פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

אהבה ומיניות בזמננו: קריאה לאקאניאנית בסרט "בושה" (Shame)

התופעה של האלביתי (המאוים) ממוקמת על ידי פרויד בלב לבם של חיי האהבה והמיניות. לאקאן סיכם את ההופעה של ה"אלביתי" בשדה של חיי האהבה והמיניות באמצעות המשפט: "האלביתי הוא משהו שהיה עליו להישאר מוצנע וחזר והופיע". מאמר זה מנתח את הסרט "בושה" (Shame), שגיבורו מוצג כבעל "התמכרות למין", בעזרת התובנות של לאקאן ופרויד.

מתפרסם מ 7/5/2012 | 10,994 צפיות

תגיות: | | |

 

אין אהבה אנושית הראויה לשמה ללא קשר עם המועקה

אהבה ומיניות בזמננו: קריאה לאקאניאנית בסרט "בושה" (Shame)

מאת מרקו מאואס

 

קראה: אפרת אבן צור

 

"כאשר בשעות החמות של אחר צהריים אחד שוטטתי ברחובותיה הבלתי מוכרים והריקים של עיירה איטלקית קטנה, נקלעתי לסביבה שלא יכול היה להיות לי ספק ממושך באשר לאופייה. רק נשים מפורכסות ניתן היה לראות בחלונות הבתים הקטנים, ונחפזתי לעזוב את הרחוב הצר בפנייה הקרובה. אך אחרי שזמן-מה שוטטתי כה וכה ללא מדריך, מצאתי את עצמי לפתע באותו רחוב עצמו, שעכשיו התחלתי לעורר בו תשומת לב, והתרחקותי המהירה לא הביאה אלא לכך שבדרכי עקיפין חדשות נקלעתי לשם בשלישית. אבל אז אחזה בי תחושה שאיני יכול אלא לכנותה אלביתית, ושמחתי שלאחר שוויתרתי על מסעות תגלית נוספים מצאתי את דרכי חזרה אל הכיכר שעזבתי זמן קצר קודם לכן". (פרויד, 2012 [1919], עמ' 67)

בימים אלה רואה אור מהדורה חדשה בעברית של מאמרו של פרויד Das Unheimliche, כותרת שלפי המתרגמת לעברית, רות גינסבורג, אין לה תרגום בשום שפה אחרת. לפני התרגום הנוכחי, "האלבֵּיתי" (פרויד, 2012 [1919]), המושג היה מוכר בעברית כ"המאוים". פרויד קורא בסיפור של א.ת.א הופמן "איש החול", ושם מוצא את דרכו כדי למקם את התופעה של האלביתי-מאוים (המגולמת על ידי הבובה אולימפיה) בין גיבור הסיפור, נתנאל, לבין "מושא אהבה ממשי": "הנער המקובע באביו על ידי תסביך הסירוס איננו מסוגל לאהוב אישה", כותב פרויד. כך שהתופעה של האלביתי-מאוים ממוקמת על ידי הופמן ובקריאה של פרויד בלב לבם של חיי האהבה.1

פרויד משתמש בביטוי "Liebeslebens", ויש קושי בתרגום של הביטוי, שכן ניתן להבינו גם "חיי אהבה", וגם כ"חיים ארוטיים": משמעות המילה Liebeslebens כוללת אהבה והתענגות מינית (Miller, 1988). לפי לאקאן, אשר פתח את הסמינר העשירי שלו, "המועקה" (Lacan, 1962), בקריאה ממאמר זה של פרויד, האהבה נמצאת בשדה של הזולת, של הנרקיסיזם. הדימוי של האחר, המסומן באלגברה של לאקאן (i(a, מתבסס על שלב המראה, המתמשך אצל הגור האנושי מגיל 6 חודשים עד 18 חודשים. בשלב המראה נולד ה"אני" כתוצאה של המתח בין הדימוי השלם והברור של הגוף העצמי במראה, לבין הגוף החי, הנושם, הפועם, שנשאר ברובו כלא ידוע, ושאותו מכסה ומסתיר הדימוי במראה. האובייקט שלא מופיע במראה, השארית של הליבידו המוסתרת על ידי הדימוי ה"שלם" של הגוף עצמי (Laurent, 2000), מסומנת a. הארוטיקה נמצאת בשדה הכפול והמתוח הזה שבין ה- (i(a ל-a:

