן לתאר את כולה בצורה ישירה במילים, בדומה, למשל, לקושי לתאר יצירה מוזיקלית). לאחר מכן יש לעבור הלוך ושוב בין התחושה המורגשת לבין המילה או הדימוי שעלו ולבדוק אם ההתאמה מדויקת, בדומה להתאמה של מפתח לחור המנעול, עד שיש תחושה שהתיאור המילולי תופס נכון את איכותה של התחושה המורגשת. בשלב הבא אפשר להציג לתחושה המורגשת שאלות על משמעותה (למשל, "מדוע עניין זה כה ____?") ולהמתין לקבלת תשובה, עד להופעתו של מִפְנה מורגש. לבסוף יש להשתהות לכמה דקות ולקבל "בצורה ידידותית" את כל מה שעלה בתהליך.

ג'נדלין מדמה את גופנו למחשב ביולוגי, אשר יכול לספק לנו כמות עצומה של מידע אודות עניין מסוים באמצעות חוויה גופנית אחת, שלמה ועשירה (להבדיל מאינספור מחשבות בודדות). כאשר אנו מתמקדים בתחושה המורגשת ומגלים את המידע החבוי בה, מתרחש המִפנה המורגש. לפי ג'נדלין, המִפנה המורגש נובע מכך שהידע שלא היה נגיש לנו קודם זמין עתה להכרה המודעת וניתן להשתמש בו לצורך פתרון הבעיה. סיבה נוספת למִפנה המורגש היא שעצם הגילוי משנה אותנו ואת התחושה המורגשת שלנו בנוגע לעניין שבו התמקדנו. אם כך, כל מהלך שלם של התמקדות הוא צעד קטן של התקדמות; כאשר מתמקדים שוב ושוב לאורך זמן אפשר לעשות כברת דרך של צמיחה נפשית.4

במאמר מאוחר יותר (Gendlin, 1993), ג'נדלין עוסק בהרחבה בשאלה כיצד ההתמקדות אפשרית מבחינה תיאורטית. ראשית הוא קובע כי הגוף חש כל סיטואציה בצורה ישירה, ולא בתיווך המחשבה. גופנו יודע טוב מאתנו ובאופן עשיר ומורכב יותר את הסיטואציה שבה הוא נתון. אפשר שהתחושה המורגשת לגבי עניין כלשהו עולה מתוך הלא-מודע, אך לטעמו של ג'נדלין זהו הסבר שאינו תורם להבהרת הנושא. שנית, ג'נדלין קובע כי הגוף יודע את הסיטואציה מבפנים בדומה לאופן שבו צמחים יודעים אותה: הצמח מצוי באינטראקציה עם הסביבה ומארגן את התהליכים של המשך התקיימותו בהתאם לאינפורמציה מבחוץ ומבפנים. הידע אודות הסיטואציה אפשרי משום שסיטואציה לעולם אינה עובדה חיצונית גרידא. "סיטואציה" היא אינטראקציה של האורגניזם (יהא זה צמח, בעל חיים או אדם) עם עובדה חיצונית בעלת משמעות לגבי המשך התקיימותו. שלישית, ג'נדלין טוען כי הגוף יכול לרמוז לנו מהו הצעד הבא הנכון עבורנו. ממש כפי שהגוף מאותת על הצעד הנכון הבא לשימור תהליכי החיים הבסיסיים (למשל כשאנו חשים צורך לשאוף שאיפה עמוקה), כך הגוף מסוגל לאינטגרציה מורכבת של מידע מבפנים ומבחוץ שבסופה רמז תחושתי, אפילו, למשל, בנוגע לפתרון הנכון לשאלה תיאורטית המעסיקה אותנו.

