פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

כתבות שטח

בישול אסוציאטיבי בחדר הטיפולים

הרהורים בעקבות כנס שעסק בחשיבתו של כריסטופר בולאס. בכנס עלתה דמותו של בולאס כאחד ההוגים המסורים ביותר לפיתוח המחשבה אודות האופן בו יכולה וצריכה היצירתיות להתקיים ולהתעצם בטיפול הפסיכואנליטי, ובחיים בכלל.

מתפרסם מ 11/12/2011 | 12,784 צפיות

תגיות: |

 

בישול אסוציאטיבי בחדר הטיפולים

 

מאת שילי ורדימון

 

סקירת הכנס "Networks of the Unconscious: Theory and Practice in the work of Christopher Bollas", בארגון "מרכז ויניקוט בישראל". הכנס נערך ב-13.11.2011.

 

"במובן רחב ביותר, אפשר לראות בפסיכופתולוגיה כשל של הדמיון, חיים שנתקעו משום שמגבלות ישנות נועלות מלכתחילה את הדלת בפני ההתנסות בחוויות חדשות, במצבי תודעה חדשים" (סטיוון מיטשל, 1993, עמ' 284)

 

לאחרונה קראתי רשימה מצוינת, פרי עטו של אור עזרתי – פסיכולוג וכותב מוכשר – אודות השינויים שהכניס בחייו גילויה של אבקת תיבול יפנית הנקראת "פוריקאקה". בעודו מתאר חוויה מעולם הבישול, הצליח עזרתי ללכוד משהו ממהות חוויות ההתאהבות והיצירה, שיכול בקלות לשמש גם את הדיון הנוכחי בדבר מהותו של הטיפול הפסיכואנליטי על פי כריסטופר בולאס.

עזרתי מספר שהיות שכשנתקל בפוריקאקה לראשונה לא ידע דבר אודותיה – אך היה סקרן לנסותה – מצא עצמו מוסיף ממנה בהתלהבות לכל מיני מאכלים, בפרץ של יצירתיות והרפתקנות, מנסה ובודק למה היא מתאימה ומה נוצר מחיבורים לא צפויים שלה עם מרכיבים אחרים. וכך הוא כותב:

"אחת הסכנות, או היתרונות – תלוי מאיזו זווית מסתכלים – של השימוש ללא הוראות שימוש, היא החירות. מוצרי מזון שכבר מוכרים לך כלואים בכללי האצבע לגבי השימוש בהם. קטשופ על שניצל וצ'יפס, אבל לא על דג או על אספרגוס; גבינה צהובה על לחם או קציצה אך לא על אבטיח. ידע זה לא רק כוח, אלא גם שגרה. אבל פוריקאקה, מה עושים אתה? בפוריקאקה אין חוקים. היא התחילה להשתולל"(אור עזרתי, מוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", 29/11/2011).

ההשתוללות עם הפוריקאקה איפשרה לעזרתי להציץ לרגע לעולם נטול הוראות שימוש, שהתנועה בו מנווטת על ידי עקרונות משיכה ואסוציאציה, ניסוי וטעיה. הפוריקאקה היפנית התמזגה לה עם טחינה מזרח תיכונית ופיזזה בטבעיות על עלי סלט חסה. דבר הוליד לדבר, ניסוי קולינרי אחד הוביל לאחר. כעבור זמן, התקבעו להם בכל זאת הרגלים מסויימים, וההתאהבות הפכה לאהבה. אף שזיקוקי הניסויים חלפו ופינו מקום לשימוש למוד ניסיון וצרוף הנאה, הרי שהמשחקיות שהכניסה הפוריקאקה אל המטבח המשפחתי שינתה במשהו את הסתכלותם של בני הבית על המאכלים המוכרים, וחשפה את הפלא הטמון בלידתו מחדש של המוּכּר. חותם עזרתי את דבריו:

"לפעמים, בשעת לילה, כשכל בנות הבית כבר ישנות, המבט שלי נודד על פני מדף הרטבים שבמטבח, ותוהה מה היה קורה לו הייתי מצליח לשכוח את מה שאני יודע על הקטשופ והחרדל, על הטחינה והחומץ, על הסויה ועל המיונז, אילו עולמות טעם לא מוכרים היו נפתחים אז בפני. לחדש עם מה שכבר מוכר לך - זה האתגר האמיתי" (עזרתי, 2011).

