פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

דימוי גוף וחוויית הגוף בקרב בני נוער בעלי נטיות התאבדות

הרצאה זאת הינה פרק המתאר את התיאוריות על דימוי גוף, כחלק מעבודת הדוקטורט "דימוי גוף וחוויית הגוף בקרב בני נוער בעלי נטיות התאבדות". דימוי גוף (Body-image) הוא מושג שכיח בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, הוא מהווה חלק אינטגרלי מתיאוריות האישיות, נכלל בגורמים ובסימפטומים פסיכופתולוגיים, יש כלים רבים למדידתו ובשנים האחרונות הוא מהווה מוקד להתעניינות קלינית ומחקרית רבה. במרוצת השנים נתנו הגדרות שונות למושג, תוך הדגשת אספקטים שונים שלו בהתאם לגישה התיאורטית, כפי שייסקר בהמשך. דימוי גוף (Body-image) מוגדר כייצוג המנטלי של גופינו המשקף את מכלול התחושות, התפיסות, הרגשות, הציפיות, הקוגניציות וההתנהגויות הקשורות בגוף. הוא מתהווה בשנות החיים הראשונות מתוך מגוון החוויות וההתנסויות הגופניות של התנוק, הנקלטות, משוקפות ומטופלות ע"י הדמויות המטפלות, אך ממשיך להתפתח לאורך החיים והוא מאבני היסוד של מושג העצמי.

מאמרים | 25/5/2007 | 17,913

תגיות:

 

דימוי גוף וחוויית הגוף בקרב בני נוער בעלי נטיות התאבדות

 

העבודה המלאה היא במסגרת חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה" - הוגש לסנט אוניברסיטת בר-אילן , ספטמבר 1999.

מאת : ד"ר מירית שני-סלע / מנחה : פרופ' ישראל אור-בך, המחלקה לפסיכולוגיה – אוניברסיטת בר-אילן

 

 

במחקר נבדק הדמוי הגופני והחוויה הגופנית, תוך התיחסות ל - 3 מרכיבים:

  • מרכיב תפיסתי - כיצד האדם מעריך את גודל חלקי גופו, תוך הדגשת גודל הגוף הנחווה ברמה הסנסו-מוטורית והקינסטטית.
  • מרכיב עמדתי -התנהגותי - עמדות רגשיות וקוגניטיביות כלפי הגוף (שביעות רצון, משיכה, אהבה, שנאה) כמו גם התנהגויות הקשורות בגוף (שמירה, טיפול, מגע).
  • מרכיב חוייתי - תחושתי - תחושות וחויות גופניות: רגישות לצרכי הגוף והענות להם; מידת הבטחון בגבולות הגוף; מידת האנטגרציה בין חלקי הגוף; תחושת הבעלות על הגוף; מידת האנטגרציה בין הגוף לשאר הסלף ומידת השליטה בגוף

 

נקודת מבט פילוסופית

שאלות באשר לתפקיד הגוף בחוויה האנושית ובהבניית המציאות העסיקו פילוסופים במשך מאות בשנים. Spicker (1970) בסקירה על ההתייחסויות הפילוסופיות המרכזיות לנושא הגוף, מציין את שאלת הדואליות של גוף ונפש ואת אופני הקשר בין שתי ישויות אלה, שנידונו על ידי אריסטוטל, פלאטו, דקארט ואחרים.

התייחסות ממוקדת יותר בגוף כמבנה פילוסופי, מוצגת על ידי קנט הטוען כי לאדם יש סכמת גוף המשמשת גורם מתווך בתהליך האינטגרציה של ההתנהגות וכי ההשלכה של המאפיינים האישיים על עולם האובייקטים היא אחת הדרכים המרכזיות ליצירת הקשר בין העצמי והעולם. Merleau- Ponty (1962) טוען כי הגוף הוא סוכן התנסות בסיסי, המכניס סדר ומשמעות לאינטראקציות עם אובייקטים אחרים. לדבריו הגוף הוא גזרה מרחבית, המאורגנת ברמה גבוהה, המהווה את מסגרת ההתנסות הקבועה היחידה ואת העוגן היחיד המספק בסיס קבוע ויציב לתפיסה. בהתייחסותו לדימוי הגוף הוא מדגיש כי אין מדובר בסכום של קלטים תפיסתיים הקשורים ביניהם בקשרים אסוציאטיביים, אלא במבנה בעל אופי גשטלטיסטי . ( מתוך Fisher, 1990 ).

Merleau- Ponty מדגיש את חשיבות המושג הגופני בעיצוב החוויה האנושית ובכך מקרב אותנו לעיסוק בגוף ובחוויות הגוף כאובייקטים פסיכולוגים. אך עוד קודם לכן נסקור בקצרה תחום נוסף שבו העיסוק בדימוי הגוף היה ועודנו מרכזי.

