פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

בולענפש – מודל טופוגרפי של גומחות ובולענים תוך נפשיים

מושג הבולען, המתאר בשדה הגאולוגיה קריסה פתאומית של פני הקרקע, הושאל לתאר חוויה נפשית, חושית וגופנית המתרחשת כאשר חלל עמוק של העדר קשר נפער בבגרות. זהו פצע הנפער בתוך הנפש, ומאפשר הצצה לאזור חשׂוך בו לא התאפשרה התמלאות טובה דיה של קשר ראשוני בינקות. הכרה באזור הפגיע ובחומרים ממנו עשוי הבור מאפשרת מפגש אינטימי, שגם אם אינו יכול לתקן ולמלא את החלל יכול לנסח את הכאב ולהמעיט מהלבדיות שבקריסה לתוכו.

מאמרים | 31/10/2011 | 10,548

תגיות:

 

בולענפש – מודל טופוגרפי של גומחות ובולענים תוך נפשיים

 

מאת מיכל אלמגור

 

 

 

"בולען – בור הנפער באופן פתאומי בקרקע. הבולענים מהווים סכנה בשל הפתאומיות בה הם נפערים ובשל גודלם". (ויקיפדיה)

"בולענים הם מקרים של קריסת פני הקרקע. [...] במקום בו יש בור, יש סיכוי להתפתחות בורות נוספים." (רז, 2000)

בולען הינה תופעה גאולוגית הנפוצה באזור ים המלח, שבה פני הקרקע קורסים בפתאומיות לתוך בור שנפער תחתיהם. הגעתי למושג זה מתוך עיסוק בחוויה הנפשית, החושית והגופנית המזכירה את תחושת הקריסה של פני השטח לתוך בור ומפתיעה במהירותה ובעוצמתה. ההתייחסות שלי אל חיי הנפש במונחים טופוגרפיים משאילה מפרויד, אך מושפעת במיוחד ממשנתו של ויניקוט על הקשר בין התרחשויות בתקופה הקריטית של הינקות ל"שינויים גאולוגיים" מאוחרים בחיי הנפש של האדם.

ויניקוט מתאר את היחסים הראשוניים המתפתחים בין האם לתינוק, יחסים שבתחילתם האם הטובה דיה משאילה עצמה כמיטב יכולתה לטובת התינוק (Winnicott, 1971); אט אט, ככל שהתינוק גדל, הוא מסוגל לשאת יותר תסכול, השהיה, חוסר תאימות. האם הנענית באופן פחות מיידי ומדויק לצרכי תינוקה מאפשרת אז יצירה של מרחב משותף, בו מתרחשת למידה והתפתחות. ויניקוט מדבר על הקשר הראשוני המתהווה בין האם לתינוק: במהלך התפתחותו זקוק התינוק המתהווה לחלל מרופד, מגן ומזין, המתאים למידותיו ולצרכיו. אני מדמה לעצמי רובד טופוגרפי; גומחה טובה דיה להתבסס בה. גומחה באה לתאר שקע בחומר הנוצר בהתאמה לגוף המוכל, ובהשאלה לקשר הראשוני, אני מתייחסת לגומחה שמספקת האם לתינוקה מתוך כוונה לתת מענה לצרכים פיזיים ונפשיים ראשוניים שלו.

בתחילת חייו העובריים, הרחם מהווה את "נישת" הגידול שבה הוא מקבל טיפול רציף ומותאם לצרכיו. זוהי הגומחה הראשונה אותה פוגש ומעצב התינוק: בתוך גופה של האם מתהווה חלל, מקום הגדל ומתאים עצמו לצורכי התינוק המשתנים. עם הלידה נעלמת הגומחה הראשונית, הפיזית, שנוצקה בדמות קווי המתאר של התינוק. התינוק מתחיל את מסעו בעולם, מסע בו יחפש בפרקי חיים ממושכים ובאופנים שונים גומחות חיים אחרות. כמובן שגומחה זו אינה רק מקום גאוגרפי, אלא גם חוויה של ביטחון, של מענה הולם לצרכים המשתנים, הפיזיים והרגשיים. מטרת הגומחה בתחילה היא להבטיח הישרדות והגנה, ובהמשך לעורר ולאפשר סקרנות ולמידה במובנה הרחב. הגומחה שאחרי הרחם כבר אינה בתוך גוף האם, אך עדיין בסמיכות רבה לו: ההנקה, ההחזקה כשהתינוק תחום על-ידי הזרועות, המגע של גוף בגוף, כל אלו מהווים "נישה אקולוגית" קריטית להתפתחות תקינה של התינוק.