לצד טענותיו הפילוסופיות של ג'נדלין, מעניין לבחון את גישת ההתמקדות לאור תיאוריות על הבסיס הפיזיולוגי של החוויה המוחשת. חוקר האָפקטים סילבן טומקינס (1982, אצל שטיין, 1994) מציג תפיסה לפיה האָפקט הוא תגובה גופנית לפעילות מוחית. האָפקט בבסיסו הוא תגובה דפוסית ומתובנתת לשינוי בפעילות העצבית במוח, המתעוררת בו-זמנית במקומות רבים בגוף, משקפת ומגבירה את התגובה המוחית. מנגנון זה הופך התרחשות שראשיתה במוחנו לחוויה העוצמתית, הבלתי נשלטת (לפחות בחלקה) ובעלת הכוח המניע המכוּנָּה רגש. אם כן, המוח מגיב בדרכו לאירועים משמעותיים, פנימיים וחיצוניים. בגוף מתרחשים שינויים מקבילים המשקפים ומגבירים את התגובה המוחית, ואלה נחווים כרגשותינו. כך נוצרת שרשרת אינסופית של תגובות מוחיות וגופניות לתהליכים מנטליים וגופניים.

נדמה כי התיאוריה של טומקינס נותנת כיוון להסבר פיזיולוגי אפשרי של התופעות המרכזיות שמתאר ג'נדלין: המשמעות האישית של עניין מסוים האצורה בתחושה הגופנית הקשורה בו; היכולת "להזמין" את התחושה בנוגע לנושא מסוים כך שתופיע בגוף; חוויית התחושה ש"נפתחת" אלינו, מתמקדת ומתבהרת כאשר אנחנו מפנים אליה את תשומת לבנו; המִפְנה הגופני המורגש בעקבות ההתמקדות, שמביא אתו שינוי באופן בו נתפסת הבעיה שנחקרה. לאור ממצאיו של טומקינס, נראה שכל התופעות הללו עשויות להיות מובָנות כתגובות גופניות לתהליכים מנטליים ולהפך, בשלבים שונים של תהליך ההתמקדות.

לכאורה נראה כי התיאוריה של טומקינס סותרת את טענתו של ג'נדלין שלפיה הגוף חש את הסיטואציה ישירות, ללא תיווך של המחשבה. עם זאת, דומה שאפשר ליישב בין התיאוריות באמצעות הבחנה בין שני חלקים של המוח: הניאו-קורטקס, "המוח הקוגניטיבי" שבו מתרחשים החשיבה והדיבור; והמערכת הלימבית, "המוח הרגשי" הקדום יותר, שיש לו קשר הדוק עם הגוף ועם החוויה המוחשת. המוח הרגשי מפקח על פעולתם של תפקודים פיזיולוגיים חיוניים שבה בעת קובעים את אופי החוויה המוחשת: תפקוד הלב, לחץ הדם, ההורמונים, מערכת העיכול והמערכת החיסונית. הוא מגיב במהירות לגירויים פנימיים וחיצוניים, תגובות הטבועות בנו בגלל ערכן ההישרדותי (סרוואן-שרייבר, 2004). נראה כי המוח הרגשי הוא משכנן של התגובות המוחיות בתיאוריה של טומקינס, ואילו ג'נדלין עשוי בהחלט לראות בו חלק אינטגרלי ממנגנוני עיבוד המידע של הגוף.

אם לסטות עוד קצת מג'נדלין, הנוירו-פסיכיאטר סרוואן-שרייבר דן בהרחבה בהבחנה בין המוח הקוגניטיבי למוח הרגשי וטוען כי בריאות נפשית היא במידה רבה פונקציה של מידת ההרמוניה ושיתוף הפעולה ביניהם, הקובעים את מידת ההרמוניה הפנימית שנחוש, שהיא הבסיס לכל חוויה חיובית. טענה זו מהדהדת באופן מעניין את רעיונותיו של ויניקוט על חשיבות האינטגרציה בין הקיום הפסיכוסומטי לבין הפעילות האינטלקטואלית. טענה נוספת של סרוואן-שרייבר היא כי למוח הרגשי יש מנגנונים טבעיים לריפוי עצמי רגשי שיש לגלותם ולנצלם, בדומה למנגנוני ריפוי עצמי אחרים של הגוף (סרוואן-שרייבר, 2004). הצעה זו מזכירה את טענתו של ג'נדלין בדבר הגוף הרומז לנו על הצעד הנכון הבא, כפי שהוא מכוון אותנו להתנהגויות המשמרות את תהליכי החיים הבסיסיים.

