פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

הדיכאון על פי דליה רביקוביץ

המאמר בוחן את התקפי הדיכאון בעזרת שירתה וחייה של המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל ומנסה להקיש על היתרונות והחסרונות הגלומים בו.

מתפרסם מ 14/2/2007 | 23,430 צפיות

תגיות: |

מים רבים

אוניה

צפה בלי עוגן 

יש לה מפרש

אבל בים אין רוח.

הים מתרחב

הוא נשפך לאוקינוס.

מאופק עד אופק

אין צל.

האוניה עתיקה

מן המאה החמש עשרה.

אין לה מנוע.

היא הפליגה להודו.

הלחם התעפש.

פרצה בה מגפה.

המפרש קרוע.

המים אזלו.

אולי סירת ילידים תגיע

ותביא תירס

או משהו לבלוע.

רב החובל נואש

הוא קופץ למים.

מוטב לו לטבוע.

בינתיים הוא צף

בסמוך לאוניה.

החובל השני מסתכל במשקפת.

אין הודו ואין לחם.

אין בשר ואין דגים.

מלח אחד נעץ שיניו בקרש רקוב.

והרעב איום.

האוניה לא תגיע לשום מקום.

האוניה הזאת

היא דליה מריה

היא תטבע היום.

היא טובעת היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

הדיכאון : חסרונותיו ויתרונותיו על פי חייה של דליה רביקוביץ

נאמר כי בכל חסרון חבוי גם יתרון. תחילה קיים קושי רב בהבנת אמירה שכזו על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על ההקשר של הפרעה פתולוגית כלשהי. הרי, כיצד מצב הגורם לנו או לזולתנו צער או קושי רב כל כך יכול להוליד מתוכו איזושהי קרן אור חיובית. אישית, אני נאלץ להסכים עם אמירה זו, אם זאת בכדי באמת "לגלות" את היתרון שחבוי בחיסרון לדעתי, ראשית יש צורך בקבלתה של ההפרעה הפתולוגית. רק באמצעות קבלה אמיתית של ההפרעה והמצב ניתן יהיה להתחיל לעמוד את היתרונות שחופן בחובו אותו המצב (אם לא קיבלנו את עצמנו נהיה עסוקים בשנאה ומרמור מצב שמתוכו לא נוכל להקיש על יתרונות). מה שעשוי להקל על תהליך הקבלה הוא אולי שינוי התפישה והסכמות השונות אשר טבועות בנו כחברה ופרטים בנוגע להפרעות פתולוגיות (אחת מהן אף אולי צריכה להיות בהקשר של הפרעה פתולוגית כדבר רע המהווה גורם רתיעה ורחמים מפני כל אדם שהוחתם תחת חותמת שכזו).

השיר שהוצג בפתיח מאפיל על אין ספור הסברים ותיאוריות שונות בכנות ובארטיקולאריות שלו וממחיש לנו את החסרונות והיתרונות בהתקף דיכאון. הסנסיטיזציה הרגשית החזקה, היכולות לחוות את עצמך "בעוצמה מוגברת", להבין להקשיב להכיר ולדעת את עצמך לעמוק לטוב ולרע יכולה לתפקד הן כיתרון והן כחיסרון. השיר הנ"ל נכתב על ידי המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל אשר היתה ידועה בהתקפי הדיכאון החוזרים והנשנים שלה. בעזרת מספר מצומצם ומוקפד של מילים מצליחה רביקוביץ להעביר לקורא את הייאוש, חוסר התקווה והדכדוך שנושא עימו הדיכאון.  

בעבודתי זו אציג רקע על התקפי הדיכאון המאג'ורי (יש שיכנוהו גם כ"ברכת האומנים") והסימפטומים של התקף כזה ואנסה להציג הן את הצדדים ה"חיוביים" והן "השליליים" של הדיכאון באמצעות חייה ושירתה של דליה רביקוביץ.

