פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

כתבות שטח

בראשית הייתה פנטזיה

מחשבות בעקבות יום העיון "בראשית הייתה קבוצה ואם - דיאלוג בין טיפול קבוצתי לבין טיפול פרטני". לפסיכואנליזה רומן מתמשך ומשמעותי עם שאלת נקודת ההתחלה והמקור. יום העיון הפורה והמעניין עסק באותה "ראשית" וניסה לאתר אותה ביחס בין הפרט לקבוצה ובין טיפול קבוצתי לטיפול פרטני.

מתפרסם מ 22/4/2011 | 11,921 צפיות

תגיות: |

 

בראשית הייתה פנטזיה

בעקבות יום עיון על הדיאלוג בין הטיפול הקבוצתי לטיפול הפרטני

מאת עומר שטרן

 

מחשבות בעקבות יום העיון "בראשית הייתה קבוצה ואם - דיאלוג בין טיפול קבוצתי לבין טיפול פרטני", אשר נערך על ידי התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב ב-25.3.2011.

 

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

[בראשית, פרק א', פסוקים א'-ה']

 

בראשית הייתה המילה, והמילה הייתה עם אלוהים, והמילה הייתה אלוהים.

[הבשורה על-פי יוחנן, בתוך "הברית החדשה", פרק ראשון]

 

הקסם, המסתורין ובעיקר המשקל הסגולי הרב שאנו מייחסים לנקודות התחלה נדמה כחוצה תרבויות ודיסציפלינות. התיאולוגיה, הפילוסופיה, הפיזיקה והפסיכואנליזה 'מפלרטטות' כולן עם אותה נקודה בראשיתית במרחב ובזמן – חמקמקה ומדומיינת ככל שתהיה – ובכך הופכות אותה למקור בלתי נדלה לפנטזיות, חקירה, משיכה וכמובן חשש גדול ואף אימה. עם זאת, עושה רושם כי לפסיכואנליזה יש רומן מתמשך ומשמעותי עד מאוד עם אותה נקודת התחלה ומקור, אותה "ראשית" – וזאת כבר מראשית הפצעתה לפני למעלה ממאה שנה.

בספרם "פנטזיה ראשיתית / פנטזיות על אודות הראשית / ראשית הפנטזיה" (1964), מתארים ז'אן לפלנש וז'אן-ברטרן פונטליס כיצד ה'פנטזיות הראשיתיות' (Primal Phantasies) אותן הציב פרויד בבסיס התיאוריה והחשיבה הפסיכואנליטית, מבקשות לתת הסבר למקורן של הדרמות הנפשיות. לפלנש ופונטליס מתייחסים בכך ל"סצנה הראשונית", לפנטזיה של הפיתוי והפנטזיה אודות הסירוס. לטענתם פנטזיות ראשיתיות אלו מבקשות לארגן את חיי הנפש של היחיד ולתת מענה לשאלות בדבר מקורות הסובייקט ודרכי היווצרותו; מקורות המיניות; ומקור ההבדל בין המינים – בהתאמה.

לצד התייחסותו הברורה של הפסיכואנליטיקאי הראשון לאותן 'פנטזיות ראשיתיות', ניתן למעשה לראות את כלל התפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית כניסיון – ואולי אף כמעין תחרות – להתקרב ככל האפשר אל אותה 'ראשית'. וכך, לאחר שפרויד ביקש למקם את מקור התשוקות, המאוויים המיניים ולמעשה מכלול האישיות הבוגרת שלנו באותן חוויות ופנטזיות מוקדמות שבין גיל שנה לארבע לערך, מלאני קליין המשיגה את רעיון העמדות הסכיזו-פרנואידית והדפרסיבית - ובכך הקדימה וקבעה את התקופה הפורמטיבית של חיי הנפש כמתעצבת כבר במהלכה של שנת החיים הראשונה. ויניקוט המשיך מהלך זה באמירתו המפורסמת לפיה "אין כזה דבר תינוק", ובכך כאילו ביקש להתקרב עוד יותר אל הראשית וטען כי כבר החוויה הראשונית של הרך הנולד היא היא המשמעותית להבנת חייו הנפשיים של הסובייקט הבוגר. באלינט הצטרף אף הוא לחגיגה בהתייחסותו ל"שבר הבסיסי" הממוקם בחוויה ההתפתחותית הפרה-וורבלית והטרום גניטלית. למרות שניתן לציין בהקשר זה עוד תיאורטיקנים פסיכואנליטיים רבים וטובים, נראה כי לעת עתה אלסנדרה פיונטלי היא המנצחת ב"תחרות". לטענתה, ניתן ואף ראוי להבין את מקור ההתפתחות הנפשית ובמיוחד את אותם "מצבים מנטאליים ראשוניים" כתוצאה של חוויות העובר עוד בשלבי טרום הלידה. קרי, עוד בהיותו מצוי בתוך רחם אמו.

