לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
קריאה מפוכחת ברומן אנה קרנינהקריאה מפוכחת ברומן אנה קרנינה

קריאה מפוכחת ברומן אנה קרנינה

סקירות ספרים | 11/6/2010 | 43,724

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". במשפט המוכר והמצוטט פותח טולסטוי את אחת היצירות החשובות בספרות. ואומנם, האם האומללות היא תמיד כל... המשך

קריאה מפוכחת ברומן אנה קרנינה

מאת יעל איתי-פק

 

אנה קארנינה מאת ל.נ טולסטוי 1873-77

תרגום: נילי מירסקי 2009

1041 עמודים (!)

הוצאת עם עובד.

 

תיאור הספר 'אנה קרנינה' ועלילתו

 

השיחה הייתה נעימה באמת. דיברו סרה בקארנינים, בבעל ובאישתו.

"אנה השתנתה מאד מיום שחזרה ממוסקבה. יש בה משהו מוזר", אמרה אחת מידידותיה.

עיקר השינוי הוא שהביאה איתה את הצל של אלכסיי ורונסקי", אמרה אשת השגריר.

ומה בכך? לאחים גרים יש אגדה: 'אדם ללא צל', על אדם שצלו ניטל ממנו. זה היה עונש על איזה חטא. ואני מעולם לא הבנתי, מה כאן העונש. אבל לנשים קשה מן-הסתם ללא צל."

"כן, אבל נשים שיש להם צל, סופן רע בדרך כלל" אמרה ידידתה של אנה. (ע"מ 178).

 

ובכן, מהו ורונסקי עבור אנה, צל או אור? האם צילו נפל על אנה באוסף של התרחשויות זעירות, מקריות שהובילו זו לזו, או שאנה היא זו שנדחפה לקשר עם ורונסקי בשל מקריות, אך גם בשל צרכיה שלה? והאם, ללא ורונסקי, לאנה לא היה צל ומה קרה לצילו של בעלה? היופי בעיני בפיסקה לעיל היא ההבנה כי משהו מהותי בנפשה של אנה השתנה בעקבות ההטלה של צילו של ורונסקי. כך כותב טולסטוי עוד לפני שפרויד כתב "צילו של האוביקט נפל על האני" (אבל ומלנכוליה 1917).

 

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". במשפט המוכר והמצוטט פותח טולסטוי את אחת היצירות החשובות בספרות. ואומנם, האם האומללות היא תמיד כל כך אישית, פרטית ויחודית או שגם באומללות של אנה קרנינה (ובאומללות הפחותה אולי של משפחתה והמאהב שלה) יש מין האוניברסליות? מה ברומן הזה מהדהד בנו (ובי) יותר ממאה ושלושים שנה אחרי שנכתב?

למרות שמשמו של הספר עולה בברור, כי אנה היא הגיבורה הראשית, טולסטוי כותב "כל המשפחות" ולא כל האנשים, או כל הנשים. מענין, שעבורו היחידה הבסיסית הינה משפחה. והאומללות היא אומללות משפחתית ולא אישית, על אף הקולות הכה שונים, שמבטאות כל אחת מן הדמויות, ועל אף שהאומללות הינה כה שונה. במובן זה, האומללות היא אומללות של קשר והקשר. המונח "משפחות מאושרות" לאורך הרומן הופך לריק מתוכן, כאשר במקומו טולסטוי יוצר מורכבות. אף אחת מהמשפחות אינה מאושרת, לפחות לא כל הזמן. המורכבות גם באה לידי ביטוי דרך כך שחיים שהם משאת נפש עבור אחד הינם חידלון עבור האחר (קיטי כמהה לחיי משפחה ומאושרת בהם; דולי בוחרת בילדיה למרות בגידותיו של בעלה; ואילו עבור אנה הנישואים המשמימים הינם בלתי נסבלים). כל אחת מהנשים הללו מגיבה למציאות מתוך מבנה האישיות היחודי לה ולכן גם תופסת את המציאות באופן שונה.


- פרסומת -

לכאורה סיפור טלאנובאלה קלאסי, ריבוי של דמויות הקשורות בקשרי משפחה מסועפים, סיפורים של אהבה ובגידה, ושל כמיהה לאהבה, תוך ידיעה כי ללא אהבה לא יתכנו חיים; ומאידך הצורך לשמור על סידרי עולם כיון שכל סטיה מהם עלולה להמיט אסון. תחושת זו של אסון מתקרב מועצמת גם במוטו של הספר "לי נקם ושלם" מתוך דברים ל"ב 35.