     התקף דיכאון (Major Depressive Episode) מוגדר על ידי ה ) DSMכלי אבחון פסיכולוגי לאבנורמליות פסיכולוגית) כתקופה בת שבועיים לפחות אשר במהלכה חווה האדם דיכאון או חוסר עניין וחשק כמעט בכל פעילות (אנהדוניה). כמו כן על אדם לחוות לפחות 4 סימפטומים נוספים בתחומים שונים ועל הסימפטומים להמשך למרבית היום וכמעט כל יום במשך שבועיים: 1. רגשות אשמה או תחושת חוסר ערך 2. הפרעות שינה, קשיים בהירדמות 3. פעילות פיזיומוטוריות, 4. ירידת אנרגיה, 5. שינוי בתיאבון או משקל, 6. קושי בחשיבה, 7. חשיבה על התאבדות (או ניסיונות). הסימפטום חייב להיות חדש או מוחמר מאשר מצב האדם טרום ההתקף. כמו כן ההתקף צריך להיות מלווה בביטויים קליניים של מצוקה או לקות סוציאלית, מקצועית או תחומים אחרים. במידה וההתקף פחות קשה האדם נראה כמתפקד קשורה, אך בכדי שהדבר אכן ייתפס כך על ידי הסביבה על האדם להשקיע אנרגיות מרובות. כמו כן חשוב לציין שהתקף כזה אינו תוצר של סמים, תרופות או חומרים אחרים כלשהם המשפיעים על המבנה הפסיכולוגי של האישיות. כמו גם לא תוצאה של אובדן אהוב אלא אם הסימפטומים נמשכים יותר מחודשיים.

להלן המחשה של מספר סימפטומי הדיכאון שצוינו לעיל בהקשר הפרטי של דליה רביקוביץ (הפרשנות הנלוות הינה כמובן של הכותב):

אדם בהתקף דיכאון לרוב ידווח על מצבו כמדוכא, עצוב, חסר תקווה ומיואש. דוגמאות הממחישות את הלך הרוח הזה משתקפות היטב במשפטים רבים שצוטטו על ידי רביקוביץ עצמה במהלך ראיונות שנערכו עימה: "הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר", "גם בזמנים הכי טובים אני יודעת שהדיכאון אורב לי מאחורי הפינה" (ידיעות אחרונות: 21.8.05). משפט שממחיש את הייאוש וחוסר התקווה של אדם תחת התקף שכזה היודע שלעד יהיה משועבד לדיכאון ולא יזכה לחופש ממנו (תחושה שכמובן מזינה את רגשי הדיכאון). דוגמאות נוספות הממחישות סימפטום זה נמצאות בשירתה של רביקוביץ ומספקות תיעוד מהימן, מוחשי, ברור וחד של אדם תחת התקף דיכאון. בשיר "מים רבים" המוצג בפתיח מציגה רביקוביץ תמונה של אוניה בלב ים. אוניה שמצבה בכי רע: פרצה בה מגפה, הלחם התעפש, המפרש קרוע, הקרשים רקובים המים אזלו ורב החובל נטש אותה. התיאורים הללו מסמלים למעשה את מצבה של רביקוביץ עצמה תחת התקפי הדיכאון ומעבירים בקורא תחושה של עצבות, ייאוש, חוסר תקווה ופסימיות. תחושה שהיא אף מצליחה להעביר לקורא בשתי מילים "הרעב איום", הדיכאון מומשל לרעב – תחושה רעה שכל אחד רוצה להימנע ממנה שכן עלולה להביא למוות. באמצעות תחושה נוראית זו המוכרת לכל מנסה רביקוביץ להעביר את ההרגשה האיומה שבהתקף הדיכאון עבור מי שלא חווה אותו על בשרו. האוניה – רביקוביץ עצמה לא הצליחה להגיעה ליעדה וכעת היא טובעת בלב ים. הדימוי שלה כאוניה טובעת די בו בכדי להמחיש עבור הקורא את חוסר התקווה הייאוש והרצון למוות כתוצאה מהתקפי הדיכאון. דוגמה חזקה לא פחות המציירת אולי החמרה של התקף דיכאון מתועדת בשיר "פורטרט",

