פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

בין נטייה [מינית] להטיה [מקצועית] - סקירת יום העיון

יום עיון שמתעסק במיניות נשמע נועז ומסקרן. יום עיון שמתעסק בנטיות מיניות של להט"ב?... מה זה בכלל? להט"ב – ? מצלצל כמו משהו לא טוב? כמו משהו טוב? האם אפשר למצוא ביטוי ידידותי יותר שואלת גב' בתיה פנחסי?
עליזה רוזן מביאה כאן סקירה של יום העיון ושל ההרצאות שניתנו בו למד רשמיה והרהוריה.

כתבות שטח | 26/10/2009 | 15,377

תגיות:

בין נטייה [מינית] להטיה [מקצועית]

 

סקירה והרהורים – עליזה רוזן

 

יום עיון שמתעסק במיניות נשמע נועז ומסקרן. יום עיון שמתעסק בנטיות מיניות של להט"ב?... מה זה בכלל?  להט"ב – ? מצלצל כמו משהו לא טוב? כמו משהו טוב? האם אפשר למצוא ביטוי ידידותי יותר שואלת גב' בתיה פנחסי? 

ובכן, להט"ב – לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, נועז, מסקרן וחשוב במיוחד אחרי פיגוע הרצח ההומופובי המזעזע בבר הנוער בתל אביב.

יום העיון, שמתקיים זו השנה השנייה בבית הספר לעבודה סוציאלית בתל אביב נגע בסוגיות טיפוליות בעבודה עם משפחות להט"ביות ולהט"בים ומשפחותיהם. האולם היה מלא ברובו באנשי מקצוע ומטפלים מהקהילה ומחוצה לה ובני משפחה שהעזו להחשף.

גב' פנחסי מבית הספר לעבודה סוציאלית בתל אביב היא החוליה המגשרת בין האקדמיה והחוג לעבודה סוציאלית בראשות פרופ' ריקי סויה לבין הקהילה. החיבור בין האקדמיה השמרנית לגופים מטפלים שקמו מתוך הקהילה לצרכים המיוחדים של החברים ומשפחותיהם הוא אמירה פוליטית חשובה לחברה בישראל.

 

 יום העיון נערך בשיתוף עם מרכז החינוך חוש"ן ופסיכולוגיי. קצת מידע מתוך העלונים שחולקו:

חוש"ן – חינוך ושינוי – הוא מרכז החינוך של הקהילה הלהט"בית בישראל שמקיים תחת חסותו מאות פעילויות בנושאים של נטייה מינית וזהות מגדר ומטרתו שינוי הסטראוטיפים כלפי הומוסקסואליות, לסביות, ביסקסואליות וזהות מגדר בלתי נורמטיבית. כמו כן מכשיר המרכז אנשי מקצוע לעיסוק בנושאים הקשורים לקהילה.

פסיכולוגיי – ארגון מטפלות/ים לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בישראל מקדם את הידע, המחקר וההכשרה בפסיכותרפיה למטופלים להט"ב בישראל וכדי לתת מענה לצרכים הייחודיים של מטפלים גאים: "אהבה בין בני/בנות אותו המין, אינה בעיה פסיכולוגית אלא תכונה אנושית נפוצה, שאינה מצריכה כל טיפול. יחד עם זאת... חשוב לכל מטפל, בן משפחה או חבר – להכיר סוגיות יחודיות בתהליך ההתבגרות של להט"ב, במאפיינים מיוחדים של הקהילה ובקשיים הניצבים כיום בפני חלק מחברי הקהילה בסביבתם הקרובה".

 

באולם בלטו בנוכחותם מספר לא קטן של גברים שריריים ומטופחים ששידרו מיניות קורנת לעומת נשים כבדות גוף, עטופות וחסרות מיניות כביכול. מתוך התבוננות באוכלוסיה שהגיע חשבתי לעצמי: מה הסיבה שגבר הומוסקסואל משקיע בעצמו ומשדר מיניות ואהבה עצמית ואילו אישה לסבית לא מטפחת את מיניותה וכאילו מסתירה עצמה? מוחקת את מיניותה? 

