פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

כתבות שטח

מגדר ופסיכולוגיה

הרהורים בעקבות יום העיון השנתי של מכון סאמיט בנושא גיל ההתבגרות, המבקשים להאיר מספר תובנות ביחס לקשר בין מגדר ופסיכולוגיה.

מתפרסם מ 27/12/2010 | 14,268 צפיות

תגיות: |

מגדר ופסיכולוגיה

מאת: עדי פרידמן

הרהורים בעקבות יום העיון השנתי של מכון סאמיט בנושא גיל ההתבגרות: "השיח הטיפולי בגובה העיניים - האם וכיצד"? שנערך בתיאטרון ירושלים ב-9.11.2010
הכתיבה בלשון נקבה, אך מתייחסת גם לציבור הגברים.

 

כל אחת לוקחת מיום עיון דברים שונים, ושמה לב לדברים מסוימים, אשר קשורים לחוויה האישית איתה היא מגיעה. נראה לי שגם ביום העיון של מכון סאמיט, שעסק בטיפול במתבגרות ומתבגרים, היו ביטויים לכך שאלמנטים לא מעובדים מהתבגרותה של כל אחת מאיתנו משפיעים על האופן בו אנחנו מבינות את נושא ההתבגרות. לטעמי, טענה זו חלה הן על הקהל והן על הדוברים ביום העיון. בלי להפחית במשמעותם של הייחוסים האישיים שלי, אבקש להאיר מספר תובנות ביחס לקשר בין מגדר ופסיכולוגיה אשר העסיקו אותי לאורכו של יום העיון ולאחריו.

בעיני, ככלל, קשה להפריד בין תהליך ההתבגרות לבין יצירת זהות מגדרית. אמנם כבר בילדות מתגלים הבדלי מגדר ומתפתחת זהות מגדרית (ראו למשל: Maccoby, 2000), אבל השינויים הגופניים המתרחשים בהתבגרות, מעוררים מחדש את העיסוק בסוגיות אלו לצד העיסוק הכללי בהתפתחות זהות אישית. שינויים אלו, או ההבשלה הפיסית ("הפובסצנס") לפי אריקסון (בתוך מוס, 1988), הוזכרו גם בהרצאתו של יחזקאל כהן כמקור עיקרי לתהליך ההתבגרות. לדבריו, שינויים אלו, בהיותם מאסיביים ופתאומיים, מעוררים תחושה של חורבן והרס של המוכר וכן חרדה ואי ודאות לגבי העתיד. כחלק מגישה הרואה בהתבגרות שלב משברי, הרצאתו של יחזקאל כהן עסקה במצוקה של המתבגר\ת לאור תקיעות בהתפתחות. לדבריו, זוהי תקופה שבה מצד אחד, לאור השינויים הללו, קיימת תחושה של איבוד הזהות העצמית, ומצד שני מתרחש עיסוק מציף בזהות העצמית, עד כדי נטייה להמנע מעיסוק זה.

דובר אחר ביום העיון, אבנר הכהן, ערך הקבלה בין המצב בהתבגרות לבין מצבה של המתודה הפסיכואנליטית בימינו. לטענתו, בדומה למתבגרים, העדר הנהגה סדורה וברורה בפסיכולוגיה של ימינו הופכת את הפסיכולוגיה למקצוע בחיפוש אחר זהות. בהמשך לדבריו אבקש להוסיף (מעמדתי הצנועה אשר ממוקמת בדלת הכניסה למקצוע), שבדומה למתבגרות ומתבגרים גם הפסיכולוגיה מתלבטת לגבי זהותה המגדרית.

