לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בין עמימות לפסיביות: קשיים וכשלים בתהליך ההכשרה של הפסיכולוגבין עמימות לפסיביות: קשיים וכשלים בתהליך ההכשרה של הפסיכולוג

בין עמימות לפסיביות: קשיים וכשלים בתהליך ההכשרה של הפסיכולוג הקליני

דעות | 4/12/2011 | 51,790

המאמר עוסק בחוויות האישיות של הכותב במסגרת תהליך ההכשרה בפסיכולוגיה קלינית בכלל, וסביב בחינת ההתמחות בפרט, עם דגש על הקשיים והכשלים על רקע שביתת הבוחנים המשך

בין עמימות לפסיביות: קשיים וכשלים בתהליך ההכשרה של הפסיכולוג הקליני

מאת לירן רוגב

 

"Psychological or spiritual development always require​​​​​​​s a greater capacity for anxiety and ambiguity." (Carl Yung) "Between an uncontrolled

escalation and passivity, there is a demanding road of responsibility that we must follow." (Dominique de Villepin)

 

התחלתי את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1999. לא היסטוריה רחוקה, אני יודע, ובכל זאת: עזר וייצמן היה הנשיא, מטבע חדש בשם "אירו" הושק באירופה, יוגוסלביה הייתה קרועה במלחמת אזרחים, ה"מטריקס" הציג בקולנוע "פאר" בתל-אביב (שעדיין היה קולנוע ולא חדר כושר יוקרתי), וכולם פחדו שבאג 2000 יבוא ויאכל לנו את החסכונות. אני בכלל חלמתי על קריירה של עיתונאי, ומצאתי את עצמי בחוג לפסיכולוגיה חצי במקרה. חשבתי שכדאי ללמוד משהו כללי ולהרחיב את ההשכלה, רגע לפני שהעיתונים הגדולים יתחילו לריב על שירותיי, ואם באותה הזדמנות אפשר להרגיע את אמא עם תואר אוניברסיטאי ולשבת על הדשא עם הבנות הכי יפות בפקולטה, זה ממש לא נורא.

סביבי נשמעו דיבורים על המסלול הארוך ומלא המכשולים שממתין לנו. דיבורים עמומים, אפופי מסתורין על מגמה קלינית, על תואר שני, על התמחויות ממושכות. אני חושב שאם הייתי מקשיב קצת יותר ברצינות הייתי אורז חפצים ועובר לחוג לפילוסופיה, אבל הייתי בן 22 ועדיין לא באמת רציתי לדעת מה אהיה כשאהיה גדול. העדפתי לספר לעצמי שכל המתח והלחץ הזה לא נוגע אליי, שהתוכניות שלי אחרות, ושבכל מקרה אין טעם להיות טרוד במחשבות לגבי מה יקרה ומי אהיה בגיל 27 או 29 או 30. המשכתי הלאה, צעד אחד בכל פעם, בלי להבין תמיד מה הדרך צופנת לי. ככל שחלף הזמן התגברו הקשר והתשוקה שלי לתחום, תואר ראשון הוביל לשני, לימודים להתמחות וכך הלאה. מסלול ארוך, עשיר, מגדל ומתיש.

בעוד חודש אהיה בן 35. לא קשיש, אני יודע. ובכל זאת: יש לי הרבה פחות שיער, וזה הרבה פחות אכפת לי. בזמן שחלף הספקתי לעבור שמונה דירות, להתחתן, להתגרש ולהתחתן שוב. לשרת במילואים במהלך שתי מלחמות ואינתיפאדה אחת. לטפל באנשים רבים, לפעמים לעזור הרבה, לפעמים קצת, ולפעמים בכלל לא. הספקתי לאבד אנשים ולמצוא אנשים, להבין דברים שבלבלו אותי ולהתבלבל מדברים שחשבתי שאני מבין. ומאתמול בצהריים אני פסיכולוג קליני.


- פרסומת -

זה משמח, כמובן. עבדתי קשה במשך הרבה זמן כדי לקבל את רישיון המומחה, ההכרה הרשמית בכך שאני רשאי "לצאת לדרך" כמטפל עצמאי. עבדתי קשה ובמשך זמן רב, עם עזרה מהמון אנשי מקצוע טובים, נדיבים, חכמים ומיומנים שעזרו לי לגדול ושנשארים חלק ממני. מורים ומדריכים וקולגות שאני מוקיר ואוהב ואסיר תודה להם בכל לבי.

אבל.

אני גם מסיים את המסלול הזה עם בטן מלאה. "מסלול", אולי בדומה למסלול המראה, אבל גם במובן של מסלול מכשולים לא פעם, ובכל אופן שאינו סלול היטב ושהמהמורות בו בולטות ומכאיבות. מפתה להגיע לסיומו ולשים הכול מאחור, לומר "די, זה נגמר, ועכשיו אין טעם ובעיקר אין תועלת בטרוניות". ואולי: "אני כבר נדפקתי, ושהטמבל הבא יידפק לפחות אותו דבר – פחות מזה יהיה פשוט לא הוגן". בצבא זו נורמה מקובלת: גם שם יש "מסלול", ובסופו יש טקס, לפעמים טקס השבעה, טקס מעבר ובגרות, לפעמים טקס "זובור", טקס השפלה. כך או כך סובלים בשקט, ומצטרפים למורשת הקרב. עושים חולצה ועליה כותבים: "סוף מסלול - נובמבר 2011", כדי שכל בני המחזור ילבשו אותה בגאווה. ומה עם הדור הבא, ה"מסלול" של 2012? בכיינים, שיגידו תודה שהם לא היו בזמננו...

מפתה לעשות את זה כי עשו את זה לי, ומפתה לעשות את זה כי קל לעשות את זה, ומפתה לעשות את זה כי מתחת לפני השטח מפעפעות לא פעם משאלות סמויות שלא יצמח תחתיי זה שידיח אותי מכסאי. הטקסט הזה הוא הדרך שלי להתנגד לפיתוי הזה, לתת מילים לתחושות ולתסכולים שהתעוררו בי מול חלק מסוים (אבל סימפטומטי) בתהליך ההכשרה וההסמכה שלי, לא רק כדי לפרוק את אשר על לבי ובטני, אלא גם מתוך תחושה שאם לא אעשה זאת אני עלול לחטוא לאחרים כפי שחטאו כלפיי.

אני פסיכולוג קליני מאתמול בצהריים, אבל את ההתמחות שלי סיימתי לפני שנה, בנובמבר 2010. בסופו של אותו חודש, אם נדרשת מידת דיוק גדולה יותר, ומסתבר שנדרשת. אחת עשרה שנים אחרי תחילת מסלול ההכשרה הקליני סיימתי לעמוד במלוא הדרישות האקדמיות והמעשיות שיש למלא בדרך לרישיון המומחה, וכל מה שנשאר בעת ההיא, היה לגשת לבחינת ההתמחות. המקרה שתכננתי להביא לבחינה כבר היה כתוב, ההמלצות מוכנות, וכל המסמכים הדרושים מלאים. אלא שתוכניתי לגשת לבחינה כבר במועד נובמבר, כלומר בחודש בו סיימתי את ההתמחות (או יותר נכון בחודשים שלאחר מכן, הרי מן הידועות היא שבחינות מועד נובמבר מתקיימות בפועל בחודשים העוקבים, וכך גם לגבי מועד מאי) – תוכנית זו התבדתה. שמא הייתי נאיבי? נמהר? האם אצה לי הדרך? ייתכן, משום שעל פי כללי מועצת הפסיכולוגים, למועד נובמבר ניתן להירשם רק בתנאי שסיימת את התמחותך עד סוף אוקטובר.

תהיתי האם ייתכן שבשל קביעה ביורוקרטית שכזו, בגלל סטייה של שלושה שבועות מדד-ליין שרירותי, נגזר עליי לשבת חצי שנה בחוסר מעש ולהמתין למועד הבא? לא יכול להיות. הרי הרישיון אינו סמל סטטוס, לדחייה כזו יש משמעויות מציאותיות רבות. עבודות שלא אוכל להגיש את מועמדותי אליהן, הדרכה שעליי להמשיך לשלם עבורה, ובעיקר מתח נפשי רב שעליי לשאת במשך חודשים רבים נוספים של הכנה "לקראת". כתבתי מכתב למועצת הפסיכולוגים על מנת לבקש שיאפשרו לי בכל זאת לסיים את מסלול ההכשרה, וההתעלמות הרועמת הייתה לי לתשובה. ניחא, אם אחת עשרה שנים של "לקראת" הכשירו אותי למשהו, הן הכשירו אותי להשהות את תגובותיי, להכיל את חוסר הוודאות ולדחות סיפוקים. השלמתי בלית ברירה עם הדחייה המיותרת הזו, והכנתי עצמי למועד הבא, מועד מאי, שהרי פסיכולוגים, כמו תפוחי אדמה, מבשילים פעמיים בשנה (וגם עליהם לא אומרים "שהחיינו" אפילו פעם אחת – מחשש של ברכה לבטלה). אלא שגם מועד זה לא התקיים כסדרו, בשל סירוב של פסיכולוגים בכירים לשתף פעולה עם הקמת ועדות בחינה על רקע חילוקי דעות בנושאים שונים עם יו"ר מועצת הפסיכולוגים והועדה הקלינית.