מחשבה זאת שעברה בראשי הבהירה לי שגם אני נוטה להתרשמות ראשונית מכלילה מתייגת ומחטיאה.

מכאן חשיבותו של יום העיון, וחשיבותם של הסברה, מידע וחינוך כבר בבתי הספר בהם מתבגרים מתחילים לגבש זהות מינית בצד זהות אישית, וכן זהות קבוצתית בצד זהות חברתית.

כמטפלת קבוצתית אני עדה לבורות וסטריאוטיפיזציה באוכלוסיה. כמה לא פשוט לחברים בקבוצה או בחברה להתמודד ולהכיל אחרות ושונות. בתחילה יש אולי סקרנות, אחריה מציצנות ולאחריהן לרב מגיעה הביקורת, החשש והדחייה.  ניתן לזהות שבכולנו מסתתר גזען קטן ומפוחד. גם הומופוביה היא סוג של גזענות.

 

מטרתו של יום העיון היתה להציג את חשיבות ההסברה והעבודה הטיפולית עם הפרט והקבוצה כדי לתת מקום ומענה לתחושות ראשוניות לא מעובדות גם של ההורה לעתיד. וגם של מטפלים ואנשי מקצוע.

 

"טיפול משפחתי מבוסס התקשרות" -  ד"ר גארי דיימונד -  פסיכולוג ומטפל משפחתי שעובד עם בני נוער גאה חשף מודל של טיפול משפחתי מבוסס התקשרות שהוא אחד ממפתחיו: המודל מתמקד בשיקום הקשר הורה-ילד על מנת להפחית ביקורת ודחייה הורית וליצור אפשרות ליחסים פתוחים, מקבלים ותומכים. 

התפיסה בארץ היא שהבית והמשפחה הם גורמי תמיכה/דחייה משמעותיים ביותר בחיי מתבגר ומשפיעים על הבריאות הנפשית והתפקוד שלו.

בגיל ההתבגרות תהליך האינדווידואציה וגיבוש הזהות מחייב קבלה, אהבה והערכה  של הנער/ה על ידי הוריו ומשפחתו. יש עדות למשפחות שמגיבות למתבגר/ת הלהט"בי/ת באמביוולנטיות, רתיעה, ביטול, בושה, אכזבה, דחייה ואף אלימות. תגובות אלו מובילות לא רק לכעס, אכזבה וביטול עצמי של המתבגר/ת אלא אף להרס  הקשר הורה-ילד.

ד"ר דיאמונד מוסיף ואומר שאצל מתבגרים להט"בים העדר תמיכה והגנה מצד המשפחה מדאיג במיוחד לאור ההפליה, ההצקות וההתעללות שהמתבגרים חווים במסגרות חוץ משפחתיות.

המודל מציע מהלך טיפולי בן ארבעה שלבים כשבכל שלב מתמודדים השותפים עם רגשות של חוסר אמון, כאב, פחדים, אובדנים והמשאלות לקשר קרוב ותומך. ניתנת הזדמנות לעצב ולתרגל התנהגות הורית אחרת ומקבלת של הקשבה, הזדהות ותמיכה שבה ההורים והמשפחה הם הכתובת בעת משבר או מצוקה. דיימונד מחזק את התפיסה שכל מתבגר, יהיה אנרכיסט ומורד ככל שיהיה, זקוק ומחפש את הצורך בקבלה הורית ומשפחתית לשם התפתחות העצמי ומציע חוויית הקשרות מתקנת!