כך, מצד אחד, המקצוע נחשב "נשי"- רוב העוסקות בו הן נשים והוא נתפס ככזה המצריך מיומנויות של הקשבה, אמפתיה, טיפול ודאגה (Care), שבאופן מסורתי ומחקרי כאחד (ראו למשל: Baron-Cohen, 2002) נמצאו "נשיות". מצד שני, בעמדות מפתח ניהוליות-בכירות בשדה המחקרי והקליני ישנם יותר גברים מאשר נשים, וכמו כן, ב"היכל התהילה" של הפסיכולוגיה ישנו רוב גברי משמעותי. כל זה קשור, כמובן, לא רק לפסיכולוגיה, אלא לתפיסות חברתיות פטריארכליות ארוכות שנים, שלא כאן המקום לפרטן. אני אבקש להצביע על הבדלי מגדר עדינים יותר, ופוליטיים פחות, בבחירות המקצועיות של העוסקים בפסיכולוגיה קלינית. בפרט, בחירה בין העמדה הסמכותית, היודעת, המרפאת, אותה אני נוטה לייחס לגבריות, לבין העמדה השותפה, המקשיבה, המתלבטת, המציעה הקלה, אותה אני נוטה לייחס לנשיות. בלימודיי, זהיתי לא פעם  את ההבחנה הסטריאוטיפית הזו, בין גישותיהם של מרצות ומרצים, בין סטודנטיות וסטודנטים ובין מדריכות ומדריכים. ברשימה זו אבקש להשתמש בשני הטיפוסים המגדריים שהבחנה זו מייצרת, תוך שאני לוקחת בחשבון כי סטריאוטיפים אלו, כמו כל הסטריאוטיפים באשר הם, אינם מתאימים למושאיהם באופן חד-חד ערכי, וכי תמיד ימצאו נשים וגברים שהכללות אלו אינן חלות עליהם.

דוגמא לשוני המגדרי בעמדות הטיפוליות מצאתי בהבדלים התוכניים והסגנוניים שבין הרצאותיהם של הגברים ביום העיון, לבין הרצאתה של הדוברת היחידה בו - אירנה מלניק. בהרצאתה תואר טיפול בנער מתבגר לקראת גיוס לצה"ל, אשר התקשה להתמודד עם הפער בין שאיפותיו לאלו של אביו. דבריה של מלניק התאפיינו בחזרה בניסוחים שונים על המסר (פחות או יותר במילים האלו) 'אני לא באמת יודעת', 'הקהל כאן מלומד ממני' וכדומה (וזאת למרות שברור היה לשומעים שהידע וההכשרה שלה - כפסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, וכמנחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה - מעידים אחרת). אולי לא מיותר לציין שהערות דומות לא נשמעו מהדוברים האחרים. מעבר לכך, בסוף דבריה היא היתה הדוברת היחידה ש"זכתה" לשאלות תוקפניות מהקהל, אשר כללו מספר שאלות לגבי המקרה שהציגה בסגנון 'למה עשית כך ולא אחרת?'. אי הנוחות שלי התחדדה בעקבות הערתו של מגיב אחד ביחס למידת הגבריות שהפגין הנער שמלניק טיפלה בו, בכך שפעל בניגוד לשאיפות אביו והתגייס "רק" לקרבי ולא ליחידה מובחרת. ראיתי בכך  ניסיון להצדיק את הצלחת הטיפול ו"למצוא" את ביטויי הגבריות של הנער, במקום שבו היא לא היתה חסרה בעיני. את שאלות והערות אלו ייחסתי לקושי של השומעים להתמודד עם מטופל ומטפלת לא-הירואיים. התרשמתי כי אופן הצגת המקרה על ידי הדוברת איפשר לקהל להעלות ספק, לחשוב באופן ביקורתי ופתח פתח לרפלקציה עצמית. אולם, תמהיל זה של חשיבה ביקורתית לצד תוכן "נשי", של מטופל שאינו מחובר לצדדים האלימים שבו, עוררו לתחושתי תגובות שהיו נגועות בתוקפנות גברית, המנסה ליצור היררכיה של נכון ולא נכון. גם מתגובתה של אירנה מלניק הסקתי שהיא חוותה את ההערות השונות כביקורת, ושמחתי שהיא שינתה את דרך ההתבטאות שלה והגיבה באופן בטוח בעצמה באומרה שזו דרכה. כלומר, שמחתי שלצד הפתיחות של הדוברת לספק וביקורת, היא גם ידעה להצדיק את בחירותיה.