מבלי להיכנס לפוליטיקה הפנימית של הפסיכולוגיה הקלינית, ומבלי להקל במשקלן של הסוגיות שכולנו צריכים להתמודד איתן בתקופה הזו (הרפורמה, סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים, הרכב מועצת הפסיכולוגים, חוסר התיאום בין האקדמיה לשטח), אומר רק זאת: נחטפתי. ערב הבחינה, בסוף חודש אפריל 2010, נלקחתי בן ערובה. נשאבתי בניגוד לרצוני ובמובנים רבים ללא ידיעתי למאבק בו שימשתי פיון בר הקרבה. הסירוב לבחון אותי, ויחד איתי עוד כמאה פסיכולוגים שעברו מסלול דומה – רובם ככולם בעלי משפחות, אנשים מוכשרים שממתינים להסמכה שתאפשר להם להתחיל את דרכם המקצועית באמצע שנות השלושים לחייהם – נועד להפעיל לחץ על מועצת הפסיכולוגים. איש לא שאל אותי אם אני מוכן להישאב למאבק הזה, אם אני מוכן להיות זה שמשלם את המחיר עבורו, או מה בעצם עמדתי לגביו. רגע לפני שהבחינות היו אמורות לצאת לדרך, בימים בהם ציפיתי לטלפון שיבשר לי שאני מוזמן לוועדת בחינה כדי להשלים את הסמכתי, לקבל רישיון ואת ברכת זקני השבט, נודע לי בדרך לא דרך שבחינה אין, בשל הסירוב שהוזכר לעיל.


- פרסומת -

במאי התגייסנו לפעולה, כתבנו מכתבים לכל מי שהיה מוכן לקרוא. היינו נחרצים אבל דיפלומטיים, לא רצינו להעליב אף אחד והיה חשוב לנו להבהיר שאנחנו רק רוצים שהמאבק הזה לא יתנהל על גבנו. ביוני ניזונו בעיקר משמועות, לפעמים משמחות ולפעמים מתסכלות, כמעט תמיד שגויות. ביולי התעורר בי כעס אדיר שלא היה לאן להפנות. היו דיבורים על צעדים משפטיים, אפילו גייסנו כסף. באוגוסט מועצת הפסיכולוגים הודיעה שתתקיים בחינה בכתב, והציתה סערה מחודשת. לפתע כל אותם גורמים שמצבנו עניין אותם כקליפת השום הזדעקו על הפגיעה האנושה בהכשרתנו, צעקת הקוזק הנגזל. בראשית ספטמבר התקיימה בחינה בכתב, עם הבטחה מפורשת שתוך שלושים יום יינתנו תשובות לנבחנים. באוקטובר נעתי בין אפתיות מדוכדכת לבין חרדה פתאומית. בתחילת נובמבר 2011 הגיעו התשובות (הבלתי רשמיות – קבלת התעודה הרשמית דורשת עוד מספר חודשים, אבל לאט לנו; או כמו שאמרה נציגת מועצת הפסיכולוגים למומחה שאך קיבל את ההודעה המשמחת וניסה לברר מה הוא נדרש לעשות כעת: "בוא נסתפק בכך בשלב הזה"). בסך הכול נדרשו שישה חודשים של מכתבים, מחאות, איומים ותחינות, בטרם הצליחה מועצת הפסיכולוגים לדאוג להסמכתם של כל הניגשים למועד אביב 2011. האביב חלף, הקיץ עבר, וגם הסתיו כבר מסתיים.

11 שנים מתחילת תהליך ההכשרה שלי, לאחר שעמדתי באופן מלא בכל האתגרים והדרישות המקצועיות שניצבו בפניי, נאלצתי להמתין שנה נוספת רק כדי לעבור את טקס ההסמכה (ואולי יהיו שיתרעמו על השימוש במילה טקס, אבל בחינה שאחוז העוברים בה הוא 95%, כך על פי "מקור בכיר" במועצת הפסיכולוגים, היא טקס ולא כלי ממיין). שנה שלמה מחיי, שבוזבזה בהמתנה ובעיסוק חרד במה שאמור היה להיות טקס מעבר מרגש, "הטבלה" מקצועית, והפך לסאגה מתמשכת של עלבון וכאב. שנה שאף אחד לא יחזיר לי, שנה שאף אחד אפילו לא יודה שגזל ממני. אני מניח שיהיו רבים שכלל לא יבינו את זעמי, הרי שנה בזמן של פסיכולוגים היא רפרוף כנפי פרפר ותו לא. לכל אורך התקופה הזו, ניסיתי יחד עם חבריי להקים צעקה, להיאבק באופן אקטיבי, אבל על אף שהיו לא מעט קולות אוהדים, באופן כללי נותרתי בתחושה שברגע האמת לא ממש היה עם מי לדבר. הגורמים השובתים המשיכו להתעלם, אנשי מועצת הפסיכולוגים פעלו בעצלתיים, וציבור הפסיכולוגים הכללי עמד מהצד.

אני כועס ואני פגוע. לא רק בגלל עצם ההמתנה הממושכת והפגיעות הממשיות שבצדה. אני מרגיש שנבגדתי. אני מרגיש שלא ראו אותי, את זכויותיי, שקולי לא נשמע. שציבור מקצועי גדול לא השכיל להבין את המשמעויות המלאות של השימוש המכאיב שנעשה בי, בנו, ושהציבור הזה ממשיך להיות עיוור לעוולות רבות שנעשות בתוך בית הגידול המקצועי שלנו, על בסיס יומי.

כי זה הסיפור שלי, אבל הוא לא יוצא מהכלל, הוא הכלל. זו אינה אנומליה. בתוך עמי אני חי, ולעמי יש סיפורים דומים ואפילו גרועים יותר. שאספר על הבחורה שאחרי שנה של התמחות גילתה כי בשל טופס שלא נשלח בזמן מסרבים להכיר בשנת ההתמחות שעשתה? אולי על חבר שבבחינת ההתמחות הסבירו לו כי הוא מזכיר בהתנהלותו צב שהוציאוהו זה עתה מנחל אלכסנדר המזוהם (ושהשיב בקור רוח, ברמזו לאופן בו הבחינה במועד הנוכחי "הזדהמה": לא מאלכסנדר, מהקישון...)? על המועמדת לתואר שני שלאחר תהליכי מיון תובעניים ומציפים נדחתה מבלי שאפילו יינתן לה הסבר או משוב? על שני המתמחים הלקאניאניים (יש דבר כזה) שהתחננו בפני המועצה לדאוג שייבחנו בפני פסיכולוגים שאמונים על גישה זו, ואף הציעו בעצמם מועמדים מתאימים, לשווא? על חברה שעברה את מבחן ההתמחות לפני שנה וממתינה עדיין שהרישיון יישלח אליה? על מאות מתמחים שעובדים שעות נוספות רבות שלעולם לא משולמות ולעולם לא ישולמו? על חברה שממתינה למלגה להתמחות אשפוזית ולא מצליחה בשום אופן לקבל מידע ממועצת הפסיכולוגים – כי כמו שכל מי שזקוק לעזרתם יודע, פשוט בלתי אפשרי ליצור איתם קשר?


- פרסומת -

אכתוב זאת שוב, כדי שהאירוניה שבמשפט האחרון לא תחמוק בלהט הרגע: מועצת הפסיכולוגים, גוף שנועד לא רק לארגן אלא גם לשרת את ציבור הפסיכולוגים – הוא גוף שאי אפשר ליצור איתו קשר. ואני חייב לשאול: למה? למה בעידן בו כל ארגון ממשלתי מאפשר לקיים עמו קשר ולקבל שירותים באינטרנט, ההתנהלות הביורוקרטית מול מועצת הפסיכולוגים תקועה בימי השלטון הטורקי? למה כשניתן בלחיצת כפתור להשיג גישה אפילו לספרייה של ארגוני ביון אמריקאיים, כל כך קשה לקבל מידע ושקיפות בסיסיים שנוגעים לתהליכי ההכשרה וההסמכה שלנו? למה נדרשת כל כך הרבה סבלנות וגמישות מצד סטודנטים ומתמחים, וכל כך מעט ממנה מוצעת להם חזרה? השאלות האלו אולי נשארות ברמה הקונקרטית, אבל לפעמים נדמה לי שהדמוניזציה שעושים במקצוע שלנו למילה "קונקרטי" משרתת גם היא עמדה של פסיביות ועמימות: "אז לא קיבלת כסף על שעות נוספות? מה אתה כל כך קונקרטי? מה אתה בעצם משחזר פה, עם כל החמדנות הנקמנית הזו?"

ברמה אחרת, צריך לשאול איך זה שבמקצוע שחורת על דגלו רגישות לאחר יש חוסר כה משווע בנדיבות ורגישות כלפי קולגות, במיוחד בשלבי ההכשרה וההסמכה? איך זה שהאנשים שתפקידם להיות מצפן להורות מגדלת וטובה דיה מתקשים לפעמים למצוא את הצפון? זה מתחיל באקדמיה, דרך מקומות ההתמחות ועד הגופים המארגנים והמסדירים. החל מבכירי המקצוע וכלה בזוטרה שבמזכירות. לא שאין מדריכים ומורים ובכירים רגישים וקשובים, יש ובשפע. אני מדמיין אותם קוראים את הדברים האלו ולבי נחמץ, אני אוהב אותם אהבת אמת ולא הייתי שורד יום אחד במקצוע הזה אלמלא קולותיהם התקיימו בי. אבל גם הם, ירצו או לא, נאלצים להיות חלק ממערכת שבמשך הרבה מאוד זמן התמכרה לפרקטיקות של הקטנה וסירוס. האם יכול להיות שזו לא רק הפנטזיה של הסובייקט? האם יכול להיות שגם אבא, האחר הגדול והמצויד, לפעמים בעצמו קצת סובייקט שמפנטז לסרס את מי שיירש אותו בבוא היום? האם העיסוק במשאלות הרצחניות הלא מודעות של אדיפוס השכיח את קיומן של משאלות רצחניות לא פחות, מודעות הרבה יותר, של מלך תבאי? לפעמים נדמה לי שכן. לפעמים אני מרגיש שאלו שגידלו אותי קיוו בסתר לבם שאשאר קטן, וחרד, וחסר קול.