 

תהליכים רגשיים לקראת הורות משותפת ללא זוגיות – הרצאתו של מר עופר ספיר – פסיכולוג ומנהל המסלול לטיפול דינמי לילדים ומבוגרים בת.ל.מ. תל-אביב התייחסה לחשיבותם ונחיצותם של תהליכים רגשיים לקראת הורות משותפת ללא זוגיות. מדבריו:

"בחברה העכשווית מתקיימת תפיסת חיים המושתתת על זכויות הפרט, גיוון, פלורליזם וקבלה של אפשרויות חיים שונות. כחלק מתפיסה זאת הולכות ונוצרות מערכות משפחתיות שונות מן המשפחה המסורתית... בה ההורים אינם קשורים בקשר זוגי אלא יוצרים התקשרות במטרה להיות הורים לילד משותף.... אך לעיתים לפתיחות ולליברליות מתלווה מחיר של הכחשה או הימנעות מנגיעה בכאב, בוויתור, בחלקיות, בהתמודדות המורכבת עם שונות.... קשר בין שותפים להורות הוא אחד מהקשרים הנצחיים שיש. כאשר אין בו מרחב למגע בפנטזיות ובכאב על הוויתור עליהם, יש פוטנציאל גדול לתחושות לא מעובדות אצל כל אחד מההורים בנפרד [תקשורת תוך אישית] וגם בשותפות ביניהם [תקשורת בין אישית]".

ספיר מציין את תהליך איבוד האבל כתנאי הכרחי ובסיסי לקראת שלב ההורות. הוא מודע לסיסמה: " טובת הילד" או ההצהרה שהדאגה העיקרית היא "צרכי הילד" אך טוען שבלי התבוננות פנימה וללא תהליך עיבוד האבל, לא תיבנה ההשלמה הפנימית שתוביל בהמשך לראיית האחר וצרכיו כשונים משלי.

"ילד הוא פרי האהבה" טוענת התפיסה הרומנטית. אך מהו מקום הילד בהורות ללא זוגיות רומנטית או אהבה?  מה היכולת של כל אחד מההורים להיות באינטימיות ובנפרדות בו זמנית? כאן נדרשת התמודדות רגשית, התמודדות עם פנטזיות, עם חרדות ומשאלות. עיבוד האבל סביב האובדן של המשפחה הקלאסית חיוני ונחוץ כדי לבנות עבור הילד מרחב שבו כל הורה בנפרד מאפשר לו אינטימיות ונפרדות, אך הוא זקוק גם להורים שיש ביניהם מרחב פוטנציאלי של תקשורת, של כבוד ושל יכולת ראיית האחר וצרכיו.

ילד בא לעולם –  להורות אחרת – למשפחה אחרת – מביא התרגשות ושמחה אך גם מתח ואבל. נדרשת התמודדות רגשית פתוחה ללא הימנעות והכחשה!

 

"מתביישים להתבייש" - גב' רבקה הראל – פסיכותרפיסטית ומטפלת משפחתית וקבוצתית רואה בתחושת הבושה חווייה אוניברסאלית שאינה זוכה לתשומת הלב הראויה.  הראל מציעה להתייחס לבושה כרגש מובחן ומובדל.  היא מתארת את הבושה כרכת לב מטבעה, צנועה ונסתרת אך בעלת נוכחות בחיי הפרט, בחיי הזוג, המשפחה ובחברה.

הבושה הינו רגש שאנו מסתירים ומצניעים: "תקחי את כל הבושות שלך לקבר"  אומרת האימא לבתה, "אוי לאותה בושה" אומר האב לבנו. אנו מסתירים ומשתיקים ארועים שיש בהם בושה מחשש לבוז של אחרים ולבוז שלנו את עצמנו. לרובנו הבושה היא חוויה בלתי נסבלת שקשה לדבר עליה. מתביישים בה, מתביישים להתבייש!

הראל מציעה להוציא את הבושה מהארון, לחקור את השפעתה על איכות חיינו וטוענת שאנו נוהגים לחבר אותה עם תימות מסתירות כמו "הרגשת דיכאון", "דמורליזציה", "להיות קורבן של החברה" ו"שחיקה" ובכך שוללים אותה כרגש לגיטימי.