ניתן לראות את יום העיון הנוכחי כחלק אינטגראלי מאותה מגמה "תחרותית" כביכול במרוץ לעבר הראשית. לאחר דברי פתיחה מעניינים מצדו של ד"ר שלמה מנדלוביץ', התייחסה אנקה דיטרוי לשמו של יום העיון – "בראשית הייתה קבוצה ואם". דיטרוי טענה כי יש לראות דווקא את הקבוצה – במובנה של המשפחה, השבט והחברה – כמצע הראשוני ביותר אליו נולד התינוק. הרי הרחם, האם והמשולש האדיפאלי מצויים תמיד בתוך קונטקסט קבוצתי-חברתי-תרבותי ואינם נתונים באמת בתוך ריק פנטסטי. במובן זה יש להתייחס דווקא אל הקבוצה כקונטקסט להבנת המצע הנפשי של הפרט. קביעה זו, שיכולה להיתפס כחתרנית וככזו המבקשת 'להפוך את הקערה (הפסיכואנליטית) על פיה', יכולה דווקא לעלות בקנה אחד עם התיזה הפילוגנטית של פרויד. על פי תיזה זו, המקור של אותן 'פנטזיות ראשיתיות' אינו בהכרח במציאות הנחווית של התינוק במובנו האינדיווידואלי, אלא בתרבות השבטית-קבוצתית. על פי "טוטם וטאבו", הסירוס, לדוגמא, בוצע בפועל על-ידי האב הקדמון – ראש הקהילה והשבט – בעברה הקדמוני של האנושות. כך למעשה מקבלת שוב התרבות (הקבוצתית) את משקלה הראוי ואולי את תפקידה הראשיתי והפונדמנטלי עבור כל סובייקט הנולד לתוכה.

לאחר דיטרוי עלה עמי פרגו-גופר. הרחבה על הרצאתו ניתן למצוא בסקירה המקבילה. אציין רק כי פרגו-גופר הוא פרפורמר. נדמה כי יש לו עדת מעריצים לא קטנה, לה הוא משמש כראש-שבט-אב-קדמון. למרות הקפיצות והמבנה האידיוסינקרטי משהו של הרצאתו, עברה ממנה תובנה חזקה. לאחר מילים רבות וסיפורים לא מעטים ביקש פרגו-גופר מהנוכחים בקהל לשתף עמו פעולה. בתחילה ביקש שיניחו איש איש את ידיהם על כתפיהם באופן שהזכיר פגועי נפש כפותים ב'חליפות משוגעים' במחלקות סגורות של מוסדות פסיכיאטריים. לאחר מכן הוא ביקש שיניחו את ידם על כתפי היושבים לצדם, ויתנועעו יחדיו לצלילי מה שהוא כינה: "נה-נה-ניי-ניי". קטונתי מלומר מה בדיוק ניסה פרגו-גופר להמחיש בכך, אך החוויה הקבוצתית, הצחוק והפשרת הקרח שנוצרה במהירות הוכיחה את הראשוניות של החוויה הגופנית והפיזית על פני המילה והניתוח התיאורטי – לכל הפחות בהקשרן של הרצאות וימי עיון מרובי משתתפים.

לאחר פרגו-גופר עלה ד"ר אבי ברמן. ברמן – פסיכואנליטיקאי ואנליטיקאי קבוצתי – ביקש לעמוד על ההבדל בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי, ובעיקר לעמוד על יתרונותיו, במקרים מסוימים, של זה האחרון על פני זה הראשון. בהסתמכו על תיאורטיקנים כסליבן, קוהוט, הוול (Howell) ויאנג (Young), הדגיש ברמן את הרעיון לפיו כל סובייקט הנו תצרף האישיויות, העמדות ומצבי העצמי הרבים, השונים ולעתים המנוגדים הקיימים בו. לאור ההנחה כי בתנאים פתולוגיים וטראומטיים מתקיימת בסובייקט דיסוציאציה של חלקי ומצבי עצמי שלמים, טען ברמן כי יתכן מאוד שבתוך פסיכותרפיה פרטנית ממושכת החלק הדיסוציאטיבי והמנותק כלל לא יבוא לידי ביטוי ויופיע רק "מצב עצמי טיפולי" מסוים. למעשה, במצב מעין זה לא יוכל המטפל לזהות, לתת מקום ולהפנות אלומת אור טיפולית לאותם מצבי עצמי מנותקים ונעלמים - מצבי עצמי שיתכן מאוד והם הסיבה הראשיתית לאותן חוויות קשות וכואבות שהניעו את המטופל לפנות לטיפול.