 

שורשים נוירולוגיים של מושג דימוי הגוף

מראשית המאה החלו להצטבר דיווחים נוירולוגיים, אודות מטופלים פגועי ראש שסבלו מתפיסות גוף מעוותות כמו : הכחשת קיומם של חלקי גוף שונים ותחושה שהגוף כולו אינו קיים "Aschematia" (Bonnie, 1905 ), חוסר יכולת להבחין בין צד ימין ושמאל של הגוף "Autotopagnosia" (Pick, 1922) , חוסר הכרה תחושתית בעובדת הסרתם של איברים שונים "The Phantom- Limb phenomena", ועד לביטוי אמונות ביזאריות בדבר שייכותם של אברי גוף מסוימים לאדם אחר. ( מתוך Fisher , 1990 ). לצד העיסוק בתופעות פתולוגיות הקשורות בגוף, נעשו ניסיונות נוירולוגיים להסביר את האופן בו מאורגנות החוויות הגופניות הנורמליות .

בתחום זה הותבעו שני מושגים מקבילים כמעט: דמוי גוף שהוא התמונה המנטלית שיש לאדם אודות ההופעה החיצונית של גופו וסכמת גוף שהיא הידע שיש לאדם לגבי הפוזיציה של גופו ודיספוזיציות לפעולה .(Moss, 1989)

(Moss 1989) עורך סקירה מקיפה של תיאוריות נוירופסיכולוגיות ותפיסת דימוי הגוף הנובעת מהן. Moss מציין כי התיאוריות הנוירולוגיות של מיקום מדויק, שהיו פופולריות מאד בראשית המאה, גרסו כי לכל יכולת מוטורית ופסיכית יש אזור מוח ספציפי האחראי עליה וכי הדימוי הגופני הוא למעשה אוסף של תפיסות ויזואליות, טקטיליות וקינסטטיות המקושרות ביניהן בקשרים אסוציאטיביים. Thompson (1990) מציין כי האזור המוחי שקושר באופן החזק ביותר לדימוי הגוף היה האונה הימנית ובעיקר החלקים הפאריטאליים.

התיאוריות האינטגרטיביות ושל הגשטלט יצאו מנקודת מבט שונה בתכלית, לפיה הפעולות המוטוריות והפסיכולוגיות הן תוצר של תבניות פעולה מורכבות ודינמיות, המערבות אזורי מוח שונים. קליטת האינפורמציה על ידי מערכת העצבים המרכזית לא נעשית באופן פאסיבי, אלא האינפורמציה נקלטת ומפורשת על סמך תבניות הפעולה. מכאן שדימוי הגוף וסכמת הגוף נתפסות כגורם המארגן את התפקוד של אברי הגוף ואת המודעות לאברים ולפעולתם. הדימוי והסכמה הם גמישים ומקבלים כל העת אינפורמציה מתנועות הגוף במרחב, הנקלטת דרך המערכת המארגנת המרכזית ומשולבת באינטגרציה עם אינפורמציה קיימת. פגיעה בתהליכי האינטגרציה גורמת לחוסר מודעות לתנועות ובהמשך לבעיות קואורדינציה וכן לדימוי גוף שאינו תואם את הגוף האמיתי.

(Luria 1974) מציג תיאוריה של מיקום דינמי לפיה אזורי המוח השונים אמנם מתמחים בפעולות פיסיות ופסיכולוגיות שונות והם הכרחיים לביצוע פעולות אלה - אולם האזורים אינם מנותקים זה מזה ולכל פעילות נדרשת אינטראקציה בין אזורים שונים. בנוסף לכך, לדבריו ניתן להבין את הנוירולוגיה באופן שלם רק בהקשר הפסיכולוגי החברתי והלשוני. הוא רואה קשר חזק ודו- סטרי בין המבנה האנטומי של המוח והקשרים בין האזורים השונים ובין התהליכים הפסיכולוגיים, החברתיים והתרבותיים. הכיוון, המוטיבציה והארגון של הפעולה נקבעים על פי משמעות האובייקט עבורנו.

מתוך גישה זו תפיסת האדם את גופו ואת אישיותו קשורים, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה עצבית, להתמצאות בחלל והתנסות ישירה של הגוף ולפוטנציאל התנועות של הגוף. תפיסת הגוף והעצמי היא תפיסה של מכלול הקשרים עם העולם והפעולות האפשריות. Luria מציין כי פגיעה באונה הימנית פוגעת פי 7 מפגיעה באונה השמאלית בסכמת הגוף. לדבריו, במקרים רבים פגיעות אלה גורמות להפרעות בדימוי הגופני ובתפיסת הפרופורציות בין חלקי הגוף השונים. כמו כן יש פגיעה באוריינטציית הגוף בחלל ותתכן אף פגיעה בהכרת אובייקטים ואנשים. לדעתו התפקיד המרכזי של האונה הימנית היא תפיסה כללית של האדם את גופו ואת אישיותו.