דיבור על הבושה והלאתה למודעות, סוללים עוד נתיב לעולמנו הפנימי.  הראל רואה קשר הדוק בין התמודדות עם בושה שעולה בהווה עם סיפורי בושה קדומים. מאחורי הבושה העכשווית מסתתרת בושה עתיקה שמשפיעה וחונקת את הנפש. ההכרה והחקירה של הבושה והוצאתה ממחשכי התודעה פותחת ומשחררת את התודעה כאילו "מורידים אבן מהלב".

מה זאת בושה? במי מתביישים? מי מתבייש בנו? בושה כי אנחנו לא חושפים או כי חושפים יותר מדי? הבושה פוגעת ומטלטלת את הדימוי העצמי, גורמת לירידה בערך העצמי והתוצאה: פחד, אשמה, סוד, שקר!  תחושת הבושה היא בעלת אפקט כואב שגורם לנפש לרצות להעלם: "שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי".

לכולנו יש סיפורים שמתקשרים לבושה. סיפורים שיש להתירם. סיפורים שהופכים לסוד. הסיפור המוסתר, והסוד אינם בראש הכתר אלא מוסתרים בתוך "חצץ אפל", בלשונה של הראל. סודות וסיפורי בושה מנתקים אותנו מעצמנו. הם הופכים לשיריון, למסיכה שנדבקת ומכתימה את נשמתנו. מתחת נשמר פצע פנימי חי ומדמם. לגיטימציה והכרה בבושה ובסוד, תוך חשיפה זהירה של הסיפור מאחורי הבושה מטפלים בפצע הפתוח שלא נעלם אך הופך לצלקת מגלידה. עם פצע מדמם אי אפשר לחיות, עם צלקת אפשר:

"להפוך פצע פתוח לצלקת" [ק.פ. אסטס]. להוציא את הבושה מהארון!

 

בהמשך היום התקיימו סדנאות בקבוצות קטנות בהן הקהל לקח חלק פעיל יותר והוא הסתיים בפאנל מסכם שבו מספר מומחים הציגו מחקר או עבודה. השילוב בין ההרצאות והעבודות היה מאיר עיניים ופתח נושאים חשובים למחשבה וחקירה.

 

חשיבותו העיקרית של היום בעיני היא קודם כל בחיבור של הקהילה המקצועית/שמרנית אל קהילה תוססת, מתעוררת ומעוררת, שדורשת לגיטימציה, הכרה והתאמה לצרכיה.

הצרכים של להט"בים הם צרכים אוניברסאליים. ההתמודדויות והקשיים הם אנושיים ומוכרים לכולנו.  כל הרצאה ועבודה יכולים להעשיר עבודה טיפולית גם עם אוכלוסייה "נורמטיבית" כביכול, כמו מטופלת פרטנית שמספרת לי שאחיה הצעיר "לא סגור על הנטייה המינית שלו" כדבריה, אך אימא שלהם ממהרת לכוון אותו ומודיעה לו: "כדאי שתהיה סגור ומהר אחרת אני מתאבדת ואבא ימות מבושה!"

 

יש להכיר בכך שהומוסקסואליות וביסקסואליות אינן מהוות עדות לחולי נפשי. רק דעות קדומות ובלתי מדוייקות, בורות ופחד להתמודד עם השונה ממני, מרחיקים משפחה וחברה מבניה ובנותיה. זה מעיד יותר על המרחיק מאשר על המורחק. אך המחיר הוא קשה וכואב לשני הצדדים.

 

קישורים:  חושן – www.hoshen.org

              פסיכולוגיי – www.hebpsy.net/gay

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוזן, ע. (2009). בין נטייה [מינית] להטיה [מקצועית] - סקירת יום העיון. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2396

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דניאל עוזרדניאל עוזר13/1/2010

ואמר איש חכם. Turning mirrors upside down
Won't make dust fall off the ground
Hiding wounds won't ease the pain
Sleep won't make you whole again

Change the inside!
...drink the rain...

