פסיכולוגיה עברית

×Nastulya Balish
Nastulya Balish ©
זכור אותי

מאמרים

"הפאלוס": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

מה החשיבות של הפאלוס בפסיכואנליזה? מה החשיבות של "הפאלוס של האישה-אם" - מונח שאליו מתייחס פרויד מספר פעמים? מאמר זה נעזר בהוראתו של ז'אק אלן מילר כדי להרחיב וללוות את הערך "הפאלוס" בספר "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" מאת לפלאנש ופונטאליס, דרך התבוננות בשלושה מקרים של פרויד שהמשותף להם הוא סירוס האב ורישום של הפאלוס דרך האנליזה.

מתפרסם מ 22/1/2012 | 13,005 צפיות

תגיות: | |

 

"הפאלוס": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

לִ(א)ווּי לאקאניאני ל"אוצר המילים של הפסיכואנליזה": חלק 1

מאת מרקו מאואס

 

המאמר הוא חלק מסדרת מאמרים המלווה צעד-צעד מונחים מסוימים מתוך "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" מאת ז'אן לפלאנש וזא'ן-ברטרן פונטאליס. לקריאת החלק השני והשלישי

קראו: נחמה גסר ואפרת אבן צור

 

מבוא

"אוצר המילים של הפסיכואנליזה" מאת לפלאנש ופונטליס (2011 [1967]) יצא לאור ב-1967. המהדורה הראשונה בספרדית ראתה אור ב-1971 בבואנוס איירס, "עיר פסיכואנליטית", שבה התקיים כבר אז השיח האנליטי כחלק בלתי נפרד מהנוף. שנתיים לפני כן, אוסקר מסוטה (1979-1930) הכניס את השיח של לאקאן לשפה הספרדית, בהרצאתו הראשונה במכון די טלה, ב-18 באפריל 1969. עבור אלה שלמדו פרויד בבואנוס איירס היה זה ברור: זיגמונד פרויד התגלה מחדש בהוראתו של ז'אק לאקאן. כשפתחנו את העמודים של "אוצר המילים", היינו צמאים להבין את לאקאן, את פרויד שגילה עבורנו לאקאן. מבחינה זאת, "אוצר המילים של הפסיכואנליזה", היה בה בעת חלון למונחים פרוידיאניים, בכמה שפות, וגם חלון לאתיקה חדשה, של "דיוני הנאורות" (Lacan, 1966): מה מקומו של פרויד בדיון הזה? האם יש אתיקה שנובעת מהתגלית של פרויד? מה הפוליטיקה בשדה הפרוידיאני? האם קיימת כלל פוליטיקה כזאת? מה הסיבה או הסיבות מאחורי הוויכוחים בין הזרמים השונים בפסיכואנליזה?

ז'אן לפלאנש וזא'ן-ברטרן פונטאליס עברו שניהם אנליזה אצל ז'אק לאקאן. שניהם נולדו באותה שנה, 1924. שניהם החלו את עבודתם ביחד בשנות הששים, כאשר האנליזה עם לאקאן כבר נחשבה בתקנון של החברה הפסיכואנליטית הבין לאומית, ה-IPA, ל"אנליזה דידקטית", כלומר נכללה במסגרת הקונספציה לגבי מה אמורות להיות התוצאות של פסיכואנליזה אצל המועמד לעבוד כפסיכואנליטיקאי. ב-1963 הוחרם לאקאן על-ידי ה-IPA, ביחד עם פרנסואז דולטו (Dolto) ודניאל לגש (Lagache). לפלאנש ופונטליס נפרדו מלאקאן ב-1964.

ב-1964 ייסד לאקאן את ה-EFP, האסכולה הפרוידיאנית בפריז. ב-9 באוקטובר 1967 הוא הציג את "הצעה של האנליטיקאי של האסכולה" (2011), שפתחה דרך חדשה להכשרתו של האנליטיקאי: הפרקסיס של האנליטיקאי תלויה באנליטיקאי כאנליזנט, כמקרה קליני שדורש גם כתיבה וניסוח כשלעצמו. בהצעה מדובר על מה שז'אק-אלן מילר כינה "הבעיה של לאקאן" (Miller, 2011 [1993-1994]): איך מתרחש בהתנסות האנליטית המפגש בין השדה של המסמן, של המשמעות לבין מה שנשאר כלא-מסמני – שארית החיים לאחר המפגש שלהם עם ה-logos המסמני. לאקאן הלך דרך ארוכה מאוד, בשביל להתייחס ל"בעיה" הזאת, והגיע, בחלק הראשון של הוראתו, כלומר בששת הסמינרים הראשונים בעיקר, עד לכדי מתן השם "פאלוס" לאופרציה עצמה של השיסוע, של המוות של כל דבר הודות למפגש עם המסמן.

הטקסט שאני מציע כאן לקורא הוא הזמנה להמשיך את הדרך אל הבנת המושג פאלוס, מעבר לנקודות האור והצללים של "אוצר המילים", with all due respect.

 

אישה עם פאלוס

אישה עם פאלוס (ציור יווני)

 

פריאפוס

פריאפוס: ציור קיר בפומפי

 

פאלוס

בזמנים עתיקים שימש הפאלוס כסמל, בעיקר של הפוריות, סמל מסתורי בדימוי של פריאפוס, אל הפריון היווני. ואכן, בעמוד 588 של "אוצר המילים לפסיכואנליזה", תחת הערך "פאלוס", אנו קוראים: "ביוון וברומי של העת העתיקה: ייצוג חזותי של האיבר הזכרי". הפאלוס היה אם כן קיים כסמל כבר בעבר, אולם כפי שציין לאקאן, רק בפסיכואנליזה, עם פרויד, הפאלוס "חדל מלא להיכתב" (לאקאן, 2005 [1972-73], עמ' 116). ב"אוצר המילים לפסיכואנליזה" כתוב בהמשך:

בפסיכואנליזה, השימוש במונח זה מדגיש את הפונקציה הסמלית שממלא הפין בדיאלקטיקה התוך-סובייקטיבית והבין-סובייקטיבית, ואילו המונח "פין" שמור יותר לציון האיבר כממשות אנטומית. [...]