אך מה קורה כאשר הגומחה הזו פגומה, מוגבלת, לא מתאפשרת? כאשר התינוק שרק נולד נותר ללא החזקה מספקת ואינו יכול למצוא לעצמו מקום בטוח? הסיבות יכולות להיות פיזיות (מגבלה פיזית של האם, מחלה של התינוק, אילוצים סביבתיים שאינם מאפשרים קרבה וסמיכות בין האם לתינוק), או סיבות רגשיות ואידאולוגיות (דיכאון לאחר לידה, איסור "לפנק" את התינוק, לינה משותפת בקיבוץ).

נראה שככל שהגומחה השניונית (זו שאחרי הרחם) תואמת פחות את צורכי התינוק, כך יקשה עליו בעתיד, כאדם בוגר, למצוא לעצמו מקום נוח ובטוח בעולם, ליצור לעצמו מרחב שמחזיק גם ביטחון וגם חופש, והוא נדון לחיפוש מתמיד של נישה אקולוגית המתאימה לצרכיו. חלק מהקושי נובע מהצורך ליצור נישה כזו, שהרי כאדם בוגר עליו לייצר לעצמו מקום בעל משמעות, ההולם את רצונותיו ואת צרכיו. יתכן שההעדר המוקדם של מודל גומחתי מטביע בעורו ובנפשו את החוסר במקום עבור עצמו, כאילו במקום שקעים, בליטות ומרחבים בהם הוא יכול להרגיש "בבית" הוא מסתובב על פני קרקע שטוחה שאינו מוצא בה מקום להשתקע.

גומחה ראשיתית זו מעצבת אם כן את חיי הנפש של האדם, ומידת התאמתה ואיכותה משפיעה עמוקות על התפתחותו – בעיקר בממדים של מציאת מקומו בעולם, הרגשת היותו שייך, יכולתו להישען על האחר ולהיות תלוי. על מנת לתאר את החוויה המתרחשת כאשר אין הטבעה של גומחה טובה דיה בגוף ובנפש, אני נעזרת בתופעת הבולען. אנו יודעים שלנפש אזורים ותחומים, ושקושי או עיכוב באזור אחד אינם מכריחים עצירה כוללת: ההתפתחות אז היא דיפרנציאלית – לצד מקומות שהם יותר מגובשים, מפותחים ומשוחררים, אזורים אחרים "קפאו" והתפתחותם התעכבה, נעצרה או התעוותה. השאלתי את המושג בולען לתאר מצב ייחודי בו כוחות הנפש הרתומים להישרדות ולהסתגלות לסביבה בונים שכבה נפשית של פני קרקע שבתוכה ועליה האדם נע ופועל. זוהי שכבה קשיחה, בעלת איכויות של חוזק ועמידות. זוהי קרקע שאינה שוקעת. היא מאסיבית, אולי גם סיבית, ובנויה מתלכיד צפוף של מרכיביה. אדם יכול כל חייו לנוע על פני קרקע כזו ולא לחשוד כלל שתחתיה למעשה מתהווה חלל גדול ומסוכן, המוסתר על-ידי שכבה דקה – גם אם קשה. החלל, ההולך וגדל, נוצר לדברי הגאולוגים מירידה במפלס המים, או בניסוחי – מחשיפה של אזורי נפש חשׂוכים. כתוצאה מנסיבות חיצוניות או מתהליכים פנימיים, מה שהיה מלא או מכוסה הופך לחלל תת-קרקעי. הלחץ על פני הקרקע מתגבר; צריך להלך בזהירות רבה יותר ויותר על פני האדמה; אסור לזעזע, לטלטל, ובוודאי שלא לחפור. ככל שהחלל מעמיק וגדל, שכבת הקרקע נדרשת להיות "תלויה באוויר" חשופה ללחץ הגובר.