לאקאן סיכם את ההופעה של ה"אלביתי" בשדה של חיי האהבה והמיניות בנוסחה אחת, באמצעות פרפרזה, שינוי של המשפט של שלינג שפרויד מצטט: "האלביתי הוא משהו שהיה עליו להישאר מוצנע וחזר והופיע" (פרויד, 2012 [1919], עמ' 72). אצל לאקאן (Lacan, 1962-63), "האלביתי הופיע היכן שצריך היה להופיע מינוס פי" – כש'פי' היא האות היוונית המסמנת את הפאלוס, ו'מינוס פי' הוא הסימון לחסר הפאלי: (φ-).

 

*

הסרט "בושה" (Shame) של הבמאי סטיב מקווין מפגיש אותנו בו בזמן עם העולם של היום שמאפשר חיים של בדידות וגם של "הצלחה" כלכלית, ועם התופעה הסובייקטיבית של סימפטומים חדשים. במקרה של ברנדון (מיכאל פסבנדר), הדמות המרכזית של הסרט, מדובר ב"התמכרות למין", כפי שנכתב בתקצירי הסרט; אבל ברור שיש דבר מה נוסף. נכון, ברנדון משתמש במין, אבל כסוג של פתרון ש"לא כל כך מחזיק", כפי שכותב פייר-גיל גגן במאמר המעניין והמעיר שלו (Guéguen, 2011).

"התמכרות למין" היא שם של תופעה חדשה יחסית. נראה שהאבחנה של התופעה הפכה לרלוונטית יותר בתקופתנו בעקבות ההתגברות הגלובלית של השימוש באינטרנט, שכן היא מתוארת ככוללת צפייה בלתי פוסקת בפורנוגרפיה; אולם קשה לדעת אם התופעה רק משתמשת ברשת – או שהיא גם תוצאה צפויה שלה. לפי פרויד לפחות (1967[1910]), הרעב לגירויים (Reizhunger) ממוקם כמבני (haufen eignet), ומתואר כמאפיין את חיי האהבה של המבוגרים:

"חייבים אנו, כמדומה, לתת את דעתנו על האפשרות – על אף כל היוצא-דופן שבה – כי בעצם טיבו של יצר המין טבוע יסוד כלשהו שאינו רצוי להתגשמותו של סיפוק מלא. מן ההיסטוריה הארוכה והסבוכה של התפתחות היצר מזדקרים מיד שני מומנטים, שאפשר לגלות בהם עילה לקושי אשר כזה. ראשית, הואיל ובחירת המושא נעשית פעמיים, ובין בחירה לבחירה חוצץ מחסום של גילוי-עריות, שוב לא המושא המקורי הוא מושאו הסופי של יצר-המין, אלא רק תחליף לו. אבל מן הפסיכואנאליזה נמצינו למדים, כי כאשר אבד מושאו המקורי של רחש-משאלה מחמת הדחקתו, באים לעתים קרובות תחתיו מושאי-תמורה רבים לאין-סוף, שאף אחד מהם אינו מספק עוד במלואו. דבר זה עשוי להסביר לנו את אי-היציבות שבבחירת המושא, את "רעב הגירוי" האופייני כל כך לחיי-האהבה של אנשים מבוגרים". (הדגש שלי, ממ)

"בחירת האובייקט" אצל פרויד היא אמנם בחירה אם כן, אבל על בסיס דבר מה שנשאר יציב, וגם דבר אחר, שמשתנה. נבחן למשל את התופעה שפרויד מכנה "אהבה לנשים קלות" ("Dirnenliebe"). הדבר שמשתנה הוא שהגברים הללו יכולים לקפוץ מ"אישה קלה" (i(a ל"אישה קלה" i(a)’, וכן הלאה; בעוד התו של "האישה הקלה" הוא שחוזר כל פעם:

