פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

פסיכואנליזה בתוך הקשר – כיסוי וגילוי

סקירת המפגש "פסיכואנליזה בתוך הקשר: תרבות חברה וחדר הטיפול" – מפגש ראשון במסגרת סדרת המפגשים "להיות מטפל פסיכואנליטי במאה העשרים ואחת" של מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. מטרת המפגשים היא להפגיש את התיאוריה הפסיכואנליטית עם ה"בחוץ" ובכך להימנע מהנטייה להסתגרות בתוך הקליניקה.

כתבות שטח | 3/2/2011 | 12,841

תגיות:

פסיכואנליזה בתוך הקשר – כיסוי וגילוי
מאת: עומר שטרן
סקירת המפגש "פסיכואנליזה בתוך הקשר: תרבות חברה וחדר הטיפול" – מפגש ראשון במסגרת סדרת המפגשים "להיות מטפל פסיכואנליטי במאה העשרים ואחת" של מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. המפגש התקיים ב-14.1.2011 בתל-אביב.
 
"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים". (ביאליק, מתוך: "גילוי וכיסוי בלשון").
במסה "גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק מבטא את הכבוד הרב שהוא רוחש לשירה על יכולתה להעיר את השפה מתרדמתה. לצורך כך הוא מדגיש את השימוש הגמיש שהשירה עושה במילים; את האפשרות להניע אותן באופן דינמי; את השימוש במשמעויותיהן הרדומות; ועוד. ניתן לומר כי כבוד דומה רוחשת הפסיכואנליזה - ואיתה הפסיכותרפיה הפסיכודינמית - לשפת הטיפול וליכולתה להניע תהליכים בחיי הנפש של מטופליה. גישות טיפוליות אלו מחויבות וחבות חוב גדול למילה ולשפה: לניואנסים, לרבדים, למטען ולמסומנים השונים.
המטרה המוצהרת של סדרת המפגשים "להיות מטפל פסיכואנליטי במאה העשרים ואחת" של מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, היא לקיים דיון "בתפר שבין חשיבה פסיכואנליטית על כל גווניה והאתגרים שאורח החיים העכשווי מעמיד בפנינו כמטפלים". המון כוונות טובות היו במפגש הראשון שכותרתו "פסיכואנליזה בתוך הקשר: תרבות חברה וחדר הטיפול" – באופן דומה לכוונות הכה ראויות העומדות בבסיס הקמתו של מכון תל-אביב עצמו. חנה אולמן, שפתחה את המפגש, סקרה בתמציתיות את חמשת המפגשים הקרובים בסדרה. היא ציינה בדבריה כי המטרה המרכזית היא להפגיש את התיאוריה הפסיכואנליטית עם ה"בחוץ" ובכך להימנע מהנטייה להסתגרות בתוך הקליניקה. היא המשיכה וקבעה באופן מעורר התפעלות כי "הגמוניה מובילה לסטגנציה" ובכך ריפררה להגמוניה של המכון הירושלמי, וודאי גם לנטייה של השיח האנליטי הרווח להיות נתון לשליטה הגמונית המגדירה באופן סמוי ושקוף מה מותר ומה אסור, מה בפנים ומה בחוץ.
פתיחה זו עוררה את הציפייה והתשוקה להמשך היום ולהמשך הסדרה – המשך חי, רלוונטי ומעורר. בדיוק מאחורי הפודיום עליו עמדה חנה ב"מרכז לארץ ישראל יפה", ניתן היה להבחין בנקודת המפגש שבין הטבע לבין האדם – בין נחל הירקון לבין נתיבי איילון. כל שנותר היה הוא לייחל כי נקודת המפגש הרעיונית שבין ה'פסיכואנליטי' לבין ה'פוליטי' – במשמעותו הרחבה והעמוקה – תהיה יותר זורמת מנחל הירקון ופחות פקוקה ותקועה מנתיבי איילון...