ארבל שיפרארבל שיפר3/11/2009

תגובה לסקירה ולתמיהה. קודם כל אציין שכמתנדב בחושן ופסיכולוג המשתתף בכנס זו השנה השנייה אני יכול להעיד שלטעמי כנס זה חשוב ביותר ופותח חלון לאנשי מקצוע להבנה עם הצרכים הייחודיים של להט'בים ובני משפחותיהם בכל הנוגע לטיפול וייעוץ. אתייחס קודם כל לסקירה: הכותבת אכן מעבירה את תמצית הדברים שהועברו בהרצאות בכנס. עם זאת, תיאור המשתתפים בכנס ע'י הכותבת הפריעה לי וטוב שתיקנה אותה בכך שהודתה שמדובר בהכללה מחטיאה. הבעיה היא שהתיאור עצמו פשוט מוטעה. הייתי שם ולא ראיתי רק 'גברים שריריים המשדרים מיניות' ו'נשים כבדות גוף חסרות מיניות'. מה שראיתי הם אנשים. נקודה. גברים ונשים, שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים. קרחים ושופעי שיער. מה זה בעצם משנה איך הם נראו? רוב המשתתפים בכנס היו בכלל מטפלים סטרייטים שהביעו עניין בנושא.
ולגבי התמיהה של מתן - במסגרת קבוצות הדיון השתתפתי בקבוצה שהנחה ד'ר עופר מאורר בנושא טיפולי המרה (מלהט'ב לסטרייט). טיפולים כאלה קיימים בצורות שונות לאורך ההיסטוריה והתוצאות שלהם ברובן המכריע היו, לפי העדויות שנאספו, אנשים אומללים שחיים בשקר ומנסים לרצות אחרים המעוניינים בשינוי. מרבית הלהט'בים בשלב כלשהו בחייהם רוצים להיות סטרייטים כי מי רוצה להיות חלק ממיעוט שפעמים רבות נרדף ומנודה? בדרך כלל זה קורה בשלב רגיש בחייהם ובדיוק בשלב הזה הם נזקקים לתמיכה ולהכלה של דמות מקבלת. מטפלים שנתקלים בלהט'בים המבקשים להשתנות חייבים להיות זהירים ולהסביר כי הסיכוי להצליח בשינוי הזה הוא קטן ושהנזק עלול להיות רב על התועלת. מחקרי 'הצלחה' שפורסמו היו כמעט תמיד 'מטעם' ולא עמדו בקריטריונים מתודולוגיים הנדרשים ממחקר רציני.
אני מאמין שההכלה והעברת מסר של קבלה ללא תנאי היא הדבר החשוב ביותר בטיפול ולא עזרה בנסיונות שינוי שהצלחתם מוטלת בספק או נטיעת תקוות שווא במטופל.

מתן קולומבוסמתן קולומבוס2/11/2009

תמיהה. תמיד אחרי קריאת חומר הקשור ללהט'ב עולה במוחי השאלה מדוע לא ניתן מקום ללהטב'ים שאינם מרוצים מנטייתם ומעונינים להתמודד עמה בדרך השונה מקבלתה ללא סייג ותנאי. התפיסה לפיה - 'הומוסקסואליות וביסקסואליות אינן מהוות עדות לחולי נפשי' נכונה, אך יש כאלו שמבחינתם נטיות אלו מעידות על צורך בטיפול ושינוי ואין לקהילת המטפלים שום זכות לשלול חויה זו מהם בגלל שתפיסת עולמם היא 'תפיסת חיים המושתתת על זכויות הפרט, גיוון, פלורליזם וקבלה של אפשרויות חיים שונות..'.[מתוך דברי מר ספיר בכנס]. פלורליסט אמיתי הוא זה היכול להכיל קבלת להט'ב כפי שהוא, לצד קבלת להט'ב החווה את 'להט'ביתו' כדבר המזמין שינוי, טיפול ותיקון.