תחילת הרומן בסיפור הקרע בין אחיה של אנה, סטיבה, לאישתו, זאת בעיקבות בגידתו בה . "היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. והנורא מכל הוא שהאשמה כולה בי – בי האשמה, אבל לא אני האשם." (ע"מ 10) טולסטוי שם את המילים בפיו של סטיבה כרמז מקדים. אנה הינה אישה מרשימה ומעוררת הערכה, הנשואה לפקיד בתפקיד גבוה, איש טוב לב אך בלתי רגשי בעליל, אשר לאורך הרומן מעורר באנה דחיה הולכת וגוברת. כמו סטיבה, גם אנה, תהיה מופעלת לאורך הרומן ע"י כוחות החזקים ממנה, המושכים אותה אל מאהבהּ, תוך שהיא ממיטה על עצמה אסון.

אנה כלואה בתוך קשר שאין בו חיוּת ואהבה (או שכך היא לפחות חשה בדיעבד לאחר ההכרות עם המאהב). היא חשה בלתי מובנת, בודדה עד אימה, חיה-מתה. היא זקוקה לקשר מחיה, כצורך קיומי. (כמו שכולנו זקוקים לאחרים מחיים – כפי שויניקוט כותב כי התינוק זקוק לאם והאם לתינוק, או הזולתעצמי של קוהוט). אנה משתגעת למול בעלה אלכסיי, כמו תינוק למול אם קפואת פנים.

"הוא צודק! צודק! " מילמלה. "כמובן, הוא צודק תמיד, הוא איש נוצרי, אציל נפש! כן, יצור שפל ונתעב שכמותו! אבל איש מלבדי לא מבין זאת ולא יבין; ואני לא אוכל להסביר. הם אומרים: אדוק בדתו, מהוגן, ישר, נבון, אבל הם לא רואים מה שראיתי אני. הם לא יודעים איך הצמית שמונה שנים את חיי, הצמית בי כל זיק של חיות, ומעולם לא טרח לחשוב שאני אישה חיה, שזקוקה לאהבה." (ע"מ 377).

עם זאת, במבט מבחוץ (וטולסטוי כה מיטיב לנוע בין המבט שמבפנים לחוץ) ניתן לראות את אנה כמי שמביאה את האובדן על עצמה. "להציל אפשר את מי שאינו רוצה להמיט על עצמו אובדן. אבל נשמה שהושחתה והתקלקלה עד שהאובדן עצמו נראה לה כהצלה – מה אפשר לעשות לה?" (ע"מ 505) כלומר, האסון הוא אומנם בשל מניעים פנימים, רגשיים, אך גם בלתי נמנע.

את אנה קרנינה אפשר לקרוא שתי קריאות שונות.ניתן לקוראו כרומן רומנטי, כמו הספרים בהם אנה מרבה לקרוא. מאידך, ניתן לקראו כחותר תחת הז'אנר: כהתרסה על התפיסה כי אהבה מהווה הפתרון לכל, כגאולה וכצו מוחלט. הדיאלקטיקה בין שתי האפשרויות והמתח הגלום ביניהן מביאים את הקורא לחוש עצמו שרוי במתח שבין שתי אפשרויות אלה.

אפשר לחשוב על התפיסה כי האהבה מהווה מרפא לכל כמקבילה לתפיסה (המודעת או לא) של רבים מאיתנו המטפלים, כי אם נהיה שם מספיק, אם נהייה רצפטיבים מספיק, אזי כל הקשיים יפתרו.

אנה קרנינה לכאורה הולכת אחר האני/עצמי האמיתי שלה, אולם בקריאה מפוכחת יותר דווקא העצמי הזה מצטייר כ"עצמי כוזב", בעיקר בסיום. זאת בעוד, אהבתם של קיטי ולווין, המורכבת יותר והכוללת בניה מורכבת של אינטימיות מהווה בעיני טולסטוי (על פי הבנתי) בסיס אותנטי, משמעותי ופורה יותר, אף שגם היא, אינה מהווה תרופה לכאביו של לווין. עיסוק זה באותנטיות ובאמת על המורכבות שבו, דומה במידת מה לעיסוק של סטיבן מיטשל בשאלת האותנטיות ב"תקווה ופחד בפסיכואנאליזה" כאשר לפי מיטשל עוצמה וכאב אינם דווקא מלמדים על אותנטיות. באופן דומה לעמדות התייחסותיות, ברומאן הרוע והטוב אינם מוחלטים, ולמעט קדושת החיים, קשה לראות ערכים מוחלטים רק אוסף של בחירות ומעשים אנושיים, בלתי נמנעים כמעט, היוצרים את החיים. במובן זה אני מרגישה שטולסטוי תפס משהו חשוב על הקיום האנושי, על הכמיהה שלנו לפתרונות מוחלטים (כמו אהבה) שיפתרו הכל, ועל כך שכולנו בסופו של דבר זקוקים לקשר. אבל – קשר שאינו פתרון קסם. לעתים נראה כי טולסטוי מאמין כי קשר שנבנה בהתמדה ומאמץ הוא הדרך לחיים ברי משמעות כמו הקשר בין לוין וקיטי שבתחילת הרומן נראה כבלתי אפשרי. אולם, גם פתרון זה אינו מלא, לפחות עבור גבר, וטולסטוי לקראת הסוף עסוק בחיפוש אחר משמעות של לוין ומציאתו את המשמעות בדת. פסקאות אלו נחוו על ידי כמעט כהטפה דתית והזכירו את עמדותיו הדתיות של טולסטוי.