 

ובכן, מה לפוריקאקה ולפסיכואנליזה?

כפי שניסח זאת כה יפה סטיוון מיטשל בפרק החותם של "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" (1993), ניתן לחשוב על הפסיכופתולוגיה כולה כ"כשל של הדמיון", היצמדות לתבניות נושנות שלא מצליחים להרפות מהן, חוסר יכולת לצלול אל הלא ידוע ולהפיק מתוכו צורה ומשמעות שיהפכו לאפשרויות חדשות. מנקודת מבט זו, הסקרנות והיצירתיות הן מה שמאפשר לנו להתפתח ולחרוג מגבולות עצמנו. בטיפול הפסיכואנליטי, כמו בחיים, אנו זקוקים ליכולותינו אלו כדי לאפשר שינוי וצמיחה. במלים אחרות, עולמות חדשים נפתחים כאשר מוכנים לרגע לשכוח מהו קטשופ ומהי טחינה ולברר מחדש לאילו מחוזות החקר שלהם עשוי להוביל אותנו ומה עשויה להיות משמעותם האישית עבורנו.

כריסטופר בולאס אינו היחיד המאמין בחשיבותה ומרכזיותה של היצירתיות, אך אין ספק שהוא אחד המסורים ביותר לפיתוח המחשבה אודות האופן בו יכולה וצריכה היצירתיות להתקיים ולהתעצם בטיפול הפסיכואנליטי, ובחיים בכלל. יותר מכך, הוא אף רואה עצמו מחויב לזעוק את הזעקה כנגד מה שלתפיסתו עשוי לפגוע בכוח היצירתי המפעם בטיפול ובנפש האנושית.

על רגל אחת, ניתן לסכם ולהגיד שבולאס מבקש להשיב למרכז עבודתנו הקלינית את טכניקת האסוציאציות החופשיות. יותר מכך, הוא מציב כמטרה הטיפולית לא את הפיכת הלא מודע למודע, אלא את הרחבת היצירתיות הלא מודעת האישית. באמצעות האסוציאציות החופשיות, אותה תנועה מדבר לדבר מתוך קשרים סמויים מעין, מאמין בולאס שנוצרת תקשורת לא מודעת בין מטפל למטופל והיצירתיות הטבעית מתעצמת. עבור מטפל ומטופל, ההתמסרות ללא מודע של עצמם ולזרם האסוציאציות היא לא פחות מאשר צלילה מרצון, ומתוך אמונה, אל הלא ידוע, אל מה שרוחש במקומות בהם הרגלים, כללים והוראות שימוש אינם תקפים, אל עבודת המשחק (play work) המתרחשת בלא מודע היצירתי.

כפי שאבקש להראות בהמשך, יש ברעיונותיו של בולאס מימד "פוריקאקי" מסויים; הם מעירים לחיים את מטבח עבודתנו הקלינית והבנתנו התיאורטית, מפשירים מהמקפיא את פרויד ומוסיפים לו תבלינים, ומאיצים בנו לגלות מחדש את האופן בו אנו חושבים ומתקשרים. הם מכריחים אותנו לבחון הלכה למעשה כיצד מתרחשת פעילות יצירתית ולהיווכח שהיצירתיות היא במידה רבה שורש עיסוקנו.

עם זאת, בעוד שרעיונותיו של בולאס עשירים וקוסמים, הרי שכתיבתו אינה מקלה על קוראיה. בולאס מייצר מושגים משל עצמו, המחייבים את המבקש להכירו ללמוד את שפתו. הוא כותב על מנת להגיד את שיש לו להגיד, ועושה זאת בצורה ישירה; הוא אינו מרבה בהומור, אינו מהרהר הרהורים ואינו מתפייט. כשהדברים באים לביקורת שלו על אחרים הוא אף עשוי לנקוט בנימה בוטה למדיי. אפשר לומר שהוא לוקח את עצמו ברצינות, לעתים אף יתר על המידה. מספיק לציין שבאופן שאינו משתמע לשתי פנים הוא מתייחס לפירושי ה"כאן ועכשיו" המתמקדים בהעברה (והמאפיינים בעיקר את הקלייניאנים) בתור הרעה החולה, שלא לומר המסוכנת עד ממש, לא רק של הפסיכואנליזה, אלא של האנושות כולה. אך על כך בהמשך.