קיימות עדויות מחקריות נוספות לקשר בין תפקודים מוחיים ובין הפרעות בדימוי הגופני - (Thompson & Spana 1990) במחקר נוירופסיכולוגי עם נבדקים נורמלים, מצאו קשר חיובי בין הערכת יתר של גודל חלקי גוף ( ירכיים ואגן ) ובין טעויות בזיכרון הויזואלי. החוקרים איששו בכך את ההשערה לפיה הערכת יתר של גודל חלקי הגוף, המבוססת על יכולת ויזואלית- מרחבית, עשויה להיות חלק מליקוי בתפקוד הויזואלי- מרחבי הכללי. Kowalski (1986) כמו גם Strauss & Ryan (1988) מדווחים על קשר בין ליקויים נוירופסיכולוגיים ובין דרגות של הפרעות אכילה ( מתוך Thompson , 1990 ).

(Schilder 1935) שיצא מתחום הנוירולוגיה, היה הראשון שערך אינטגרציה בין המשמעויות הנוירולוגיות והפסיכולוגיות של מושג דימוי הגוף. הוא תאר את דמוי הגוף "כתמונה של גופינו שאנו יוצרים במוחנו, כלומר האופן שבו הגוף נראה לנו" - זהו ייצוג מנטלי גמיש, בחלקו לא מודע, המורכב : מחוויות סנסוריות (רשמים טקטיליים, טרמיים, של כאב), מראיית חלקי גוף שונים ומהחוויה הגשטלטסטית המיידית של אחדות הגוף. הדימוי הגופני מתפתח ומשתנה במהלך הילדות ומושפע מההתפתחות הפיסית והקוגניטיבית ומיחס הסביבה (בעיקר ההורים) לגוף הילד - כך שהוא כולל גם משאלות, עמדות רגשיות ואינטראקציות עם אחרים.

את ההפרעות הקשות בדמוי הגופני המופיעות בקרב חולים סכיזופרנים ( תחושה שהגוף כולו נהרס, מתפרק או מקבל סממנים של המין השני ) הוא ראה כנמצאות על רצף עם הפרעות בדימוי הגופני אצל מטופלים עם פתולוגיות מוחיות - אורגניות. מבחינה אתיולוגית הוא קשר את ההפרעות בדימוי הגופני בקרב סכיזופרנים עם תהליכי סוציאליזציה פגומים ויחסי אובייקט לקויים. דגש מיוחד ניתן לתחושות של חוסר אינטגרציה גופנית, שלדבריו משקפות הפנייה של תוקפנות כלפי העצמי.

התייחסותו לתופעות נוירוטיות כמו דפרסונליזציה, היסטריה קונברסיבית והיפוכונדריה הושפעה רבות מהתיאוריה הפסיכואנליטית. Schilder הסביר היפוכונדריה כהתקה של האנרגיה הליבידינלית מהאזורים הגניטליים אל האיברים בהם התמקד הסימפטום ( התלונות ההפוכונדריות ) והיסטריה קונברסיבית כתהליך דומה שבסופו התרחשה התקבעות של האנרגיה על האיבר הסימפטומטי. דפרסונליזציה נגרמת בשל נסיגה של הליבידו מהדימוי הגופני. (Fisher, 1990; Bruch, 1974; Schilder, 1935).

תרומתו של Schilder לעיסוק התיאורטי והמחקרי בתחום ההתנסויות הגופניות והדימוי הגופני הייתה ועודנה משמעותית ביותר - בעיקר נוכח יכולתו לעמוד על האופי המורכב והרב ממדי של הדימוי הגופני.

שאלות פילוסופיות באשר למקומו של הגוף ותפקידו בחוויה האנושית, עדויות נוירולוגיות אודות אנשים פגועי ראש שדיווחו על תפיסות גופניות מעוותות וביזאריות, תפקיד התחושות הקינסטטיות בתהליך התפיסה, התחושות הגופניות והקשר של האדם לגופו כגרעין הסלף ותחושת הזהות, התמונה המנטלית שיש לאדם באשר להופעתו החיצונית, מידת דיוקה והמחשבות הרגשות וההתנהגויות הנקשרים בה, תופעות פסיכופתולוגיות כמו דפרסונליזציה, Body dismorphic disorder והפרעות אכילה, שינויים בתפיסה החברתית- תרבותית של ההופעה החיצונית האידיאלית - כל אלה ועוד קשורים במושג מורכב זה.

תחילה נסקור את ההתייחסויות התיאורטיות למושג דימוי הגוף ונגיע להגדרה רחבה וכוללת המשמשת בסיס למחקר הנוכחי.

 

תיאוריות פסיכולוגיות

העיסוק הפסיכולוגי, התיאורטי והמחקרי, בגוף ובחוויות הגופניות הוא רב ומורכב. ראשית נסקור את הזרמים המרכזיים בפסיכולוגיה בהתייחסותם לתחום זה ובהמשך נגדיר את שלושת המרכיבים העיקריים של הדימוי הגופני שנבדקו במחקר הנוכחי.

 

תחום התפיסה

העבודות הפסיכולוגיות המוקדמות, שנעשו על ידי Wundt ותלמידיו והתבססו על אינטרוספרציה - הדגישו את תפקיד החוויות הקינסטטיות בהגדרת החוויה של המשכיות מרחבית ואת מרכזיות התחושות הגופניות והרגשות הקשורים בהן בעיצוב ההתנהגות.