לאחר שחנה אולמן ירדה, עלתה פרופ' ביאטריס פריאל ודנה בייצוגים של מגפות מתוך הספרות הקאנונית – ובעיקר התייחסה לאלו המתוארות ביצירות "אדיפוס המלך" של סופוקלס, "הדבר" של קאמי, ו"על העיוורון" של סראמאגו. בעזרתם האדיבה של תיאורטיקנים פסיכואנליטיים שונים היא טענה כי המגפה מייצגת משברים חברתיים אקוטיים, המובילים לאלימות קיצונית ולהתמוטטות הקודים החברתיים והמוסריים. היא ציינה כי ל'מגפה' דינמיקה קבועה אשר זורעת פחד וחרדה בקרב ההמון ומובילה לאיתור ובידוד הנגועים בה ולשאיפה לחיסולם הטוטאלי. לפי פריאל ובפרפראזה על דברי ביון, נראה כי "מגפות מחפשות שעירים לעזאזל". החברה בה פורצת ה'מגפה' מחויבת למצוא – או ליתר דיוק להמציא – "שעיר לעזאזל", שייחשב כאחראי לפרוץ המגפה ועל כן יחויב בחיסול. הזר, החריג וה'אחר' (ולהבדיל - גם זה המחזיק בעמדות המפתח של השלטון) הוא המועמד האוטומאטי והמיידי להימצא במשבצת האשם. עם זאת, דינמיקה זו גם גוררת הכחשה מוחלטת. החברה חייבת להסתיר – קודם כל בפני עצמה – כי אכן מדובר ב'שעיר לעזאזל'; היא עושה זאת באמצעות רציונליזציה שתאפשר לחבריה לחיות בשקט עם האמונה כי זה שנמצא איננו זה שהומצא. בהמשך מתרחש תהליך זריז ואפקטיבי של דה-הומניזציה – התכחשות לאנושיות שבשעיר לעזאזל והחפצתו, כך שנמנעת כל יכולת להזדהות ואמפתיה של יתר החברה איתו.
ההרצאה של פריאל הייתה מעניינת מאוד ומעמיקה, ויחד עם זאת שקטה ומאופקת. טון דיבורה נותר קבוע ואחיד לכל אורך ההרצאה וניכר היה המאמץ הרב שהושקע בבניית הטיעון והמחשתו בפני קהל השומעים. דבריה נותרו חפים מכל רגשנות – אפילו כשהתייחסה לאופן בו היהודי נתפס כשעיר לעזאזל וכמחוללן של מגפות תחת מערכת התעמולה הנאצית במחצית הראשונה של המאה העשרים.
בתום הרצאתה הגדושה של פריאל ברור היה כי יש בידינו מושג חדש – "מגפה". לאור המאמץ הרב שהושקע על-ידה בבניית הטיעון ובהבהרת הרעיון, ניתן היה להעריך כי יהיה זה מושג חדש לחשוב באמצעותו, מושג חדש להבין דרכו, מושג חדש להרגיש איתו. עם זאת, מרגע זה ואילך במפגש נראה כי אמנם יש לנו מושג חדש ההופך שגור יותר ויותר בפיהם של דוברים ומגיבים, אך נראה היה כי זה מושג חדש להתערפל באמצעותו, מושג חדש לטעות דרכו, מושג חדש לברוח איתו.
יצחק מנדלסון, שעלה לאחר פריאל, ביקש להביא דוגמאות קליניות שיקשרו בין הדיון התיאורטי אותו הובילה זו לבין הפרקטיקה הקלינית. הוא שיתף את הקהל בכך שהוא חבר קבוצת "פסיכואקטיב" – אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם, שרבים מהם נכחו בקהל השומעים – והעיד על הקשיים השונים שטיפול במתנחל וטיפול בפלסטיני מעמידים אותו בפניהם, זאת עקב ה"העברה הנגדית הא-פריורית" המתעוררת בו בהקשר הפוליטי של הטיפול. עם זאת, נראה כי החיבור המבוקש והמתבקש הזה בין התיאורטי לקליני - וליתר דיוק בין ה"טיפולי" לבין ה"פוליטי" - איננו פשוט כלל ועיקר; יתכן שלפיכך החל כבר שם שימוש יתר מבלבל במושג ה'מגפה', אותו ביקשה פריאל להבהיר. הבלבול הלך והחריף ובמובנים מסוימים רוקן את המילה והרעיון העומד מאחוריה מכל תוכן – הגילוי הפך לכיסוי. כשהקהל נדרש להגיב ניכר היה כי ההתאהבות במושג החדש כבר עיוורה אותו לחלוטין מהמשמעויות הספציפיות שנוצקו לתוכו. מגפת הבלבול והערפול התפשטה בקהל וכעת לא היה עוד הבדל בין 'מגפה', 'מחלה', 'בעיה' ו'מחלת נפש' – כולו וואחד...