במובן זה – ובהתאם לתיאוריה הפוקסיאנית – טיפול קבוצתי מהווה את המטריצה באמצעותה ניתן 'לחבר' את כל אותם חלקי אישיות מפוצלים. בתוך האינטראקציה והדינמיקה הקבוצתית, ביטויו האישי של כל משתתף מייצג גם חלק מפוצל ממצבי העצמי של כל אחד ממשתתפי הקבוצה האחרים. וכך, הזמן הקבוצתי מאפשר לפרטים בקבוצה "לאסוף" בדרכים שונות את מצבי העצמי השונים שלהם שעברו דיסוציאציה כזו או אחרת. ברמן, שפתח את הרצאתו בטענה כי החוויה של רציפות העצמי הינה "אם כל האשליות", בחר לסיים בציטוט של ברומברג (Bromberg), לפיו "הבריאות הנפשית איננה אינטגרציה. הבריאות היא היכולת לעמוד בחללים/מרחבים (spaces) בין מציאויות מבלי לאבד אף אחת מהן. זוהי, כך אני מאמין, המשמעות של קבלה עצמית ושל יצירתיות – היכולת להרגיש כמו מישהו ולהיות עוד רבים".

לאחר ברמן עלתה חני בירן להרצות. היא פתחה בטענה לפיה "הטיפול הקבוצתי הינו מרחב להתנסות, בעוד הטיפול הפרטני הינו מרחב להתבוננות". לטענתה של בירן, העובדה שבטיפול הקבוצתי המטופל לא בוחר את קבוצת המטופלים שאיתו מהווה מהווה שחזור בזעיר אנפין של העובדה שהאדם לא בוחר להיוולד, לא בוחר את הוריו, לא בוחר את משפחתו, ונולד למעשה לתוך קבוצה ותרבות בה מעולם לא בחר. בכך החזירה אותנו בירן לרעיון ה"ראשית" והרחיבה את הטענה שעמה פתחה אנקה דיטרוי. בירן – האחראית על החלק ה"קליני" של יום העיון – הציגה וינייטות מתוך שני טיפולים קבוצתיים בהם שימשה כמטפלת. וכאן – בזכות המעבר מהתיאוריה לפרקטיקה, ועוד יותר בזכות איכויותיה של בירן עצמה – צף ועלה הרגש. הוינייטות ביקשו להמחיש דוגמא אחת מוצלחת של טיפול קבוצתי, ולעומתה דוגמא בה הקבוצה "נכשלה" במובנה הטיפולי עבור משתתף מסוים מקִרבה. בין כך ובין כך – שתי הדוגמאות היו מרתקות ומרגשות. אני התרגשתי. הקהל השתתק ועקב בדריכות אחר הסיפורים ונדמה היה כי אף בירן מתרגשת מהצגת החומרים.

 

הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.

[קהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ"א]

לאחר חלק קצר של דיון עם הקהל, הסתיים יום העיון. ללא ספק היה זה יום פורה ומעניין מאוד. מסוג האירועים המשאירים עלייך חותם ומלווים אותך בנקודות, סימני שאלה וסימני קריאה להמשך. אחד מסימני השאלה שעלה בי קשר בין רעיון ה"ראשית" לחוויית "סיום" יום העיון. הרי הסיום ידוע מראש, צפוי ונמצא מעבר לפינה. ממש כמו הסיום ב-ה' הידיעה – המוות הממתין לכל אחד ואחת מאיתנו. האם יתכן כי העיסוק והמשיכה של הפסיכואנליזה ל"ראשית" מהווה גם הגנה והכחשה מפני הידוע מכול ואולי המאיים מכול? אמנם פרויד התייחס לרעיון "דחף המוות" במסתו "מעבר לעקרון העונג" ומלאני קליין נתנה אף היא מקום של כבוד לרעיון זה בהקשר לחרדת הפירוק והאיון של הסובייקט; ועדיין, שני אלה עסקו בדחף המתקיים בתוך היצור החי. מה עם האירוע הסופי עצמו, החוויה והתעלומה הכרוכה בו: המבט האחרון ולא זה הראשון? מגע הפרידה לעומת זה של האיסוף והקבלה? המרחק על פני הקרבה? החושך והקור כנגד האור והחום? יתכן שאין עניין בידוע מראש, ויתכן שדווקא העניין הרב הוא שמוביל אותנו להסיט מבטנו בדיוק בכיוון ההפוך.

 

 

 

 

לסקירה נוספת על יום העיון לחצו כאן.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שטרן, ע. (2011). בראשית הייתה פנטזיה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2587

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז25/4/2011

כמה יפה התנך.