- פרסומת -

לפני שנים רבות קראתי את הביוגראפיה של טולסטוי מאת אנרי טרויה וזכורני שהקשר בין טולסטוי ואשתו הצטייר בעיני כמרתק אך קשה. במיוחד אני זוכרת את החלטתו, כי הם יקראו זה את יומנו של זה ומכך שהפך את היומן לערוץ תקשורת, כאשר הפרטי והבין אישי מתערבבים. חשבתי על הכמיהה להיות שניים שהם אחד - כמיהה שאני מחד יכולה להזדהות עמה ומאידך היא נראת לי מסוכנת. מענין בעיני החיפוש של טולסטוי, כסופר, כבעל, וכאדם, אחר האופן בו ניתן לממש את הכמיהה להיות לאחד. אולם, הן מתוך סיום הספר והן מתוך הביוגראפיה נראה שכמיהה זו התממשה דרך התאחדות עם אידיאולוגיה דתית אך לא בזוגיות.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, תרבות ואמנות, פסיכולוגיית העצמי, קרימינולוגיה
עדי רוט
עדי רוט
חברה ביה"ת
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
אוריאל רוס
אוריאל רוס
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת הגולן, טבריה והסביבה
ד"ר תום רן
ד"ר תום רן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
אפרת ליה שחף
אפרת ליה שחף
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורנה קנו
אורנה קנו
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל איתי פקיעל איתי פק18/12/2010

הי יעל. אם הבאתי אותך לקרוא שוב את הרומאן החכם הזה היה שווה לכתוב :). אני חושבת שכדי להבין את הספר צריך איזשהו ניסיון חיים וקשה לי לחשוב מה מתבגרים יכולים לראות בו (אולי רומאן רומנטי? אולי הטפה כנגד?) תמיד אנו קוראים ספרים מתוך עיננו שלנו אבל במקרה זה במיוחד.
אני מסכימה עם אבחנתך כי מבחינה תיאורית (DSMית?) אנה נרשימה כאישיות נרציסטית וכי הגיבור המשמעותי יותר של הרומאן הוא לויין. ובכל זאת, אנה עוררה בי רגשות עזים וריתקה אותי מאד, כנראה שהיסודות הנרציסטית הקיימים בה הם הקצנה של חלקים שנמצאים ברובנו במינונים כאלה ואחרים. אולי אפשר לומר בפאראפראזה על ספרה של ירום 'הנרציסטי שבי הנרקציסטי שביננו'. (קצת בדומה ל DSMV שמוציא את האישיות הנרציסטית מהאבחנות ומנסה לתת סיווג רב מימדי).

יעל גליעל גל14/11/2010

תודה והרהורים. היי יעל,
ראשית אני רוצה להודות לך. לפני מס' חודשים קראתי את המאמר שלך, ובזכותו שבתי וקראתי בשנית את 'אנה קרנינה', שנים רבות אחרי קריאתו הראשונה (בתיכון, בשלב בו חייבו אותנו לקראו למרות שהיינו בגיל לחלוטין לא בשל לקריאה כה מורכבת). קריאה (איטית) זו הסבה לי, לאורך שבועות רבים, הנאה עצומה ולך התודה על כך.
אני מצטרפת לחלק גדול מהבחנותיך, ולמשל מסכימה אתך מאד על ענין הציניות של טולסטוי - לגבי אנה, ובכלל. (התאורים הנפלאים של סטיבה ומהלכי נפשו, למשל, הנם בעיני ציניים מאין כמוהם). אבל נקודה אחת שלא העלית מטרידה אותי כל הזמן, ואני מתלבטת עד כמה אני רואה את הדברים נכון: אני חווה את התאור שלו את אנה כתאור של אשה נרקסיסטית מאד, הזקוקה ללא הרף להוכחות להיותה אהובה (זה נסתר בתחילת הרומן אך מתבהר בסופו ושופך בעיני אור על המהלך הנפשי שמניע את תחילת הרומן). האם גם את חווית זאת כך? אני גם מרגישה שלמרות שם הספר, הרי שגיבורו האמיתי הוא לווין, בן-דמותו של טולסטוי (כמו פייר ב'מלחמה ושלום'?). לאורך חלק מהקריאה הרגשתי שנסתר גם מסר שיפוטי מאד כלפי אנה, מסר שכדבריך מצדיק ומחייב את הזוגיות המתמודדת, הבונה והמשפחתית של קיטי ולווין.
האם יש משהו בחוויתי שמשותף לך או לאחרים, או שהחוויה שי היא השלכתית מעקרה ושלי בלבד?
יעל.