מטעמים אלה, חסד גדול הוא שיום העיון שהוקדש לרעיונותיו של בולאס מטעם מרכז וויניקוט התברך בנוכחותה של שרה נטלטון, פסיכואנליטיקאית בריטית ועורכת ספריו של בולאס, אישה שתסרוקת שיערה העשוי בקפידה בניפוח אלגנטי וזוהר השרתה על פרולטרית שכמוני את יראת מלכת אנגליה, אך דיבורה נעים ומחויך, אינטליגנטי וצנוע. נטלטון היתה בדיוק התבלין המיטיב עבור תבשיל כתיבתו של בולאס.

בנוסף, נערך מרכז וויניקוט להכין את קהל המאזינים הכנה מקסימלית: מעולם לא צוידתי טוב יותר ליום עיון כפי שצוידתי הפעם - לבאי הכנס חולקו מבעוד מועד מאמרים של בולאס אשר בהם התמקדה נטלטון ובפתיחת היום העבירה עפרה אשל קריאה מודרכת בה ביארה את מושגי היסוד באופן בהיר ויעיל, שהיה לעזר רב. למעונינים בכך, היתה גם אפשרות להירשם לסמינר מקדים עם שרה נטלטון, בו יכלו להכיר יותר לעומק את דמותו, כתיבתו וצורת מחשבתו של בולאס. בקיצור, תענוג.

ולמנה העיקרית: הרעיונות עצמם. נטלטון הדגישה שרעיון האסוציאציות החופשיות כעיקר הטכניקה הפסיכואנליטית נזנח עם השנים על ידי מרבית העוסקים בפסיכואנליזה, ובמידה שהשתמר, הרי שהפך לאידיאל בלתי מושג. עבור בולאס, השב מחדש אל כתיבתו של פרויד המוקדם, אין האסוציאציות החופשיות רק כלי להפיכת הלא מודע למודע בכך שיחשוף את המודחק, אלא שהן עצמן מהות הטיפול. היינו, עצם האפשרות לזרם האסוציאטיבי בו נעה הנפש מנושא לנושא, מרעיון לרגש ומחשבה, היא לב לבו של המימד הטיפולי שבפסיכואנליזה.

לביסוס רעיונותיו עוזר לנו בולאס לגלות פרויד שרבים מאתנו שכחנו או לא ידענו על קיומו. הוא מצביע על כך שמקריאת "פירוש החלום" עולה תיאור של לא מודע שאינו רק מיכל להדחקות אלא מרחב יצירתי, מורכב ומסועף הבא לידי ביטוי במלאכת החלום שהיא מלאכה לא מודעת ויצירתית ביותר. יותר מכך, בשנים בהן פרויד מגבש את הטכניקה הפסיכואנליטית, הוא מתאר בכתביו את עבודת המטפל כהתמסרות ללא מודע של עצמו, דרך סיגול עמדת "תשומת הלב המרחפת באופן שווה" המאפשרת לו להניח לציפיות ולהנחות המוקדמות העשויות להתקיים או להתהוות בו במודע ולאפשר לעצמו להקשיב ללא מודע של המטופל באמצעות הלא מודע שלו עצמו, ללא תיווכו של המודע. בכתיבתו מדגיש פרויד שהחומר המשמעותי ביותר עולה מהלא מודע לא כרעיונות טורדי מנוחה, אלא חומק אל תוך שיח המטופל דרך פרטים הנדמים לא רלוונטיים ומוצגים כלאחר יד. את הלא רלוונטי לכאורה לא נוכל לקלוט במבט ישיר אלא רק מתוך קשב מתמסר שאינו מנסה להיאחז בדבר.

בעודי מתמוגגת לגלות את כתיבתו של פרויד אודות תקשורת בין לא מודע ללא מודע, שנשמעת הרבה יותר אינטרסובייקטיבית משדמיינתי שהתקיים אצל אבי הפסיכואנליזה, הסבירה נטלטון שקו מחשבה זה של פרויד עורר בשעתו אי נחת רבה בחוגים אליהם השתייך, ובעיקר בקרב מי שתפסו עצמם כאנשי מדע. לדידם, נראה היה שרעיון התקשורת הלא מודעת הינו כפסע בלבד מאפשרויות כגון העברת מחשבות, טלפתיה ותורת הנסתר. שנדור פרנצי, למי שלא מנחש, היה, כמובן, תומך נלהב של קו זה. פרויד, מצדו, נסוג בהדרגה מכיוון זה והתמקד במודחק ובדחפים.