לדאבוני, ומבלי לבטל את כל מה שהעשיר אותי וגידל אותי בשתים-עשרה השנים האחרונות (הרי גם לאדיפוס היה את מלך קורינתוס, שפרש חסותו עליו וודאי ליווה אותו כהפנמה טובה), בשנה האחרונה התחוור לי כי המלך, אפעס, קצת עירום. ועם כל האמפתיה לקשיים של המלך, כי בטוח שלא קל להיות מלך, ועוד בעירום, יש בסיפור הזה גם ילד שמתבונן ומגלה את המלך עירום, וכדאי שמישהו יקדיש טיפה מחשבה גם לו. גם עליו עובר משהו לא פשוט: לא כל יום אתה תופש שהמלך שלך עירום. מי יודע אילו טראומות אפשר לפתח.

ברמה המערכתית, האנשים שלימדו אותי את המשמעות של להיות שם עבור האחר, לא היו שם בשבילי. האנשים שהנחו אותי כיצד לחוות את עולמו של האחר מתוך נעליו, שכחו שגם לי יש נעליים. כפרטים, יחידים רבים ביטאו את תמיכתם הגלויה בי ובחבריי; אבל במשך שנה שלמה ישבתי בבית מתוסכל וטרוד ולא פנוי להמשיך את חיי במובנים רבים, בלי שיהיה מי שיוכל לתת מענה אמיתי וחד משמעי לכך. ברגעים כאלו הרגשתי לבד מאוד.

אלא שלגילוי שהמלך הוא עירום יש יותר מהשפעה אחת. יש כאב, תסכול ותחושת בגידה, לא קל לגלות שהמלך שלך עירום. לא קל לגלות ששריו ונתיניו אינם משמיעים קול. אבל גילוי כזה מחייב גם התפכחות, הבנה שגם מלכים הם בני אדם, וגם הם עומדים עירומים לפעמים, ובמקום בו מלכים עומדים עירומים, ילדים צריכים לצעוק.

האמת? אני בכלל לא בטוח שהוא ילד, ההוא מהסיפור. אולי הוא נער, או מתבגר, או אפילו גבר צעיר (אולי בכלל אישה צעירה שטעו בה לילד?), שברגע שהתחיל לצעוק היה מי שאמר: עזבו אותו, הוא רק ילד, מה הוא מבין. אולי יש מי שרוצה לשמר אותו ילד בכל מחיר, כי ילדים שצועקים מסוכנים הרבה פחות מאנשים בוגרים עם קול ועמדה. ואולי הוא בעצמו חשב שהוא ילד, עד שהתחיל לצעוק.

זה קצת הצייטגייסט, בעצם: להעיז לערער על ההגמוניה של הקולות הישנים. לא להסכים להיות מושתק, לא לקבל את זה שדברים הם כפי שהם רק מפני שהם היו כפי שהם כבר זמן רב. אם כי נדמה לי שלהבדיל ממחאות האביב הערבי, הקיץ הישראלי והסתיו הניו יורקי, במקרה של המחאה שלנו אין הכוונה ל"ישן מפני חדש תוציאו"; אני אמנם לא מתיימר לייצג אף אחד או אחת מלבדי, אבל נדמה לי שרבים מבני דורי במקצוע מרגישים כך. בשנת ההמתנה האיומה הזו ניהלתי שעות רבות של שיחות והתכתבויות עם קולגות שנמצאים במצב דומה, פחות או יותר. רבים מהם המתינו כמוני לבחינה, אחרים היו במהלך ההתמחות, חלקם לפניה או במהלך לימודי התואר השני. אני יוכל לומר במידה ניכרת של ביטחה שאף אחד מהם לא ביטל את החשיבות של תהליך ההכשרה ואיש לא פסל את העמדה של האחר רק משום שהיא שונה משלו. דווקא בקרב הקבוצה הצעירה הזו ראיתי המון כבוד כלפי מי שחושב אחרת, ויכולת מעוררת השתאות להכיל סתירות וניגודים. גיליתי אנשים שמסוגלים בה בעת לכעוס, לעצור ולהתבונן בכעס שמתעורר בהם, לנהל דיאלוג מעמיק עם הצרכים של עצמם ושל אחרים – ולצד כל אלו לגייס כספים ולשלוח למנכ"ל משרד הבריאות מכתב החתום על-ידי עורך דין. ראיתי אנשים, מתמחים ברובם, שמצליחים לעשות אינטגרציה בין קולות שונים וגישות שונות, לגשר בין המציאות הפנימית לחיצונית, בין חשיבה לפעולה, באופן שלא תמיד קל למצוא במקומותינו. אולי לא במקרה, אגב, היו אלו מתמחים שהובילו גם את המאבק למען פסיכולוגיה ציבורית בחודשים האחרונים. הרי אין פה משאלה לכרות את הענף – רק לשבת קצת יותר בנוח.


- פרסומת -

לא מדובר פה גם על התקוממות שנובעת מפינוק. הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את מי שבילה את שנות העשרים ומחצית שנות השלושים של חייו בעבודה קשה בשכר זעום, רק כדי להמשיך לעבוד בעבודה קשה בשכר בינוני, הוא הדוניזם. הכעס שלי, המחאה שלי, לא צומחת מציפייה ליהנות מהפירות בטרם הבשילו. כשאני מדבר על "לשבת בנוח", אני מדבר על להיות שותף בעל קול ונוכחות: לא בהכרח שותף שווה זכויות, אבל גם לא שותף נטול זכויות. שותף שרואים אותו ומראים לו – לא שותף ש"רואים לו" וש"רואה" לאחר.

יחסי הכוחות האלה הביאו לכך שבשם הדרישה המקצועית להכיל עמימות ואי וודאות, בקלות רבה מדי נחצה הגבול בין עמימות שמאפשרת למידה והכלה, לאי ודאות מזניחה ופוגעת. יותר מדי פעמים במהלך ההכשרה הקלינית נעשה שימוש בעמימות ואי וודאות לא כאמצעי לצמיחה, אלא כמכשיר לדיכוי. לא במקרה דמוקרטיות מתאפיינות בשקיפות מידע, ומוגדרות דרכו: אין דרך טובה יותר לייצר ולשמר חוסר אונים מאשר להחזיק אדם באפילה. גם כמטפלים לא היינו מעלים בדעתנו לנקוט בעמימות עד כדי השארת הסטינג פרוץ, ולמשל לסיים פגישה באמירה: "טוב, נדבר", מבלי לקבוע מסגרת ברורה להמשך. במרחב הטיפולי ברור לנו שצמיחה מתאפשרת לא רק נוכח חשיפה לתסכולים, אלא נוכח חשיפה מותאמת לתסכולים, בתוך מסגרת ששומרת את המטופל מוגן ובטוח. במערכת המכשירה של המומחיות בפסיכולוגיה קלינית, לעומת זאת, ההגנה הזו מקבלת חשיבות מזערית, נזנחת בקלות, ולעתים לא קיימת כלל. כשאני מדבר על דיכוי, אני מתכוון להזנחה הזו: לא לניסיונות מודעים ומכוונים לפגוע בציבור חלש, אלא בעמדה פסיבית שמאפשרת לפגיעה להתמשך.

במבט לאחור, אלה הן העמימות ואי הידיעה שאפשרו לי בגיל 22 לא לגמרי להבין לאן אני נכנס. האם הייתי מחליט אחרת לו תהליך ההכשרה של פסיכולוג קליני היה מתאפיין בשקיפות גדולה יותר לכל אורך הדרך? הייתי רוצה לחשוב שלא, אני שמח על בחירותיי ומחויבותי, אבל גם אם כן – זו זכותי. הבחירה שלי לא לגמרי להבין או לדעת סייעה לי להתמודד עם החרדות של תחילת הדרך, אבל חוסר השקיפות וההתייחסות המקטינה הזינו את החרדות האלו לכל אורכה. סטודנט שנדחה מקבלה לתואר שני זכאי לדעת מדוע; פסיכולוג הממתין למלגת התמחות זכאי לדעת כמה זמן עליו להמתין; מתמחה זכאי לדעת כמה אבחונים עליו לעשות, כמה שעות עליו לעבוד וכמה שכר הוא זכאי לקבל; פסיכולוג שסיים התמחות זכאי לדעת מתי הוא נבחן, איך ואיפה; פסיכולוג שסיים את הבחינה צריך לקבל את הרישיון שלו תוך ימים ספורים, לא חודשים ארוכים.