Titchener הניח כי התחושות הגופניות מהוות גורם מרכזי בעיצוב תהליך התפיסה. לדבריו התחושות הקינסטטיות מיוחדות בהיותן גורם משמעותי בהערכת ההקשר של הסיטואציה ובמתן המשמעות שלה.

Witkin ועמיתיו (1954, 1962) שערכו מחקרים בתחום התפיסה מצאו כי שיפוטים פשוטים אודות תנוחות הגוף ומיקומו בחלל מושפעים מעמדות כלפי הגוף. הם הסיקו כי היכולת לערוך שיפוטים מרחביים ולהפריד אובייקט מהקשרו, קשורים באופן כלשהו עם תחושת האדם שגופו הוא ישות נפרדת ובעלת גבולות ברורים.

(Wapner & Werner 1965) טענו כי יש לחקור את תפיסת הגוף כחלק מהתחום הרחב של תפיסת אובייקטים. במחקרים הרבים שפרסמו הם מדגימים כיצד תפיסת אובייקטים מושפעת מעמדות כלפי הגוף וכיצד תפיסת הגוף מושפעת מההקשר החיצוני- סביבתי. ( מתוך Fisher, 1990 ).

האופן שבו האדם מעריך את גודל גופו, חלקיו והפרופורציות ביניהם הוא מרכיב תפיסתי מרכזי של הדימוי הגופני ( Cash & Pruzinsky, 1990 ; Kreitler & Kreitler, 1988 ). הערכת הגודל מבוססת על אינפורמציה מתפיסה ויזואלית המגיעה מחלקי הגוף השונים ומהסביבה וכן מתפיסה ברמה סנסו- מוטורית שבבסיסה חוויות קינסטטיות. עם זאת, הערכת גודל חלקי הגוף מושפעת מגורמים רבים, פנימיים וחיצוניים ואי דיוק בהערכת הגודל של חלקי גוף שונים נמצא תחת השפעת סמים, היפנוזה וחסך חושי, כמו גם בקרב פגועי ראש, סכיזופרנים ומפגרים ( Kreitler & Kreitler, 1988). מרבית המחקר בתחום זה התמקד בהפרעות אכילה, אם כי בשנים האחרונות מתרבות העדויות לכך שאי דיוק בהערכת גודל חלקי הגוף נמצא בהפרעות פסיכופתולוגיות נוספות, כמו גם באוכלוסייה הנורמלית (Thompson, Penner & Altabe, 1990 ). הממצאים האמפיריים המרכזיים יוצגו בהמשך.

 

פרספקטיבה חברתית - תרבותית

ההופעה הפיסית של האדם היא לרב האינפורמציה הזמינה והמהירה ביותר אודותיו ( מין, גזע, גיל משוער, מעמד סוציו-אקונומי ועוד ). אנשים מחזיקים בהנחות ועמדות כלפי אסטטיקה פיסית ולעתים קרובות, באופן לא מודע, מסווגים אנשים למגוון של קטגוריות קוגניטיביות או פרוטוטיפים. הנחות סמויות אלה מתווכות לרב במשיכה בינאישית, כמו גם בהתנהגות הגלויה כלפי האדם. קיימים ממצאים אמפיריים למכביר המעידים על כך שמשתנים של הופעה חיצונית כמו : מידת האטרקטיביות הפיסית, משקל, גובה ותווי פנים משפיעים באופן שיטתי על עמדות חברתיות, ייחוסים והתנהגות ( Cash, 1990 ).

הגדרות תרבותיות וחברתיות של "מה נחשק" ו"מה מושך" ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הדימוי הגופני והדימוי העצמי. הדימוי הגופני כולל תפיסה לגבי הסטנדרטים התרבותיים, לגבי מידת ההתאמה של הגוף לסטנדרטים אלה ולגבי החשיבות היחסית שחברי הקבוצה התרבותית נותנים להתאמה זו. ממצאים רבים מעידים על כך שהשפעת הדימוי הגופני על הדימוי העצמי והתפיסה העצמית רבה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. נשים נוטות יותר להשוות בין הערך העצמי ובין תפיסת הופעתן החיצונית ( תפיסה עצמית והערכת התפיסה החיצונית). אצל נשים נמצא מתאם חיובי בין התפיסות העצמיות ובין תפיסת מידת האטרקטיביות שלהן, בעוד אצל גברים התפיסות העצמיות נקשרו בעיקר לבריאות פיסית ואפקטיביות. (Fallon, 1990 ).

מושג היופי אינו סטטי וחלו בו תמורות ניכרות לאורך ההיסטוריה. עם זאת חשוב לציין שבתרבות המערבית ( פרט לתרבות יוון ) מימי הרומאים ועד ימינו, מרבית ההתייחסות לנושא האטרקטיביות הפיסית והמראה האידילי התמקד בנשים וכך גם המאמצים להשיגו. (Fallon, 1990 ).