ואז קרה מה שקורה לעתים בפגישה הטיפולית. מתוך חילופי הדברים הרגילים, מתוך הדו-שיח שהפך מוכר ורגיל, התעורר משהו לחיים. אחת המשתתפות בקהל פנתה לפריאל בקול רועד ונרגש, ולפתע היה ברור כי הנוחות והביטחון עומדים להיפרע. עם מידה לא מבוטלת של אומץ היא נטשה את חילופי הדברים הממסכים והמערפלים שקדמו לה, ופנתה באופן ישיר ונוקב לפריאל. היא טענה בפניה כי בבחירתה לנתח את מושג ה'מגפה' ולהתייחס אך ורק לשואת יהודי אירופה יש בבחינת קידום המגפה והעיוורון כאן ועכשיו בישראל 2011. אותה משתתפת – עדיין בקול נרגש ומתוח – התייחסה למצב בסודן ולכיבוש הישראלי וניתן היה רק להשלים את דבריה ולחשוב על האירועים הרבים והאחרונים של ישראל 2010 – 2011: חקירת ארגוני זכויות האדם; הצהרת הנאמנות; הפגנות כנגד פליטים ומבקשי מקלט; חוקי הקבלה המפלים לישובים קהילתיים; מכתב הרבנים; מכתב הרבניות ועוד היד נטויה.
למעשה – נראה היה כי לראשונה במפגש זה מתעוררות המילים ומתעורר החיבור הכה מתבקש בין הטיפולי לבין הפוליטי – בין הפרקטיקה הקלינית לבין המרחב המשמש לה תמיד קונטקסט לפעולה ולמחשבה. זאת במיוחד במסגרת זו של מכון תל-אביב, שחרט על דגלו כי הוא "מחויב לזיקה חברתית ולהתייחסות למגזרי האוכלוסייה השונים במציאות הישראלית, בהתאם לערכים הומניסטים עליהם הפסיכואנליזה מושתתת".
אך כאמור – חיבור זה בין הטיפולי לבין הפוליטי אינו פשוט כלל ועיקר. נהפוך הוא, זה חיבור שבשדה הטיפולי הפסיכואנליטי-פסיכודינמי נתפס כסבוך ומורכב, ויש רבים (מדי) וטובים (מדי) שיבקרו אותו, שיברחו ממנו; רבים מדי יטענו בשאט נפש כי אין מקום לפוליטיקה בתוך הקליניקה. אולי בעקבות כך נותרה פריאל מכונסת בשתיקתה. חנה אולמן, שעמדה בראש המפגש ועומדת בראש מכון תל-אביב כיום, לקחה את זכות התגובה לאותה משתתפת מהקהל. נראה היה כי היא מבקשת להתמודד עם המילים החדות והחיות שהופנו לעבר הבמה, אך תשובתה למעשה כיבתה את ההתרגשות שניצתה, וסימנה מחדש את גבולות השיח. השד שהתעורר ושלמעשה הוזמן על ידי כותרת הכנס והמפגש, התגלה כשד גדול ומאיים. הכותרת: "מה לחברה, לבינתחומיות ולטיפול האנליטי?", נותרה מכוסה יותר מאשר גלויה, או שמא יש לומר – מכסה יותר מאשר מגלה.
הציטוט של פרויד שנבחר לעמוד ב"חלון הראווה" של אתר מכון תל-אביב מתרה בנו: "בל נשכח שהיחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת, כלומר על הכרה במציאות, ואין בהם מקום להעמדת פנים ורמייה מכל סוג שהוא" (פרויד, אנליזה סופית ואינסופית, 1937). ייתכן כי תוכן הציטוט עדיין רחוק מלהיות מובן מאליו, וכי עוד מים רבים יידרשו לזרום בנחל הירקון ומכוניות רבות יידרשו לעמוד בפקקים של איילון, עד שניתן יהיה לעשות את אותו חיבור נדרש ומיוחל – וכנראה כה מעורר איימה כאן בישראל – בין הפוליטי לבין הפסיכואנליטי. כנראה שצדק הפסיכואנליטיקאי ז'אן-ז'ראר בורשטיין, בחיבורו "הפסיכואנליזה של הנאציזם" (2004) כשטען שהפסיכואנליזה "...מובילה לפרובלמטיזציה של כל היבטי החיים ולשינוי כל המצבים המאיינים אותנו. במובן זה, פנייתנו לפסיכואנליזה מחוללת שינוי בעצם תפיסת הפוליטיקה... הפסיכואנליזה שואפת לכך שהפוליטיקה תהפוך להיות מסגרת הפעילות היומיומית". ייתכן שעדיין טוב לנו יותר ללא פרובלמטיזציה – זה בהחלט יותר פשוט ונוח. בכל זאת – הרי בסך-הכול ישראל יפה ב"מרכז לארץ ישראל יפה"...