המונח "פאלוס" מופיע פעמים ספורות בכתביו של פרויד. לעומת זאת, בצורת התואר שלו הוא מצוי בשלל ביטויים, בעיקר בביטוי "שלב פאלי". בספרות הפסיכואנליטית העכשווית ניתן לעמוד על שימוש נבדל והולך במונחים "פין" ו-"פאלוס", כאשר הראשון מציין את האיבר הגברי כממשות גופנית, ואילו השני מדגיש את ערכו הסמלי.

ואכן, נכון הוא כי "פאלוס" מופיע אצל פרויד פעמים ספורות. מעניין, שמתוך חמש הפעמים שבהן הביטוי מופיע בחיפוש במהדורה אלקטרונית של כתבי פרויד (ה-Gesammelte Werke), שלוש פעמים הן במאמר "פטישיזם" (2002 [1927]), ופעמיים במאמר "הארגון הגניטלי הילדי" (2002 [1923]). ב"פטישיזם" הוא מופיע בתוך הצירוף "(Phallus des Weibes (der Mutter" – "הפאלוס של האישה (של האם)". במאמרו "מקום הלידה של הפאלוס" מסביר מילר כי בפסיכואנליזה הפאלוס נולד כפאלוס של האם. (Miller, 2002, p. 259). ב"הארגון הגניטלי הילדי" הוא מופיע בתוך המשפט שלהלן:

המאפיין העיקרי של ארגון גניטלי ילדי הוא שמבדיל בינו לבין הארגון המיני של המבוגר. העניין טמון בכך שאצל שני המינים רק איבר מין אחד, זכרי, ממלא תפקיד. לא קיימת אפוא דומיננטיות גניטלית אלא דומיננטיות של הפאלוס בלבד. (שם, עמ' 184)

מה החשיבות של הפאלוס בפסיכואנליזה? מה החשיבות של הפאלוס של האישה-אם? מהי בדיוק "הדומיננטיות של הפאלוס"? שאלות אלה מופיעות באופן עקיף בעמודים 588 עד 592 של 'אוצר המילים', ויקבלו כאן התייחסות דרך התבוננות בשלושה מקרים של פרויד שהמשותף להם הוא סירוס האב ורישום של הפאלוס דרך האנליזה: המקרה של דורה, המקרה של הנס, והמקרה של ההומוסקסואלית הצעירה.

 

ההיסטריה: דורה (1905)

כאשר דורה פונה לפרויד, או יותר נכון, כאשר אביה של דורה פונה לפרויד כדי שהוא יטפל בה, הוא, האב, נמצא בבעיה עמוקה, תסבוכת מורכבת: הוא היה נשוי לאישה – אמה של דורה – אישה אובססיבית לניקיון שהוא לא אוהב, והייתה לו מאהבת-אהובה, אשתו של ידיד קרוב, מר K. מר K ידע היטב על הרומן בין אשתו לבין אביה של דורה, אבל לא היה איכפת לו, כי בתמורה הוא קיבל "אור ירוק" מאביה של דורה כדי להמשיך לנסות לפתות את בתו. רק שאביה של דורה הוא אדם חולה מאוד – בין היתר, בעגבת ישנה, שפרויד, כנוירולוג לשעבר, טיפל בה בזמנו. כתוצאה מכך, כפי שמדגיש לאקאן1 (Lacan, 1991 [1969-1970]), אביה של דורה היה גם אימפוטנט, "חסר כח גברא", כפי שהשפה העברית אומרת באופן קצת ברוטלי, ביטוי שבעצם מסתיר יותר מאשר מבהיר – מסתיר דווקא עובדות קליניות, כמו במקרה של דורה: לאקאן, שקרא את פרויד, שם לב לכך שדורה הייתה יחסית מאוזנת עד רגע מסוים, שבו אמר לה מר K, הגבר המסכן, כנראה כדי לנסות לשכנע אותה בכוונותיו הרציניות כלפיה, ומתוך מהלך של פיתוי, "אשתי עבורי היא לא כלום". כתשובה הוא קיבל מדורה סטירת לחי. לאחר מכן, דורה הפכה להיות "המקרה של דורה".

מה קרה כאן? כפי שפעם אמרו בתכנית הילדים: "מה קורה? אני קורא!" לאקאן קרא את סטירת הלחי ביחד עם האותיות, המסמנים האחרים של המקרה: א' – האב, עם האיווי הלא מוגשם שלו לאישה שהוא אוהב, המסומן כ"פאלוס במינוס" φ- ("האב במינוס"); ב' – האישה הזאת, גברת K, ידידה של דורה; דורה העריצה אותה, עד כדי שיתוף פעולה של דורה עם הקשר שלה עם אביה. דורה גם קיבלה ממנה ספר על מיניות; ג' – מר K, האיש ש"מחליף" את אשתו ומקבל את דורה בתמורה, וכך מאפשר לדורה להתקיים שם כ"הדבר המיותר" ההכרחי, כלומר, התוספת של הקשר של אביה עם הגברת K. גברת K היא ה(ב)מרכז הממשי של המקרה. אולם כשמר K פתאום אינו משתוקק לאשתו, זה מפרק את האיזון: אם הוא לא משתוקק כגבר לאשתו, אין בידו למקם את אשתו קרוב לשדה של האיווי האימפוטנטי של האב. נזכיר שהאימפוטנציה של האב קשורה למקרה של האב – מקרה קליני כשלעצמו. דורה מתמקמת בתחילה כמי ש"משלימה" את האיווי של האב באמצעות המיקום שלה, בין אביה לבין מר K. כאשר מר K כבר אינו "הגבר עם האיבר" עבור אשתו – זהו זה. הכול נופל. סוף המשחק.