בעשורים האחרונים הסטנדרטים החברתיים- תרבותיים ליופי מתבססים יותר ויותר על הרזון, כך שיופי ורזון הפכו כמעט למילים נרדפות (Fallon, 1990 ).

(Garner, Garfinkel, Schwartz & Thompson 1980) מצאו ירידה משמעותית במשקלן של המתמודדות בתחרות מיס אמריקה לאורך השנים. בנוסף נמצאה עלייה משמעותית במספר הכתבות העוסקות בענייני דיאטה במגזינים לנשים. Agra & Kirkley (1986) מצאו בסקירת מגזינים של נשים לאורך המאה העשרים כי המראה האידילי השתנה באופן דרמטי וכי בעשורים האחרונים מתגבש מראה רזה ביותר.

 

התיאוריה הפסיכואנליטית

הגוף והחוויות הגופניות מהווים מרכיב מרכזי ביותר בתיאוריה הפסיכואנליטית. ראשית ההנחה הבסיסית בדבר קיומם של דחפים ואינסטינקטים שמקורם ביולוגי- גופני, אשר הם המניעים הבסיסיים להתנהגות האנושית ואשר סיפוקם הישיר הוא גופני.

(Hoffer 1952) מתאר את הגוף כאובייקט של האינסטינקטים המשמש כמכניזם ראשוני לפריקתם. לדבריו הגוף הוא האובייקט הראשון שבו ודרכו האינסטינקטים לא רק מחפשים סיפוק מיידי, אלא גם באים על סיפוקם באופן מווסת על ידי פעולות גופניות המאפשרות סיפוק דרישות דחפיות בשליטת האגו. כך לדוגמה ביסוס הקשר בין היד לפה המאפשר סיפוק עצמי של צרכים אורליים.

שנית שלבי ההתפתחות הפסיכו- סקסואליים המוגדרים לפי האזור הגופני שבו מתמקדת האנרגיה המינית. בכל שלב תשומת הלב וההתנהגות מתווכות על ידי סימנים הקשורים לאזורי גוף ולמשמעויות הסימבוליות המיוחסות להם. (Fisher, 1990 ).

Ritvo ( ) מציין כי הגוף, דימויו והפונקציות שלו הם האמצעים הזמינים ביותר למימוש האספקטים השונים של הקונפליקטים הנפשיים. לדבריו הקונפליקטים "בוחרים" את ביטויים באיברים הקשורים בתפקודים המעורבים בקונפליקט. Ritvo טוען שבילדות ובזקנה החיים המנטליים קשורים באופן החזק ביותר לגוף, אולם התקופה שבה הדימוי הגופני טעון בקונפלקטים באופן החזק ביותר היא גיל ההתבגרות.

(Freud 1932) מציין כי האגו הוא בראש ובראשונה אגו גופני. האגו כמבנה נפשי נוצר דרך הדיפרנציאציה מהאיד, המושגת גם באמצעות הגוף והתחושות הפנימיות והחיצוניות הנובעות ממנו. בנוסף לכך, התחושות הגופניות הן הבסיס להבחנה הראשונית בין העצמי ובין העולם החיצוני. מנגנון אחד דרכו נוצרת ההבחנה, היא הדיפרנציאציה הבסיסית בין חוויות מהנות ומכאיבות, כך שחוויות מהנות נוטות להיקשר לעצמי וחוויות מכאיבות נוטות להיקשר עם העולם החיצוני ( Kennedy & Moran, 1984 ). מנגנון נוסף הוא ההבחנה בין תחושות ותפיסות שמקורן חיצוני ( ראיה, שמיעה, ריח ) ובין תחושות ותפיסות שמקורן פנימי ( רעב, צמא, מתח ). Schildler (1935) מדגיש כי התנועה של הילד בסביבה והרשמים התפיסתיים, החיצוניים והפנימיים, הנובעים ממנה משתלבים בתוך הדימוי הגופני המתפתח. לתנועה יש תפקיד מרכזי בהגדרת גבולות העצמי ובהבחנת העצמי מהסביבה התפיסתית הכוללת.

(Bick 1968) מתארת את התפקיד הראשוני של עור התינוק הנחווה כגבול וכמיכל של חלקי האישיות הפרימיטיביים הנמצאים במצב לא אינטגרטיבי, כך שהעור הפיזי הוא הבסיס להתפתחות העור הפסיכולוגי.

(Jung 1931) הדגיש את חוויית הגוף כמיכל שומר ומגן כחיונית לתחושת ביטחון בסיסית.

(Federn 1952) מתאר את גבולות האגו הגופני כבסיס לבוחן מציאות תקין.

(Fisher 1986, 1990 ) ו-( Fisher & Cleveland 1968) הדגישו מאד את מידת הביטחון של האדם בגבולות גופו כמרכיב מרכזי באיכות הדימוי הגופני ואף פיתחו קריטריונים להערכת מידת הביטחון של האדם בגבולות גופו על סמך ניתוח תשובותיו במבחני השלכה כמו הרורשך ( Barrier and Penetration Scoring ).

