פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

ספריהם של ילדי המהגרים על אמותיהם שבורות-הזהות – "קול צעדינו" מאת רונית מטלון ו"יד ענוגה" מאת יגאל סרנה

המאמר מתייחס לשני ספרים שראו אור לאחרונה - "קול צעדינו" מאת רונית מטלון ו"יד ענוגה" מאת יגאל סרנה - בהם מציגים המחברים את סיפור חייהן של אמותיהם. המאמר מציג ניתוח ספרותי ופסיכולוגי השוואתי של שני הספרים.

מתפרסם מ 13/11/2008 | 21,742 צפיות

תגיות: | | | | |

 ספריהם של ילדי המהגרים על אמותיהם שבורות-הזהות – "קול צעדינו" מאת רונית מטלון ו"יד ענוגה" מאת יגאל סרנה

 

מאת ד"ר שגית בלומרוזן-סלע

 

לא מכבר, ראו אור בארץ שני ספרים  - "יד ענוגה" מאת יגאל סרנה (הוצאת כתר, 2008) ו"קול צעדינו" מאת רונית מטלון (הוצאת עם עובד, 2008)  - המגוללים את סיפורי חיי אמותיהם. כך, לצד ספריהם הנפלאים של עמוס עוז ("סיפור על אהבה וחושך"), חיים באר ("חבלים") ואחרים, מתווספים ספרים נוספים של בני הדור השני לדור המהגרים ארצה - אשר חבלי העקירה, משבר הזהות, האבדנים והסודות של הוריהם חלחלו לנפשותיהם ודחקו בהם לתת להם ביטוי.

שני הסופרים, סרנה ומטלון, פרסמו מספר ספרים קודמים, שבחלקם הם עסקו בנושאים אוטוביוגרפיים, אך בספרם הנוכחי הם מציגים לראשונה את הסיפור האישי של משפחתם, ללא הסוואה. שניהם מגוללים את סיפורי חיי אמותיהם, על המשברים המרובים שבהם. מוקד השבר העיקרי הראשון של שתי האמהות היה בעלייה ארצה - אם מפולין (כאבי הפרידה וההסתגלות הם בלב סיפור אמו של סרנה) ואם ממצרים ("משהו עצום, שאובדנו היה לא פחות מנורא, נשמט בעיניה במסלול ההגירה, בגיאוגרפיה של ההגירה: הנשיות שהועלתה קורבן למקום המחוספס, לאנושיות החדשה המחוספסת הגברית"); מוקדי שבר נוספים הם בשורה דומה של אסונות אישיים – נישואים ראשונים לא מוצלחים, מות תינוק, הפלות ועוד.

שתי האמהות הגיבו למשברים שבחייהן על-ידי התמודדות קשת-עורף, הישרדותית, קורבנית. שתיהן לא עיבדו מבחינה פסיכולוגית את האבדנים בחייהן אלא ניסו להדחיקם ולמחקם מחייהם. מטלון, למשל, כותבת:  "ה''היה'', על הטוב והרע שבו, נוצק בתודעתה כמשקולות בטון על הרגליים, הפרעה לתנועת הגוף ששאפה הלאה, לתנועת הנפש שעצמה את עיניה והאיצה צעדים כשחלפה על פניהן הדוממות של מפלצות האבן". ה"היה" היה מפלצות האבן שהתגלמו בזכרונות, בחפצים שאצרו את הזכרונות ובחפצים שלא אצרו כלום, רבצו. לכן זרקה כל הזמן, לפנות מקום". וסרנה כותב:  "היו הדברים קבורים: אמיל בעלה הנעלם של אמא, רוזה אמו, אביו המורעל סמי. התינוק המת. כל סודות הבית שהושתקו בדיקטטורת השכחה של המשפחה". אולם טבעו של העבר המוסתר שהוא יקום ויבקש לו ביטוי, כאותו "uncanny" של פרויד.