הנטייה היא להימנע מלהלך באזורי נפש רגישים ופגיעים אלו. ישנו זיכרון מבוסס-גוף של ההעדר המוסתר, חוויה חושית של התקשרות או היקרעות קדומה שהיא ללא מילים, אך חסרה יכולת לנסח או לזכור. הגוף שולח רמזים לסכנת ההיפערות, אך אינו יכול לספק הסבר או מובן למקור הסכנה.

בסופו של דבר מצטברת מסה קריטית, שלאחריה אין פני הקרקע יכולים יותר להחזיק את החלל שתחתיהם מבלי לקרוס לתוכו. הקריסה מפתיעה בעוצמתה ובפתאומיותה; ישנם הבזקי תחושות, שברי ידיעה, אך ראשוניותו של ההעדר אינה מאפשרת לחשוב אותו, אלא רק לחוש משהו שאינו מתנסח. במוקד הסיסמי ישנו רישום תחושתי של תנודות הקרקע שלא התגבש כהרגשה או מחשבה.

הבולען, מעצם טבעו, בולע לתוכו את מה שמעליו. הבולען היה קיים שם זמן רב, אך לא נקלט במערכת הססמית; מרגע שנחשף נקרעת הקרקע המגנה, והבור נפער. לא ניתן להתעלם ממנו; הכאב זועק, שואב ובולע לתוכו כל מה שקרוב לפי הבור. חוויית ההיפערות, החשיפה הפתאומית, הקריסה פנימה, אופייניות לבולען. הטופוגרפיה משתנה עכשיו, פני שטח שהיו שטוחים הופכים קעורים ופעורים. הסכנה ניכרת וגדולה, יש צורך להתייחס אליה.

עם הקריסה, השוליים המשוננים של פני השטח בולטים וחדים, ויש לנהוג זהירות רבה בהתקרבות למקום האסון או לזירת האירוע. פירוק, המסה, לישה וריכוך של חומרי הבנייה הם חלק מתהליך שיקום הבולען, יחד עם ארגון מחדש של חומרי המילוי. הבור לעולם לא יוכל להתמלא לגמרי: גם בעתיד יישאר האזור פגיע לקריסות, וחללים קטנים יותר יישארו בו לתמיד.

 

תחושות ורשמים מאזורי בולען: דוגמה קלינית

מילי, בעלת מקצוע חופשי, רווקה בשנות השלושים לחייה, הגיעה לטיפול סביב חרדה לא מוסברת ומפתיעה בעוצמתה כאשר נדרשה לעבור דירה. מילי, בוגרת לינה משותפת קיבוצית, מביאה לאורך הטיפול תחושות של החמצה מתמשכת, והיא מבטאת עיסוק מתמיד בכוח הכובד: היא מתארת מאמץ יום יומי להתרומם, מאבק לקום כנגד כוח המשיכה, התאמצות מתמידה להתניע את היום. "אני תלויה על קולב של עצמי, לא יכולה להישען או להסתמך על אחרים, יודעת שרק אני לי". מבטי רואה אותה בכתפיים מורמות קמעה, שרירי הגב העליון והשכמות מכווצים ומחזיקים את כל הכובד הזה, מתאמצת ללכת זקוף. כאילו בתוכה אין ידיעה שמישהו אחר יכול להתחלק במשא, לשאת בנטל, להיות שם עבורה. היא משדרת נוקשות, יושבת מרוחקת ועטופה בשכבות בגדים רבות. לעתים קרובות החוויה בחדר היא של מעבר חד מקרבה ואינטימיות ל"צניחה חופשית": היא לבד בעולם ואני מפספסת, שוב. הטעויות שלי ללא תקנה, ואין עליהן מחילה. כעס של החמצה עולה לעתים קרובות. יחד עם זאת היא מתמידה ומגיעה לפגישות.