כך לאקאן (Lacan, 1961-62) בסמינר "ההזדהות" משרטט עבורנו את הסיבובים החוזרים של הסובייקט בספירלה מסביב לחור מרכזי. כל סיבוב שונה מהסיבוב הקודם: 1,2,3... התו המאפשר לספור את הסיבוב ולהבדילו מהאחרים הוא ה"תו היחיד", ה-Einziger Zug של ההזדהות עם התו, כפי שפרויד (2009 [1921]) קורא לו ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני".

התו היחיד הוא התו שמופיע לעתים בסדרות של קווים על עצמות מתקופת האבן, שמאפשר לצייד לדעת שהוא צד כל פעם דוב אחר:

////  /////

לעומת זאת, האחד שחוזר בהתמכרות הוא אחד שאי אפשר להבדיל אותו מקודמו: אין סכום, אין הצטברות. זהו תמיד אותו אחד שחוזר: 1, 1, 1, 1... כמו כוס מים שלא משככת את הצמא. זו אינה חזרה במובן הפרוידיאני של כפיית החזרה (Widerholungzwang), שכן בכפיית החזרה ניתן להבחין בין כל מופע לפעם הקודמת.

זה המקרה של ברנדון; ואולי זה לא מפתיע בהתחשב בתקופה שבה אנו חיים. לאובייקטים שברנדון בוחר אין "תו מאפיין": מדובר על מין עם נשים נשואות ורווקות, פורנוגרפיה באינטרנט, וגם מין הומוסקסואלי. התנאי הארוטי לא פועל במקרה שלו. "התמכרות למין", לפחות במקרים כמו של ברנדון, הנה התמכרות לפעולה שיש בה התענגות שלא נרגעת באמצעות האקט, שאין בה את החתך האינהרנטי בו (Lacan, 1966-67), אלא שמבקש "עוד". אם יש משהו שמאפשר לדבר על התמכרות במקרה של ברנדון, הוא הסדרתיות של האקט האנונימי. "Everything goes", "הכול הולך" – כל עוד יענה על התנאי היחידי של האקט. המקרה של ברנדון הוא מקרה בן זמננו. ברנדון פוגש את התקופה, התקופה פוגשת אותו.

מה שבכל זאת נשאר יציב במקרה של ברנדון, הוא ההתענגות לבדה. האקט חוזר על עצמו, ללא קשר עם אובייקט כלשהו. נהפוך הוא: כאשר ברנדון מנסה לקיים יחסי מין עם אישה שעמה הצליח לדבר וליהנות מהשיחה, האיבר לא מגיב. אימפוטנציה. אבל לא מדובר על האימפוטנציה הקלאסית, הפרוידיאנית, של הגבר שלא יכול לשכב עם האישה שהוא אוהב, וכן יכול עם נשים בזויות, שכן ברנדון הרי לא אוהב את האישה הזאת, אלא רק דיבר עמה, כיוצא מן הכלל אצלו. האימפוטנציה ה"רגילה" ה"אוניברסלית" של הגבר לפי פרויד יכולה לגרום מועקה, ואילו ברנדון מצליח מהר מאוד להתנער מהקטע, וגם מהאישה. "האם אני צריכה לעזוב?", היא שואלת אותו בבית מלון מול הנוף המדהים של ניו יורק. "כן", הוא עונה, ומוסיף הצעה לא משכנעת ללוות אותה. בסצנה הבאה רואים אותו מבצע את האקט עם זונה ליד החלון, אל מול אותו נוף. המועקה-חרדה תופסת את ברנדון רק כאשר אחותו בסכנת חיים, אחרי ניסיון התאבדות בביתו. רק אחותו מצליחה להפריע לו ולגרום סדק בסדרת ההתמכרות שלו.