הביקורת כלפי הדוברת הפתיעה אותי במיוחד לאור תחושתי כי הרצאתה היתה קוהרנטית יותר מן ההרצאות של שאר הדוברים. אלו אמנם התייחסו לתחומי דעת רבים, והביאו דוגמאות מטיפולים ומנכסי תרבות שונים, אך לטעמי היה זה בחזקת "תפסת מרובה לא תפסת". לעומתם, מלניק הובילה את השומעות צעד אחר צעד, עד כדי כך שאפילו ה"סוף" של המקרה שהציגה, שבו הנער ה"נשי" שבו טיפלה התגייס לחיל קרבי, הרגיש כסוף הצפוי של טיפול מוצלח. בהקשר זה, יש לציין שזהו "סוף טוב" מבחינת הסדר החברתי, אבל לא ניתן מקום לשאלה האם התאמה לסדר החברתי הקיים הוא תמיד טובתו הנפשית של המטופל. ומה כאשר הסדר הוא "גברי", אבל המטופל הוא "נשי"?

מעבר להשפעת העמדה המגדרית של המטפל על אופן הבנת ו"ניהול" הטיפול, אבקש להתייחס לשתי דוגמאות שנידונו ביום העיון, אשר רלוונטיות לאופן בו מתבגרות ומתבגרים נדרשים להתאים עצמם לסדר המגדרי הקיים בכדי להתקדם אל הבגרות. דוגמא ראשונה, הלקוחה מתוך הרצאתו של יחזקאל כהן, היתה אזכורה של הנימפה, או בת הים הקטנה, שנדרשה לשתוק בכדי להגשים את משאלתה ולהצטרף לעולם בני האנוש. הדוגמא השניה הוזכרה על ידי אבנר הכהן בסיפור המיתולוגי של מנטור. הדובר הציע פרשנות ויניקוטאנית לכך שאתנה התחפשה למנטור בכדי לשכנע את טלמכוס לעשות מעשה, בכך שכל אדם צריך לבחור את אובייקט המעבר שלו בעצמו. לטעמי בשתי הדוגמאות האלו ניתן לזהות את הדפוס שבו שינוי, או התבגרות, מתאפשר רק מתוך התאמה ראשונית למוסכמות. שאלתי עצמי לגבי דוגמאות אלו: מדוע למעשה נדרשה בת הים לשתוק? מדוע אלַה צריכה להתחפש לגבר כדי לשכנע את השומע בצדקתה? אני רואה בדוגמאות אלו ביטוי לדרישה של החברה מהאנשים, ובמקרה זה הנשים, המבקשות להשתלב בה, לבטל את השונות שלהן ולעיתים את עצמן, בכדי להיות מסוגלות אולי גם להשפיע. שתי דוגמאות אלו קשורות להסתכלות ליניארית על תהליך ההתבגרות, כתהליך המוביל לקראת נקודת יעד רצויה בדרך מקובלת מסוימת. למול הסתכלות זו הוזכרה ביום העיון גם גישה אחרת. בדבריו, יחזקאל כהן, המבוגר מבין הדוברים ביום העיון, הציע שההתבגרות מתאפיינת בתנועה לא לינארית, וזאת בדומה לתפיסתה של אנה פרויד את ההתבגרות כשבר בהתפתחות (Freud, 1958). בעוד שהדובר הציע הסתכלות על סכנת ההתפוררות והבדידות בחוויה זו, ולכן הצורך באינטגרציה וגיבוש זהות לקראת הבגרות, אני מבקשת להציע הסתכלות מעט שונה.