   "היא יושבת ימים רבים בביתה, היא קוראת עיתונים. היא איננה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים. היא רוצה וניל הרבה וניל. תן לה וניל. בחורף קר לה קר לה ממש קר לה יותר מאשר לאחרים. היא מתלבשת היטב ועדין קר לה. היא רוצה וניל. היא לא נולדה אתמול אם זה מה שאתה חושב זאת לא הפעם הראשנה שקר לה לא פעם ראשונה חורף ובעצם גם הקיץ איננו נעים היא קוראת עיתונים יותר משהיתה רוצה".  הקטע מדגיש את חוסר האונים הדכדוך והייאוש שבדיכאון ומציג תמונה כנה ואמיתית של אדם תחת התקף דיכאון. השיר כאמור נקרא "פורטרט" – יותר מסביר להניח כי כוונתה של רביקוביץ "לצייר" לקורא פורטרט עצמי שלה עצמה בעת התקף דיכאון. הקטע ממחיש מצב של אדם הנמצא "ימים רבים" בביתו ולא מצליח לעשות דבר מלבד לקרוא עיתונים "יותר משהיה רוצה", הייאוש העמוק מתבטא במשפט "זאת לא הפעם הראשונה שקר לה, לא פעם ראשונה שחורף ובעצם גם הקיץ לא נעים" הכוונה למעשה היא שזאת לא הפעם הראשונה שרע לה (ורע לה יותר מלאחרים – כפי שהיא מציינת מספר שורות מוקדם יותר), לא הפעם הראשונה שהיא בדיכאון וגם העתיד לא אופטימי, שכן גם הקיץ אינו נעים. היא חוזרת פעמים רבות שהיא רוצה וניל. וניל הינה אסוציאציה לדבר רך, נעים ומתוק – היא רוצה אותו שכן הוא ישפר את הרגשתה – יתכן והוניל בשיר זה הוא איזושהי תרופה לשיפור המצב שרביקוביץ היתה נעזרת בה והיא רוצה אותה כעת כדי להרגיש טוב יותר.

   "זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ, אף פעם לא כמו שצרכים. ודרך אגב אל תשכח, היא רוצה וניל. עכשיו היא אפילו בוכה תן לה וניל".

היא חותמת את השיר בייאוש ועצבות המראים ששום "עונה" אינה מטיבה עימה לא החורף ולא הקיץ והיא רוצה "וניל", עכשיו אפילו בוכה לו... אולי כפי שילד קטן וחסר עונים בוכה לאימו,  השימוש בבוכה ממחיש לקורא את חוסר העונים, הייאוש והכאב שבדיכאון.

הרצון לעזרה המהול בתסכול שנובע ממצוקת הדיכאון בא לידי ביטוי בשירה של רביקוביץ "דברים שאין להם שעור".

"לפעמים כשצערי גובר עלי אני רוצה לומר לו אדוני אתה בכל העולם , ורק לא פה. ומלבד זה, אדוני, חיי נתונים בכפך.".  

ייתכן וכוונתה של רביקוביץ הינה שאלוהים נמצא בכל מקום – עוזר לכולם רק לא לה. הוא זה שאדון לחייה – לה אין כל שליטה על מצבה הנוראי, רק אלוהים יכול לעזור לה במצבה ולהושיעה.  תסמין זה גם בא לידי ביטוי בשירה "פחד מוות" שגם כן מתאר את הרגשת התסכול, חוסר העונים וחוסר המוטיבציה לבצע אי אילו פעולות כמו גם הייאוש וחוסר התקווה

   "שוכבת על הגב, מזרון, סדין, שמיכה וחום הם מבטחה. הזעירות שלה תופסת שליש מיטה או קצת פחות, ורבע מגודלה של השמיכה. היא מרוצה. שולחת יד או שתי ידים בתנועה חסרת ממש בלי התכונות. רגליה בקיפול שרירים מכווצים מזדעזעת קצת.... אינה יודעת להביע את עצמה גם אין לה מחשבות שיש להביען. אם לא יחישו לה עזרה נדמה לה שתמות".

המצב המתואר בשיר הינו של חוסר אונים בעקבות התקף דיכאון – רביקוביץ פורסת בפני הקורא סיטואציה בה אדם  שרוי במצב כה רע שאין הוא אפילו יכול לקום מהמיטה, השהות במיטה היא מבטחו, מרוקן לגמרי שאפילו מחשבות אין לו וללא עזרה כלשהי עלול למות,

   "אם יניחוה לבדה היא מרגישה שהיא תמות, היא מרגישה שיתרחש מקרה נורא. אם לא יחזיקו בי היטב, היא מרגישה מתה אני".