קל לטעות ולחשוב שאני מדבר על שינויים טכניים, אבל איני רואה בהם כאלו. אני מרבה להזכיר את מועצת הפסיכולוגים, אבל גם בהתנהלותה אני רואה רק סימפטום לבעיה כללית יותר. משהו בעמימות הטבעית של תחום העיסוק שלנו מאפשר לההתנהלות הזו להתמשך. ההתנהלות הזו, שמתרחשת סביבנו כל הזמן, צומחת מתוך עמדה מסוימת – וזה מה שמוכרח להשתנות. המלך בסיפור של אנדרסון היה בעצמו קורבן של הלך הרוח הזה, בו קל יותר לקבל את המצב גם אם הוא פוגעני ומשפיל, מאשר להתעקש על נוכחות מכבדת ומציבת גבולות. ייתכן שההתכנסות של כל מומחה לתוך הקליניקה שלו מזינה את הלך הרוח הזה, או אולי זה אכן הקושי והאיום שמעורר הדור הצעיר, או הנטייה המקצועית הטבעית שלנו (אבל לפעמים האוטומטית מדי) להשהות פעולה. יהיו אשר יהיו הסיבות, בקלות רבה מדי הן מובילות לקבלה פסיבית של התנהלות פוגענית ומזניחה.

ובכל זאת, יש להודות שבסיפור הזה, בניגוד לסיפור של אנדרסון, אין נבל; אולי להפך, קצת יותר מדי כוונות טובות. יותר מדי מתנדבים ופחות מדי טכנוקרטים. יותר מדי כשלים ולא מספיק לוקחי אחריות. בסיפור הזה, גם הבעיה עצמה קצת עמומה. אולי מהסיבה הזו, גם לי קשה לסיים את דבריי באמירה חדה. אולי בשל כך גם אני איני מצליח לומר: "זהו הפיתרון, אלו הדברים שיש לעשות אחרת, וכך יש לעשותם". בקיץ, בשדרות רוטשילד, בין המוני הצועדים, שמעתי בחור מכריז בקול ובקצב: "העם! רוצה! כל מיני דברים!", ולפעמים זה באמת הרגיש ככה. האם גם המחאה הפרטית שלי כה עמומה וגנרית, כמו ההתנהלות שנגדה אני יוצא? האם מספיק לצעוק שהמלך עירום מבלי לפחות לזרוק לו הצעה ממשית לחידוש המלתחה?

אני לא ממש יודע. האמת הפשוטה היא שאין לי הצעה קונסטרוקטיבית, הלוואי והייתה לי. אבל אני כן יודע שהצעקה הפרטית שלי היא צעקה של תסכול וכאב, ושהיא כזו שמגיעה מתוך כוונה נכונה. אני כן יודע שצריך להשמיע ולשמוע אותה. אני כן יודע שיש דברים שלא טוב שיישארו נטולי מילים, ואני מקווה שגם אם המילים אינן נוחות הן ימצאו את האוזניים הנכונות.


- פרסומת -

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: אנשי מקצוע, התמחות, סטודנטים, פסיכולוגיה קלינית
ראובן מלכה
ראובן מלכה
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
שלומית צור
שלומית צור
פסיכולוגית
שרון ושומרון
נעמה ריינר
נעמה ריינר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
טלי וולף
טלי וולף
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה
מיכאל אמיר
מיכאל אמיר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
ענת זוטא
ענת זוטא
פסיכולוגית
פרדס חנה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סטודנטית לפסיכולוגיהסטודנטית לפסיכולוגיה30/6/2012

כן ירבו אנשים כמוך!. תמיד אמרתי שיש לי שני חלומות - האחד לטפל והשני זה כאשר אהיה בתוך המערכת לשנות את כל אופי תהליך הקבלה העמום, הבלתי ברור והבלתי הוגן הזה. אני מנסה כבר מספר שנים להתקבל ללימודי תואר שני, אך כיום אני מבינה שהמכשולים נמשכים לאורך כל הדרך. הלוואי ועוד אנשים שכבר צלחו את תחילתו של תהליך מפרך זה לא ישכחו את אלה אשר רק בראשית דרכוו.....

צבי גילצבי גיל31/12/2011

תגובה שלי שהעתקתי מפורום 'אסיפה'. במהלך המאבק בין הפסיכולוגים הקלינים הבכירים לבין מועצת הפסיכולוגים - או איך שלא יקרא לו - יצא לי לקרוא מספר פעמים מכתבים של מתמחים. לפעמים הגבתי, ולפעמים הגיבו לי. מאמרו של לירן רוגב אולי מסכם את מכלול הדברים שכתבו מתמחים, ואני אנסה לסכם, בתגובה, את מכלול הדברים שיש לי להביע בנושא זה.
אפשר להתחיל מכך שלירן, כמו רוב הכותבים, כותב בכישרון, בצורה קולחת. לדעתי זה מייצג את המילוליות של המקצוע שלנו - מי שאינו מילולי כנראה אינו נוטה למקצוע הפסיכולוגיה. בכל אופן, יש להעריך את הכישרון של לירן ושל חבריו, ולהחמיא להם. באמת, אתם כותבים יפה - שפתיים ישקו!
לגבי התוכן - אהא. לירן כותב שהוא סיים את מסלול ההכשרה עם 'בטן מלאה'. טוב, אני מודה שכאן מופיע אצלי כשל אמפאתי. אני נהניתי מאד מלימודי הפסיכולוגיה שלי, והערכתי מאד את מסלול ההכשרה שלי (פרקטיקום והתמחות). זה לא אומר שלא היו תסכולים בדרך - אני סבור שאין בעצם דרך של ממש בחיים שאין בה תסכולים. הציפיה לדרך חלקה, יפה, טובה, ורבת אושר, שייכת לתחום התהליכים הראשוניים של שלב מוקדם בהתפתחותנו. מצד שני, זו גם לא טירונות. לא הרגשתי שמקשים עלי בכוונה, שמתעללים בי, שמטרטרים אותי. שאלה היא אם משהו השתנה בדרך - האם יכול להיות שהיום מדריכים בפסיכולוגיה כן מתעללים במתמחיהם, בניגוד למה שארע בדור שלי? או שעולם כמנהגו נוהג, אבל לירן וחבריו באים עם ציפיות אחרות, ובונים נרטיב אחר?
לירן כותב על כך שבחינה שאותה עוברים 95% מהנבחנים היא טקס ולא כלי ממיין. אני מסכים איתו לגמרי. אבל למה היא כזו? דוקא משום שהבוחנים - אותם מדריכים שנואים, שמטרטרים את המתמחים - הם אלה שבוחנים ושם הם דוקא רחומים, מתחשבים, רגישים, אמפאתים. ממש לא נעים להכשיל. יש לחץ עצום, של המתמחים עצמם ושל מדריכיהם, לעבור את הבחינה. כמעט בכל מצב שבו נבחן מתגלה כ'גבולי' מבחינת יכולתו לעבור את הבחינה הועדה המקצועית פותחת את המלצותיו והנה - הפלא ופלא - כולן מצויינות! וכולם עוברים! ואז המתמחים עצמם מתייחסים לבחינה כאל טקס מעבר ומצפים כמובן מאליו לעבור אותה בגדול ואם זה חלילה לא קורה - נניח, באותם 5% של המקרים שלא עוברים - אז המתמחה אינו חושב שאולי הוא לא היה מספיק טוב כדי לעבור את הבחינה אלא שהבוחנים שלו היו רשעים שהכשילו אותו, כי הרי ברור שהבחינה היא לא כלי מיון אלא טקס מעבר, נכון?
פעם הצעתי שההתמחות תחולק לשני שלבים, אשר את הראשון בהם יעברו באמצעות מבחן בכתב שבו יבחנו על המקצוע באופן כללי (וזה יאפשר, כמענה לרוחות המנשבות כעת, לבחון מתמחים גם על נושאים שהם אינם עוסקים בהם במישרין, כמו פסיכולוגית CBT, מערכתית-משפחתית, הומניסטית-אקזיסטנציאלית, וכן על המחקר בתחום), ואילו בשלב השני המתמחה יציג מקרה ותיבדק בשלותו. שומעי התנפלו עלי כעל אויב הציבור וטענו שאני מנסה להקשות עוד יותר על המתמחים המסכנים. מעניין, אגב, שזה בדיוק נהוג אצל רופאים, ועוד יותר מעניין, שגם במאבק המתוקשר שהם ניהלו בשנה האחרונה, הם לא העלו על דעתם לדרוש הקלה בתנאי התמחותם, למשל , באמצעות ביטול בחינות שלב א' .