על אף שה''סודות'' לא נחשפו באופן גלוי, הם התקיימו כל העת בלא-מודע המשפחתי, חלחלו אל הילדים והשפיעו עליהם. הן סרנה והן מטלון מעידים כי, כילדים, הייתה אוזנם כרויה כל העת לסודות המשפחתיים, ובהמשך הורחבה מוטיבציה זו לסקרנות רבתי לפענוח חיי הנפש של סובביהם (סרנה כותב:  "בכל מאות הסיפורים שכתבתי חזרתי על אותה מתכונת שוב ושוב, בודק זירות רצח ואסון ומראיין קורבנות, רוצחים וחוקרים, כדי להגיע לשורשו של איזה עניין סתום שהוטל עלי לברר בלי שידעתי מהו"). לאחר שנים של עיסוק בחיי אחרים, בחרו המחברים לחשוף את מארג הסודות של משפחותיהם. בכך, הם נענו לצורך הפסיכולוגי של האם באיחוי שברי זהותה ומתן תוקף לסיפור חייה, על רוחות הרפאים שבו (אמו של סרנה אמרה לו במפורש: "ניצלתי מהאסון כדי שהילד שלי יכתוב על כולם..."). שניהם מתארים כי חשו כבעלי חוב שעליהם לפרעו (מטלון סיפרה: "כבר בראשית שנות ה־20 שלי... ידעתי שהסיפור הזה – העובדות והמיתולוגיות המשפחתיות, המארג של הזיכרונות ומה שהיה...  - הוא שטר שאני חייבת לפרוע ולכתוב אותו" [בראיון עם אריאנה מלמד, מוסף 7 לילות, 23.3.2008]) " וסרנה כותב: "בספר הזה אני גם מחזיר לה חוב. מזכיר לעולם שהאישה הזקנה שמוטלת בחיתול שלה, כמעט בלי שם, היו לה גברים, היו לה אהבות ותשוקות. אני מחזיר לה את הזהות שלה ובהזדמנות זו גם מטפל בעצמי וביחסים שלנו"). תוך כדי סיפור סיפורה של האם, הכותבים מעבדים מבחינה פסיכולוגית את הרקע המשפחתי בו גדלו.

השברים והאבדנים בחיי האמהות יצרו אצלן כאבים, חרדות וחוסר שקט, שאמנם הודחקו, אך באו לידי ביטוי במתחים תמידיים: במשפחתו של סרנה התקיים מתח מתמיד בין ''שקט'' לבין ''חוסר שקט'' -  השקט החיצוני כיסה על חוסר שקט פנימי וחרדה;  עולמו הרגשי ''הושתק'', אך הוא ''דובב'' אחרים. הוא מתאר כיצד כשאמו אומרת שהיא ''לא שקטה'', הוא מגיב: "מתי היית שקטה? אמא, מתי? אני נרגז. קשה לי לשמוע אותה. קשה לי להביט בעיניים רדופות הפחד שעתה הן כה נטולות הגנה. ...כלום אין עדיין אמי האמורה לחצוץ ביני לבין הפחד? היא שבלי נשיקת הלילה טוב שלה לא הייתי נרדם, ילד אחוז אימת מוות שאין לו סוף" – חוסר השקט של אמו חלחל אליו והפך אותו עצמו לחסר שקט.

בביתה של מטלון התקיים מתח דומה בין ''שליטה'' ל''חוסר שליטה'', השב ומופיע בספר. מתואר כיצד אמה הייתה עסוקה בנסיונות בלתי-פוסקים ''לשלוט'' בעולם שבו שליטתה האמיתית הייתה מעטה - באמצעות עבודה אינטנסיבית, סידור הבית, הזזת חפצים וכיוצא באלה (מטלון כותבת: "המופע הזה של כוח ואפילו כוחנות, כתגובה לאין אונים פנימי וערעור, היה בעיניה הלבוש הראוי ביותר למפגש עם העולם, ה''נראה להם'' הזה שלה"). מעניין כי ניתן לחוש במתח דומה בטקסט של מטלון עצמו, הנע בין מתקפת מלים חריפה לבין סימני שאלה; בין שימוש נמרץ בכוח הפרשנות וההסמלה לבין הרצון לתת לדברים להיות כמות שהם; בין ה''סימבולי'' ל''דמיוני'', במושגים של לאקאן.

בשני הספרים, חווית התשתית המשפחתית הלא-מודעת היא של אובדן, חסר וגעגועים (במאמר מוסגר ניתן אולי לקשור זאת לכך ששני הספרים נכתבו על-ידי המחברים בתקופה של פרידה מבן-זוג, כך שהחסר בחייהם המוקדמים עשוי להדהד לחסר שנפער בחייהם סמוך לכתיבה, כחווית תשתית, ואולי אף ביחס של סיבה ומסובב). בביתו של סרנה מדובר בחסרון הנספים בשואה, התינוק שמת, הבעל שננטש ועוד; בביתה של מטלון מדובר בעיקר בחסרון המצמית של דמות האב, שעזב את הבית, ועמו האושר והתשוקה.