מרכיב מרכזי בהתייחסות הפסיכואנליטית לדימוי הגוף הוא אם כן חשיבותם של גבולות גופניים ברורים, כך שהעור הפיסי הוא הבסיס להתפתחות העור הפסיכולוגי.

(Winnicott 1962) מתאר את הקשר שנוצר בין התינוק לגופו בשנת החיים הראשונה, קשר שאינו מולד לדבריו. בתהליך זה של " השתכנות הנפש בגוף " או " פרסונליזציה " נוצר האיחוד היציב בין האגו והגוף ומושגת ישות פסיכוסומטית אינדיבידואלית שבה יש קשר בין אישיות הילד ובין גופו ותפקודיו. תהליך זה מותנה בטיפול אימהי רציף, אקטיבי ומסתגל לצרכיי התינוק ולאופיו הייחודי. חשיבות מיוחדת נתונה להתחשבות ברגישויות החושיות של התינוק - רגישות העור למגע ולטמפרטורה, רגישות שמיעתית וויזואלית ותחושת כוח הכובד - ולהגן עליו מפני פגיעה גופנית. התהליך מגיע לשיאו בערך בגיל שנה, ואם הוא מופרע נוטה הנפש לפתח ישות הקשורה אך במטושטש אל החוויה הגופנית. להשלים

(Freud, A. 1965) מדגישה את תפקיד הגוף והפונקציות שלו בחיים הנפשיים, כפי שמתבטא באופן בולט ביותר בקו ההתפתחותי הנע מחוסר אחריות לאחריות בטיפול הגופני. לדבריה, בניגוד לסיפוקים אוטוארוטיים, תהליכים של אכילה, שינה, הפרשות, הגיינה גופנית ומניעה של פציעה ומחלה - צריכים לעבור התפתחות מורכבת וארוכה עד שהם הופכים להיות בשליטה מלאה של האדם. .

תהליך הפרסונליזציה - וויניקוט

 

פרספקטיבה פנומנולוגית

הפסיכולוגיה הפנומנולוגית רואה את האדם כאחדות של גוף, נפש, התנהגות וסיטואציה שאינם ניתנים להפרדה. Merleau- Ponty (1962) ממעצבי הגישה הפנומנולוגית לדימוי הגוף, מדגיש את הסלקטיביות הרבה באופן שבו כל אדם תופס את גופו. הדימוי הגופני אינו תוצר של ידע אובייקטיבי- ויזואלי לגבי הגוף, הוא מתפתח מתוך ההכרות הראשונית של האדם עם גופו ככלי לתנועה וככלי ליצירת קשר עם העולם.

Ponty ממעצבי הגישה הפנומנולוגית לדימוי הגוף מדגיש את הסלקטיביות הרבה באופן בו האדם תופס את גופו וטוען כי הדמוי הגופני מתפתח בראש ובראשונה מהמוכרות שהילד מפתח עם גופו דרך התנועה במרחב החיים, כך שהילד "חי את גופו" וכי הדימוי הפיסי נרכש בהקשר של יחסים אינטימיים עם הדמויות המטפלות - איך אחרים רואים אותי. תמונה אובייקטיבית של הגוף נרכשת, אם בכלל, מאוחר יותר ומבוססת על הדמוי הגופני. .(Moss, 1989)

 

פרספקטיבה קוגניטיבית

ההנחה הבסיסית היא שאנו חווים את גופינו דרך מגוון קונסטרוקטים קוגניטיביים רב- ממדיים. דימויים מנטליים אלה אינם סטטיים, אלא מתפתחים כחלק מתהליך דינמי ומתמשך, המושפע מגורמים פנימיים, חיצוניים והקשריים, המבטא ניסיונות לארגן את ההתנסויות ולהבין אותן. מודל קוגניטיבי התנהגותי להבנת הדימויים הגופניים כולל מרכיב תפיסתי, מרכיב רגשי ומרכיב עמדתי. המרכיב התפיסתי כולל פרושים קוגניטיביים הניתנים לקלטים חושיים חיצוניים ( כמו בבואת האדם במראה) ופנימיים ( כמו רעב ). המרכיב הרגשי כולל את התגובות הרגשיות הנובעות מהמחשבות המודעות אודות הגוף והמרכיב העמדתי כולל את הרעיונות והחוקים המארגנים את מבט האדם על העצמי הפיזי. אמונות אלה מתגבשות במשך הזמן והופכות לחלק מהגרעין הקבוע של האישיות . ההתנהגות משקפת את הדימוי הגופני, אך גם משפיעה עליו דרך שינוי עמדות. (Freedman, 1990 ).

(Lazarus 1966) טוען כי הדימוי הגופני הנו תוצר של המידע הסביבתי הרלוונטי לגוף. כשחלים שינויים בגוף או בסביבה, נוצר תהליך דינמי של קבלת מידע חדש לגבי הגוף. תהליך קבלת המידע החדש הוא סלקטיבי, כך שלעתים בורר האדם את המידע המתאים לדימוי הגופני הקיים ואת המידע הסותר דוחה. תהליך זה בא להגן על האדם מפני יצירת פער בין הדרך שבה הוא תופס את גופו והדרך בה .