לירן כותב על פרקטיקות של הקטנה וסירוס. במהלך המאבק אני - ונדמה לי שגם כמה מעמיתי - השתמשנו במטאפורה של מאבק בנים מול הורים. צריך להבהיר: המתמחים, רובם ככולם, הינם אנשים בוגרים, כרונולוגית ונפשית. הם יודעים הרבה פסיכולוגיה, ועוסקים במקצוע הדורש אחריות רבה. חלקם אנשים נשואים, ואף הורים בעצמם. ברור שהם אינם ילדים. אבל במאבק שהתרחש בשנה האחרונה רבים מהם לקחו את התפקידים של דור המתבגרים שמורד, כועס, בועט, עם מאפיינים שכיחים של מתבגר, כמו: להרגיש שהמבוגרים לא מבינים אותו, להיות מתוסכל מזה שהמבוגרים עוסקים בענייניהם ולא מספיק 'רואים' אותו, לצפות ואף לדרוש מהמבוגרים שיודו בטעויותיהם ובחולשותיהם (אבל עם קושי לראות את הטעויות והמגבלות שלו עצמו), עמדה נרקיסיסטית של 'אני במרכז', התעניינות אינטנסיבית במחשבות, ברגשות, בתחושות של עצמו, על חשבון יכולתו לראות את הדברים מנקודת ראותו של הזולת, מחשבות של יחס ורדיפה ביחס למבוגרים, שהמבוגרים אינם שם בשבילו (כי מתגלה בצורה מעצבנת שיש להם גם אינטרסים משלהם, והם עסוקים לא רק באיך להיטיב עם המתבגר), וכן הלאה. חשוב להזכיר שהמתבגר אותו אני מתאר אינו פתולוגי - הוא מתבגר נורמלי, שהתהליכים שאני מתאר הם חלק מהתפתחותו הנורמלית, ונחוצים כדי שיעבור את ההתבגרות ויהפוך למבוגר אשר בהמשך, מצידו, יעזור למתבגרים של הדור הבא להתבגר. האם יתכן שהמתמחים נכנסו לשלב הזה וכחלק ממנו הכניסו את המדריכים למקום של ההורים המעצבנים?
ואגב הצייטגיסט (רוח הזמן, אם הבנתי נכון) - כל דור חושב שהוא מייצג רוח זמן חדשה, אשר לא היתה כמותה לפניו. כל דור ממציא את הגלגל - כלומר - את ההתבגרות, מחדש. כי חלק מסודה של ההתבגרות היא החוויה העצמית שמה שקורה לי הוא חדש לגמרי, שלי בלבד, רק המבוגרים המעצבנים מנסים ללמד אותי משהו. אני כמובן לא אתן להם. מי הם שילמדו אותי?
חלק גדול מתלונותיו של לירן - על עמימות במקצוע, חוסר ודאות, זמני המתנה ארוכים, חוסר מענה ענייני ומהיר, ועוד ועוד - הם מוצדקים. אני חושב שצריך - ממש חייבים - לקחת את התלונות האלה (והן לא חדשות או מפתיעות) ולהתייחס אליהן. אבל לירן מתקשה, לדעתי, לקחת בחשבון את התמונה הכוללת, לעשות ZOOM OUT של איפה שאנחנו נמצאים. יש יוקרה למקצוע שלנו בציבור הרחב, ויש יוקרה רבה למעמד הפס' המומחה עבור סטודנטים בתחילת דרכם. אבל במסגרות שקובעות זה מקצוע מזולזל. במערכים פסיכיאטריים אנו צריכים להאבק על מקומנו, ובדרך-כלל מושארים מאחור (כמעט כל מסגרות בריאות הנפש מנוהלות ע'י פסיכיאטרים, יש לנו מעט מאד תפקידים להתקדם אליהם). במערכים רופאיים הנחיצות בנו בכלל לא ידועה או מובנת (אם כבר עדיף ליצנים רפואיים). בקרב מקבלי ההחלטות הכספיות אנחנו זוללי משאבים בצורה לא מוצדקת, וצריך לקצץ את כנפינו (האם ידוע ללירן שקופת חולים כללית משלמת למטפלים עצמאיים 160 ש'ח לשעה, כולל מע'מ, והמטפל צריך בסכום זה לשכור לו קליניקה ולשלם את כל ביטוחיו?). בישראל שעור הפסיכולוגים ביחס לגודל האוכלוסיה הוא מהגבוהים בעולם - מקצוע יהודי, כידוע - מה שעושה את התחום שלנו לצפוף. ועוד עלינו להתמודד כעת עם עובדים סוציאלים, מרפאים בהבעה, ומי יודע מי עוד. אין תקציב למועצת הפסיכולוגים או לועדה המקצועית. נכון. אנחנו, הפסיכולוגים הבכירים, חלשים מכדי לשנות את זה, ובמובנים האלה אנחנו ערומים. מפתה לזרוק כעת את הכפפה ולהגיד: בוא נראה אתכם.
טוב, עכשיו נגיע למאבק של השנה האחרונה. האמת, כל כך הרבה נאמר ונכתב, שמה עוד אני יכול להוסיף או לחדש? מנקודת הראות שלי השאלה היא האם אדם, שהוא במקרה פסיכולוג, מתייצב לימין הרוב במועצת הפסיכולוגים - אותה מייצג כעת פרופ. יואל אליצור - במגמתה לשנות את פני הפסיכולוגיה בארץ (בכיוון של טשטוש הגבולות בין הפסיכולוגיה הקלינית לפסיכולוגיות האחרות, בהורדתה מגדולתה של הגישה הדינמית, בהשלטה של חשיבה מונחית מחקר על מחשבה קלינית, ועוד), או שהוא מתייצב לימין הממסד הפסיכולוגי הותיק - המיוצג על-ידי ה'מטה המשותף', איגוד הפס' הקל', וכן הלאה -במאבקם לשמר את הפסיכולוגיה הקלינית כמקצוע ששומר על יחודו, לשמר את ההגמוניה של החשיבה הדינמית, את העצמאות של הפסיכולוג שמטפל ומדריך, וכן הלאה. ברור שהמתמחים מוזמנים לגבש את עמדותיהם מתוך השקפת העולם שלהם, אישיותם, והתנסותם המקצועית (וסביר שהם יעשו זאת גם בלי שיוזמנו לכך). אך מה שבלט במאבק של השנה האחרונה - וגם במכתבו של לירן - שעמדות אלה של המתמחים בכלל לא היו ברורות. הדבר הבולט ביותר מתוך מה שהמתמחים ביטאו היה בערך כך: אני רוצה שתבחנו אותי! עכשיו! לא אכפת לי משום דבר אחר! ומי שלא מוכן לבחון אותי עכשיו הוא מנוול, ולכן אני אזדהה עם פרופ. אליצור שגם הוא רוצה שהבחינות תתקיימנה עכשיו (כי זה יחזק את העמדה שלו). ואם לא תבחנו אותי בעל-פה אז אני אבחן בכתב, לעשות לכם דוקא, ושתקפצו לי. נרקיסיזם התבגרותי כבר אמרתי?
האמת היא, לדעתי, ש'שביתת הבחינות' מייצגת את חולשתם של הפסיכולוגים הקלינים הותיקים, שתיארתי אותה במלים ספורות למעלה. האמת היא שכוחנו מועט מאד. מי שיכול היה העביר את מרצו וכשרונו לשוק הפרטי, כדי להשיג מטופלים (ואם אפשר, בתעריף שגבוה יותר מ-160 ש'ח). אלה שנשארו במגזר הציבורי נאבקים על מעמדם ועל שכרם. מעט מאד היה לפסיכולוגים הותיקים לעשות כדי שקולם ישמע וכדי שמישהו יזכר שיש איזשהו צורך בהם. אני תוהה מה אתה, לירן, וחבריך תעשו אם, בעוד כמה שנים, מועצת הפסיכולוגים - או גוף אחר שיש לו השפעה על חייה של הפסיכולוגיה בארץ - יחליטו על מהלכים שלא ימצאו חן בעיניכם ואשר תרגישו שמשנים את אופיה ומעמדה של הפסיכולוגיה בארץ, בניגוד לדעתכם ובניגוד למה שנראה לכם נכון ונחוץ. יש לך הצעות טובות?
אם כן, נראה לי שכדאי לנו ללמוד מכם.
בברכה, צבי

פרי הפלטיפוספרי הפלטיפוס17/12/2011

מועצת הפסיכולוגים - אין בקרה, אין ייצוג, יש פוליטיקה.. לנוכח הטענות הנשמעות כאן ובמאמרים אחרים לגבי מועצת הפסיכולוגים עולה השאלה האם יש גוף מבקר למועצת הפסיכולוגים? איך פונים אליו? היכן מתפרסמות הפניות?

כמו כן הסתדרות הפסיכולוגים בישראל היא הארגון היציג של הפסיכולוגים בישראל המוסמך לייצג אתכם במוסדות סטטוטוריים שונים: מועצת הפסיכולוגים, מועצת הבריאות - זהו הגוף שאמור לייצג גם את המתמחים והסטודנטים.
אם גוף זה אינו מבצע את תפקידו, אולי הגיע הזמן להקים גוף מייצג חדש כמו שעשו הרופאים ?

במועצת הפסיכולוגים יושבים 14 נציגים של משרדי הממשלה. כלומר מדובר בגוף פוליטי (יו'ר המועצה ממונה ע'י שר הבריאות) שיש לו בכלל רוב במועצה (סה'כ 27 חברים). אתם הבנתם את זה?


משה אלמגורמשה אלמגור14/12/2011

צריך הסכמה ודיאלוג. אני מאוד מסכים שרמת ההסכמה בינינו גבוהה מהמפריד. כאשר אנשים מגישות שונות ישבו לדון ביחד על המקצוע ועל השינויים הנדרשים היה מאוד ברור שהמחבר חזק מהמפריד. מכאן, הבקשה החוזרת ונשנית לדיאלוג.
אני גם מסכים שאנחנו עומדים בפני שינויים משמעותיים בתחום וכי שינויים אלו עדיף שיבואו כתוצאה של דיאלוג והסכמה. לפעמים אין ברירה ויש צורך בהתערבות הפיכתית כדי ליצור את הבסיס לדיאלוג ולשינוי.

דנה לובינסקידנה לובינסקי13/12/2011

מחאה של אהבה. רוני, משה,וחברים יקרים. כדאי שוב להיזכר- התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית שקמה הקיץ, שמה לה כמטרה מרכזית איחוד של פסיכולוגים מן החטיבות השונות ובשלבים מקצועיים שונים, תוך שימת קץ למאבקים הפנימיים שהחלישו את התחום ודלדלו את כוחו תוך חתירה למען שיפור פני הפסיכולוגיה הציבורית.
במובן זה, שביתת הפסיכולוגים הראשיים על גבם של המתמחים ייצגה הפרה של עקרון הסולידריות בקרב אנשי המקצוע, והיוותה מהלך שנעשה אולי מתוך מטרות ראויות אך באופן שגוי.
מצד שני, כדאי שוב להסיר את הכובע בפני פסיכולוגיות ופסיכולוגים שעובדות בשירות הציבורי בשכר זעום, מתוך אידיאולוגיה מעוררת כבוד של שירות הציבור והכשרת המתמחים.
העיקר הוא שאין בכך עילה להגביר ולהקצין עוד את המאבקים הפנימיים הקשים בתוך התחום.