בהגדרה של ה"התמכרות למין" נעשית הפרדה ההופכת את ה"מין" ללא קשור לשום דבר אחר לבד מהתוצאה ההתענגותית, ההפרדה היא בין האקט המיני לבין אלמנט מסוים שלו, חלק ממנו, כך שה"מין" כאן הוא כמעט רק קליפה, "סמבלנט" של מין. זהו אקט מיני מדומה, שעיקרו הוא החזרה לאותו דבר. למעשה, יש פרדוקס באבחנה "התמכרות למין", אם ב"מין" מתכוונים לקשר עם ה"מין האחר".

"המין האחר", ההפרעה, מגולמת בסרט "בושה" על ידי אחותו של ברנדון, סיסי (קרי מוליגן). סיסי מגיעה לביתו של ברנדון בהפתעה – עוד אפיון של ה"אחרות" שלה – עד כדי כך שהוא חושד בפריצה. פתאום יש מוזיקה בבית שלו. למרות שסיסי התקשרה כמה פעמים והשאירה לו הודעות, הוא לא ציפה לה. סיסי הופכת את הקערה על פיה בחייו של ברנדון. פתאום יש נוכחות אחרת בבית שלו, והוא מדבר, הוא מדבר עמה, הוא שומע אותה מדברת בטלפון עם חבר שעוזב אותה, היא אמרת שהיא אוהבת אותו. ברגע הזה היא מגלמת גם את החסר, את המינוס פי (φ-). כך היא מכינה את השטח לחרדת המועקה. בחיים של ברנדון לא מרגישים את החסר. יש רק את ההצלחה הכפולה – ההצלחה של האחד (1), של החזרה של האקט התענגותי, וההצלחה של עבודתו המאפשרת לו סגנון חיים של אדם בודד עם סודות של התענגות סגורה כלפי עצמה (שיחות ארוטיות, זונות בבית הלקוח, שימוש באינטרנט), בלי רעש, בדירת יוקרה. בתוך מעטפת הפאר הזאת אפשר לקרוא קומבינטוריקה: זונה בבית, זונה בבר, שיחה בבית באינטרנט, תמונות פורנוגרפיות בעבודה; אולם בתוך כל הקומבינציות יש את האחד – לא של החזרה, לא של ההבדל בין הסיבוב הקודם והסיבוב הזה, אלא ה-1 ש"חוזר על עצמו".

באחד הרגעים המכריעים בסרט שרה סיסי "King of the hill, head of the list…". זו נוסטלגיה טהורה: ה"רשימה" של אחיה אינה היררכית, אין בה "head of the list"; זו רשימה מסוג אחר, רשימה פתוחה, בלי יוצא מן הכלל. אולם גם בזמנים ללא "מסמן יוצא דופן" למועקה עדיין שמור מקום מיוחד במינו. המועקה יכולה לרשום את הסימפטום החדש כסימפטום. לאקאן רואה בשלישייה "עכבה, סימפטום ומועקה" מהכותרת הפרוידיאנית שלישייה מבנית, הודות לאינטואיציה הגאונית של פרויד.

קשר בורומאי – עכבה, סימפטום, מועקה. איור של לאקאן (Lacan, 1974-75) בסמינר "ממשי, סמלי, דמיוני".

 

היכן המועקה במקרה של ברנדון? בסרט זה ברור: במפגש עם אחותו. אחותו מנסה להתאבד לקראת סוף הסרט, ואז נכנסת המועקה לחייו. אצל סיסי, עם החתכים ביד שלה שכל אחד מהם צמוד לשני, "חוזר" משהו של ברנדון, משהו מן ההיסטוריה של המשפחה שלו. "We are not bad people, we were just born in the wrong place", כפי שהיא אומרת לו (Guéguen, 2011). דרך הפיצול המבני שבדמותה של סיסי מופיע המוות כמשמעות של הנרקיסיזם ושל תרבות-הדימוי והכוח. האקט של סיסי יהיה הטריגר של המועקה עבור ברנדון.