 

רות שטיין – עקרונות הפעולה של האָפקטים

רות שטיין (2010-1947), פסיכואנליטיקאית ישראלית, עסקה רבות במקומם של האָפקטים בתיאוריה הפסיכואנליטית. היא כתבה עבודת דוקטורט שעובְּדה לספר וכן כמה מאמרים שבהם שרטטה את ההתפתחויות בתיאוריה הפסיכואנליטית בהמשגת האָפקטים ובהבנת דרך פעולתם, וכן ניסחה הבנות תיאורטיות חדשות משלה (שטיין 1993, 1994; Stein 1991, 1998).

בסקירה אודות השתלשלות מושג האָפקט בתיאוריה הפסיכואנליטית, שטיין (1993) מציינת כי ראשיתה של תורת האפקטים, "המאותתים על משמעותו של מצב מסוים לַמרגיש", בתיאוריית החרדה המאוחרת של פרויד מ-1926, שבה הכריז פרויד כי החרדה מאותתת על סכנה, ובכך מהווה מניע ותמריץ להפעלת מנגנוני ההגנה. בראשית הסקירה שטיין מבהירה: "אני משתמשת כאן במונח אָפקט לציון רגש על כל מרכיביו, הגופני, המוטורי, האקספרסיבי, החווייתי, ולעתים אשתמש במילה רגש כמילה נרדפת לאָפקט". בהגדרה זו אפשר מצד אחד לראות את ההכרה בתחושות הגוף כמרכיב או היבט חשוב של הרגשות, ומצד שני את היעדרה של תשומת לב מיוחדת לחוויה המוחשת. נראה כי העניין הוא יותר בחוויה הכללית המכונה אָפקט או רגש, ופחות בהבחנה בין מרכיביה השונים ובחקירת ההיבט הגופני שלה. ואמנם, גישה זו משותפת למרבית התיאורטיקנים שתרומותיהם נסקרות במאמרה של שטיין.

שטיין משתמשת אם כן במונח אָפקט כדי לתאר רגש על כל מרכיביו, וממעטת לעסוק בהבחנה בין המרכיב הגופני לבין המרכיבים האחרים. עם זאת, היא מאזכרת לאורך מאמריה את הבסיס הביולוגי של הרגשות, ובפרט את מרכזיות הביולוגיה כאשר מדובר ברגשות פשוטים, חזקים ו"פרימיטיביים" (התחושות הגולמיות של התינוק שמהוות בסיס לחיי הנפש שלו, הרבה לפני שיש להן תוכן מילולי ואפילו לפני שיש עצמי מובחן מהאובייקט; תגובות רגשיות מולדות לגירויים שמשמעותם אוניברסלית כגון מצבי סכנה; בהמשך החיים – התגובה הרגשית המיידית, לאירועים שונים, לפני תהליך של חשיבה ועידון של הרגש). כששטיין מתייחסת במאמריה לחוויה הרגשית, לרוב משתמע כי מה שקובע כמעט לגמרי את איכות החוויה ועוצמתה הוא המרכיב הגופני של הרגש.