הפאלוס חדל מלא להיכתב במקרה של דורה, כי הוא מסמן את האיווי של האחר, של האב חסר-האונים. האיווי של אביה, איווי לא מוגשם, קיבל את האות, את הסימן, של האימפוטנציה של האב. כך נולדה בשביל העולם העובדה של הפאלוס כדבר שונה, לא מיסתורי: כתוב. ופרויד היה הראשון שרשם אותו. הפאלוס חדל מלא להיכתב, הודות לכך שהוא עלה במקרה של דורה לדרגת מסמן המאפשר לקרוא את הסימפטומים שלה (השיעול, הצליעה, השינויים בהומור, המכתב עם הכוונה האובדנית). הסימפטומים של דורה ניתנים לקריאה הודות לקשר שלהם ל φ-. הפאלוס מעלה לראשונה עבור דורה (וכמו גם עבור פרויד) את שאלת הנשיות.

כאשר לאקאן קורא לפאלוס – באחד הניסוחים הראשונים שלו – "מסמן של האיווי", כפי שכתוב ב"אוצר המילים של הפסיכואנליזה" (עמ' 590), הוא מציין את העובדה שעבור דורה (וכפי שנראה גם במקרה של הנס הקטן ובמקרה של ההומוסקסואלית הצעירה) האיווי, כאיווי של האחר – האב – מסומן על ידי האות של הפאלוס. זהו "איווי בתור איווי", "איווי כאובייקט" (Lacan, 1973 [1964]), איווי המסומן ככזה.

מה הוא הפאלוס, אם כן? נקרא קודם כל מה כתוב ב"אוצר המילים" (עמ' 589):

עבור פרויד, האיבר הזכרי אינו רק ממשות שניתן לשוב ולגלות כנקודת ייחוס בסיסית לסדרת מונחים שלמה. התיאוריה של תסביך הסירוס מטילה על האיבר הזכרי למלא תפקיד מרכזי, והפעם כסמל, כל עוד העדרו או נוכחותו הופכים הבדל אנטומי לכדי קריטריון עיקרי לסיווג בני האדם, ובה במידה שלכל סובייקט נוכחות זו או העדר זה אינם מובנים מאליהם, ואין לצמצמם לכדי נתון גרידא, אלא הם התוצאה הלא ודאית של תהליך תוך-סובייקטיבי ובין-סובייקטיבי (קבלה של הסובייקט על עצמו את המין שלו עצמו).

גם כאן מדובר על "הארגון הגניטלי הילדי" (פרויד, 2002 [1923]). המאמר הזה, שכתוב אחרי המקרה של דורה, של הנס הקטן, ושל ההומוסקסואלית הצעירה, הנו הבסיס, היסוד אפילו, אבל לאו דווקא "לסיווג בני אדם"; יכול להיות שנהפוך הוא – בסיס לתפוס את הקשיים הממשיים, הקיר שבו נתקל כל ניסיון לסיווג בני אדם. ב-1973, בסמינר "עוד", לאקאן כתב את הפונקציה הפאלית כפונקציה לא-פרדיקטיבית: לפי הגדרתו של ברטראנד ראסל, פונקציה לא-פרדיקטיבית היא פונקציה שלא מגדירה קבוצה. למשל, הפונקציה: "הספָּרים שמגלחים את כל אלה שלא מגלחים את עצמם (ורק אותם)", אינה יכולה ליצור קבוצה. ברגע שתהיה קבוצה, מי יהיה בתוכה? ספר שיהיה בתוכה, יגלח את עצמו או לאו? (הפרדוקס של ראסל, 2011). נפַתח קצת יותר את הפונקציה הפאלית כלא-פרדיקטיבית בהמשך, כאשר נגיע למקרה של הנס הקטן; אז נראה כי ה"פאלוס" לא מאפשר לאף אחד להשתייך לקבוצה או לסיווג כלשהו, שכן שני הצירים שקיימים בו זמנית – "להיות הפאלוס" ו"שיהיה לך פאלוס" (to have–to be) מביאים עמם אותה בעיה שראסל הבחין בה בתורת הקבוצות.

אולם העיקר כאן הוא שבכל מקרה, גם אם ה"פאלוס" לא מאפשר לאף אחד להשתייך, הוא עדיין ממלא תפקיד! מה הוא התפקיד של הפאלוס, לפי "אוצר המילים של הפסיכואנליזה"? על פניו, נראה שאכן פרויד מחלק את המינים לשניים, "אלה שיש להם", ו"אלה שאין להם" (פרויד, 2002 [1923]). גם הפילוסופית ג'ודית באטלר, בספרה המרכזי "Gender Trouble", מצליחה למסור שיש באיזור הפאלי הפרוידיאני-לאקאניאני איזה גרעין שקשור לבעיה הלוגית של המיניות (Butler, 1999). מדוע כדאי להזכיר כאן את באטלר? כי החלוקה "אלה שיש להם" ו"אלה שאין להם" היא גם חלוקה פוליטית של המיניות, וצריך להיות עמוק מאוד בפוליטיקה של המיניות כדי לתפוס את הפרדוקס שיש שם. באטלר הצליחה לפגוש אותו. למשל, היא אומרת, באופן דו-משמעי, אף אם בכוונה להציג כך "ביקורת":

"המבנה של טרגדיה דתית בתיאוריה הלאקאניאנית חותר בהצלחה תחת כל אסטרטגיה של פוליטיקת התרבות לייצר דמיון חלופי למשחק האיוויים. [...] יש כמובן צד קומי לדרמה המתגלה באמצעות החשיפה של חוסר האפשרות ההכרחית של ההכרה בזהות." (עמ' 72)

ובכן, בכל אופן, גם אם הפאלוס אינו מאפשר הגשמה של זהות, הוא עדיין מהווה נקודת מוצא לסובייקטיביזציה של הפין כאיבר. מה שהופך את הפין-איבר לפאלוס הוא "המשמעות" – האפשרות לתפוס זאת באופן סובייקטיבי: "יש לי" או "אין לי" – שונה מ"אלה שיש להם" ו"אלה שאין להם" (Miller, 2002 [1992]).

 

פין – – – – – > $ – – – – – > φ פאלוס (יש לי/אין לי)

To have?/to be?