אדם תחת התקף דיכאון חש חוסר עניין, חשק ואפתיות (אנהדוניה) בתחומים שונים. אי היכולת להנאה ומציאת טעם בחיים משתקף בצורה ברורה בשירה של רביקוביץ "מיום ולילה" בו היא מנסה להמחיש כיצד עובר לו יום ועוד יום ללא כל עניין ובשל הריקנות חוסר המשמעות וחוסר הטעם מטשטשים גם ההבדלים בין יום ולילה.

"כל יום אני קמה מחדש מן השינה כמו בפעם האחרונה. אינני יודעת מה מצפה לי ואולי מתוך זה שלא מצפה לי דבר. האביב שבא הוא כמו האביב שעבר... אינני מבחינה בגבול שבין היום לבין הלילה... אני עוברת מיום ליום, מיום ללילה. כמו נוצה, שאין ציפור מרגישה בה כשהיא נושרת".

דוגמאות נוספות לסימפטום זה מצויים גם בשירים שהוצגו לעיל אם זה: "פורטרט" בו רביקוביץ כאמור ממחישה מצב של ישיבה מתמדת בבית ללא כל מעש מלבד קריאת עיתונים. או ב"בפחד מוות" בו היא מבלה את רוב זמנה במיטתה ומרגישה נורא עם עצמה ואף ממחישה את הריקנות באומרה "גם אין לה מחשבות שיש להביעם".

אדם תחת התקף דיכאון חווה תחושת חוסר ערך ואשמה המקושרת להתקף דיכאון ועשויה לכלול רגשות שליליים לא מציאותיים כמו גם התעסקות יתר באירועים שוליים לא נעימים מהעבר. כמו גם התעסקות יתר באירועים ניטרליים וטריביאליים ופירושם בצורה המנמיכה את העצמי. על תחושת רגשי האשמה המלווים התקפים כאלו ניתן לחזות בשירה "רגשי אשמה",

"רגשי אשמה יש לי כמה שתרצה אבל לא כמו שאתה משער. וביום כיפור אני לא צמה אבל גם לא מחפשת עינוגים. כי רעב זה לא גורם שמשביח את האישיות ולא מטהר אלא רק מציק".

בשיר זה מנסה רביקוביץ להעביר לקורא את תחושת התסכול המלווה את חוסר המוטיווציה ו"השיתוק" שגורם "לאימפוטנציה" שנושא עימו הדיכאון והופך כל פעולה קטנה למאבק קשה לביצוע המצמיח רגשות אשמה,

"כי לבית הדואר אני לא הולכת מתוך קוצר רוח ועצלנות וגם מחוסר מוטיואציה. והוידוי הזה שנכתב בחלל ריק וכדי להשתמט מבשול ונקוי וכביסה. הוא סיפור שאין לו סוף וגם לא יהיה. עד בוא החורף או עד שיעלה חמור בסולם או מה שיבוא קודם".

השורה האחרונה מצביעה על הייאוש וחוסר התקווה משנוי במצב – עד "שהחורף יבוא או עד שיעלה חמור בסולם" המצב ימשך עד שיעלה חמור בסולם – דבר שהרי בחיים לא יקרה...  תחושות חוסר ערך עצמי באות לידי ביטוי גם בשיר "מים רבים" שהוצג בפתיח. בשיר זה רביקוביץ מציגה את עצמה כספינה חסרת ערך ולא יעילה – היא צפה (ולא שטה למשל...) כאשר צפה הינו פועל פאסיבי. אין לה עוגן, אומנם יש לה מפרש, אך אין היא יכולה לעשות בו שימוש שכן אין רוחות ומאוחר יותר אף מציינת שהמפרש שיש לה קרוע - הדבר היחידי שיש בידה אינו תקין, האוניה עתיקה, אין לה מנוע, הלחם התעפש והמים אזלו. 

דוגמה נוספת לזילות בערך העצמי היא בשירה הנודע "בובה ממוכנת",

    "ואחר כל שבתי להיות בובה מתוקנת וכל מנהגי היה שקול וצייתני, אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת".

מסופר כאן על בובה שנשברה ותוקנה – וכעת היא בובה מסוג שני – בובה פחות טובה מבובות אחרות.  