אחת התרומות החשובות של שטיין היא ניסוחם של שני עקרונות-על בחיי הנפש. הראשון הוא עקרון השימוש באָפקטים כבחיישנים וכסמנים רגישים לקליטת מצבנו בעולם ("ובעיקר מצבנו בעולמנו הפנימי"). השני הוא עקרון ההימנעות מכאב נפשי. העיקרון הראשון מכונה "עקרון מלאות הקיום". זוהי השאיפה לדעת, לחיות את החיים בצורה מלאה, מדויקת ועשירה. העיקרון השני, "העיקרון הטיפולי הגרעיני", פועל על מנת להגן על האדם מכאב נפשי בלתי נסבל, ליצור התאמה והסתגלות בין הכוחות, המשאבים והמגבלות של האדם לבין המציאות. שני העקרונות האלה משורגים זה בזה ומקיימים מתח דיאלקטי עמוק ביניהם. שטיין ממשיכה וטוענת כי האישיות עצמה היא במובן מסוים התגבשות האיזון בין המידה בה האדם יכול להרשות לעצמו לדעת אמיתוֹת רגשיות, לקלוט התרחשויות בתוכו וסביבו ובכך לחיות את חייו בבהירות ובמלאות, לבין הגבול שמעבר לו מסתתרת סכנה נפשית לאותו אדם: "מנקודת המבט של האָפקטים, נוכל להכליל ולומר שהאישיות או האופי הם בגדר המכל, הווסת, של האָפקטים של האדם, סכום כל הדרכים התוך-נפשיות והבין-אישיות שבהן כל אדם שומר על חיים רגשיים מאוזנים עד כמה שהוא יכול" (1994). מעניין לעמוד על הדמיון בין המשגות אלה של שטיין אודות שני העקרונות בחיי הנפש והיחסים ביניהם, לבין רעיונותיו של ויניקוט על העצמי האמיתי והעצמי הכוזב, רעיונות שהיום נוטים לראות אותם כפשטניים ונאיביים מעט.

ההתפתחות הרגשית היא בין היתר תהליך של התפתחות היכולת לשאת אמיתות רגשיות, גם אם הן כואבות, בלי להיות מוכרעים על ידן. ככל שהצורך בהתגוננות מפני הידיעה פוחת, פעולתו של העיקרון השני נחלשת ופעולת העיקרון הראשון מתחזקת. שטיין מצביעה על מאפיין חשוב של הרגשות: מחד הם נותנים לנו מידע על העולם; מאידך, האיכויות שהרגשות מוצאים בעולם נקבעות גם על פי משאלותינו ואמונותינו הסובייקטיביות. בהתייחס לכך טוענת שטיין כי ככל שדרגת ההתפתחות הרגשית גבוהה יותר, כן אפשר לחוות את הרגשות כנובעים מהעצמי וכנגרמים על ידו. "למרות החוויה המיידית שלנו שרגשותינו נגרמים על ידי האובייקט, הזולת, למעשה הם נגרמים על-ידינו". ההבנה כי הזעם שלי כלפי הזולת הוא שלי ואין פירושו שהזולת "מעורר זעם", היא הישג התפתחותי. בעקבות הישג זה האדם מבין כי רגשותיו הם כלי בידיו להבנה עצמית. ההכרה במרכיב הסובייקטיבי של הרגשות מאפשרת את התפתחות היכולת לחקור את החוויה ולהבחין בין היבטים שונים שלה, ובכך היא מחזקת הן את בוחן המציאות הפנימית (ידיעת עצמי) והן את בוחן המציאות החיצונית.

שטיין מתייחסת למצבו הקיומי של האדם כמצב של פיצול בין העצמי החוֹוה חוויות רגשיות לבין העצמי המפתח את היכולת להתבונן עליהן, לפרש אותן, לייחס אותן לעצמי שלו, ואפילו לשנות אותן.5

במאמר מ-1998, שטיין מרחיבה בנוגע לשני העקרונות בחיי הנפש. כעת "עקרון מלאות הקיום" הופך ל'עקרון הארטיקולציה של האָפקט". נראה כי שינוי שם העיקרון משקף התפתחות בחשיבה של שטיין, שבמסגרתה פעולת העיקרון הראשון משרתת יותר מאשר את המלאות הקיומית. גם במאמר זה דנה שטיין באופן שבו השימוש בתחושות כחיישנים וסמנים לשם זיהוי והבנה של סיטואציות משמעותיות מבחינה אישית, מאפשר תפיסה חדה יותר של המציאות הפנימית והחיצונית, המובילה לחיים מלאים ועשירים יותר. נוסף על כך, שטיין עוסקת בצורך הרגשי בחקירה, הבנה והסמלה של החוויה המוחשת. שטיין מציינת כי ארטיקולציה ומתן משמעות מאפשרים טרנספורמציה של מצבי תחושה קשים שאינם מודעים או אינם ניתנים להבנה במידה מספקת, לתחושות נוחות ומוכרות יותר, בעלות משמעות מובנת וייצוג מילולי קומוניקטיבי שניתן כעת לקשר לזיכרונות ולארוג לתוך סיפור החיים האישי. שטיין מצטטת את מלאני קליין שכתבה כבר ב-1957 (בספרה "קנאה והכרת תודה") על "memories in feelings": חוויות טראומטיות מוקדמות אשר מורגשות על ידי התינוק בדרך פרימיטיבית ממה שהשפה יכולה להביע, מופיעות באנליזה כ"זיכרונות בתחושות", עוברות הבניה מחדש ונוצקות למילים בסיועו של האנליטיקאי. ככלל, האפקט התרפויטי של הבנת החוויה והסמלתה הוא אבן יסוד בחשיבה הפסיכואנליטית. הדגשת ההקלה בחוויה המוחשת רומזת כי מתן מילים לחוויה לא נעשה רק בשירות הרצון ללמוד דבר-מה חדש, אלא הוא צורך רגשי בפני עצמו. אם לחזור לדימוי האיגרת מפתיחת המאמר, אפשר לומר כי האיגרת עצמה זקוקה שיקראו בה.