 

 

 

הפוביה: הנס הקטן (1909)

הנס הוא ילד בן 5 שמגיע להיות מתואר בכתב יד של פרויד, הוא נחשב ל"אחד המקרים של פרויד". האם זה נכון? לא בדיוק. מי שבעצם טיפל בילד היה אבא שלו. להנס סימפטום של פוביה לסוסים. במשך הטיפול, הודות לרשימות המדויקות של אביו והודות לקריאה של לאקאן, אפשר לעקוב אחרי יצירת הסימפטום.

הרשימות של האב מתחילות בשנת 1906, כשהנס עוד לא בן 3. כבר מאז עסוק הנס באיבר המין שלו – ה"עושה-פיפי", וגם שואל את אמו האם יש לה גם "עושה-פיפי". התשובה שלה: "כמובן". אחותו חנה נולדת כאשר הנס בן 3 שנים וחצי. אחרי שבוע, הוא רואה אותה ערומה באמבטיה: "העושה-פיפי שלה עדיין קטן. אבל זה יגדל", הוא אומר. בגיל 3 שנים ו-3/4 הוא מגיע למסקנה שיש עושה-פיפי אצל דבר חי, ואין אצל דומם. בגיל 4 וחצי (בינואר 1908), מתחילה הפוביה של הנס: "פחד שסוס ינשוך אותו ברחוב", וגם מועקה (Angst). מכאן האב מתחיל לכתוב לפרויד "הפרופסור", ומקבל ממנו הערות.

אביו של הנס אכן מטפל בבנו. הוא רושם כל פרט, וזה יהיה בעצם תאור המקרה. אבל הבעיה היא דווקא שאביו של הנס לא מטפל באשתו. הוא לא שוכב איתה. הנס בוודאי חש בזה בכל הווייתו, ומתייחס למצב יותר מפעם. אמא של הנס, מצד שני, מכניסה את הנס למיטתה, ולא חוסכת מבנה את הזכות לצפות בה ערומה, בזמן שאין לה מגע עם בעלה. כאשר הנס מתחיל להרגיש שאיבר המין שלו מתעורר לחיים, אין לרשותו פונקציה מוכנה מכבר כדי לרשום את החיים האלה. החיים הדחפיים ("Trieberegung") דורשים, "כאן ועכשיו", מענה (Miller, 2002 [1992]).

"התענגות" – זה השם שלאקאן נתן לסוג מסוים של סיפוק (Befriedigung) אשר נמצא "מעבר לעיקרון ההנאה", שחוזר על עצמו כ"יותר אלמנטרי, יותר דחפי" (elementarer, triebhafter), במילותיו של פרויד (1968 [1920]). לאקאן מסביר כי זהו סיפוק שאינו מפייס, סיפוק מוזר, מיוחד, שלא מרגיע (Miller, 2011). במקרה של הנס מדובר על "התענגות פאלית". לדרישה ולבעיה של ההתענגות הזאת אין אפשרות של תשובה במלכות של האם, לפי מילר: "אין איך לנסח אפילו את הבעיה שם" (Miller, 2002 [1992]). הנס יצטרך להמציא, ליצור תשובה יש מאין; והנה הפוביה תהיה ההמצאה שתאפשר לו להסתדר ("erledigen") עם הדבר החדש.

הדבר החדש הוא בעצם כל כך חדש, שגם ז'אק לאקאן היה צריך להמציא נוסחה כדי לנסות להעביר בתורו את ההמצאה של הנס. היה זה לנוכח המקרה של הנס והמאמצים הלוגיים של ילד בן 5 שלאקאן שאל את עצמו על עצם תסביך אדיפוס. הנס מיקם את הפוביה לסוסים – הסוס – כסוג של תחליף לאב, וכך הצליח לשים בתוך מסגרת סמלית את הדרישה של ה"עושה-פיפי", שגרמה לו מועקה בלתי נסבלת. בנוסחה שהציג לאקאן, ה"סוס" מחליף את המועקה (Angst) שעדיין אין לה שם ברור (φ) אבל כבר יש לה, בכל אופן, איבר בגוף:

סוס


φ

אילו היה מדובר כאן על אימפוטנציה, הייתה האות φ מופיעה כאן בצירוף הסימן מינוס (φ-), כמו במקרה של אביה של דורה; אולם אין מדובר על אימפוטנציה אצל הילד, אלא על "אימפוטנציה של הסמלי" המשפחתי, הסמלי שסובב את הנס הקטן. מה שמתעורר אצל הנס, האיבר החי, הוא בסימן חיובי.

עד הרגע של התעוררות האיבר, שהפכה אותו לפאלוס עבור הילד – עד הרגע הזה, לאקאן קורא לו בשם "פאלוס דמיוני" (Lacan, 1994 [1956-57], p. 261-2), כלומר, פאלוס זמני, עדיין לא שימושי – או יותר נכון שימושי לדבר אחד: כדי לרתק את האם (אף אם כבר בשלב זה הוא טומן בחובו את הבעיה של ההתענגות, שאינה כלל דמיונית, וזה בטח קשור לקשיים של המקרה). לאקאן מציין שכאשר מתחילה ההתענגות, עומדת בפני הילד משימה לא קלה, שכן במרכיב הדמיוני הזה יש גם ערך סמלי. הוא צריך לנסח:

i S (i)

כלומר, לכתוב את הסירוס הדמיוני (i) – הבדל האנטומי שבו הנס מבחין אצל אחותו, וגם שואל עליו כל הזמן; לכתוב אותו כאות, לא רק כדמיון.

ושם הנס נתקע. או יותר נכון, עד לשם הוא הגיע.

