מפגש בין מטופל הסובל מסרטן לבין פסיכולוג
אסף פיטוסי
פסיכולוג קליני ורפואי, פסיכואנליטיקאי
עבודת הפסיכולוג כפופה תמיד לתביעה (demand) של המטופל, והיא תשתנה בהתאם לנסיבות חייו של המטופל ובהתאם למצבו. אדם שחלה בסרטן עתיד להתמודד עם אתגרים שונים, ומאמר זה יוצא מנקודת המבט לפיה מפגש עם פסיכולוג יאפשר לו לעבד בצורה הטובה ביותר את הקשיים עמם עליו להתמודד. כאשר נודע לאדם שהוא חולה במחלה – תהיה זו מחלת הסרטן או כל מחלה אחרת הפוגעת בגוף ובנפש – בשלב הראשון עליו "לקבל את הרעיון" ש"יש לו סרטן". אם עד כה הדימויים הקשורים לסרטן היו חיצוניים לו, הרי מעתה יידרש לכלול את עצמו במערכת דימויים המאפשרת לו להתייחס אל מצבו, ואל מעמדו החדש, כמי שכעת הוא-עצמו "נגוע" בסרטן.
לכל אדם חוויית חיים אחרת. מצבו החברתי, הכלכלי, המשפחתי והנפשי של האדם, וכן עולם הפנטזיות שלו – כל אלו משפיעים על האופן שבו הוא תופס את היותו חולה סרטן; כלומר, "יש לי סרטן" הוא רעיון שיורכב אצל כל אדם הפונה לטיפול מדימויים שונים. המצב החדש גורר שינויים בחייו של המטופל, שינויים שאותם לא צפה ולהם לא ייחל. הגישה הגלויה שיבטא המטופל כלפי עובדת היותו חולה – דחייה של המחלה, קבלה עיוורת שלה, אינטלקטואליזציה או כל עמדה אחרת – היא פועל יוצא של מנגנוני הגנה לא מודעים. גישה זו היא שתקבע בסופו של דבר את מידת ההצלחה בהסתגלותו למחלה, שכעת מהווה חלק מגופו ומחייו.
משמעות הליווי הפסיכולוגי
ישנם מקרים, בהם המטופל מסרב לקבל את הרעיון שהוא חולה בסרטן, ומתכחש לעובדה זו בדרכים שונות. אין זה מתפקידו של הפסיכולוג לפקוח את עיניו. הפסיכולוג יעשה עם המטופל כברת דרך ראשונה: הוא ילווה אותו, אך לא יצטרף להכחשתו, אלא יקפיד על הקשבה מתמדת, שתאפשר למטופל להתגבר אט אט על מחסומים מסוימים, ולבוא במשא ומתן עם עמדות הגנתיות, המונעות ממנו לקבל את מחלתו. כלומר, תפקידו של הפסיכולוג אינו לעמת את המטופל עם מציאות, בה אינו מסוגל להכיר, כי אם להקשיב למטופל ולסייע לו לנסח מחדש את העמדה שהוא מבטא, תוך שהוא מכבד את מנגנוני ההגנה השונים של המטופל. עם זאת, על המטפל לגלות ערנות לאותות מצוקה או סבל שהמטפל מביע, ישירות או בעקיפין, בדרך מילולית או בלתי מילולית.
להפוך את הסבל למילים
תפקידו של הפסיכולוג הוא, אם כך, לתת למטופל את רשות הדיבור, ולהעניק לו הזדמנות לדבר ולבטא את סבלו במילים. הפסיכולוג מסייע למטופל להיות מסוגל למלל את המועקה, דבר המותנה בהתרחקות מסוימת ממנה. עליו גם להיות מסוגל להבין את הפחדים – הרציונאליים והבלתי-רציונאליים, אך הלגיטימיים תמיד – הקשורים במחלה או בהתפתחותה. ולבסוף, עליו להקשיב לתגובותיו השונות של המטופל ולחששותיו, ללא דעה קדומה וללא רגשנות.