בולאס לוקח מרעיונותיו אלה של פרויד תפיסה של הלא מודע כדבר מה נרחב יותר ופרוע יותר מתפיסת הלא מודע כביתו של המודחק. יותר מכך, הוא מזהה בלא מודע מימד תקשורתי עמוק, כוח נפשי פעיל בעל עניין במציאות החיצונית, המצוי במערכת יחסים עם סביבתו. מתוך כל זאת, מציע בולאס תפיסה של הלא מודע כרצפטיבי במהותו, קולט את כל תפיסות החושים שאינן נרשמות כלל בתודעתנו ומתפתח משלביו הלא מילוליים הראשוניים לכדי רשת של מטריצות מסועפות שבהן הנפש עוסקת באופן לא מודע בתכנים המשמעותיים לה. מטריצות אלה כוללות מעין מוקדי גרביטציה נפשית המאגדים סביבם חומרים הנקלטים מהחוץ ומשתלבים בהן.

האזורים הנפשיים הפעילים הללו נחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון הוא אזורי הטראומה. אזורים אלו ימשכו אליהם כל חוויה מטרידה שנתפסת כקשורה באופן כלשהו למוקד הטראומטי. "עבודת הטראומה" תהיה במידה רבה חיפוש אחר רשמים המהדהדים את הטראומה תוך אישור חוזר שוב ושוב של הטראומה שכל עיקרה "כיצד לא אפגע שוב?". הסוג השני של מוקדי משיכה נפשית שכאלה הוא ה"ג'נרה הנפשית" (psychic genera). באמצעות מושג זה מבקש בולאס פעילות לא מודעת המנוגדת לזו של הטראומה, פעילות שהיא יצירתית מטבעה. בעוד הפעילות הנפשית הלא מודעת סביב הטראומה היא חזרתית באופיה, הרי שהג'נרה הנפשית הם מוקדים גנרטיביים, משמע יצרניים, המבקשים צמיחה, התפתחות וגדילה.

אל מול מושג ההדחקה, שעניינו הוקעה של תכנים לא רצויים, הרי שמוקדי הג'נרה קשורים לעקרון מקביל של קליטה וקבלה של חוויות וחומרים רצויים המתפתחים לכדי גרעינים הפעילים בנו באופן לא מודע. במקום להשליך חומרים לא רצויים ללא מודע, מציע בולאס את האפשרות שחומרים מאופסנים בלא מודע דווקא לצורך עיבודם והרחבתם. משמעות הדבר היא שבאופן לא מודע פונה הנפש באופן מתמיד אל המציאות החיצונית ומחפשת אחר חומרים שיעזרו לה להתפתח ולגדול, חומרים שהם באיזה אופן בעלי ערך עבור העצמי. מה שבולאס מכנה "האידיום" האישי, גרעין העצמי וההוויה הייחודי, מחפש דרך להתרחב. את האובייקטים בעלי הערך עבור העצמי מכנה בולאס "אובייקטים אבוקטיביים" – משמע כאלה המעוררים את הנפש ומתקשרים באיזה אופן לפנימיותה. בסופו של דבר, ממש כשם שהמודחק סופו שישוב אל המודע, גם חומרי הג'נרה ישובו אל המודע, אך כשזה יקרה, יהיה זה בצורת אקטים של מימוש והעשרה עצמית. הנפש עוסקת באופן לא מודע בעבודת משחק מתמדת המעבדת ומקשרת ומסדרת רעיונות המצויים במצב דגירה בחובה. ככל שגדלה היכולת של הפרט לשאת את מצב חוסר הידיעה בו תהליכים מתרחשים בתוכו מבלי שיבינם או ישלוט בהם, כך ברגע המתאים יוכל ליהנות מפירות היצירתיות הלא מודעת שהתגבשה לכדי רעיון, יצירה, הבנה וכדומה.