איך מתרחשת הדרמה סביב המאמץ ללוגיקה? הלוגיקה איננה דרמטית, אבל המאמצים של הנס כדי להוציא עצמו, לחלץ את עצמו מחוץ למלכות של האם באמצעות השאלה על הפאלוס, הם כן. לאקאן מתייחס לג'ירפה שהנס מצייר , ושמופיעה באופן כל כך ברור במקרה, ומציין שה"עושה-פיפי" נמצא שם מודגש – אבל גם נפרד מהגוף של הג'ירפה (Lacan, 1994 [1956-57], p. 264-6). כל האיברים של הג'ירפה במקומם, מציין לאקאן, ואילו איבר המין הוא תו, תו נפרד, ויש גם סימן שמסמן אותו:

בהמשך, לאקאן מתייחס למשפט של הנס: "לכל האנשים יש פיפי. והפיפי שלי גדל ביחד איתי. הרי הוא גדל ביחד עם הגוף" (פרויד, 2003 [1909], עמ' 49). לאקאן מבקש את תשומת לבנו לכך שבגרמנית הנס אומר "angewachsen": "(1968 [1920])שלי גדל עם הגוף – צמוד-קשור לגוף". אם הוא קשור-צמוד לגוף, יש ערבות מסוימת; אבל נראה שמסקנה זאת לא נותנת, לצערנו, הגנה נגד הפוביה: "יש גם סכנה בכך שהעושה-פיפי הוא קשור-צמוד לגוף", מבהיר לאקאן (Lacan, 1994 [1956-57], p. 265).

במקרה של הנס, מציין לאקאן, כדי להרגיע את החרדה יצטרך הילד להכניס שני מרכיבים נוספים לדימוי של העושה-פיפי הצמוד-קשור לגוף, ה-"angewachsen": 1) המנוקב (percé) ו-2) הבורג. באמצעות שני מרכיבים לוגיים אלה במיתוסים שהוא ממציא, הנס יוכל להפוך את הפאלוס לדבר שגם אם הוא קבוע, הוא בכל זאת נייד, מסתובב, ולפיכך נמצא במשחק הסמלי. למשל, הסוס, שעליו שמים פרסות (ולכן הוא "מנוקב"), הוא אחד הפתרונות הנסתרים לקיבעון של המרכיב החסר (Lacan, 1994 [1956-57], p. 266). הסוס מתפקד כתחליף לאב, מזיז את המקום של האב, גורם התקה של מקומו (;Laurent, 2010 Lacan, 1962). יש כמה דברים ש"מתחילים לזוז", וזה קורה סביב ריק מסוים, שבעצם הנה הפונקציה של הפאלוס כנייד. "לא רואים אותו", את הפאלוס, כי הוא המרכיב המאפשר את התזוזה של המרכיבים האלה "סביבו". במילים אחרות, במקרה של הנס, הפאלוס התחיל ברגע מסוים לזוז קצת, ולהיות חלק מה"קלמר", חלק מ"קופסת הכלים", והיה ל"עוד חלק חילוף", אם כי מיוחד במינו:

האב מוחלף אם כן על ידי תפקידו, ותפקידו מוגדר על ידי הפאלוס. מכאן שיש והיה הבדל בין "האב במשפחה", כלומר האב כאיש שמתפקד בתוכה, לבין האב "בתסביך", כלומר, האופן שבו הסובייקט משתמש באב כדי לנסח, כל פעם מחדש, את מה שפעל עבורו כאב. כך, האב יכול להיות נוכח, אולם להיות לא שימושי; האב יכול להיות נעדר – ודווקא לאפשר לסובייקט להשתמש בו. כל מקרה לגופו.

וכך כותב לאקאן:

מבקשים ממני לעבור דרך האיווי של האחר, ולא לעשות מזה סיפורים, כלומר, מה שנקרא בשפה רגילה "להמשיך את עקרונותיו של אבא". אבל משום שכל אחד יודע שמכבר לאבא אין עקרונות, כך מתחילות כל הבעיות. אבל אבא הוא שם כי הוא המרכז שסביבו מתארגנת ההעברה של המידה שבעניין, כלומר, 1/φ, הבסיס והעיקרון של כל משען, כל היבור של איווי, אז הדברים יוכלו ללכת, הדברים יהיו בדיוק בין ה-με φυναι ("עדיף היה לא להיוולד") לבין מה שנקרא "הברכה" במסורת של התנ''ך ובמסורת השמית, כלומר, בניגוד למה שהופך אותי להמשך החי של חוק האב, של האב כמקור של מה שיימסר כאיווי. (Lacan 1962).

במילים אחרות: אף שלאב אין עקרונות, ואולי דווקא מעצם העובדה שהאב הוא חוטא, אפשר שתהיה מהמקום שלו מסירה; לא מסירה של אידיאל, אלא של איווי חי. או אז יהיה אפשר להבדיל בין האיזור שבו "עדיף היה לא להיוולד", לבין הברכה שעוברת מאב לבן. הברכה היא כמובן פרדוקסלית: הברכה של זה שהיה לך אב שמסר לך את חטאו. את 1/φ כדאי לקרוא כ"פאלוס מעל 1" – ה"אחד", או "לפחות אחד במבנה", שיאפשר לקרוא את האיווי, האיווי של האחר, של האם.

 

המטפורה האבהית: ניסוח של תסביך אדיפוס

כפי שצוין לעיל, ב"אוצר המילים של הפסיכואנליזה" כתוב שהמונח "פאלוס" מופיע אצל פרויד רק חמש פעמים, ושמתוכן לפחות שלוש פעמים מדובר על "הפאלוס של האם". ביטוי זה כבר מרמז שיש יותר מפאלוס אחד. קל היה להזניח את ההתייחסות לפאלוס כפאלוס של האם, שהרי במקרה של הנס הקטן, הסוס – התחליף לאב – פותח את הדלת, במשנתו של לאקאן, למטפורה האבהית. שם האב – שהנו סימפטום בין אחרים, לא פחות סימפטומתי מהסוס, לא פחות "בעיה" – מחליף את המסמן של האיווי של האם:

 

שם האב


(מסמן) איווי של האם

 

 

מה צריך כדי למקם את האיווי של האם כ"מסמן"? ניקח בחשבון שבמקרה של הנס, האיווי הזה היה נוכח למדי. היא הייתה לידו. אפשר יהיה להגיד בדיעבד שהנס היה בעמדה "הפאלוס של האם". על מנת למקם את האיווי של האם כ"מסמן" המינימום הנדרש הוא שאפשר יהיה לרשום נוכחות/ העדרות של האם. אם זה אפשרי, אז האיווי הקפריזי מסומן, וניתן להחליף אותו:

 

אפשר לכתוב את זה כך:
S (A) – – – > s(A)

S= מסמן s = אפקט של משמעות

 

במילים אחרות: אם האיווי של האם היה בעמדה של חידה (X), המטפורה האבהית נותנת פתרון – מסוים – בכך שהיא מציעה לסובייקט להחליף את ה-X ובמקומה למקם את המסמן S, שֵם האב, שמשמעותו אינה חידה, אלא: הפאלוס.