לעיתים קרובות, הפחד ממלא את כל המרחב שבין המטפל למטופל. פעמים רבות מדובר בפחד מהלא-ידוע במצב זה – מצב שיש לו השלכות לטווח הקרוב או הבינוני – ובפחד מהלא-ידוע בכל הקשור לסרטן עצמו, כלומר בפחד מן הדימויים שנקשרו עד כה למונח "סרטן". גם בורות והיעדר ידע רפואי מהווים מרכיב בפחד זה. בנסיבות אלו, בני אדם, גם הנמנעים ביותר שבהם, מוכנים לשקול להיפגש עם פסיכולוג בצנעה. הפחד מן המפגש עם הפסיכולוג הוא בחלקו דמיוני, ככל חשש מהלא-ידוע, מהזר.
פגישה עם פסיכולוג כהצעה של הצוות הטיפולי
הדרמה שבמפגש עם הפסיכולוג ניטלת ממנו, פעמים רבות כבר מהפגישה הראשונה, במיוחד כאשר הצוות הטיפולי מגלה הבנה כלפי מפגש זה, ומתייחס אליו כאל דבר שגרתי ומקובל. עם זאת, מפתיע לראות את החשאיות ואת המבוכה של גורמים בצוות הטיפולי בבואם להציע למטופל להיפגש עם פסיכולוג, כאילו לא היה הפסיכולוג עצמו חלק מהצוות הטיפולי! יתר על כן, חלקם חוששים מתגובה של המטופל בנוסח: "נראה לך שאני משוגע?!" כך, התנגדויות והסתייגויות שונות ומשונות מקושרות למקומו של הפסיכולוג בצוות, והבורות של אנשי צוות בנוגע לתפקידו המדויק של הפסיכולוג ולפונקציה שלו במערך האשפוזי, מתבטאת לעתים בדרך המגושמת שבה הצוות מציע למטופל להיפגש עם פסיכולוג. אולם, לאחר מפגש ראשון בין המטופל לפסיכולוג, כזה המנטרל את הסיטואציה מאופייה הדרמטי ומעניק לפסיכולוג ממד "אנושי", המפגשים הבאים מצטיירים כקלים יותר. אם נותרות התנגדויות מצד המטופל, הן תהיינה קשורות למנגנוני הגנה האישיים שלו יותר מאשר להשפעתם של דימויים קולקטיביים לא מודעים המופעלים על ידי המְסַמֵּן "פסיכולוג".
אסוציאציות חופשיות
אפשר היה לדמיין שמטופל הסובל מסרטן ידבר עם הפסיכולוג רק על הסרטן. אולם, להגביל את המפגש הפסיכולוגי לנושא זה בלבד, משמע לא להכיר את חיי הנפש של האדם. האסוציאציות החופשיות מבנוֹת את המפגש הפסיכולוגי. במה דברים אמורים? התמה של המחלה תוביל עד מהרה לתמות אחרות, לקשיים אחרים. עד מהרה יעלה המטופל אסוציאציות על עניינים שאינם המחלה. עבודת הפסיכולוג בשלב זה של הטיפול היא לאפשר למטופל לכוון את השיח שלו לדבר אחר, שאינו המחלה – כאשר דבר אחר זה אמנם מתעורר – ואף לעודד פיתוח של תמות אחרות הקרובות ללבו של המטופל. עד מהרה יחרגו הדברים מן המסגרת של המחלה ויפנו לעסוק בקשיים שקדמו לגילויה. במהלך המפגשים הפסיכולוגיים עתידים לצוץ ולעלות קשיים אישיים, משפחתיים ומקצועיים באופן שיאפשר למטופל להתייחס אליהם מחדש; הדבר יסייע לו לארגן מחדש את כלכלתו הנפשית.