כפי שכתב לירן, יש צורך ברביזציה משמעותית, בתוך התחום ומחוצה לו, אך יש גם לזכור כי רב המשותף על פני השונה בתוך קהילת הפסיכולוגים. בעיקר כדאי שוב לזכור את ציבור הפונים המופקר באופן מתמשך על-ידי ממשלות ישראל.

משה אלמגורמשה אלמגור13/12/2011

האם זו לא הדרך שבה התנהלנו עד עתה?. התגובה של רוטני מייצגת את אותה גישה סגורה וגילדאית שהביאה עלינו רק צרות ומנעה כל אפשרות של שינוי.
המחאה של אנשי אופקים ומחאת המתמחים לאחר הצעדים הנוראים של הגילדאים היא זו שמייצרת את השינוי ולא וועדה מקצועית זו או אחרת. לא ראתי, פרט להחלטה על שינוי מבנה הבחינה שגם הוועדה הקודמת עסקה בה, כל החלטה מהירה או פזיזה של הוועדה. גם החלטה זו נכפתה עליה ע'י הגילדאים ולא הייתה יוזמה עצמאית של הוועדה.

רוני יושע-שדהרוני יושע-שדה13/12/2011

המלך הוא לא מלך, ובטח שלא ערום (ערמומי ומסרס). בתוך ההסכמה הגורפת שנשמעת מזה זמן רב לעמדה שלך (שניסחת מתוך הלב, וכל-כך יפה), ולאור כל התגובות המפרגנות שקיבלת, חשוב שתישמע גם עמדה אחרת, שהיא לדעתי דווקא העיקרית ולא השולית, בתוך ההתרחשות העצובה הזו. חשוב לדעת שהפסיכולוגים, שחסמו בגופם ועל מצפונם את בחינות ההתמחות, עשו את זה לא מתוך 'סירוב לשתף פעולה' כפי שכתבת, ובטח שלא על מנת לממש משאלות רצחנות ופנטזיות סירוס של מי שיירש אותם יום אחד, אלא מתוך דאגה כנה לאופיו של תחום הפסיכולוגיה, שהם משתייכים אליו (וגם אתה) דאגה שאמורה לגעת גם בדור הצעיר, שגם למענו המלחמה הזו נעשתה. נראה שעשית קצת ערבוב בין טובים ורעים, וכתבת על 'התכנסות של כל מומחה לתוך הקליניקה', אך התמרמרת על הצעד שבחרו לעשות דווקא הפסיכולוגים מהשטח, שאין להם שליטה לא על האקדמיה, לא על חקיקת חוקים שמבטלים את הייחוד שלהם, לא על הרפורמה, וכיום אפילו לא על מועצת הפסיכולוגים, והם בטח לא קשורים למשרד מועצת הפסיכולוגים, שאכן מתפקד כמו בימי הטורקים (לא נגיש, לא שקוף, לא מתפקד).
עשית הבחנה בין תבאי הרצחני והמסרס וקורינתוס המגדל והתומך, בעוד שבפועל (בשטח) זהו אותו אובייקט: הפסיכולוגים מהשטח, מהמרפאות, אלה שהדריכו אותך כל כך טוב, אלה שעובדים במשכורות מגוחכות (ולא בשכר מלכים) שעות רבות נוספות, לעבור על עוד דו'ח או סיכום, הם אלה שבחנו כל השנים ויבחנו (בחינם) בכל בחינות ההתמחות, ועשו את זה במלוא המקצועיות. הם אלה שהחליטו החלטה כואבת (כמו הרופאים בשביתתם) למחות על מה שהם תופסים כשינויים מרחיקי לכת ותמוהים, שנעשו בבהילות שיא (מעולם לא קמה ועדה חדשה שעשתה בכזו מהירות כל כך הרבה שינויים חד צדדים) בדרך היחידה שהם ראו כאפשרית. אפשר לבקר את ההחלטה ואת שיטת הפעולה (לא ברור אילו אפשרויות אחרות היית אתה מציע להם לבצע על מנת להישמע), אך הם עשו זאת (בלב כבד) מתוך מה שהם האמינו שחשוב ומשמעותי ברמה כוללת יותר, ולא רק בנקודת הזמן הצרה שלך ושל שאר המתמחים שנקלעו לסרט הרע הזה.
אולי עכשיו כפסיכולוג מומחה, תוכל להירפא מהחוויה הקשה שעברת, ולסייע בחשיבה - איך שומרים על תחום הפסיכולוגיה על פי כל הדברים היפים שכתבת: לא 'ישן מפני חדש תוציאו', בלי 'לפסול את העמדה של האחר רק משום שהיא שונה משלו, כבוד כלפי מי שחושב אחרת, ויכולת מעוררת השתאות להכיל סתירות וניגודים'. האם העובדה שיו'ר המועצה והועדה מיהרו להפוך את הקורס בפסיכולוגיה דינאמית לקורס בחירה בלבד באקדמיה (בעוד שקורסים 'מוכחים מחקרית' נשארו כקורסי חובה), והתעקשו שכל אחד יוכל לעבוד כפסיכולוג, גם אם לא עשה את המסלול שאתה עשית, כולל מבחן התמחות, והתעקשו שלא להכניס את הסעיף שקיים בכל העולם, לפיו כל פסיכולוג יוכל לעבוד בתחום שאותו למד, ועוד ועוד. נקווה שעכשיו יהיה לך זמן לקרוא את מה כל מה שנכתב בנושא, ועל המחאה הכואבת של הפסיכולוגים מהשטח, שלא נשמעה ולא התייחסו אליה, אלא רק לאחר שנאלצו להשבית את הבחינות (והפכו ל'אובייקטים הרעים', שלא בצדק).

meir levymeir levy12/12/2011

איזה עיתונאי מבוזבז...... (סמיילי)
איי שם קצת לפני שהתחלת את דרכך בפקולטה,הייתי בצומת הזאת ובחרתי בדרך בה בחרת אתה. ואז הופיע מלאך....בעצם מלאכית ,הושיטה את ידה ולקחה אותי למקום אחר.
תודה לך מלאכית וסליחה שעדיין מידי פעם אני מפקפק ותודה לך שבפוסט כזה אתה עוזר לי להקטין אותו ולהשכיחו, את הפקפוק.
אני מקווה ומאחל לך הדהוד ארוך ועוצמתי.
מאיר

נעה אידר רזניקנעה אידר רזניק11/12/2011

תודה רבה. לירן, תודה ששימשת פה לתחושות רבות שנשארו בבטן אחרי המסע המייגע והמתיש של ההתמחות, ובייחוד של סיומו בבחינות ההתמחות. אני מקווה שנוכל להפוך את המילים למעשים שבאמת יוכלו לסייע להמשך, אני חוששת שלפעמים בתהליך ההכלה שוכחים שהקונקרטי אכן קיים ויש לתת לו את תשומת הלב המלאה...

דורית נצרדורית נצר11/12/2011

תודה שהשמעת קול של רבים בכנות שריגשה וצימררה גם יחד. לי אישית היה המון מזל בתוך התהליך וכל פעם הצלחתי לעבור את המהמורות בזמן. להתקבל להתמחות מתי שרציתי לעבור את המבחן. ויחד עם זאת ועם כל התמיכה וההדרכה הטובה שקיבלתי גם אני חוויתי את עצמי כמישהי שצריכה בעיקר להכיר תודה שהכל עבר חלק יחסית כי ראיתי מה קורה מסביב. הקול שאתה משמיע הוא חשוב. בנוסף אני חושבת שגם כל מקום התמחות צריך לזכור שיש שם אנשים שמחכים לתשובות אחרי ששולחים את קורות החיים. ושחשוב שבחינת ה'טקס' הזו תסייע לגדל פסיכולוגים בטוחים בעצמם ולא קטנים ואסירי תודה.

שמרית קדםשמרית קדם10/12/2011

מאמר חשוב ואמיץ. בתור מי שנמצאת בשלהי ההתמחות ועומדת להתחיל ולחפש מקום התמחות לשלב הבא
אין לי אלא להזדהות ולהסכים ולהודות על המילים שמשקפות תהיות ותחושות שמלוות אותי לאורך המסלול כולו
לצד זאת, מסכימה עם הטוענים שהגיעה העת שאנחנו הדור הצעיר (והבוגר למדי) יוביל בחשיבה ובמעשים לשינוי המצב הקיים, שמרית

יהודית רוטריהודית רוטר8/12/2011

בין התפכחות לאקטיביות: יהודית רוטר, בי"ח נס-ציונה. לירן, אם יש נחמה קטנה אך משמעותית בארועי הקיץ האחרון סביב הבחינה שנדחתה, היא בהתעוררות, שלא היתה כדוגמתה, של הדור הצעיר במקצוע, שאתה אחד הקולות שעולים ממנו, ומבקשים לשפר תהליכים ולתקן כשלים.
אני נוטה להסתייג משמוש בדמויים של 'ילדים' כשמדובר בקולגות בוגרים, גם אם צעירים במקצוע.
אני מזמינה אותך ואת כל מי שרוצה לתרום למערכת, להתגייס ולהשפיע, ולא רק בהשמעת קול.
אנחנו זקוקים לך וקולגות צעירים ובעלי להט לתרום ולהגדיל את שורות השרות הצבורי.
אני מזמינה אתכם להצטרף לעשייה חשובה, מקצועית ומלמדת ביותר.
קראתי בעניין את כל הבקורות הספציפיות שאתה כותב, ובסיפוק על כך שאין במאמר שלך אלא מלים טובות וחמות על מהות ההכשרה.