מדובר אם כן על שני פאלוסים: האחד הוא המשמעות הפאלית – דרך אדיפוס, כלומר, באמצעות המטפורה האבהית, והשני הוא הפאלוס של האם. הפאלוס של המטפורה האבהית הוא פאלוס סמלי, וכתוצאה מכך עם משמעות פאלית. האיווי של האם, "משמעותי" עבור הסובייקט, כלומר, הפך למשמעותי, דרך התיווך של הפאלוס כמסמן. אבל אִם האיווי של האֵם הוא כבר "איווי" – desire – זה אומר שהוא כבר בחסר, באיזור הזה. החסר יסומן כ-A, והפאלוס של האם ייכתב כמו המסמן של אותו חסר (Miller, 2002 [1992]).

לאקאן עבר אל מעבר לפאלוס של המטפורה האבהית במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה.

 

הפרוורסיה: ההומוסקסואלית הצעירה (פרויד 2002 [1920])

נזכיר את המקרה: מדובר על אישה צעירה בת 18. ההורים הם שפונים לפרויד, כי הבחורה מתנהגת באופן מוזר, שערורייתי. היא רודפת אחרי אישה בת 28, מפוקפקת; היא רודפת אותה כאוהבת. האב זועם, אבל זה רק מוסיף שמן למדורה. פונים לפרויד בעקבות ניסיון התאבדות: פעם היא מטיילת עם האישה, הן הולכות ליד האב של הצעירה, הוא שולח מבט זועם, האישה המבוגרת מחליטה להפסיק את הקשר, ואז הצעירה זורקת את עצמה על פסי רכבת, נופלת ("niederkommen"). פרויד שם לב לכפל המשמעות של המילה – "ליפול" וגם "ללדת".

מסתבר שרק כמה שנים לפני, הכול היה נראה בסדר אצל הנערה. היא שיחקה עם בובות כפי שכביכול כל אישה לעתיד אמורה לעשות, ואף טיפלה בתינוק של חברים של המשפחה. האירוע שפרויד ממקם כאירוע מכריע, ששינה את התנהגותה, היה הלידה של אח, כאשר היא הייתה בת 16. מאז, פרויד אומר, האכזבה הזאת גרמה לה "לנטוש את האיווי לילד, את האהבה לגבר, ובאופן כללי, את התפקיד הנשי". פרויד ממשיך ואומר שהיא הפכה "כאילו לגבר" ולקחה את האם במקום האב כאובייקט אהבה.

לאקאן, כותב את המקרה בשני שלבים (Miller, 2002 [1992]). בשלב הראשון הוא מתייחס לפרוורסיה ובשלב השני לאדיפוס. אצל לאקאן, אין למונח "פרוורסיה" קונוטציה ערכית. נהפוך הוא, אם יש בכלל ערך כאן, מדובר על ערכו של המבנה המאפשר ללמדנו דבר מה על דרכיו של הסובייקט. לאקאן לא שוכח, כמובן, את האמירה של פרויד: המיניות האנושית פרוורטית במהותה:

הרופאים, שלמדו לראשונה על קיום הפרוורסיה על-פי דוגמאות בולטות ובתנאים מיוחדים, נטו לראות בהן כמובן סימן למחלה או ניוון, כפי שהתייחסו לתופעת האינוורסיה. אולם במקרה זה, קל לדחות התייחסות זו יותר מאשר בדיון בשאלה האינוורסיה. הניסיון היומיומי הראה שמרבית ההרחבות הללו, מכל מקום הפחות חמורות שבהן, מהוות מרכיב שכיח גם בחיי המין של הבריאים. הרחבות אלה נשפטות על-ידי הבריאים באותו אופן כמו לגבי אפשרויות אינטימיות אחרות. אם התנאים נוחים לכך, עשוי גם להחליף לזמן-מה את המטרה המינית הנורמלית בפרוורסיה כזאת, או לפנות לה מקום לצד המטרה המינית הנורמלית. מסתבר שאין אדם בריא בנפשו שלא ניתן למצוא אצלו תוספת,שניתן לכנות פרוורטית, ביחס למטרה המינית הנורמלית. ודי בכלל זה כדי להוכיח עד כמה בלתי מתאים הוא השימוש המגנה במונח פרוורסיה. (פרויד, 2002 [1905], עמ' 38-39)

לפי לאקאן, קריאה קפדנית במאמר של פרויד "מכים ילד" (2002 [1919]), מראה כי יש לקרוא את הפנטזיה הפרוורטית (או "פנטזמה" אצל לאקאן) כמסך דמיוני המסתיר ומכסה טקסט מסמני המצוי מאחוריו. היבור (articulation) מסמני שלם, בדיוק כמו בדוגמה הפרוידיאנית המפורסמת של הפטישיזם:

מקרה אחד, שבו העלה איש צעיר "ברק מסוים על האף" לדרגה של תנאי פטישיסטי, הוא מפתיע במיוחד. תנאי זה קיבל הסבר מפתיע כאשר הסתבר שהפציינט התחנך בילדותו באנגליה, אולם מאוחר יותר היגר לגרמניה ואף שכח כמעט לגמרי את שפת אמו. את הפטיש, שמקורו נבע משנות הילדות, צריך היה אפוא לקרוא באנגלית ולא בגרמנית: ה"ברק על האף" היה בעצם "מבט על האף". האף היה אם כן הפטיש, שהפציינט העניק לו את אותו אור מבריק מיוחד, שבו לא יכלו האחרים להבחין כלל. (פרויד, 2002 [1927], עמ' 195)

במקרה זה, הדימוי שכביכול שולט בתמונה קלינית מתבסס על טעות של תרגום, וכך נוצר מעגל מסמני שלם. זהו השלב הראשון שבו לאקאן בונה את הפרוורסיה. כדי להבין את המעגל המסמני שנוצר במקרה של הנערה יש להתייחס לאדיפוס, ולהבטחה האבהית הקשורה בו, "יהיה לך ילד ממני" - משפט השייך לפי פרויד לתסביך האדיפלי של הילדה.