מול זה מתארת מילי זיכרונות נדירים של התמסרות, של הרפיה, של "לא צריכה להחזיק את עצמי בעצמי". אחד מהם במים: "רק שם, בתוך הגדול העמוק הזה, אני צפה ללא מאמץ ובלי שאני חייבת לו דבר בתמורה, רק שם אפשר להרפות, לחוש חופשייה ולתפוס מקום". ואני חושבת על מים, מצב צבירה נוזלי ללא התנגדות מוצקה, אלא כזו שעוטפת ומגינה, ומסייעת להגדיר ברכות את גבולות עצמך. רמז להחזקה הראשונית הנעדרת, המגועגעת, זו סביבה ללא תנאי, של היות שם.

זיכרון נוסף – "כילדה, אחרי הרחצה בים היינו רצים לדיונות. הייתי נשכבת על הבטן וגורפת את החול החם כנגד החזה ושוקעת בו". אני רואה אותה נעטפת, מתחממת ונוצקת בתבנית עצמה. עוד סביבה נוזלית/מוצקה שמנחמת ומרגיעה.

שתי אסוציאציות עוטפות ומנחמות, שתיהן לא אנושיות ולא מוצקות. זו היא הסביבה הטופוגרפית שבה מתאפשרת התמסרות. בולט בדבריה של מילי הניגוד בין זיכרונות ענוגים שהיא מתרפקת עליהם ובתוכם, של סביבה מחזיקה, רכה, המאפשרת התמסרות, לבין העדר אובייקט אנושי מוגדר שמולו מתפתחת זיקה של קשר, ביטחון וקִרבה.

אני אוספת לתוכי את שלושת המקורות להשערה שמתגבשת בי; ההיסטוריה של הלינה המשותפת מגיל ימים בודדים ללא נוכחות הורית קבועה ורציפה, הזיכרונות התחושתיים של התמסרות בסביבה נוזלית, והאווירה בינינו בחדר – התקרבות ואז "נפילה" בדפוס שחוזר על עצמו. אלו מאפשרים לי לדמיין את המעבר החד מרחם חם, עוטף, וזמין ללא תנאי, ללבדיות אינסופית עם מגע אדם מקרי ומתחלף. ומאז, ההשתחזרות בלתי נמנעת – עד אימה; כל מעבר ממוטט קירות פנימיים, ואין תווך של אובייקט מיטיב שהופנם בתוכה. אני משתפת את מילי בחלקי השערות, והיא נענית ומתקנת: "זה לא שאין משהו מרגיע בתוכי, זה אין כלום. אפילו לא אני".

בשלב מסוים מילי אומרת "אולי לכן כל מעבר דירה הוא כמעט התמוטטות, וכל החלטה קטנה היא שמיטת הרגליים מתחת לקרקע". שמיטת הרגליים מתחת לקרקע, אני מגלגלת שוב את המשפט עד שקולטת – איך התהפכו היוצרות. הלא הקרקע היא זו הצפויה להשמט מתחת לרגליים, אז מה קרה פה? כאילו ישנו קיום מקביל, תת-קרקעי, שבו הרגליים עלולות להישמט מהקרקע המחזיקה, ולא הקרקע היא הזזה. האובדן של תחושת היציבות, הביטחון מתבטא בכך שגם כשיש שמיטה היא של הרגליים, של העצמי – ולא של הקרקע המחזיקה. אני מנסה לנסח עם מילי את התחושה החריפה של העדר, של גוף שאינו יודע היאחזות ונקודת משען מהי.