אדם תחת התקף דיכאון חש פגיעה בתפקוד פסיכומוטורי. ביטויים של סימפטום זה אצל אנשים תחת התקף שכזה באים לידי ביטוי בחוסר היכולת לשבת בשקט וברוגע, תנועות "עצבניות" וחסרות מנוחה בידיים וברגליים (יכול לבוא לידי ביטוי ביד שמנוענעת בעצבנות, גירוד בבגדים, הגוף). אפיון זה גם יכול להתבטא באיחור, פיגור ואיטיות של פעולות שונות: דיבור איטי, חשיבה איטית, תנועות גוף איטיות ומגושמות, קול מופחת ווליום. על אפיונים להיות נצפים ובולטים על ידי אחרים כדי שיחשבו כסממנים של התקף דיכאון. משוכנע אני שכל מי שיצפה באחד הראיונות הטלויזיוניים האחרונים והבודדים שנתנה רביקוביץ בתוכנית הספרות של אבירמה גולן "בקריאה ראשונה" בשנת 2005 לכבוד צאת סיפרה "באה והלכה" יזהה מספר אפיונים מאלה שצוינו לעיל אצל רביקוביץ אם זה האיטיות שבתנועות הגוף שלה או בעוצמה המוחלשת של קולה והאיטיות שבקצב דיבורה הסהרורי.

אדם תחת התקף דיכאון חש עייפות ניכרת ללא התאמצות פיזיולוגית, כך שאפילו הפעילות הקטנה ביותר גורמת למאמץ, כמו כן ניכרת פגיעה גם באיכות והיעילות הביצועית של מטלות שונת שמתבצעות. סממנים של סימפטום זה מופיעים בשיר "פחד מוות" בו אין היא משה ממיטתה שמגדירה כמבטחה, אומנם חלק מהסיבה עשויה להיות אכן הייאוש, העצובות והדיכאון (כפי שצוין לעיל), אך יתכן וגם אותה עייפות פסיכולוגית אחראית לדבר. סימנים לסימפטום זה גם באים לידי ביטוי בשירה "רגשי אשמה" שהוצג לעיל ובו כאמור רביקוביץ פורסת בפני הקורא וידוי על כך שאין היא מבצעת את המטלות שהיא צריכה בשל קוצר רוח, עצלנות וחוסר מוטיבציה שיתכן ובסיסם בעייפות הנפשית שמביא עימו סימפטום זה.

אפיון נוסף הינו ליקוי ביכולת החשיבה וביצוע החלטות. ליקוי קוגניטיבי זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהאדם יעיד על עצמו שהוא מוסח או שידווח על קושי בזיכרון. על פי הDSM הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי אצל אלו העוסקים בעיסוקים אקדמאים דורשניים המחייבים יכולות אינטלקטואלים וכתוצאה מסימפטום זה יתקשו בתפקד. רביקוביץ עצמה החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים לשון אנגלית וספרות עברית אך לא סיימה את לימודיה, יתכן וזו אחת הסיבות לכך.    

סימפטום נוסף הן מחשבות חוזרות ונשנות בנוגע למוות, התאבדות ואף ניסיונות התאבדות. המחשבות נובעות מתוך הרגשה שלאחרים יהיה טוב יותר לו האדם עצמו היה מת וגם מתוך רצון להפסיק הרגשה מאוד קשה וכואבת שהפסקתה/היעלמותה לא נראית באופק עבור האדם הסובל.  מוטיב המוות  חוזר ונשנה בשירתה של רביקוביץ, רבים משירה מתייחסים בצורה ניכרת למוות, מוות של אחרים (אמה, יונה וולך) וכמובן מותה שלה. העיסוק הרב של המוות בשירתה מראה שבקוהרנטיות עם סימפטום זה המדבר על מחשבות חוזרות בנוגע למוות לרביקוביץ היו מחשובות רבות על מוות והדבר כאמור מתאפיין ובא לידי ביטוי בשירתה. כמו כן במהלך חייה היו לרביקוביץ מספר ניסיונות מצידה לשים נפשה בכפה כפי שהעיד בעלה לשעבר יצחק לבני (מעריב : 21/8/05). דברי ההספד של אורי אבנרי חברה מזה שנים גם כן מתייחסים לכך, "האמת שהיינו מוכנים כל החיים שהיא תשלח יד בנפשה היינו רואים אותה עם הצלקות של ההתאבדות, כך שלא היינו מופתעים". חברה הקרוב של רביקוביץ', האמן חתן פרס ישראל יגאל תומרקין: "היא ניסתה להתאבד כמה פעמים בעבר" להלן מספר היבטים של המוות בשירתה של רביקוביץ: בשירה "מים רבים" שהוצג בפתיח כאמור ממשילה עצמה רביקוביץ לאוניה טובעת,

"האוניה לא תגיע לשום מקום. האוניה הזאת היא דליה מריה, היא תטבע היום, היא טובעת היום".