לחשוב ולחלוק את שלא ניתן להביע במילים
היחסים עם המשפחה, עם הקרובים, עם החברים ועם הסביבה, כל אלו עולים במהלך המפגשים. לצד "עבודת האבל" על אובדן הבריאות הטובה, תמות רבות אחרות מופיעות בשיח של המטופל, בין אם אלה קשורות למחלה ובין אם לאו.. תוכניות מסוימות שתשתבשנה או שלא תוכלנה להתממש בשל המגבלות שיוצר הטיפול במחלה תעמודנה במרכזה של "חלימה בהקיץ (rêverie) המושמעת בקול". ברגעים אלה יזמין הפסיכולוג את המטופל להפליג בנתיבי דמיונו ולומר בקול את תוכניותיו; הוא יעודד אותו להמשיך ולדבר על דברים שהתכוון לעשות, או על השמחה הקשורה בפעילות אחרת, כדוגמת טיול אשר המטופל כה ציפה לו ואשר לא יוכל לצאת לפועל. הבחירה לאפשר למטופל "לממש במחשבה ובמילה" את התוכנית שהשתבשה עלולה על פניה להיראות אכזרית; אף על פי כן, הניסיון הקליני מוכיח כי דווקא בעקבותיה יזכה המטופל לחוש שלווה: אפשר להבחין אצל המטופל ב"עבודת אבל", עיבוד נפשי המקביל להתקדמות המילולית, והמלווֶה לעתים קרובות בשחרור אָפקטים (בכי, צחוק, חיוכים או גילויים רגשיים אחרים) המזכירים תהליכי אבל. תהליכים אלו מאפשרים למטופל להתייחס למצבו בהווה, מצב שהשתנה באופן רדיקלי ואשר מעמיד בספק את עתידו בטווח הקרוב או הבינוני.
חרדת מוות ותשוקת חיים
כפי שכבר אפשר להיווכח, המפגש הפסיכולוגי עם מטופל הסובל מסרטן, ואפילו עם מטופל העומד לסיים את חייו, הוא לעתים קרובות מפגש שבמרכזו עומדים החיים. מפגש מסוג זה הוא לא אחת מלא חרטה, עצב ודאגה, אך יש בו גם הרבה חיות, תקווה ותשוקות הזוכות לראשונה לקבל ביטוי. אפשר לראות, באופן פרדוקסאלי, כי עבודת הפסיכולוג אינה ממוקדת בתהליכים ריטואליים שמטרתם לנכר את החולה לייצוגי המוות. בדרך זו מגיע המטופל למודעות לכך שהמועקה שלו אינה קשורה בהכרח למוות, אלא לשאלה כיצד לחיות את החיים. מדובר בחרדות הקשורות לחייו בעתיד הקרוב: "כיצד לחיות עם המצב? האם צפויים לי סבל וכאב פיסיים? האם אצטרך לעבור בדיקות נוספות? האם אצטרך לעבור טיפולים קשים, מעייפים ומתישים? איך יהיו יחסי עם קרוביי? מה לעשות עם העבודה? להמשיך בה או לעזוב? במשרה מלאה או חלקית? כיצד להמשיך ולפרנס את משפחתי? בקיצור, כיצד עלי לארגן מחדש את כל חיי?"