שתינו נפגשות במקום הקריסה, חשות ומזהות את ההבדל בחוויה בין מוצקות העצמי החש את הקרקע נשמטת תחת רגליו, לבין ערבוב היוצרות – הרגליים נשמטות מתחת לקרקע – העצמי הוא הקורס, נפער פנימה. הבולען שבתוך הנפש. אזור הקריסה הוא מקום שבו קשר בינאישי אינו מספק את המענה הבטוח, ורק סביבה פיזית יכולה להוות מקום מקלט. יתכן שרק בסביבה לא מוצקה, כמו מים וחול, יכלה מילי לחוש עצמה מגובשת דיה, שכן יש בה מוצקות לעצמיותה יחסית לנוזליות שסביבה. התמסרות כזו אינה אפשרית לה עם אובייקט אנושי שיש לו מוצקות משלו, והוא יכול לאיים ולערער.

המפגש הטיפולי באזור הבולען מתאפשר למעשה כאשר בתוכי, כמטפלת, משהו ממוכרות החוויה מכוון אותי לאזור הרגיש – הד לבולען שבתוכי. אני מסתייעת בחוש סיסמי שמתפתח

מביקורים חוזרים ונשנים בבולעני אני. הניסיון להחזיר למילי משהו מחוויית עצמה מתקבל כהכרה בסיפורה. היא נראית ונשמעת, קיימת ומורגשת במלוא כאבה.

כך שתינו, והקשר שבינינו, שוהים יחד במקום הבלתי אפשרי הזה תקופה ארוכה. הכעס מפנה אט אט את מקומו לבכי. אבֶל, צער והכרה באובדן תופסים את מקום הכעס, החרדה והנוקשות. מילי מתמסרת יותר ומעזה להישען. תהליך הבנייה חזרתי, לא חד פעמי ולא חד כווני. עם זאת נראה ששהייה ממושכת יחד באזור הבולען אִפשרה לה לגדל עצמי גרעיני מוצק יותר, או לפחות להפחית במעט מחוויית הקריסה. ההתגבשות במרכז אפשרה התרככות בפריפריה, ונוצרה יותר פניות לקשר.

 

סיכום

במסגרת המודל הטופוגרפי שהצגתי, הבולען הוא חוויית הקריסה המתרחשת בהעדר חוויית גומחה מספקת דיה. בהיותו טופוגרפי, המודל מדגיש אמנם מקום, אתר, סביבה, ולא אובייקט; אולם גם אם הגומחה היא בתחילתה גאוגרפית, היא מתפתחת עם גילוי התינוק שהחיק המגונן שבו הוא ספון שייך לאימו, כפי שהוא מגלה בבוא הזמן שהשד המזין שייך לה (Winnicott, 1971). הגומחה הופכת אז לגומחה מטאפורית, שאינה פיזית, ואחרי השהות בגומחה שמייצרת ה"אם-סביבה" שרוי התינוק בגומחה שנוצרת בעזרת הקשר עם "אם-אובייקט". כאשר שלב התפתחותי זה משתבש, מתהווה החלל שעם קריסתו יהיה לבולען. הבולען מסמן את החלל שלא התמלא בקשר, את הדמות הממשית ובהמשך המופנמת, שהתינוק לא פגש.

עם גדילתו, מתוך צורכי הישרדות והתפתחות, יוצר האדם מעין שכבת מגן דקה אך קשיחה המכסה על החללים הנפשיים שהוא נושא עמו. הנטייה היא להימנע מלהלך באזורי נפש רגישים ופגיעים אלו. הגוף שולח רמזים על אזורים בעלי סיכון גבוה, אך בשל ראשוניותם אינו יכול לספק הסבר או מובן, ואלה נרשמים כחוויה חושית שאין לה מילים. עם גדילת הלחץ על האזור הרגיש – מבחוץ בשל נסיבות חיים, או מבפנים בשל חסך הולך וגובר – עלולה בסופו של דבר להתרחש קריסה. הקריסה תופסת את האדם לא מוכן. עולים שברי תחושות, חלקי זיכרון מבוסס גוף, אך ללא מחשבה או אפילו הרגשה שמתנסחת. התחושות קשות – פצע פתוח, חנק, אזור חשׂוך שכוחות תת-קרקעיים שולטים בו. חוויית שבר בלי הסבר או שליטה על המתרחש, כשלאדם אין תחושת בעלות על מה שקורה לו. אולם מרגע שנחשף, כבר לא ניתן להתעלם מקיומו של הבולען; הטופוגרפיה משתנה עכשיו, ופני השטח שהיו שטוחים הופכים קעורים ופעורים. החוויה חדה וחריפה, האזור רגיש למגע, ולהכניס אדם אחר לאזורים אפלים אלו לא יעלה על הדעת. אך זאת היא גם האפשרות שמביאה לשינוי.