התשוקה הנכספת מופיעה במוטו החוזר בספר - "A Mon Seul Desir"   - "לתשוקתי היחידה". לא בכדי מטלון מתעכבת על משמעות מוטו זה  - המופיע ביצירת אמנות ידועה מימי-הביניים, שאמה ראתה במוזיאון בפריס ושאלה את בתה על משמעותו  - כיוון שהוא מייצג את התשוקה שהייתה קיימת בבית, האיווי המתמיד לנוכחות האהוב. במושגים לקאניאניים, ניתן לומר כי אמה של מטלון נהגה להדחיק באופן גורף את האיוויים (desires) הלא-מודעים, אך הם פרצו בדרכים שונות וסללו את דרכם לאווירה בבית וללא-מודע של הבת. מטלון נטלה על עצמה את המאמץ להעלותם למודעות, ובכך לשכך את החרדה המתמדת שבה גדלה. תיאוריה של מטלון את החיים בבית ילדותה מתאימים במיוחד לתיאורי השלב המוקדם, הקדם-סימבולי, של לאקאן:  "והחיים נמשכו, נמשכו מתחת לעור של האמא, ששם היו כולם – גם האמא, גם היא היתה מתחת לעור של עצמה – דוחים מעל פניהם את כל מה שלא היה מתחת לעור של האמא, נשארים להם בחמימות האלימה שמכירה רק את פניה שלה, רק את שפתה היא, שפת  "האמא"", ששותקת על כל דבר שאיננו  "האמא". באמצעות הרומן הזה, מטלון מבקשת אפוא לחלץ את הדברים מהתחום המדומה (ה''אימג''ינרי'') לתחום הסימבולי, ולתת להם את ''שם האב'' או ''שם'' באופן כללי.

מטלון מבקשת לנסוך משמעות בזיכרונותיה מבית אמה באמצעות תובנות ופרשנויות. לא אחת, היא מציעה משמעויות מרובות - למשל למושגים "גינה" או ל"עולם" בעולמה הפנימי של האם; לתמונות המשפחתיות, אליהן היא חוזרת שוב ושוב; אף הפרקים השונים שכותרתם זהה משקפים מאמץ קדחתני להצביע על ריבוי המשמעויות של מה שהיה.

 

הן סרנה והן מטלון מבקשים לחשוף את מסתרי נפשותיהן של אמותיהם, ומשבצים, כבפסיפס, חלקים שונים מחייה. שניהם, למשל, מתעכבים על כפות ידי האמהות ומנסים להצביע על המשמעות שבהן - אצל מטלון מוקדשים ארבעה פרקונים ל"גב כף ידה", ואף סרנה מתעכב על כפות ידי אמו ומשבץ תמונות שלהן בספר ובשער. שני המחברים מוסיפים לפסיפס אלמנטים שונים: משפטים שהיו שגורים במשפחה; תמונות משפחתיות; ציטוטים מיצירות ספרות שהאמהות אהבו ועוד. יצירות ספרות אלו היוו לא רק מפלט ופנטזיה עבור האמהות אלא הן אף צופנות משמעות סימבולית לגבי חייהן: ב"הגברת עם הקמליות" של דיומא, הגיבורה מקריבה את עצמה למען אהבה אסורה  - והתמות של קורבנות, סוד משפחתי, אהבה טהורה וביקורת על החברה הם מוטיבים גם בחיי אמה של מטלון; באופן דומה, השיר "יד ענוגה" מאת זלמן שניאור, שהיה אהוב על אמו של סרנה, מתקשר לדמות האישה התמימה שלפני האסונות ("טל הילדות מלא הוד") ולתהליך אובדן תומתה. השיר מסמל את הצד התמים, הענוג, לעומת הצד המתמסר, האפל, צופן הסודות - שני הצדדים שסקרנו כל-כך את בנה.

כל אחד מהמחברים מוסיף לפסיפס אלמנטים שונים נוספים - מטלון משבצת קטעים בנושאי גידול ורדים ומכתבים של האב, המייצגים חלקים במיתולוגיה המשפחתית; סרנה משבץ הרהורים בעיקר על משבר הזקנה של אמו, שאותו הוא מתאר בחמלה רבה, ומציגו כמטפורה נוספת לחווית העקירה, שהייתה החוויה העיקרית בחייה: "אדם זקן הוא סוג של פליט במקומו. ניצול. עקור. עולמו התפוגג. מכריו מתו. רחובות שבהם חי התרוקנו מחייו" - וכך רוקם כל אחד מהמחברים את רקמת חיי אמו.