שבר בתוך רצף
הניסיון הקליני מלמד אותנו, שהמוות תופס נפח מוגבל בלבד מן ההקשבה שמציע הפסיכולוג. המודעות למחלה יוצרת שבר בחייו של המטופל. בטרם נודע לו דבר מחלתו חי המטופל את חייו על פי רצף מוכר. גילוי זה עתיד לזעזע את חייו, כפי שאפשר לראות בתגובתו של אדם להודעה על הימצאות של סרטן בגופו, או, בעוצמה רבה יותר, בתגובתו של אדם למשמע הבשורה על היותו נשא של נגיף האיידס. האֶפקט הטראומטי של "החדשות הרעות" טמון בשבר של הרצף, בפריצתו. זוהי "קטסטרופה סובייקטיבית", אסון במלוא מובן המילה. העבודה הנפשית שיכול המטופל לבצע כדי לזכות ברווחה יחסית מבוססת על ניתוק הקישור המזיק שבין מחלה למוות. ללא ניתוק זה, ישאר המטופל כבול ומשותק, מהופנט כביכול מן המוות שנוכחותו החובקת-כל נוגסת בכל חלקה טובה של חיי היומיום שלו. על המטופל יהיה לשוב ולמצוא איזון מסוים; עליו לבחון את חייו בדרך שתאפשר לו לאחות את הרצף שנקטע. כפי שניתן לראות, תפקיד אחר של עבודת הפסיכולוג במפגשיו השונים עם מטופל הסובל מסרטן הוא לסייע למטופל להימנע מהשתלטות מורבידית של ייצוגיי המוות על הזירה הנפשית. בנקודה זו, המטופל נעשה ער לכך שהמחלה היא מומנט בחייו, חלק מחייו בהווה; הוא יודע כי יהיה עליו להתמודד אחרת עם הימים שיבואו; להתמודד אחרת, כלומר, לא באמצעות מחשבות מוות אובססיביות העלולות כה להזיק לו – מחשבות מוות אשר הפכוהו למשותק ומנעו ממנו כל עצמאות ויכולת להתקדם; מחשבות ששללו ממנו את האפשרות לממש פעילויות מסוימות ולהתמיד בהן.
מפנה זה במפגש הקליני מתרחש ברגע מסוים מאוד: המטופל מנסה לבטא את משאלתו (להמשיך) לחיות.
לחיות, אך עם איזו פרספקטיבה?
המטופל יצטרך לחיות עם המחלה, גם אם המוות מוסיף ללוות את מחשבותיו. תהיה זו טעות להאמין כי לאחר טיפול פסיכולוגי המטופל אינו חושב עוד על המוות. הטיפול מאפשר למטופל לבחון דרך חדשה לנהל את חייו ומעניק לו כלים להתמודד עם המועקה ועם דאגות פתאומיות, ומשתקות מאוד, היכולות לצוץ בעתיד. בהמשך ידע המטופל "להשתמש" בפסיכולוג ובפגישות כדי לדבר על החרדות שלו. חרדות אלה הן לעיתים קשות מאוד, ותוקפות אותו ברגעים "לא מתאימים" ובלתי צפויים. מערכת היחסים החדשה שנוצרה עם הפסיכולוג תאפשר למטופל להיות פתוח יותר לסביבתו הקרובה. לא אחת אפשר להיווכח כי המטופל אינו להוט לשוחח עם סביבתו הקרובה על המחלה באופן שנהג לעשות זאת לפנים; הוא מסוגל לדבר בכנות רבה יותר על מחלתו, מבלי להתכחש אליה, אך מתוך מרחק מסוים המונע הצפה רגשית מכאיבה, וכתוצאה מכך הופכת התקשורת שלו עם קרוביו לטובה יותר ולכנה יותר.
תהליך שלם של עיבוד החשיבה, עבודה נפשית הנבנית מפגישה לפגישה ומכונה בפסיכואנליזה "עיבוד חוזר ונשנה" (working-through) – מובילה את המטופל למעין "הבשלה פסיכולוגית",. מטופל זה יתפוס בצורה מותאמת יותר את מקומו החדש ואת תפקידו החדש בקונסטלציה המשפחתית, שעברה טלטלה בעקבות התפרצות המחלה.