מעניין לציין כי כששטיין מבקשת להדגים את עקרון הארטיקולציה של האָפקט, היא מביאה דוגמה גנרית ארוכה התואמת לפרטי פרטיה את תיאור תהליך ההתמקדות אצל ג'נדלין, ממש כאילו נלקחה מספרו. מאחר ששטיין אינה מאזכרת את ג'נדלין וייתכן שלא הייתה מודעת לעבודתו, אני מניחה כי שניהם פשוט הבחינו באותה תופעה. שטיין מתארת "סיטואציה מוכרת" שבה המטופל אומר דבר מה, עוצר, נסוג לתוך עצמו, פונה פנימה, מתרכז במה שהוא מרגיש, ואז מודיע כי מה שאמר זה עתה אינו מדויק. ניכר שהוא הִשווה זה עתה את מה שאמר לתחושה פנימית כלשהי, וגילה כי הדברים שאמר אינם מתארים את התחושה במדויק. מכאן מתחילה סדרה של צעדים שבהם המטופל נועץ עם התחושה הפנימית בניסיון למצוא לה תיאור מילולי מדויק, ובתוך כך התחושה משתנה בדרכים שלא ניתן היה לחזות אותן מראש. בסיטואציה כזו, כותבת שטיין (1998), הדבר שהמטופל מחפש הוא הידע שהאָפקט יכול לתת לנו. נראה כי דוגמה זו מתרחשת במרחב של חפיפה בין מושג האָפקט של שטיין ומושג התחושה המורגשת של ג'נדלין. זהו מפגש מעניין, בפרט על רקע העובדה שג'נדלין מסביר בפירוט כי התחושה המורגשת אינה רגש (Gendlin, 1996). השערה נוספת שעולה מתוך הדמיון הרב בין דוגמה זו לבין תיאור שלבי ההתמקדות אצל ג'נדלין, היא כי לתהליך החקירה הספונטני של החוויה המוחשת יש מאפיינים או שלבים משותפים שאפשר להצביע עליהם.

 

דיון

במאמר זה סקרתי את האופנים שבהם ויניקוט, ג'נדלין ושטיין התייחסו לחוויה המוחשת כסוג של קומוניקציה תוך-אישית. בחרתי להתמקד בעבודתם של שלושה תיאורטיקנים בלבד (עם סטיות מעטות לעבודות אחרות) דווקא בשל העושר הרב של כתיבה רלוונטית בתוך החשיבה הפסיכואנליטית ומחוץ לה, עושר שחלקו התגלה לי תוך כדי הכנת המאמר (תרומות רבות מוזכרות, בין היתר, בפרסומיה של שטיין).