יעל איתי פקיעל איתי פק12/6/2010

מנשה שלום,. תודה על התגובה ועל החשיבה שמאחוריה. אמשיך כמובן לחשוב על הדברים שפירטת. אני מאד מסכימה עם החיפוש של דמויותיו של טולסטוי אחר נשמתן ואחר טעם חייהן. אני מתלבטת האם אכן האהבה היא טעם חייהן וכמאמר המשורר, מה זו אהבה? אני מרגישה את טולסטוי ציני ביחס למחשבתה של אנה כי אהבה היא מרפה, אבל נראה שזה בעיני המתבונן. מענין הקישור שעשית ל"איוון איליצ'", אחשוב על כך. אחשוב גם על הנושא שהעלת של "היות אינדוידואל" (="סוביקט"?) בעיניו של טולסטוי.
ההקבלה התיחסה בעיקר לתחושה כי יש מרפא (קסום) לכול אצל אנה המרפא (כביכול) הוא האהבה ואצלנו, חלק מהמטפלים, היא ההתמסרות המוחלטת.
תודה על הקריאה והמשך המחשבות,
יעל
 

מנשה כהןמנשה כהן12/6/2010

התבוננות מפוכחת. שלום איתי. התחברתי ואהבתי את ההתבוננות שלך..כמו קפצת למים, לאוקיאנוס של האבה , והבאת הגיגים כה נפלאים. לפני מספר חודשים צפיתי בסרט, עם וויאן לי כאנה קרנינה. גם עורר בי מחשבות ותהיות ברוח הדברים שהעלית.

טולסטוי שם לפנינו, להרגשתי, את האהבה מול יתר הדברים, 'החיים', 'הקריירה', 'המשפחה', וכל הריטואלים החברתיים עם הרכילות ומשחקי הדרמה המעניינים-משעממים. אהבה מול כל השאר. כאילו בלי אהבה, אהבה שאנה חיפשה ברוח ובכיוונה, מה עוד חשוב? הדמות של בעלה ודמויות אחרות הם מעין characters שאפשר לאפיין אותם ואת 'תכונותיהם' [כאובייקט] בלי לדעת בעצם עליהם דבר, על מי שהם, מי שהם כאינדוידואלים[כסובייקט].

אפשר לראות בכתיבתו של טולסטוי מעין מסע לאינדוידואציה, בו הדמויות הכלואות בתוך עצמן ובתוך התניות חברתיות, רוצות או כפויות להשתחרר ולפגוש משהו אמיתי בעממם, או את הנשמה והטעם לחייהם. למשל, 'מותו של איון איליצ'', שם איוואן איליצ' מתקלף מכל מה שקשור ל'אני הכוזב' שלו ויכול למות מתוך שלמות.

אני רוצה גם להתייחס להערה שלך בין הדברים - 'אפשר לחשוב על התפיסה כי האהבה מהווה מרפא לכל כמקבילה לתפיסה (המודעת או לא) של רבים מאיתנו המטפלים, כי אם נהיה שם מספיק, אם נהייה רצפטיבים מספיק, אזי כל הקשיים יפתרו'..נראה לי שזהו מצב שונה. אנה אינה מעניקה אהבה למישהו אחר, כלשהו. היא מתאהבת ומושא אהבה הופך להיות הכל בשבילה. לא נראה שזהו המצב שיכול שמתעורר בקשר הטיפולי בו אנחנו יכולים לתת אמפטיה וגם לאהוב מבחינות מסוימות את המטופל..

שוב, אהבתי לקרוא את המאמר ולהרגיש את הרוח שכתבה אותם.

מנשה כהן