משה אלמגורמשה אלמגור8/12/2011

אני לא מתמחה, אני בכיר, אבל אני שותף מלא לתחושות. אני כבר מעל 30 שנה במקצוע וכל הזמן הזה אני חש את אותן תחושות שבאות לידי ביטוי בפוסט. אבל הקושי שחווית בזמן האחרון הוא חלק מהמאמץ, לפעמים מתיש, לייצר שינוי משמעותי בשדה ולהתאימו לתפיסה יותר פלורליסטית ומתאימה למציאות המודרנית. זהו מאבק בין תפיסות כשכל אחד מאמין מאוד בצדקת הדרך, אשר הסתאב והפך למאבק כוחני אשר התנהל בחוסר רגישות מוחלט למתמחים ולזכויותיהם. אחת התוצאות הנפלאות של המאבק היא שהמתמחים עברו ממצב של ילדים למקום של בוגרים שיש להם קול רב ערך בתהליך. אמנם, זה לא מנחם את היחיד אשר נשחק בתהליך המאבק, אבל מבחינת המקצוע זהו שינוי משמעותי ממעלה ראשונה. אני מצדיע למתמחים שהיה להם האומץ לעשות מה שבכירים מהם וותיקים מהם לא העזו.

גיל רבינוביץגיל רבינוביץ6/12/2011

ליערה (ובכלל): אחריות, שקיפות והזדהות. את כמובן צודקת, ולמרות שמפתה לתת לזה פרשנות נוספת, השימוש בכינוי הוא תוצאה של עצלנות טכנולוגית לשנות שם משתמש ישן, ולא חשש מנקיטת עמדה גלויה.
הנה התיקון שלי בהיבטי שקיפות - מקווה שזו תהיה הנורמה לא רק לגבי פרסום תגובות לפוסטים אלא של כלל ההתנהלות המערכתית :)
(ג'ורג'י בוי)

יערה ליבנהיערה ליבנה6/12/2011

לג'ורג'י בוי - אתה כותב (בצדק) על הצורך לנקוט בפעולה ו.... ומבקש לא לקרוס לאימפוטנטיות או לעמדה פרשנית ולא מבצעת...
ואת כל זה אתה כותב בשם בדוי? למה?
קודם כל, הזדהה!
אחריות מתחילה בשקיפות, לא?

מיכל וידן מהלמןמיכל וידן מהלמן6/12/2011

קול ומילים לתחושות של רבים מאיתנו!. לירן, המאמר שלך כל כך משמעותי - הוא ממלל את התחושות והחוויות המושתקות של רבים מאיתנו, גם אלה שסיימו כבר את מסלול ההכשרה וקיבלו את 'התואר הנכסף' 'פסיכולוג קליני מומחה'. ובניגוד להצטנעות שלך בסופו - יש בו גם סימון ברור וחד של יעדים לפעולה מיידית! מקווה שלא רק הדור הצעיר ירים את הכפפה שהנחת כאן, אלא גם 'זקני השבט', אלה שבשלב זה עדיין נמצאים בעמדות של הובלה והשפעה.

ליאור בירןליאור בירן6/12/2011

פוסט מצוין, חשוב, קריאת חובה לכל פסיכולוג. ומסכים שהגיע הזמן לעשות. יש הצעות קונקרטיות לשינוי, וצריך להילחם עליהן יחד. זה זמן של אפשרות לשינוי. מקווה שפסיכולוגים מתחילים להבין שצריך להיות אקטיבים ולעשות מעשים על מנת לשנות את המציאות המבזה הזו שבה אנחנו גדלים ומתפתחים כאנשי מקצוע. אי אפשר לשתוק יותר ואין לנו את הפריווילגיה להיות פסיביים.
כדי לעבור מהתבוננות לפעולה, אפשר למשל להצטרף לפעילות הקורמת עור וגידים למען הפסיכולוגיה הציבורית. פרטים נוספים ב:
www.mitmachim.com

סיון רהבסיון רהב6/12/2011

לירן, כל הכבוד, לצערי חושבת דברים דומים מאוד. לירן
התחלנו ללמוד יחד, באותה כיתה. מאז עבר כמעט נצח. אתה יודע שאני חושבת דברים דומים מאוד על התהליך שבמהלכו, לצד המדריכים הטובים, המגדלים, האיכפתיים והאהובים, חוויתי, ועדיין חווה, רגעים לא מעטים בהם אני חשה הקטנה, השפלה ובעיקר חוסר איכפתיות.
לא כל כך ברור לי איך פסיכולוגים, או סתם אנשים, נותנים יד להעסקה של אנשים באמצע שנות השלושים לחייהם בשכר רעב למשך זמן כה ארוך. לא כל כך ברור לי איך קרה שאנשים כמוך המתינו שנה לבחינת התמחות. ויש עוד הרבה דברים שאני לא מבינה כיצד פסיכולוגים, או סתם אנשים, מאפשרים להם להתרחש
חבל ועצוב לי על כך
טוב שכתבת והלוואי ויכתב ויאמר עוד בנושא, הלוואי ונוכל לדבר בקול רם בלי לפחד
ממני,
החברה שממתינה למילגה להתמחות אישפוזית ולא מצליחה לקבל שום מידע לגבי מתי תגיע

עפרה מירון-ליכטרעפרה מירון-ליכטר5/12/2011

מאמר חשוב וטוב.. עכשיו הצעד הבא - לעשות.

ג'ורג'י בויג'ורג'י בוי5/12/2011

הבעיה בגוף השאלה: הפער הבלתי נסבל בין הדיאגנוזה ל'מהלך הטיפולי'. מה יש לומר? הפוסט אכן מרשים עד מאד: כתוב היטב, רהוט ומנומק, כולל ניתוחים מרתקים ומרחיבי מחשבה, אישי, רפלקטיבי ומרגש. אלו החומרים מהם עשוי הפסיכולוג הטוב (או הטוב דיו). אלא מה? שלירן (ואין לי אלא הערכה אליו. באמת, וברכות על הפיכתך 'מומחה'), כמו הרוב המכריע של ציבור הפסיכולוגים, מצטיין ביכולת ההתבוננות אך סובל מאימפוטנציה קשה במעבר בין being ל-doing, בין השיח החווייתי לבין המציאות החיצונית (ואגב, יצא לי להיתקל לא פעם במבוכה העצומה המתעוררת בפכסיכולוגים מצוינים, כאשר הם נדרשים לרגע לעבור אל תוך המציאות: נורה שנשרפה, סידור חדרים במרפאה, ושאר טרדות קטנות שדורשות מעשה ולא פרשנות).
הבעיות המתוארות בפוסט (כולן אמיתיות ומייצגות להפליא, וודאי עוד היה אפשר להאריך את הרשימה) אינן מחייבות פרשנות, הן מחייבות פעולה. אינן מחייבות דיאלקטיקה אפולוגטית, הן מחייבות שינוי. אין צורך להיות אדם רדיקלי כדי לדעת שלעיתים (לא קרובות מידי יש לקוות) נחצה קו אדום ברור כל כך, שעליו אין צורך לקיים דיאלוג, אין מקום לנסות ולהכיל, אלא יש לומר בבירור: לא מקובל! והתיאורים המופיעים כאן אינם מייצגים איזה שפל רגעי, אלא מציאות מתמשכת, עקבית בחוסר האכפתיות שלה ו/או המוכנות לקחת אחריות ל-abuse המתרחש (לא פחות) ולשנותו.
יש נבל בסיפור הזה, הניסיון להכחישו נראה לי תמוה. האנשים המנהלים את מועצת הפסיכולוגים בשנים האחרונות הם אולי אנשים ראויים ומרשימים ברמה האישית, אבל נבלים בהיבט אחריותם הציבורית מתוקף התפקיד אותו הם ממלאים. אם חצי מכמות האנרגיה שהושקעה במאבקים מול יואל אליצור ושות' (ללא קשר לצדקת המאבק) היתה מופנית לשינוי התחלואים הכל-כך ברורים מאליהם בתוך המערכת עליה הם מופקדים, היינו היום במקום אחר לגמרי. יתרה מכך, המאבקים מול גורמי החוץ, וקודם-כל הממשלה, בניסיון להציל את הפסיכולוגיה הציבורית, נדונים לכישלון (ולו יחסי), כל עוד הנהגת ציבור הפסיכולוגים מתנהלת בצורה הקיימת.
ולסיום אמירה קונסטרוקטיבית: הפיתרון לא יבוא מעוד שיח פנימי או הזמנת פסיכולוג בכיר שיתאר את המצב ואת הקשיים מזווית קלייניאנית או קוהוטייאנית. הוא יבוא מהגדרת מאד ברורה של יעדים לשינוי בתוך המערכת (תשאירו לרגע בחוץ את המאבקים האחרים), והם כולם מפורטים כאן: ראיונות הקבלה, דרישות ההתמחות, מועדי המבחנים, אתר אינטרנט וכתובת ברורה למענה, התנהלות שקופה של המועצה וכו' והצבתה בפגישה עם ראשי המועצה, שתכליתה צריכה להיות מפת דרכים ברורה ליישום (מהלכים, לו'ז, וזיהוי האחריות להובלת התהליך). במידה והדבר לא יענה - יש לפעול להחלפתם. איך? כמו שפועלים המתמחים ברפואה, או העובדים הסוציאלים: לעצור את הכל - ולעמוד על הרגליים עד שהבלתי-מקובל ישתנה. וכן, גם להם יש מטופלים ואחריות. אבל הם גם מבינים שבשם האחריות הזו, פוגעים בהם ובעקיפין גם ביכולתם למלא את אחריותם כלפי המטופלים שלהם. אין עוד ציבור בארץ שהיה נותר אדיש כנגד שורה של עוולות כאלו (שרובן המכריע אפילו אינו דורש תוספת תקציבית, אלא רק התנהלות תקינה, נורמלית!!).
אם יש כיום 'ועד מתמחים', 'ארגון הצלה' או שאר קבוצות - זו צריכה להיות האג'נדה החד-משמעית שלהם. ואם גם הם אינם מסוגלים להביא עצמם לכדי פעולה משמעותית בעולם האמיתי, יבואו אחרים!