עם השנים, פרויד (2002 [1931]) נתן יותר ויותר חשיבות לקשר אם-בת, והשתמש במושג "penisneid" – "קנאת הפין" – שגרר ביקורת מצד פמיניסטיות, כפי שמציינת מרי-הלן ברוס (Brousse). קנאת הפין מסמנת בו בזמן (1) את ההאשמה העיקרית של הילדה כלפי האם, שהיא פשוט הולידה אותה נקבה, ו-(2) את הדרך שתוביל את הילדה להיפרד מאמה ולפנות לאב, עם הציפייה לקבל ממנו את "הילד-פין" – שהוא כבר בעצם ילד-פאלוס, כלומר, איבר המצוי בקשר עם הסובייקט. לפי לאקאן, אצל הילדה הקטנה, הקשר עם האם הנו ravage”", כלומר "חורבן"; "קנאת הפין" הוא מונח פרוידיאני שתופס גם את החורבן של הבת עם אמה, וגם את הדרך החוצה ממנו. אולם אם כותבים את האדיפוס בדיאגרמה, נכתוב קופסה שחורה, שבכניסה אליה יש התענגות (גילוי עריות), וביציאה ממנה – סירוס (Miller, 1989). בתוך הקופסה נמצא האב:

את השלב השני בפרווסיה קורא אם כן לאקאן בהתבסס על אותו סירוס, שבמקרה של הנערה הוא כפול. ראשית, אין לפאלוס אותו ערך עבור זה ש"יש לו" כמו "זה שאין לו" (Miller, 2002 [1992]). בניגוד לילד, הילדה נכנסת כך לתסביך האדיפוס עם סימן המינוס (-). שנית, במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה של פרויד, מתווספת האכזבה מהצפייה לילד-פאלוס מאביה, כשתחת זאת הילד נולד לאמה. עד שאחיה נולד, האיווי שלה החזיק מעמד באמצעות הזדהות דמיונית עם האם – דבר שאנחנו יודעים רק בדיעבד, עם פרויד המספר לנו על התקופה שבה היא טיפלה בילד קטן. פרויד מדגיש את החיתוך הנוצר בתקופה הזאת:

בגיל 13-14 הראתה הנערה אותות חיבה רכה וחזקה, במידה מופרזת בעיני אחרים, לפעוט שעדיין לא מלאו לו שלוש, שאותו יכלה לפגוש באופן קבוע בגינת השעשועים. התעניינותה בו הייתה בעלת אופי כה לבבי, עד שצמח מכך גם קשר ידידותי ארוך ימים עם הורי הפעוט. מתוך מקרה זה מותר לנו להסיק שבאותה שעה שלט בה האיווי החזק להיות אם בעצמה. אבל לאחר זמן-מה הפכה הנערה אדישה כלפי הפעוט, והחלה לגלות עניין דווקא בנשים בוגרות ממנה – אם כי עדיין צעירות למדי. עניין זה הביא עליה עד מהרה את עונשו המכאיב של האב.

הוברר מעל לכל ספק, שמבחינת הזמן חל שינוי זה במקביל למאורע חשוב במשפחה, שממנו נוכל לצפות להסבר על פשר השינוי. תחילה היה הליבידו של הנערה מכוון לאמהות, אחר-כך הפכה להומוסקסואלית המאוהבת בנשים בוגרות יותר. מאורע זה, שהוא כה משמעותי להבנתנו, התרחש בהיותה בערך כבת שש-עשרה. היה זה היריון חדש של אמה ולידת אחיה השלישי.

לאקאן מנסה, בהמשך לפרויד, לנסח את הא-סימטריה של ילד-ילדה, שהרי אין לפאלוס ערך זהה עבור הילדה ועבור הילד. הילדה, מעצם העובדה ש "אין לה", נכנסת לאדיפוס באמצעות מה שנקרה "המתן". היא נכנסת עם המינוס (-),לא כ"ערך" כמובן, אלא כמיקום. מיהו הנותן, ומה הוא נותן? האב, מתוקף תפקידו, הוא זה ש"נותן". כשמילר מתייחס למקרה של ההומוסקסואלית הצעירה, הוא מתבסס על השרטוט של לאקאן המציג ארבע עמדות בסיסיות – הסובייקט, האובייקט, האני והאחר – אשר יוצרות שני צירים, הציר הסמלי (סובייקט-אחר) והציר הדמיוני (אני-אובייקט). במערכת הזאת, הסובייקט אינו ה"אני"; ה"אני" הוא המרכז הנרקיסיסטי. אולם העיקר, הלא-מודע, עובר בציר אחר – בציר הסמלי:

לפני הלידה של אחיה, הילדה בת 14 – הסובייקט – נמצאת באמונה של "להיות האם". היא מאמינה שהיא האם. היא מטפלת בילד ממשי, שערכו הוא של פין דמיוני (ילד = פאלוס):

אחרי הלידה של האח, אין לסובייקט כבר אפשרות להחזיק באיווי שלו במישור הדמיוני. "ההבטחה לילד" מסתברת כהבטחה בלא מודע, ומשם התוצאות. הילד הממשי נולד כמתנה לאם. אז במקום הקשר הדמיוני "המופרז בעיני אחרים", מופיע הקשר הפרוורטי. הגברת האהובה תופסת את המקום של הילד הממשי:

 

מה לאקאן מכנה "פרוורסיה" כאן? הוא מכנה כך את ההקרנה של הניסוח הסמלי הלא מודע על המישור הדמיוני, את ה"תרגום" שנעשה באמצעות הסימפטום, ניסוח הקשר של המתנה של הגבר שניתנה לאחרת ולא לה ([Miller, 2002 [1992). מדובר על מעין פנטומימה, על מאמץ להראות לאב "איך נותנים לאישה", איך עושים את זה, איך זה אמור להיות, איך גבר נותן. האני נמצא במקום של האני, כלומר, הבחורה מזדהה באני שלה עם האב, "הזדהות שחצנית" אם ניתן לי לומר כדי להסביר את זה נכון, הזדהות מנופחת, מוגזמת בכל הכיוונים: הניסיון הוא להראות לאב הסמלי, איך אוהבים; זהו "שיעור של אהבה עבור האב, אחרי האכזבה" – "כך אוהבים אישה".