בשפת היומיום אנחנו קוראים לזה "אני צריך לישון על זה" – ובאומרנו זאת מבטאים את תקוותנו שעם בוקר נגלה במחשבתנו איזו הבנה או איזה סדר שנוצרו בשנתנו, כדרך שהגמדים המופלאים התקינו את כל הנעליים במהלך שנתו של הסנדלר באגדה על הסנדלר והגמדים. נדמה שחוויה זו, שהדברים לפתע מתחוורים לאחר שנדמה שכלל לא הקדשנו להם מחשבה, מוכרת לכל אחד מאתנו, ועם זאת, לעולם לא תחדל להפתיע אותנו ולהרגיש לנו כמו קסם מהאגדות. זה המקום ממנו נולדות יצירות אמנות, מחקרים מדעיים, החלטות משמעותיות ואפילו הבנות קטנות.

עבור בולאס, התהליך היצירתי הלא מודע מוביל מעצם מהותו לתפיסות חדשות, לחירות פנימית שמתוכה עולות משמעויות חיים חדשות וגילוי מתמיד.

בטיפול, אם נניח לעצמנו כמטפלים לשקוע בקשב מרחף ושווה לזרם האסוציאציות החופשיות שמביא המטופל, אם נניח לעצמנו לא לנסות לדעת או להבין דבר ונפסיק להיאחז במודע, הרי שמתוך הלא מודע שלנו יעלו ויבואו פירושים. החשוב ביותר בשיח המטופל, אומר בולאס, הוא לא תוכן הדברים אלא צורתם. ההקשרים האסוציאטיביים הם דיבור הלא מודע. השיח האסוציטיבי מפתח את היכולות הלא מודעות של מטפל ומטופל כאחד, מאפשר להם ללכת לאיבוד על מנת לצאת ולמצוא את מה שלא ידעו בראשית הדרך שניתן למצוא. היות שאת האפשרויות החדשות שלהן זקוק המטופל לא יכולים לא הוא ולא המטפל לדעת או לדמיין מראש, הרי שרק אם נכנסים ללא ידוע, יכולים לגלותן.

אם ניזכר לרגע בפוריקאקה היפנית שעמה פתחתי, הרי שבכך שהניח אור עזרתי לתבלין הלא מוכר לשאת אותו לצירופים קולינאריים לא נודעים – "בישול אסוציאטיבי", אם נרצה – התגלה לו מחדש המטבח כולו. רק אם מוכנים לקבל את הלא נודע המצוי בכל מקום ובכל דבר, מגלים אפשרויות חדשות היכן שקודם לכן היה רק המוכר.

 

במהלך יום העיון תיארה שרה נטלטון סוגים שונים של התנגדויות ומכשולים העשויים להתעורר במהלך הטיפול ולהשפיע על מידת יכולתו של המטופל להתמסר למה שבולאס מכנה "דיבור חופשי", דיבור המניח בתחילת השעה הטיפולית שאלה לא מודעת אשר הזרם האסוציאטיבי הוא דרכו של הלא מודע לדון בה ולחקור אותה. שתקנות, אידיאליזציה, אינטלקטואליזציה, ציניות, ניסיון להיות "המטופל הטוב" וכדומה הן רק חלק מהדרכים בהן נחסמת האפשרות לאסוציאציות חופשיות. הרסנות, הנובעת מהאזורים הטראומטיים שבלא מודע, יכולה להשתלט על הטיפול. בולאס, מצדו, מדגיש מתחילת העבודה עם מטופליו את חשיבות האסוציאציות החופשיות ועל כן יבקש מהם גם לתת את הדעת על האופנים בהם הם מחבלים בעבודה הטיפולית. אך אם הדרך להקשיב ללא מודע היא לזהות את "הגיון הרצף", להתחקות אחר החיבורים הלא מודעים המתרחשים גם באופנים מילוליים וגם בחיבורים לא מילוליים הקשורים למצלול, מקצב, תחושות גופניות וכדומה, הרי שגם למטפל היכולת לפגוע בתהליך היצירתי הלא מודע. בדבריה הדגישה נטלטון את הסתייגותו העמוקה של בולאס מפרשנות יתר, הפוגעת ברצף האסוציאטיבי. בולאס מזהיר מפני רצונו של המטפל לעשות חיבורים, להבהיר את הדברים ולעשותם מובנים (לעצמו בראש ובראשונה). לטענתו, התערבויות תכופות של המטפל קוטעות את הרצף וסופן שיתקעו את הטיפול, מתוך שאין עוד אפשרות לצלול לחקר הלא נודע. והלא נודע, עבור בולאס, הוא לב לבה של הפסיכואנליזה.