סיסי מנסה להתאבד, וברנדון פוגש את המועקה: הבן אדם הכי קרוב אליו, הדבר הכי Heimlich, הכי "ביתי", העיניים שראו אותו כילד, אחותו – "זה" נמצא זרוק כאובייקט, sicut palea, "סתם קש", כפי שאמר תומאס אקווינס בסוף חייו על עבודתו העצומה. סיסי, על ידי האקט שלה, מגלה לברנדון את המצב שלו: "עוד סקס. הבקבוק מלא? תראה, תראה, מה שנמצא בתחתית הבקבוק".

 

בסוף הסרט יש מפגש נוסף ברכבת התחתית עם האישה הנשואה. אבל הבמאי סטיב מקווין משאיר אתנו עם סימן שאלה: האם ברנדון ילך אחריה שוב? רק המועקה אפשרה מקום לסימן שאלה, לפאוזה. הפאוזה של המועקה מצביעה על הפאוזה, אף אם זה רק לרגע:

1, 1, [...]

המועקה, שמביאה פאוזה, מאפשרת את השאלה: "האם זה מה שאתה רוצה?"

 

 

 

1. ^ בספר "שיקויי השטן", הופמן מקשר את האלביתי לחיי האהבה באופן ברור אף יותר. גיבורו הוא בחור אשר ככל שהוא מנסה להשתחרר מחטאי הבשר שלו, בין השאר באמצעות כניסה למנזר, החטא חוזר אליו באופן יותר ויותר מאיים, משונה בהופעתו הבלתי ניתנת להכרה, עד כדי שכך שהוא מאבד מטעמו של החטא כדי להפוך את עצמו ל"אלביתי", "שטני".

 

מקורות

פרויד, ז' (2012 [1919]). האלביתי. תרגום: רות גינזבורג. רסלינג, תל-אביב.

פרויד, ז' (1967 [1910]). "על ההשפלה הכללית ביותר של חיי אהבה". בתוך: "כתבי זיגמונד פרויד, כרך שני, הוצאת דביר, תל-אביב.

פרויד, ז' (2009 [1921]). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. תרגום: נועה קול. רבלנג, תל-אביב.

Freud, S. (1910). "A Special Type of Choice of Object Made by Men”.

Guéguen, P.G. (2011). "New York, New York, Galaxie des Uns tout seuls". Lacan Quotidien 19.

Lacan, J. (1974-75). Le Séminaire XXII: RSI, 10.12.1974.

Lacan, J. (1966-67). Le Séminaire XIV: La Logique du fantasme, 8.3.1967.

Lacan, J. (1962-63). Le Séminaire X: L’angoisse, 28.11.1962.

Lacan, J. (1961-62). Le Séminaire IX: L'identification.

Laurent, E. (2000). Los objetos de la pasión. Buenos Aires: Tres Haches.

Miller, J (1988). Buenos Aires.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מאואס, מ. (2012). אהבה ומיניות בזמננו: קריאה לאקאניאנית בסרט "בושה" (Shame). [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 13/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2767

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז10/5/2012

חבל שמאמר על מיניות נזקק לנוסחאות ותרשימים. אבל אני מודה לך מאוד על המושגים בגרמנית, וחושבת על האל ביתי כעל מה שמבטא את חוסר הנוחות, שמרגישים אנשים בדברם על מיניותם.
האם האשה היא תמיד תחליף לאם הנחשקת? האם כיוון שכך, אף אחת אחרת לא יכולה לספק באמת? האם זה מה שעומד בבסיס החלפה תכופה של פרטנרים מיניים? ואיך זה קשור לקושי להגיע לזיקפה עם אשה שיש איתה שיח? תודה על שאלת מעוררות מחשבה.

שרי אדלשטייןשרי אדלשטיין2/5/2012

תודה. תודה על המאמר מא(ע)יר העינים-תרתי משמע.
הערה אחת לדעתי לא כדאי לתרגם את מושג האונהיימליך ואם כבר-המושג מאויים,מצליח טוב יותר להעביר משהו מהתחושה הצלילית של המועקה-רחש לב,שאינו רחש כלל,מאשר האלביתי.
שרי אדלשטיין