בשירה "למות כמו רחל" מתארת רביקוביץ את מותה של רחל וממחישה אותו בתיאורים המקנים למוות נופך של שחרור, כפי שצוין לעיל הוא מתואר ככזה הגואל את רחל ממצוקותיה וממחישה כמה היא חפצה בו             "למות כמו רחל, כשהנפש רועדת כציפור, רוצה להימלט... כתינוק הרוצה להיוולד" רביקוביץ ממחישה בתיאורים כגון "אך רחל אינה מרגישה, עדנה שוטפת את פניה וראשה. מנוחה גדולה ירדה עליה. נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה. הניחו אותה בין אבני הרים ולא הספידוה. למות כמו רחל. אני רוצה".

בסיום השיר רביקוביץ מגלה בפנינו שזו הדרך בה היא עצמה רוצה למות, כמו רחל. ניתן להסיק אולי שכמו רחל גם עבור רביקוביץ המוות מסמל שחרור מ"עבדות".  

שיר נוסף המתייחס למוות, למותה של רביקוביץ עצמה "התרוששות",

   "ואם להתרושש, אני רוצה כמו ארץ חרבה, אם להתרושש אני רוצה בגאוה. ספרי תורה מצילים מן האש אותי לא. אני רוצה לבקש שאם אמות אהיה כאוניה טרופה: מים שאין להם סוף יכבו את השרפה".

עצם השימוש במילה התרוששות מעיד אל מוות שאינו טבעי, אלא מוות כתוצאה מ"התרוששות" ייאוש, חוסר כל ,אבדון... בשיר זה נדמה כי רביקוביץ השלימה עם האבדון שלה ואם כבר למות אז שיהיה בכבוד..

שיר נוסף שלדעתי מתאר את הרגשות הכאוטים שחש אדם תחת התקף דיכאון שיתכן ודוחפים אותו לביצוע מעשה התאבדות הינו "חורף קשה",

"התות הקטן פיזז בתוך שלהבת ובטרם פנה הודו נתעטף עגמומית"

יתכן והתות הקטן הוא מטפורה לסוג של ניצוץ של רגש חזק הקשור לדיכאון, שכן רביקוביץ מתארת שהוא "נתעטף עגמומית",

"גשם ושמש גברו חליפות ובתוך הבית פוחדים לחשוב מה יבוא עלינו. השיחים האדימו מלבם והברכה נחבאה, כל אחד נתן דעתו בנפשו בלבד.

בתיאורים אלו ממשיכה רביקוביץ לתאר כיצד הרגשות מתחזקים ויוצרת הרגשה של חוסר שליטה ותוהו ובוהו.

"אולם ברגע אחד שהיתה דעתי פזורה ראיתי איך אנשים נכרתים מן העולם – כמכת ברק באילן, עמוס איברים ורקמה, היו ענפיהם הרטובים למרמס כעשב המת".

יתכן ובמשפט זה מנסה לתאר רביקוביץ כי היא מבינה כיצד אנשים מסוגלים להתאבד (בעקבות אותם רגשות שהיא חווה) וממחישה זאת בעזרת הדימוי של דבר חזק יציב ועמוס איברים כעץ האילן שבמכת ברק אחת מתמותת לקרקע והופך ל"מרמס כעשב המת".

"התריס היה פגום ואף הקירות דקים, וגשם ושמש עברו חליפות באופני הברזל"

 רביקוביץ מתארת כאן תיאור של בית שהוא בדיוק ההפך מהדימוי של בית יציב ואיתן – בית שקירותיו דקים ותריסיו פגומים. מוטיב הבית בשיר הנוכחי חוזר כאן בשנית , ולדעתי מסמל את רביקוביץ עצמה – תחילה בעזרתו היא ממחישה את הפחד וחוסר הודאות שהיא חווה "ובתוך הבית פוחדים היינו לחשוב מה יבוא עלינו" וכעת היא משתמשת בתיאור הבית להמחיש את החולשה שלה. היא חותמת את השיר במשפט "לא האמנתי שעוד אשאר בחיים הפעם"

השימוש במילה הפעם מראה שזה לא הפעם הראשונה שהיא חווה הרגשה זו. בהקשר התאבדותי ניתן אולי לראות סיטואציה זו כניסיון התאבדות שכשל או כמחשבה מאוד רציונאלית ומוצקת מצד רביקוביץ על נטילת חייה.