נקודת המבט שלי שואבת מדבריה של גיליגן (1995) אודות ההתפתחות השונה של ילדות וילדים, וכן מתיאוריות אנתרופולוגיות אודות מצבים לימינליים (ראו למשל: טרנר, 2004). כמו כן, ההשראה להסתכלות שאציע שאובה מדברים שהוזכרו ביום העיון. ראשית, הטענה של יחזקאל כהן, אשר ציין בהרצאתו שהמצוקה בהתבגרות כיום נובעת מהפער שנפער בין הילדות לבגרות, פער שלא היה קיים בחברות מסורתיות. שנית, אבנר הכהן הזכיר בהרצאתו את  ההמשגה של קורט לווין על המתבגרים כ'אנשי שוליים' בכדי לציין את הבעייתיות במקומם של מתבגרות ומתבגרים וה"נפילה בין הכסאות". בהמשך לכך, וכן בהמשך לגישה של פיטר בלוס על ההתבגרות כמאופיינת במתח דיאלקטי, הדובר קרא למטפלות ומטפלים לכבד את השניות שמאפיינת מתבגרות ומתבגרים. אני מבקשת להתחבר יותר לחלק השני של אמירה זו. בעיני, ההתבגרות, כמו גם הזקנה ותופעות שוליים נוספות, שאולי אפשר לכלול בהן את הנשיות, ביחס לגבריות הדומיננטית, מתאפיינת במעגליות ובשוטטות שאינן בהכרח פחות ערכיות ובריאות מאשר ההתפתחות הלינארית. זהו פשוט מרחב בעל איכויות שונות, שלא ניתן לשפוט אותו לפי אמות מידה של עולם הבגרות הלינארי. לפיכך, לתפיסתי, ראוי שטיפול יקח בחשבון את מאפייני עולמו של המטופל, וינסה להעריך אותם באמות מידה רלוונטיות למטופל לפני הצעת שינוי ותיקון לאור אמות המידה של עולמו של המטפל.

ציינתי שתחושות אלו הדהדו אצלי חוויות קודמות ממהלך ההכשרה שלי. ביניהן אני נוטה לזהות עמדה אחת של פסיכולוגיות ופסיכולוגים אשר בהעדר מנהיגה או מנהיג, כדבריו של אבנר הכהן, מנסה לספק עמדת הנהגה מקצועית, תוך הפגנת בטחון ואמונה בדרכה. אני חושבת שדוגמה חיה לטיפוס זה נתן מנהל הגימנסיה העברית דודו גל בהופעתו בכנס, כאשר ביטא עמדת מנהיגות וניהול גם אל מול קהל השומעים; וכי היא מתקיימת גם דה פקטו, בפרקטיקה של הפסיכולוגיה הקלינית. עמדה שונה של פסיכולוגיות ופסיכולוגים, נוטה יותר לגישה מהורהרת, שאינה מנסה "לסחוף המונים", אלא בעיקר להגיע לתובנה מסויימת. נדמה לי שמסר ברוח העמדה השנייה עלה מדבריהם של דוברים שונים ביום העיון, בהם יוני בוגט ואבנר הכהן, שתיארו דוגמאות טיפוליות בהן הודאה של המטפל בפני המתבגר\ת באי-ידיעה חיזקה את הקשר הטיפולי. אני תוהה מדוע והאם נכון הדבר רק לגבי טיפול במתבגרים.

בתקווה שהצלחתי לעורר כמה הרהורים ותובנות.


רשימת מקורות

גיליגן, ק' (1995). בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה. תל אביב: ספרית פועלים.

טרנר, ו' (2004). התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה. תל אביב: רסלינג.

מוס, ר"א (1988). תיאוריות על גיל ההתבגרות. פרק 4: המסקנות המשתמעות מן התיאוריה של אריקסון על התפתחות הזהות. (עמ' 66-100). תל אביב: ספרית פועלים.

Baron-Cohen, S. (2002). The extreme male brain theory of autism. Trends in Cognitive Sciences, 6(6), 248-254.

Freud, A. (1958). Adolescence. Psychoanalytic Study of the Child, 13, 255-278.

Maccoby, E.(2000). Perspectives on gender development. International Journal of Behavioral Development , 24, 394-406.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פרידמן, ע. (2010). מגדר ופסיכולוגיה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2543

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חיים פינקלמןחיים פינקלמן2/1/2011

תודה על הסקירה ועל המחשבות. נראה, שחיבוטי הזהות של המתבגרות והמתבגרים מבליטים את השאלה: עד כמה המרחב של הטיפול מהווה "סוכנות" של שמירת סדר חברתי ומגדרי, ועד כמה זהו מרחב שבאמת קשוב לצרכים של המטופל. ומה בין זה ובין הצורך לפעול במציאות, שמתקשרת עם ההורים ועם המערכות החינוכיות הקיימות.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן27/12/2010

תודה על האומץ הנשי לכתיבה ולפירסום המאמר ..