מנקודת מבט קוגניטיבית, הפרעות בדימוי הגופני נוצרות ממחשבות לא רציונליות, ציפיות לא ריאליות והסברים מוטעים. לרב, לא הגוף הוא שיוצר את הבעיה, אלא העמדות שלנו כלפיו ( Noles, Cash & Winstead , 1985 ). קוגניציות לא פונקציונליות ממלאות תפקיד מרכזי בהתפתחות הפרעות אכילה ובשימורן ומחשבות שליליות אודות ההופעה החיצונית הוא אחד הקריטריונים של דימוי גוף שנמצאו כאמינים ביותר להבחנה בין אנורקטיות ובין נורמליות (Cash, Lewis & Keeton, 1987 ; Dykens & Gerrard, 1986 ). דימוי הגוף כקונסטרוקט קשור לדפוס האישיות ולסגנון הקוגניטיבי המאפיין אותה. כך אנשים דיכאוניים המתאפיינים בנטייה לפרוש שלילי של המציאות ולהבסה עצמית, פחות מרוצים מגופם. Beck (1973) מונה את ההפרעות בדימוי הגופני כאחד הסימפטומים הקוגניטיביים של דיכאון. גם אנשים חרדים שבאופן כרוני מגזימים בהערכת סיכונים ותמיד עומדים על המשמר, עלולים, באופן הגנתי, להימנע ממראות ומסיטואציות חברתיות מחשש מהמשוב שיקבלו על הופעתם החיצונית. ההימנעות לא מאפשרת התנסות שעשויה להפחית את החששות. Beck (1973) טוען כי סטים של קוגניציות המופעלים בצורה מוגזמת, מתפקדים באופן שאינו תלוי בגירויים החיצוניים ומונעים על ידי מניעים פנימיים שעיקרם הימנעות מחרדה. ( מתוך Freedman, 1990 ).

 

על סמך החומר התיאורטי והמחקרי שהוצג ניתן לתאר שלושה מרכיבים מרכזיים של הדימוי הגופני :

1. מרכיב תפיסתי - המתייחס לתפיסת האדם את גודל גופו, חלקיו והפרופורציות ביניהם, הכולל תפיסה ויזואלית כמו גם תפיסה ברמה סנסו- מוטורית, שבבסיסה חוויות קינסטטיות. במחקר הנוכחי תיבדק הערכת האדם את גודל חלקי גופו, תוך הדגשת גודל הגוף הנחווה ברמה סנסו- מוטורית וקינסטטית.

2. מרכיב עמדתי- התנהגותי - המתייחס לרגשות ולקוגניציות שיש לאדם כלפי גופו והופעתו החיצונית ( כמו : שביעות רצון, עד כמה הגוף מושך פיסית, אהבה, שנאה, תסכול ) וכן להתנהגויות הקשורות בגוף ( שמירה, טיפול, מגע ).

3. מרכיב חווייתי- תחושתי - המתייחס לתחושות וחוויות גופניות שהן בסיסיות וראשוניות בקשר של האדם לגופו ( כמו : מידת הביטחון בגבולות הגוף, תחושת הבעלות על הגוף, מידת האינטגרציה בין חלקי הגוף ותחושת השליטה בגוף ).

 

(Garner & Garfinkel 1981) היו הראשונים שהבחינו באופן שטתי בין מרכיב תפיסתי ובין מרכיב רגשי - עמדתי של הדימוי הגופני ( Offman & Bradely, 1992 ).

מבחינה התפתחותית הגוף ותחושות הגוף הם הדבר הראשוני, משם מתפתחת תחושת העצמי ונוצרים ייצוגים מנטליים של העצמי, כולל דימוי גופני. הדימוי הגופני מתפתח בשנות החיים הראשונות, דרך האינטראקציה של התינוק עם הדמויות המטפלות, אך ממשיך להתפתח ולהשתנות לאורך החיים. (Kruger, 1990 ; Van der Veld, 1985).

בראשית החיים, החוויה הגופנית והחוויה הנפשית אינן מופרדות זו מזו. התחושות הגופניות כמו רעב, שובע, מגע וחוסר מגע יוצרות חוויית עולם בלתי מובחנת, שאינה ניתנת להפרדה מהאם. הטיפול הגופני בתינוק הכולל הזנה, מגע, הגנה מפני פגיעה ומפני הצפה של גירויים חושיים והחזקה (Holding ) הוא הדרך בה האם מביעה את אהבתה לתינוק. החוויות הגופניות המהנות של התינוק יחד עם המחוות האוהבות של האם יוצרות אצלו את הבסיס לתחושות של חיבה כלפי גופו ובהמשך את התפתחותו של סלף גופני פרימיטיבי שאת תחושת הרוגע שלו התינוק מבקש לשמור. (Winnicot, 1962 ; Furman, 1984 ). Bruch (1974) מציינת כי רק דרך ההיענות התואמת והדיפרנציאלית של האם לסימניו הבלתי מובחנים של התינוק, מתחיל התינוק לפתח מודעות ראשונית למובחנות שבין צרכיו הגופניים. המודעות הזו לצרכיו וההכרה בשייכותם לעצמי הן חיוניות לפיתוח תחושה של אחריות ושליטה בגוף.