לסיום אתאר שתי התפתחויות שחלו בהבנתי את החוויה המוחשת במהלך הכנת המאמר. נקודת המוצא הייתה העניין שלי בתחושות הגוף כמסרים תוך-אישיים. תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי עוברת – ממש כמו התיאוריה הפסיכואנליטית לאורך השנים – מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים, שבה יש תנועה בלתי פוסקת בין התוך-אישי והבין-אישי, והחוויה הגופנית-אָפקטיבית צריכה לעתים להיקלט ולהיות מעובדת על ידי הזולת דווקא, כשהתינוק (או המטופל) עדיין אינו מסוגל לטפל בה בכוחות עצמו. תנועה זו משתקפת כבר בתיאוריה של ויניקוט על "פני הראי של האם' כבסיס ליכולת של התינוק להכיר ולהבין את עצמו. דוגמאות נוספות לכך הן גלגוליהם של המושגים הזדהות השלכתית והכלה בתיאוריה הפסיכואנליטית (רויטמן, 1989; פרלוב, 2001). דוגמה אחרונה ועדכנית היא הצעתה של מיכל ריק, בעקבות תומס אוגדן, לראות בממד הגופני-חושי של ה-reverie של המטפל "מקום של רצפטיביות לחומרים נעדרי מנטליזציה המתקיימים אצל המטופל בצורת זיכרונות גופניים" שאינם נגישים למודעוּת. ריק מציינת כי היכולת של המטפל לעבד את תחושותיו הגולמיות, להגיע להרגשה ואז לחשיבה עליהן, יכולה להיות בעלת ערך רב לטיפול. היא קוראת להכליל את החוויה החושית הגולמית של המטפל כ"בת שוות זכויות" באזור העבודה האנליטית, וטובעת את הצירוף "קשב גופני מרחף", המתייחס לערוץ החושי-גופני בתוך הקשב המרחף של המטפל (ריק, 2012).

ההתפתחות השנייה היא שינוי בהבנתי את הערך הטמון במגע עם החוויה המוחשת. התחלתי בהכנת המאמר תוך התמקדות בממד האינפורמטיבי של תחושותינו ובצורך לפענחן. ואולם, עם הקריאה, הכתיבה וההרהור התגבשה אצלי הכרה דווקא בממד החוויתי של הדיאלוג עם החוויה המוחשת, ובערך הטמון בהשתהות שאינה ממהרת להבין ולפרש את תחושותינו. כאמור לעיל, ויניקוט ושטיין מדגישים את המגע עם הגוף המוחש כמקור לתחושות של אותנטיות, חיוניות, יצירתיות, עושר ומלאוּת קיומית. בדומה, תהליך ההתמקדות של ג'נדלין מתואר אצל שראל כהזמנה למשחק וליצירתיות במרחב הפוטנציאלי הויניקוטיאני: "מה שיקר לי במיוחד בהתמקדות הוא עצם תחושת הזרימה, עצם המפגש עם הנהר של החוויה, עם תחושת ההשתנות, עם חוויית ההיפתחות, עם המעברים מדבר לדבר ללא מאמץ" (שראל, בדפוס). ניסיוני האישי והקליני תומך מאד בהתבוננות זו. מעניין לציין כי התפתחות דומה חלה בחשיבה הפסיכואנליטית אודות החלום, אצל אוגדן ואחרים. בעוד שבעבר נתפס החלום בעיקר כטקסט אינפורמטיבי שיש לפענחו, בחשיבה העכשווית מושם דגש על האופנים שבהם החלום מאפשר למטופל להתוודע לחוויה הפנימית שלו ולחוות את עצמיותו באופנים חדשים ומגוּונים, דרך שהייה בעולם החוויה העשיר שמספק החלום והתחקות אחר שפתו הייחודית (לובינסקי, 2011).

באופן לא מתוכנן אני מסיימת את המאמר כפי שהתחלתי אותו, בהצבעה על הדמיון הרב בין החוויה המוחשת לבין החלום. שניהם תופעות בעלות ממד רגשי-חוויתי בולט שאינן נשלטות על ידי השכל ואינן מדברות בשפתו. בשל כך הן עשויות להיחוות כאילו אינן נובעות מהעצמי, אך עם ההתפתחות הרגשית אנו מכירים בהיותן ביטויים של חיי הנפש ומפתחים יכולת להתבונן בהן ולעבד אותן. החוויה המוחשת והחלום, שניהם כאחד פותחים פתח לעבודה נפשית משחקית של התוודעות לעולמנו הפנימי ואינטגרציה בין המודע ללא מודע, המקדמת בריאות וצמיחה נפשית.