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שטרן, ע. (2011). פסיכואנליזה בתוך הקשר – כיסוי וגילוי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2554

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רבקה ורשבסקירבקה ורשבסקי15/2/2011

עומר תודה. על האומץ שלך ותשומת הלב הקלינית לאמת ש'מפריעה לסדר' ומתפרצת כאורחת לא קרויה
הגיע הזמן שנעז לפתוח עצמנו למה שבוער מסביבנו, וגם כנס כזה אמור למלא את הבטחת כותרתו - להתמודד עם האחר ולצאת מהריבוע של הדיון הבטוח והקונזנסואלי.
רבקה ורשבסקי

לימור הוד מזרחילימור הוד מזרחי15/2/2011

מעניין ומעורר מחשבה. מעניין להתוודע לנקודת המבט שלך אודות המפגש. תודה.

תיקון קטן: המאמר של ביאליק נקרא 'גילוי וכיסוי בלשון' ולא כמו שכתוב.

אילה אילוזאילה אילוז8/2/2011

מעניין ועוכר שלווה. קראתי פעמיים את הדברים שכתבת, עומר, והרגשתי, שצורת הכתיבה שלך מוחשית, במידה שאפשרה לי, מבעד למילותיך, לראות כמו בסרט את התרחשות הדברים. דברי הפתיחה, ההרצאה על המגפה, ההצטרפות של הדוברים האחרים למונח זה (גם בדרמה טובה כדאי שתהיה אתנחתא קומית, הה?), דבריה הנרגשים, המשמעותיים והמערערים של מי שהיתה בקהל, התכנסות המרצה, טשטוש ההפרעה לסדר על ידי המנחה, והתרחקות של המצלמה לפקקים באיילון ולזרימת הירקון שבחוץ. כמו שניסח זאת יפה ממני, יקירי חיים נחמן, הרגשתי שדבריך הם נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות.
אבל אז, אחרי שנשמתי עמוק, הרהרתי מעט, וניסיתי להתעמת עם תוכן ההערה, כלומר לחשוב מה הייתי אני עונה, לו ניתנה לי ההזדמנות לכך, לאותה אשה נרגשת בקהל, יכולתי לחוש את המורכבות הכמעט (?) בלתי פתירה של הדברים. הזדהות עם הטרגדיה של העם הסודני, יחד עם אי רצון, שהם ועמים סובלים ונחשלים אחרים יציפו את הארץ. צער על הכיבוש רב השנים, ועם זאת, ידיעה מה גרם ליציאה למלחמה, וכמה הזדמנויות לסיום הכיבוש וחיים בשלום, הוחמצו על ידי ההנהגה הפלשתינאית.
זאת שאלה גדולה מאוד, אם אכן ניתן לשלב, בין הנסיון לחקור את העולם הפנימי ולהתפתח רגשית, הקרוי פסיכותרפיה, לבין מעורבות חברתית ופוליטית. באופן פרדוכסלי מדגישה ההתכווננות הקורית בהתבוננות פנימית את הדמיון בין בני אדם, יחד עם הדגשת השוני הקיים בין אנשים. במחשבה, בעוצמה יצרית, ברגש, בדרכי התמודדות עם כאבי חיינו, בהבדלים תרבותיים, ביכולת כלכלית, ובגישה לפתרון קונפליקטים, בינאישיים או בינלאומיים, זו הקרויה פוליטיקה. אהבת האמת היא דבר אחד, אך היכולת לחיות בשלום עם זה שלכל אחד יש את האמת שלו, ושגם האמת של כל אחד מאיתנו היא רבת פנים ומורכבת, היא אתגר קשה הרבה יותר.