דנה לובינסקידנה לובינסקי5/12/2011

קריאה לפעולה. יונדב, תודה- אכן פספסתי את המשפט, וסליחה ללירן, בכל זאת, הייתי שמחה שהפלטפורמה הזאת לא תהיה סוף הסיפור והסיכום, אלא תחילת הקריאה לפעולה, יש מה לעשות וצריך לעשות.

לילך גולןלילך גולן4/12/2011

מזדהה.... לירן יקר, אני רוצה להגיד שנהניתי לקרוא את הדברים שכתבת. נהניתי כי מישהו קם ואומר את מה שכל כך הרבה מאיתנו מרגישים. זו כמובן הנאה מפוקפקת ביותר. הדברים שכתבת העלו בי כל כך הרבה עוולות שראיתי בדרך. עוולות שבכלל לא הייתי מאמינה שיכולות לקרות בין אנשים. עוד פחות הייתי מאמינה שיכולות לקרות בין אנשים שאמונים על תחום האמפתיה, האיכפתיות לאחר, הדאגה... היו לי זמנים שבהם הייתי כל כך המומה וכאובה שהייתי חייבת לזוז הצידה, לקחת כמה שנים של הפסקה ולהתכחש לילדה שבי, שמאז שהייתה בכיתה ג' רצתה להיות פסיכולוגית. בחרנו לנו מקצוע חשוב ומאתגר. בכל מקרה, הדרך שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות מטפלים טובים היא תמיד מורכבת ולא פשוטה. זה מרגיש לי מיותר, מבוזבז, עצוב, כואב, מרגיז, לא הוגן ולא הגיוני שאנחנו נאלצים להתמודד גם עם מערכת קשה, נוקשה, מסובכת ולא שקיפה. לפעמים אני חושבת שאני נאיבית, אבל כשאני שומעת עוד קולות דומים לתחושה שלי אני מבינה שהדברים באמת לא צריכים להיות כמו שהם. מאז המחאה שהייתה בקיץ והקמתה של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית יש בי קצת אופטימיות ותקווה שדברים ישתנו. גם המפגשים הבינאישיים עם הפסיכולוגים הצעירים והגישה האחרת, המעודכנת שלהם מעודדים אותי. אני שמחה שהקול שלך מושמע ומקווה שתהיה לקול שלך, יחד עם קולות אחרים, השפעה קונקרטית. אבל חשוב לי להגיד שבעיני עצם קיומו של הקול מסמן כבר איזשהו שינוי כי כל כך הרבה זמן כולנו שתקנו, הפנמנו, חיפשנו את הבעיות בעצמנו או שכעסנו בשקט.... לסיום, אני רוצה לאחל לך מזל-טוב על קבלת המומחיות ורוצה להאמין שגם עוד לפני שכתבת את המאמר חרטת לך טוב טוב את סימני הדרך ושאתה, יחד עם עוד אחרים כמוך, תהיה אחר וטוב יותר, גם כמטפל וגם כמי שאולי יכשיר את הפסיכולוגים הבאים

גבריאל בוקובזהגבריאל בוקובזה4/12/2011

יפה, ועכשיו?. כל הכבוד על היזמה לכתוב את הדברים, בייחוד לאחר שכבר סיימת את הדרך. כי הרי זה חלק מהקטצ' - מי שנמצא במסלול חושש להתלונן או שאין לו אנרגיה לכך, ומי שסיים לא רוצה להביט לאחור. אז מעולה שכתבת ובוא נזמין עוד כותבים ועוד תגובות. אך יותר מכך - נפעל כדי שלמחאות האלה יהיה אפקט שהוא מעבר ל'ניקוי הארובה הפרטית': מאבק שחותר לשינוי אמיתי.

יונדב גרוסיונדב גרוס4/12/2011

דווקא היה משפט.... 'אגב, היו אלו מתמחים שהובילו גם את המאבק למען פסיכולוגיה ציבורית בחודשים האחרונים.'

דנה לובינסקידנה לובינסקי4/12/2011

פוסט חשוב ואמיץ, חבל שאין בו אזכור למחאת המתמחים בפסיכולוגיה. לירן, שמחתי על האומץ והכנות שבפוסט שלך.
רק הצטערתי קמעה הן על כך שלא אזכרת את מחאת הפסיכולוגים, התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית וועד המתמחים המשותף שקמו בעקבותיו ושנעשית במסגרתם עבודה בדיוק על מנת לתקן עוולות אלו.
בנוסף, איכשהו בסוף הפוסט הרגשתי שלפתע אתה מאמץ שוב את אותה העמדה ה'לא יודעת' שכופים עלינו כל כך הרבה במהלך ההתמחות. העם 'לא רוצה כל מיני דברים' העם יודע מה הוא רוצה, וכך גם אתה ואנחנו, יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים: תנאי שכר הוגנים, שקיפות בכל תהליך ההכשרה, השקעה ממשלתית הולמת בתחום הפסיכולוגיה ובעיקר צדק. מוזמן להצטרף.

ד"ר יוסף לויד"ר יוסף לוי4/12/2011

לירן היקר!. כרגיל הכתיבה שלך יוצאת דופן, בדיוק, במיקוד ובהתנסחות המיוחדת והכל כך מרשימה. תודה שהעלת על הכתב את הדברים שאנחנו חשים בתקופה אחרונה, התקופה שאחרי... כאילו הכל נגמר, הכל נשכח, כאילו צריך להיזכר שהיו בכלל דברים מעולם. אבל היו, והשבר עודו קיים, ותודה על יכולתך לנסח זאת עבור כולם, ככתובת שנקווה שלא תרד מהקיר על לשינוי שנביא יחד.
תודה

יונדב גרוסיונדב גרוס4/12/2011

מאמר חובה. אני אנצל את ההזדמנות כדי לקרוא לכל מתמחה שרוצה ויכול לתת מזמנו - לסייע לוועד המתמחים. mitmachim.psy@gmail.com
בוועד הקליני זקוקים לחברים חדשים עקב הזדקנות הסגל הנוכחי: stpsymail@gmail.com

עמליה שנוולדעמליה שנוולד4/12/2011

מאמר אמיץ ומבורך. ומרתיח. הנדיבות שבה ציינת שאין כאן כוונות רעות, אלא אולי רק יותר מדי כוונות טובות, היא אולי נדיבות גדולה מדי. בין רמת המשאלות לרמת השאיפות היתה כאן נכונות שיכולה להסתבך באלפי פרשנויות, אבל מהותה אחת: המצוקה שלכם, הקונקרטית, לא היתה חשובה מספיק כדי להיתפס כאובייקטיבית.
אולי, כשאני אגיע למבחני ההתמחות שלי, אחד מן המחזור שלך יבחן אותי. אולי אז הכל יראה הרבה יותר סובלני, הרבה פחות פרשני, הרבה פחות עמום. אולי המחזור שלכם הוא נקודת השינוי.

ערן כץערן כץ4/12/2011

פוסט חשוב ואמיץ. תודה, לירן, על הפוסט הזה. כשנאבקתם על קיום הבחינה הייתי כמה חודשים לפני תחילת ההתמחות וצפיתי מהצד במה שקורה. היום אני בתוך העסק ועוד לא חושש ממה שיקרה בעוד ארבע שנים כשאסיים, אבל כי 'זה רחוק מדי' - שוב, הבחירה הנוחה בהתעלמות, כרגע.

טוב שיש מי שחושב על הבאים שצועדים במסלול ורוצה לשפר את הדרך בשבילהם. אנחנו, שצועדים עכשיו, צריכים לזכור את זה.

אביגיל לבאביגיל לב4/12/2011

לירן. אתה זועק זעקה של רבים. קהל שלם צריך לזעוק למלך שהוא עירום.

בזמנו פרסמתי פוסט דומה עם בטן מלאה על תהליך הקבלה, למרות שהנה התקבלתי ועלי לשמוח, בדומה אליך, שמאתמול בצהריים אתה סוף סוף היכן שרצית להיות. אז הנה, מספר שנים קדימה בתהליך והמצב, לפי מה שאתה כותב - לא משתנה. הבטן רק מתמלאת יותר ויותר (גם לך וגם לי יצאו פוסטים ארוכים במיוחד).

לא קיבלתי שום תגובה ממסדית שלקחה אחריות, או שהתנצלה או משהו, או רצתה לשמוע עוד.
וזה הכי כואב, שהמצב ברור באי בהירותו, וזה נזעק, ואין שומע ואין מיטיב.
נקווה שהפוסט שלך יכה יותר גלים.

אביגיל.