היבטים נוספים של הטיפול
לעיתים הפגישות מאפשרות למטופל להשתחרר משתיקה הקשורה בבושה או בפחד – לעיתים בנושאים הקשורים למחלה ולאשפוז, ואשר מוחזקים כ"טאבו". כמו כן הפגישות עשויות ליטול את ההילה הדרמטית האופפת נושאים מסוימים, שהמטופל היה רוצה לשוחח עליהם עם משפחתו וסביבתו הקרובה אך לא היה מסוגל לכך. מטופלים מסוימים חשים מאוימים מן המשמעות שיכולה להיות למילה "סרטן" עבור הסובבים אותם. עם זאת, הם אינם מרגישים שהם מסוגלים לחלוק את התחושה הזאת עם מי מסביבתם או מן הצוות הטיפולי. מפגשים עם פסיכולוג יאפשרו למטופל להתנסות ביחסי אמון (שבהם נשמרת הסודיות המקצועית), המעודדים אותו לומר דברים שנראו לו כ"בלתי ניתנים להיאמר". הוא יוכל להביט בהם מפרספקטיבה ועם פחות חרדה, כי חרדה המבוטאת במילים כבר אינה אותה החרדה: היא מקבלת שם, מה שמאפשר לקחת מרחק ממנה.
הופעתו הפרדוקסאלית של הסובייקט
ייחודה של העבודה הנעשית במפגש הפסיכולוגי מבוסס על האפשרות הניתנת למטופל לגלות ולחקור אי-אלו מחוזות דמיון, מה שגורם לו לעתים להיראות בעיני סביבתו כמי ששקוע בהזיות. המטופל, שתודעת המוות המסתמן באופק כמו מכה בו, משתמש בידיעה זו כמנוף להתגברות על מכשולים רבים, וכעזר לגילוי התשוקות שהיו רדומות בו עד כה: הוא מבין לפתע כי מדובר בחייו שלו. סיום החיים, שנעשה קרוב יותר ומוחשי יותר לאחר גילוי המחלה, כמו מציב את המטופל לנוכח עצמו. הוא "מבין" ש"חיים רק פעם אחת" וכי כעת הזמן לחיות את חייו כפי שהוא רואה לנכון. האיום הטמון בסוף המתקרב מניע את המטופל לגלות לסובביו דברים שעד כה הרגיש חובה להסתיר או לבטא ברמזים בלבד. התובנות שאליהן הגיע המטופל בזכות העבודה הנפשית תעודדנה אותו לשוחח עם הקרובים לו ולבחור באותנטיות – אותנטיות שנחוותה עד אז כבלתי אפשרית, שעה שלמעשה הייתה אסורה באופן לא מודע. סבל זה "מבחירה", סבל שגרם למטופל להתבצר בשתיקתו, אינו נתפס עוד כגורם בעל ערך. הדיבור האמיתי מחליף את התעתוע, ואת ההתחמקות; הרצון להיחשף בפני קרוביו יגבר על החשש מדחייה ומנטישה.
קשרים מסוג חדש
כל זה פותח בפני המטופל אפשרות לסוג חדש של יחסים רגשיים עם קרוביו. המטופל יכול להתמסר לאהבה, שאיש לא היה משער את קיומה, אך שאינה מלווָה ברגשנות מוגזמת. הוא מבין כי בסופו של דבר לא היה זה קשה כל כך "לזכות" בקיום כזה, ותובנה זו היא חלק מהליווי הפסיכולוגי של החולה התוהה על משמעות חייו. אחד הדברים שיוכל מטופל להשיג במהלך ליווי פסיכולוגי הוא ההבנה כי במצבים שבהם חש עד כה מאויים, שביר או נתון בסכנה, הוא מסוגל להתעמת ישירות עם הסיטואציה, לחוות אותה, ולא להרגיש מוצף מה"פלישה" של מציאות בלתי נשלטת. עם היעלמותו של איום זה, המטופל יכול לחיות, פשוטו כמשמעו.
כך, באופן עקיף, מעניק חולה הסרטן "שיעור" נאה לבריאים שבינינו, חלקינו פגיעים ושבירים ממנו.
[מצרפתית: נועם ברוך]