אלא שכאן אנו מגיעים למה שהוא גם לב לבה של איבתו של בולאס לקלייניאנים, ממשיכי דרכה של מלאני קליין. כפי שהסבירה זאת עפרה אשל בראשית יום העיון, כשנדרשה למתקפתו החריפה של בולאס על האסכולה הבריטית כולה, ועל הקלייניאנים בפרט: עבור בולאס, הפסיכואנליזה סטתה מדרך הישר. היא כבר אינה עוסקת בלא ידוע כפי שהיא אמורה, אלא עסוקה בלברוח מהלא ידוע מתוך ניסיון לדעת ולדעת כל רגע נתון. מה שהחל עוד אצל פרויד, כאשר בעקבות הכישלון בטיפול בדורה איבחן את ההעברה כהתנגדות לטיפול, הפך עם הזמן – על פי בולאס – לקיבעון מוחלט על פירושי ההעברה. ההתמקדות בפירושי העברה המבקשים לפרש באופן מיידי, בצמוד לרגע, את טיב ההעברה העולה מדברי המטופל, והאמונה שאם לא תפורש ההעברה נכונה ייכשל הטיפול, גרמו לכך שהבנת היחסים באה במקום המרחב היקר של הלא נודע. ריבוי הפרשנויות חונק את המרחב ואינו מאפשר לזרם האסוציאטיבי לנווט לעצמו את מסלולו הלא צפוי. גם במחשבה התיאורטית דומה שהשאלה "מה עם הטרנספרנס?" באה במקום האפשרות לתעות בתוך החשיכה ולברר מתוך מקום שאינו מבין מראש ואינו יודע - מה הן התימות המעסיקות את המטופל. פירושים מוכנים מראש הנוגעים להיעדרויות, איחורים ונסיעות, מופיעים מבלי שמופעל הקשב הראוי לחומר שמביא המטופל.

לדידו של בולאס, מייצגים הקלייניאנים וכל מפרשי ה"כאן ועכשיו" גישה שהיא לא פחות מפרנואידית, בכך שהיא מציבה את המטפל והיחסים עמו במרכז הכל. הוא אינו מכחיש שהעברה היא מציאות מהותית בטיפול, וככזו אף נדרש לעתים לפרשה, אך מתנגד מכל וכל להצבתה במרכז העבודה הטיפולית.

למי שקרא את מאמרו של בולאס העוסק בפירושי ההעברה כהתנגדות לאסוציאציות החופשיות (Bollas, 2007), זומנה הפתעה לא קטנה מהנימה החריפה ומהפתוס שאפיינו את מתקפתו של בולאס על המציבים את פירושי ההעברה במרכז עבודתם הטיפולית, שאל מעשה ידיהם הוא מתייחס כלא פחות מאשר "some form of extremism that threatens the good sides of humanity", ומתריע ש: 

"allowing the madness of here and now interpretating to continue is to collude with a paranoid authoritarianism that will surely destroy psychoanalysis". (p. 20)

בקריאת הדברים הללו לא יכולתי שלא להטיל ספק במידת נכונותי לקבל את משנתו של בולאס בעת שהיא מלווה בצורת דיבור כה משתלחת. תחושה זו התחדדה כששמעתי את עפרה אשל מציינת בחיוך שלמעשה, לא נראה שיש זרם פסיכואנליטי שיוצא נקי ממתקפותיו של בולאס: ההתייחסותיים משתיקים את הלא מודע, הרגרסיה הוויניקוטיאנית לוקה בחסר ופסיכולוגית העצמי מעודדת התאמת יתר למציאות...

שאלתי את עצמי האם מי שמציב את עצמו בעמדת הצודק ומציב כה רבים אחרים כטועים באמת יכול לטעון שאיננו מתענג גם הוא עצמו על עמדת ה"יודע" מעט יתר על המידה.