 

 

 

^ 1. דומה שמדובר באותו היבט של העצמי, שמאוחר יותר בכתיבתו של ויניקוט יכונה "העצמי האמיתי".

^ 2. השיר מצוטט ע"י אסנת הראל במבוא למאמר "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה" של ויניקוט, באסופה "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" (ויניקוט, 2009).

^ 3. "wear one's heart on one's sleeve" – ביטוי באנגלית שמשמעו הפגנה ישירה של הרגשות.

4. הצמיחה הנפשית אף תבוא לעתים לידי ביטוי בשינוי גופני, "בפנים, ביציבה ובגוף כולו" (ג'נדלין, 2001/1978, עמ' 37).

5. עולות כאן שאלות מרתקות של דטרמיניזם לעומת חופש בחירה, שהיריעה קצרה מלפתח אותן בהרחבה: מאיפה צצה פתאום האפשרות להתערב בשרשרת הסיבתית של התגובות כפי שתוארה למשל אצל טומקינס? באיזה אופן "העצמי המתבונן" אינו כפוף לסיבתיות זו?

 

 

מקורות

ג'נדלין י', "התמקדות". הוצאת מרקם, 1978.

ויניקוט ד"ו (1945), "התפתחות רגשית פרימיטיבית" . בתוך "עצמי אמיתי, עצמי כוזב". הוצאת עם עובד, 2009.

----------- (1949), "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה" . בתוך "עצמי אמיתי, עצמי כוזב". הוצאת עם עובד, 2009.

----------- (1960), "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי מזויף" בתוך "עצמי אמיתי, עצמי כוזב". הוצאת עם עובד, 2009.

----------- (1962), "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי" בתוך "עצמי אמיתי, עצמי כוזב". הוצאת עם עובד, 2009.

----------- (1971), "תפקיד הראי של האם", בתוך "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד, 1995.

לובינסקי ד' (2011). לתפוס את החלום לפני התערבותו של השכל. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום רביעי ‏11 ‏יולי ‏2012, מאתר פסיכולוגיה עברית.

מטרי י', "בית לנפש: החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי". הוצאת מודן, 2005.

סרוואן-שרייבר ד', "ללא פרויד, ללא פרוזאק", הוצאת מטר, 2004.

פרלוב מ' (2011). החזקה והכלה – ומה ביניהן?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום רביעי ‏11 ‏יולי ‏2012, מאתר פסיכולוגיה עברית.

רויטמן מ' (1989). ‏הזדהות השלכתית - מפתח להבנת תהליכים בין אישיים וקבוצתיים, שיחות ג' (2).

ריק מ' (2012). הזמנה להרצאה במרכז ויניקוט בישראל, בנושא "גופניות המטפל כמצע לעבודת עומק אנליטית".

שטיין ר' (1993), חידושים בתורת האפקטים הפסיכואנליטית – צעדים לקראת אינטגרציה עם הקליניקה. שיחות, ח' (1).

שטיין ר' (1994), חידושים בתחום האפקטים: חלק ב' השלכות לתיאוריה ולפרקטיקה הפסיכואנליטית. שיחות, ט' (1).

שראל ד' (2011). פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום רביעי ‏11 ‏יולי ‏2012, מאתר פסיכולוגיה עברית.

שראל ד' (בדפוס). התמקדות כמשחק.

Gendlin, E.T. (1993). Three assertions about the body. The Folio, 12(1), 21-33. From www.focusing.org/gendlin

Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.

Stein R., Psychoanalytic Theories of Affect. London, Praeger, 1991.

Stein R., Two principles of Functioning of the Affects. American Journal of Psychoanalysis. 58:211-230. 1998.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ענבר-וייס, נ. (2012). "לבי אומר לי": תחושות הגוף כקומוניקציה תוך-אישית אצל ויניקוט, ג'נדלין ושטיין. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2828

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.