מילר מדגיש את הדבר המדהים ביותר: כדי למקם את הפאלוס הסמלי, לאקאן משתמש במקרה של הצעירה הומוסקסואלית, ומתייחס לאהבה. כך לאקאן מגיע לניסוח המפורסם שלו ל"מה זה לאהוב": לאהוב זה לתת את מה שאין. "הסובייקט מתאמץ לתת את הפאלוס הסמלי [...] ויכול לתת רק את אהבתו". "המתנה היחידה שמסתובבת בקשר הפרוורטי, בהומוסקסואליות הנשית הזאת, היא האהבה, כמתנה של מה שאין לך." (Miller, 2002 [1992])

לסיכום, שלושת המקרים של פרויד, בהוראה של לאקאן עם ז'אק-אלן מילר, מאפשרים למקם באופן ראשוני ביותר את התפקיד ואת הפרובלמטיקה של הפאלוס בפסיכואנליזה. המקרה של דורה מציין את הפאלוס כמסמן של האיווי. האיווי המשוסע של האב במקרה של דורה נותן לה כיוון גם בחיים, כדי לשאול את השאלה החשובה: "מה זה להיות אישה?", "מה היא גברת K, שכל כך חשובה עבור האב?". כפי שהעידה מרי בונפרט, השאלה הזאת נשארת עבור פרויד השאלה על הנשיות, והיא אינה בלתי קשורה לשאלת הפאלוס. במקרה של הנס הקטן, אנו פוגשים את תפקידו של הפאלוס כאשר לאקאן מנסח את תסביך אדיפוס כ"מטפורה האבהית" ואת הפונקציה של הסירוס, הודות ללוגיקה של ילד בן 5. כאן הפאלוס הוא "המשמעות" שמקבלת החידה של האיווי של האם כאשר המטפורה האבהית נכנסת לתמונה. זהו פתרון חלקי בוודאי, אבל התחלה של כיוון. לבסוף, במקרה של ההומוסקסואלית הצעירה, הפאלוס – גם כפאלוס סמלי וגם כפאלוס דמיוני – מאפשר ללאקאן לכתוב את הקשיים של המקרה, לנסח קליניקה של הפרוורסיה (במובן הפרוידיאני גרידא, כלומר שהמיניות האנושית הנה "פרוורטית" בכללותה), וגם להגיע להגדרת האהבה כ"לתת את מה שאין".

 

 

^1. "אביה של דורה הוא גבר מסורס – אני מדבר על הפוטנציה המינית שלו. ברור שזהו זה בשבילו, הוא חולה מאוד". (תרגום שלי - מ"מ).

 

מקורות

הפרדוקס של ראסל (2011). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.

לאקאן, ז'אק (2011 [1967]). "הצעת ה-9 באוקטובר על הפסיכואנליטיקאי של האסכולה", תרגום: אילנה רבין, רות בנוזיו ויורי מירון, עריכה: מרקו מאואס.

לאקאן, ז'אק (2005 [1972-73]). סמינר "עוד" (20), שיעור של ה-20 במרס 1973. רסלינג.

פרויד, זיגמונד (2002 [1905]). "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות". בתוך: "מיניות ואהבה", עם עובד.

פרויד, זיגמונד (2002 [1923]). "הארגון הגניטלי הילדי". בתוך: "מיניות ואהבה", עם עובד.

פרויד, זיגמונד (2002 [1927]). "פטישיזם". בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד.

פרויד, זיגמונד (2002 [1919]). "מכים ילד". בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד.

פרויד, זיגמונד (2002 [1931]). "על המיניות הנשית". בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד.

פרויד, זיגמונד (2002 [1920]). "על הפסיכוגנזה של מקרה הומוסקסואליות נשית". בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד.

פרויד זיגמונד (1968 [1920]). "מעבר לעקרון העונג". בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. דביר.

פרויד, זיגמונד (2003 [1909]). "הנס הקטן, פסיכואנליזה של פוביה של ילד בן חמש". הוצאת "ספרים".

Brousse, Marie-Helene (1998). "Ravage et désir de l’analyste", Ornicar Digital.

Butler, Judith (1999). "Gender Trouble. Feminism and the Subversion of Identity”. Routlege, London.

Lacan, Jacques (1994 [1956-57]). Le séminaire de Jacques Lacan, livre IV: La relation d’objet, 1956-57. Texte établi par Jacques Alain Miller. Seuil.

Lacan, Jacques (1991 [1969-1970]). Le Séminaire Jacques Lacan, Livre XVII: L'Envers de la Psychanalyse, 1969-70. Ed. Jacques-Alain Miller. Seuil.

Lacan, Jacques (1973 [1964]). Le séminaire de Jacques Lacan, livre XI: Les quatre concepts fondamentaux de la psychanalyse, 1964. Ed. Jacques-Alain Miller. Seuil.

Lacan, Jacques (1966). Écrits I. Paris: Seuil.

Lacan, Jacques (1962). Le séminaire de Jacques Lacan, livre IX: L'Identification. Unpublished.

Laurent, Eric (2010). "The symbolic order in XXI century”, Papers 1, VIII WAP Congress.

Miller, Jacques-Alain (2011 [1993-1994]). "Donc", Paidós, Buenos Aires.

Miller, Jacques-Alain (2002 [1992]). "De la naturaleza de los semblantes", Paidós, Buenos Aires.

Miller, Jacques-Alain (1989). Cours "Les divins details", 17/5/1989.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מאואס, מ. (2012). "הפאלוס": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2718

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.