ובכל זאת, היתה זו שרה נטלטון, בעדינותה ובחדותה, שהצליחה להחזיר את הדברים למימדים ברי עיכול מעט יותר. בשלב השאלות מהקהל, לאחר שהדגימה את גישתו של בולאס בניתוח הצגת המקרה היפה של ד"ר אנדראה שלום קורנהאוזר, תלמידת מרכז וויניקוט, הסבירה נטלטון שהיא נהנית מצורת העבודה של שלום קורנהאוזר מעצם העובדה שזו איפשרה למטופלת שלה מרחב דיבור ופיתוח האסוציאציות מבלי להתערב בדבריה בריבוי פרשנויות. באנגליה, הסבירה נטלטון, לא תמצאו דיבור ארוך כל כך של מטופל בשעה טיפולית, פשוט כי המטפל יקטע ויפרש כל הזמן, עד כדי כך שקשה יהיה לדעת על מה בעצם דיבר המטופל. כשמישהו מהקהל שאל בתגובה מה השפעת מצב דברים זה על המטופלים ואיך הם יוצאים מהטיפול, צחקה נטלטון ואמרה שזו שאלה טובה, ושיש לה מכרים שסבלו מאוד מדרכי טיפול אלה, אך ביקשה שלא ניתן לה "להיסחף" ("get carried away") כדרך שבולאס "נסחף".

ובכן, גם נטלטון הודתה בחצי פה שבולאס מעט "נסחף". ובכל זאת, הנקודה החשובה, כפי שעלתה מדבריה, היא העובדה הפשוטה שטיפול טוב דורש את מרחב נכונותו של המטפל להקשיב ולא לדעת.

אם מרפים מהחרדה שמעוררת חוסר ההבנה, מזומנים להפתעות נפלאות.

וכפי שהסבירה זאת עפרה אשל: המטפל הפרוידיאני – על פי בולאס - לא יודע רוב הזמן לומר במלים רבות מה מתרחש בטיפול ומה כוונת המטופל. עם זאת, יש לו רגעי הבנה והארה עמוקים.

וכך, מצוידת בהנחיה זו, ללכת בעקבות הלא ידוע, להניח להבנה ולחפש את השאלה הלא מודעת המוצבת במרכזה של כל פגישה ועוברת חקירה לא מודעת מסועפת, מצאתי את עצמי מגיעה ביום שלמחרת הכנס לקליניקה. ליום אחד לפחות ליוו אותי בתודעתי גם פרויד, גם בולאס וגם נטלטון. מצאתי שאני יושבת מעט אחרת בכסא. מצאתי את עצמי מקשיבה מעט אחרת. נהניתי להתבונן במטופלי ובעצמי, מאזינים יחדיו לדיבורנו המשותף, סקרנים – מה ייווצר מתוך כל זה?

 

 

לסקירה נוספת על הכנס באתר "פסיכולוגיה עברית"

מקורות

Bollas, C. (2007) “On transference interpretation as a resistance to free association”. In The Freudian Moment. London: Karnac Books.

מיטשל, ס. (1993) "הדיאלקטיקה של התקווה". מתוך תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים, 2003.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2011). בישול אסוציאטיבי בחדר הטיפולים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2700

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איה ענבראיה ענבר15/1/2012

מספסלי הקהל. בתור זו שהיתה "השואלת מן הקהל" שמחתי שהבאת את השאלה (שנשאלה,כמובן,בטון הומוריסטי )
וגם את תגובתה המתענגת של נטלטון,ולמען הדיוק השאלה היתה:" האם המטופלים הבריטים משתפרים ,אם כן?"
וזאת על רקע ביקורתו המוחצת על כולם שהיטבת לתאר.
עבורי, על אף שענין האסוציאציות החופשיות חביב עלי ביותר, וכך גם העלאת קרנו של פרויד ותגליותיו, בולאס המוקדם
,זה של הידוע-שאינו-נחשב ושל ה,אידיום" ,היה חדשני יותר ומרתק יותר. מכל מקום מאמרך תורם ותודה לך.איה ענבר

משה נחמשה נח19/12/2011

מקסים! תודה.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן11/12/2011

מאמר מרתק ומוסיף ידע. קראתי בשקיקה את המאמר וחשתי שוב,כמה חשוב לא לדעת...להיפתח לנסות ולהתנסות,להעז ולגלות...תודה.