החל מגיל מספר חודשים, עם התפתחות היכולות התנועתיות וההתנסויות בתנועה מכוונת ובפעולות הגורמות לשינויים בסביבה - רוכש הילד שליטה הולכת וגוברת באברי גופו המעניקה לו תחושת יכולת גופנית והרגשת שליטה בסביבה. בשילוב עם היכולות הקוגניטיביות המתפתחות, מתחיל התינוק להכיר במופרדות גופו מהאובייקט ולפתח מודעות גם לחלל שמעבר לגופו ( (Kruger, 1990. Schildler (1935) מדגיש כי התנועה של הילד בסביבה והרשמים התפיסתיים, החיצוניים והפנימיים, הנובעים ממנה משתלבים בתוך הדימוי הגופני המתפתח. לתנועה יש תפקיד מרכזי בהגדרת גבולות העצמי ובהבחנת העצמי מהסביבה התפיסתית הכוללת.

(Mahaler 1968) כמו גם פיאז'ה (1945) הסכימו כי מובן קוגניטיבי של עצמי גופני ניפרד ובעל גבולות ברורים יכול להתקיים כבר בגיל 18 חודשים, עם ביסוס היכולת לקביעות אובייקט קוגניטיבית ( מתוך (Kruger, 1990

(1935) Schilder ציין כי אחד ממרכיבי הדימוי הגופני הוא האינפורמציה הויזואלית המגיעה מחלקי גוף שונים - כיצד הגוף נראה. ואכן כבר תינוקות צעירים מאד מגיבים בהתרגשות מיוחדת כשהם רואים את דמותם במראה ובגיל 3 הם מראים הכרה עצמית ברורה ועקבית .(Fisher, 1990) Merlau Ponty ממעצבי הגישה הפנומנולוגית לדימוי הגוף מדגיש את הסלקטיביות הרבה באופן בו האדם תופס את גופו וטוען כי הדמוי הגופני מתפתח בראש ובראשונה מהמוכרות שהילד מפתח עם גופו דרך התנועה במרחב החיים, כך שהילד "חי את גופו" וכי הדימוי הפיסי נרכש בהקשר של יחסים אינטימיים עם הדמויות המטפלות - איך אחרים רואים אותי. תמונה אובייקטיבית של הגוף נרכשת, אם בכלל, מאוחר יותר ומבוססת על הדמוי הגופני. .(Moss, 1989)

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שני-סלע, מ. (2007). דימוי גוף וחוויית הגוף בקרב בני נוער בעלי נטיות התאבדות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1286

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שירה גפןשירה גפן8/6/2010

מודעות גוף. שלום וברכה
האם את מכירה מאמרים בנושא של מודעות לגוף להבדיל מדיומי גוף? או מאמרים העוסקים בהבדל ביניהם? או איפה אני יכולה למצוא הגדרות למודעות לגוף?
תודה לך ויום טוב

מירית שני-סלעמירית שני-סלע15/6/2007

מקור בבליוגרפי. שירלי שלום, המקור המדוייק :
Ritvo,S  1984   The image and uses of the body in Psychic conflict.
The Psychoanalytic Study of The Child,  39, 449-469.

בברכה ושבת שלום
מירית שני-סלע

שירלי קוריןשירלי קורין15/6/2007

דימוי גוף. רציתי לקבל את השם המלא של המקור שמתייחס לקונפליקטים הנפשיים הבאים לידי ביטוי גופנית. כתוב תחת התיאוריה הפסיכואנליטית- ritvo() תודה 

מירית שני-סלעמירית שני-סלע14/6/2007

דימוי גוף. שלום רב,
סיכום זה הוא למעשה חלק מהמבוא של עבודת דוקטורט בנושא : "דיחוי גוף וחוויות גופניות בקרב בני נוער בעלי נטיות התאבדות". עבודה זו הוגשה בשנת 1999, לסנט אוניברסיטת בר-אילן, כחלק מדוקטוקט במסגרת החוג לפסיכולוגיה. העבודה נעשתה בהדרכתו של פרופ' ישראל אור-בך שחקר וחוקר תחום זה שנים רבות. העבודה המלאה נמצאת בספריית המחלקה לפסיכולוגיה בבר-אילן ואם תהיה מעוניין לעיין בה, אוכל להשאיל לך גם את העותק הפרטי שלי.
בברכה,
מירית שני-סלע
טל : 0524205974.

נעם ישראלינעם ישראלי14/6/2007

נושא כל כך חשוב ומאוד מענין. האם זו כל ההרצאה?
האם יש עוד חומר?

דינה לחמןדינה לחמן1/6/2007

דימוי גןף [ל"ת]. יופי של מאמר - כל הכבוד - דינה