 

בכל אופן, המתודה שבה בחרו סרנה ומטלון לשרטט את דיוקנה של האם שונה בתכלית:

סרנה, בהתבססו על עבודת תחקיר מאומצת, הכוללת שיחות עם האם, נבירה במסמכים, ראיונות וביקור באתרים מחייה, מציג את סיפור חייה באופן מסודר, כרונולוגי, תוך ציון שמות, תאריכים, מקומות ורקע היסטורי - אף שהוא מקוטע לעתים על-ידי הרהורים, תובנות ותיאור מסע החיפושים עצמו.

מטלון, לעומת זאת, מציגה את סיפורה של אמה באופן אימפרסיוניסטי, כפי שנקלט אצלה בילדותה, קטעים-קטעים, ללא סדר כרונולוגי או ציון תאריכים ושמות. בכך, היא מחיה את סגנונה החמקני של האם עצמה – שהתאפיין בהצגת עובדות מהותיות במשפטי טפל ("העובדות... עלו תמיד כמשפטים טפלים למשפטים עיקריים שנאמרו על ידי אחרים"), אי ציון שמות ("היא גירשה מכל הוויתה את האב ההוא של בנה... לא נקבה מעולם בשמו, לא בזה הפרטי ולא בשם המשפחה") או תאריכים ("הייתה אדם בלתי-היסטורי לחלוטין") וויתור על עלילה ("היה לחדר הריק זמן אחר, אמנם חסר עלילה והשתלשלות של עלילה, אבל לא מנוגד לאנושי או עומד מעליו").

ההתעכבות על תמונות ''שוליות'' ו''חמקמקות'' עשוי להתקשר אף למודעותה הפוליטית והחברתית של מטלון, כפי שמתבטא ברמיזתה האירונית לאופי ה''שולי'' של המקום: "השכונה שלנו הייתה מלאה מקומות ודברים שנולדו כזיכרונות שננטשו ברגע לידתם, משום שלא הייתה מקופלת בהם מראשיתם שום מחווה של אמון בעתיד. הכול נראה כאילו השתהה לרגע ומיד ימשיך בדרכו הלאה". מטלון מבקשת להקפיא אותה תנועה קדימה של המציאות, ולהשמיע את ה''חרישי'' וה''חולף'' - "קול צעדינו" - באקט פוליטי, חברתי והומניטרי.

 

נראה כי שני הטקסטים חותרים לקראת ''פתרון'' מסוים, כעין השלמה למלאכת ה''איחוי'' של דמות האם שנטלו המחברים על עצמם. בספרה של מטלון נראה כי ה''פתרון'' לכאורה טמון באפשרות של אהבה פנטסטית בין האם לאב. לאורך הספר, ישנם רמזים לאפשרות של אהבה כבירה בין השנים, על אף הפירוד - למשל תמונות האהבה הפנטסטית ב"גברת עם הקמליות" או בסרט המצרי; או האמירה לקראת סיום הספר ש''האבא'' מת זמן קצר אחרי ''האמא'', לאחר שהצהיר ש"אחריה אין לי מה", ונאמר: "מה שחשבה הילדה ברבות הזמן לאמת: שהסוד, החבוי מן העין והשקוף, הוא הטוב, לא הרע, שהאהבה היא הסוד ולא חוסר האהבה, שהמופע הדק של חסד האושר מוסתר על-ידי היריד הפתייני של הסבל". נראה כי הבת מבקשת למצוא את חסד האהבה כפתרון לחיי אמה, שהיו בחיפוש מתמיד אחר התשוקה החמקמקה.

בספרו של סרנה ה''פתרון'' הוא בעצם החיבור בין ''כאן'' ו''שם'' ובמתן התוקף והאחדות לסיפורה של האם, תוך שזירת אסונותיה לחוט אחד: הוא מתאר בתחושת ניצחון כיצד הגיבה אמו כשקישר בין צרותיה השונות: "דפקת למסמר על הראש! ... [היא אומרת] כשאני שואל אותה אם התינוק מת בדיוק בזמן שבו הפסיקה לקבל מכתבים מהבית. כל החורבנות קרו ביחד... אולי כל העבודה שלי במשך השנים, אמא, הכתיבה על אסונות של אחרים, הייתה חיפוש אחרי המסמר הזה, שיחבר את העולם החרב עם מה שקרה פה". הקישור בין הצרות השונות קושר ומתיר את תחושות הקורבנות, האשמה והאבל התמידי של האם ומאיר את הדפוס הפסיכולוגי של נטישה והינטשות שחוזר כחוט השני לאורך חייה.