הטיפול באזורי בולען מצריך נכונות הדדית לשהות באזורים אלו, שעד כה סומנו כמחוץ לתחום. המקום בו לא ניתן בעבר לסמוך על הימצאות האחר, הוא בדיוק המקום שבו נדרשים המטפל והמטופל להיפגש ולהישאר ביחד, לשרוד את הבולען. פול ראסל מנסח את מטרת הטיפול כך: "לגלות את המקום המדויק שבו המטופל נזקק פעם למישהו ואז גילה שהוא לבד" (Russell, 1996).

במקום בו לא נמצאה גומחה טובה דיה להשתקע בינקות, עשוי להתפתח בהמשך בתוך קשר אינטימי הדהוד בין בולענים, כשהחללים "מדברים" ביניהם. תנועה חזרתית, אטית ומדויקת, תוך שימוש בהד המוחזר מהמטפל למטופל ונקלט כסוג של הכרה והבנה לחוויה שהוא שקוע בתוכה, מאפשרת התגבשות פנימית רציפה יותר. לצורך כך נדרשת היכרות מעמיקה של המטפל עם בולעניו הוא.

כמו שהקריסה חשפה את הבולען ושינתה את פני קרקע, גם המפגש המנחם עשוי לשנות את הטופוגרפיה של הנפש. פני השטח שהיו שטוחים ואחר כך קרועים וחדים, כבר לא יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו, שכבת רכה מרפדת את השקעים והבורות. תמיד תישאר רגישות באזורים אלו, אך עם תקווה למפגש פחות חד בקצוות וחותך למגע. כאנשים וכמטפלים אנו יכולים רק להכיר בקיומם של אזורים רגישים מבחינה סיסמית, שיש להלך בהם בזהירות רבה. כאשר מתרחשת קריסה, גם אם לא ניתן למלא את החלל שנפער, אפשר להיפגש ולהתאבל על ההעדר, לנסח את כאב הבולען וגבולותיו, ולהמעיט מהלבדיות שבקריסה לתוכו.

 

 

מקורות

 

רז, אלי. מחקר היווצרות בורות לאורך חופי ים המלח, המכון הגאולוגי, משרד התשתיות הלאומיות. 2000/31

Lifson, Lawrence E. (Ed), (1996). Understanding therapeutic action: Psychodynamic concepts of cure, Psychoanalytic inquiry book series, Vol. 15 (pp. 201-216). Hillsdale, NJ.

Russell, Paul L. Process with involvement: The interpretation of affect. Understanding therapeutic action: Psychodynamic concepts of cure.

Winnicott, D.W. (1971). Play & Realty, Tavistock Publications

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלמגור, מ. (2011). בולענפש – מודל טופוגרפי של גומחות ובולענים תוך נפשיים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2679

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מרית מורן-צמרתמרית מורן-צמרת17/11/2011

דמוי הבולען. אהבתי את הדמוי של בולען, המאמר נתן לי תובנה לגבי טיפול שהייתי מעורבת בו, תודה

צביה בן עמיצביה בן עמי16/11/2011

בולענפש. הנושא שהצגת כאן מסוקר פעמים רבות בתנך,הוא איננו חדש, ראי כל מקום בו מצויין 'ירדי בור',גם תהילים 143:7
תודה

רונית סינירונית סיני1/11/2011

המסע להמסת המאסה. נהניתי מאוד לקרא את דברייך . הזכרת לי את הסיפור של רבי נחמן על מעשה בבן מלך שהשתגע וחשב שהא תרנגול הודו.
המודל הטופוגרפי שך מזכיר ל מאוד את שקראתי בסיפרה של ד'ר עיבל לשם הרמתי המסע להמסת המאסה