 

הטון של שני הספרים הוא מאופק, לא נוסטלגי ולא סנטימנטלי (מטלון כותבת: "כמוה, אין לי אתרי נוסטלגיה"; סרנה כותב: "אף פעם לא היינו משפחה רגשנית, זולת אבי"). הריחוק הרגשי הוא כעין אספקלריה לריחוק הרגשי של שתי האמהות מילדיהן - שסביר כי נבע דווקא מאהבה גדולה ומפחד נורא מאובדן הילדים, לאחר שאיבדו ילדים קודמים. למרות הריחוק הרגשי - ואולי דווקא בגללו  - האמהות קשרו אליהן את ילדיהן בעבותות של סקרנות, חמלה וקרבה פסיכולוגית, שעל המחברים להפרידם, כדי להגדיר את זהותם מחדש בנפרד.

על אף האיפוק הרגשי, שני הספרים מלאים בכבוד וחמלה כלפי האמהות. תיאוריו של סרנה טובלים מדי פעם בהזדהות עמוקה (בסגנון המוכר מכתיבתו העיתונאית והספרותית) – עד כי לעתים נדמה כאילו הוא עצמו עבר את החוויה. למשל, כשהוא מתאר כיצד טבע הסוס בנהר בפולניה בימי ילדותה של אמו, מתקבלת ההרגשה כאילו הוא עצמו חווה שם את החוויה. גם מטלון מתארת את אמה מתוך כבוד ואמפתיה מרובים, כבמראה אוהדת.

בד בבד עם החמלה כלפי האם, ישנה מחיקה עצמית של המחברים: דמויותיהם מופיעות בצמצום רב, וכמעט תמיד בסמיכות לדמות האם. אצל סרנה בולט הדבר במיוחד – כשאפילו ברגעי ההפוגה מסיפור חיי האם, הוא עובר לתיאור סובביו בעת הכתיבה, כגון יושבי בית הקפה או עוברי אורח שסביבו וכיוצא באלה. נראה כי מגיל צעיר, הוא התרגל לקלוט את רחשי לב סובביו והתקשה לתפוס מקום משל עצמו (בדומה לדמות המתוארת בספר "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר). נראה כי לו הייתה נוכחות המחברים מלאה יותר והיה מותווה מסלול חייהם במערך המשפחתי, היו הספרים שלמים ומעניינים עוד יותר (כפי שהצליח עוז, למשל, לעשות בספרו "סיפור על אהבה וחושך").

ואכן, החלקים המעניינים יותר בשני הספרים, לדעתי, הם דווקא אלה שבהם מבליחות דמויות המחברים, כגון הקטעים שבהם סרנה מתאר את רגשותיו או קטעי ההתבוננות העצמית של מטלון. למשל, קטע מזהיר בספרה, המתעלה למדרגה של ספרות מופת אוניברסאלית, הוא זה שבו היא פותחת אשנב לנפשו של הילד המופנם: "ההקשבה הדרוכה לקולה השטוח של תחושת הבו-זמניות... היא המופע הפנימי הכי קדום שלי... מרִצפת הבטון של ברכת המים, זו שישבתי עליה, בקעה תמיד עוד בבואה של זו שהתבוננה בי, חוקקת אותי טוב-טוב ואני אותה, חוקקת אותה בתור העתיד שהוא ההתבוננות לאחור. כך קיבלתי את האזרחות הזאת, של להיות אורחת בחיי. כך גם נגלה תמיד, מאז ומעולם, היסוד המכמיר בעולם הדברים".

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בלומרוזן-סלע, ש. (2008). ספריהם של ילדי המהגרים על אמותיהם שבורות-הזהות – "קול צעדינו" מאת רונית מטלון ו"יד ענוגה" מאת יגאל סרנה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1899

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אביטל טהרלבאביטל טהרלב16/11/2008

מאמר מרתק, רגיש ועושה חשק לקרוא את הספרים [ל"ת].