מוטיב המוות חוזר בו גם בשירה "הנסיכה" בו מספרת רביקוביץ שבכל מקום בכל מצב סובבות אותה מחשבות על מוות,

"ואיש אינו מכיר את עומק בדידותה/ ברוח השואגת, ברוח השקטה/ בדשא הרחב, בשמש הזהב/ תמיד היא מחפשת את מותה".

עכשיו היא מצאה.

 

תכונות תיאוריות הקשורות להתקף דיכאון:

קיימים מספר אפיונים הקשורים ונלווים להתקפי דיכאון מאג'ורים, ניתן לראות כי חלק מאותם אפיונים מופעים ואף תופסים מקום נרחב וחשוב בחייה של רביקוביץ. ראשית מציין הDSM כי נשים בצורה משמעותית הינן בעלות סיכויים גבוהים יותר מגברים לפתח התקפי דיכאון. התקפי דיכאון לרוב מופיעים לאחר לחצים פסיכוסוצילים כמו: למשל מוות של אהוב. אביה של רביקוביץ נהרג בתאונת דרכים מעט לפני יומולדתה השישי מוות זה השפיע על רביקוביץ מאוד וגם מופיע לא מעט בשירתה, לאחר מותו עברה רביקוביץ עם משפחתה לקיבוץ ובגיל 13 עברה למשפחה אומנת משום שלא הסתגלה חברתית לקיבוץ. לחץ פסיכוסוציאלי נוסף שעלול להתרים דיכאון הינו לידה. אצל רביקוביץ נושא זה טעון, שכן עברה הפלה בגיל צעיר, ארוע שהשפיע עליה ועל שירתה רבות ("אמא מתהלכת" : "אמא מתהלכת עם ילד מת בבטן") כמו כן רביקוביץ הביאה לעולם בן אחד, עידו אשר מפאת מצבה לא יכלה לגדלו ונשלח לגור במשפחה אומנת. יחסה המורכב של רביקוביץ עם בנה גם כן חוזר לאורך שיריה והשפיעה רבות על כתיבתה. אפיונים נוספים שאנשים הסובלים מהתקפי דיכאון עלולים לסבול מהם: בעיות בנישואין ואכן רביקוביץ היתה נשואה וגרושה פעמיים (יוסף בר יוסף, יצחק לבני), לסבול מבעיות אקדמאיות, כפי שצוין לעיל רביקוביץ לא סיימה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית. בנוסף אנשים הסובלים מהתקפים אלו מועדים לתכנון וביצוע של התאבדויות, כפי שצוין לעיל רביקוביץ ניסתה ליטול את חייה מספר פעמים במשך חייה ונושא זה חוזר בו בשירתה. כמו כן אנשים הסובלים מהתקפים אלו מועדים למוות מוקדם מסיבות רפואיות כלליות. אכן על פי הדוח הפתולוגי מותה של רביקוביץ "נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב. ואילו רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב" (מעריב 18.10.05).

 

"אני חושבת שמלנכוליה היא דבר מועיל. אם נבחן את מרכיב ההתבוננות הנוגה או ההרהור הנוגה, נגלה שהמלנכוליה היא מקור לציורים וספרים רבים, לתובנות מדעיות רבות ולתהליך הפיכתנו לאנשים בוגרים" - סוזנה קייסן.

היתרון הגלום בדיכאון לדעתי הינו יתרון סובייקטיבי ויחסי. כפי שהזכרתי לעיל היתרון בדיכאון הוא הרגשת "החיות" החוויה של עצמנו אותנו בעוצמה גבוהה. יתכן ועבור אנשים רבים החוויה של רגשות כואבים וקשים בצורה כה גבוהה, חדה וברורה תהיה חיסרון, אך עבור אומנים תתקבל בברכה. כפי שגם מציינת סוזנה קייסן (מחברת "בזכות המלנכוליה" ו"נערה בהפרעה"), סופרת שעברה מספר אשפוזים והתמודדויות עם התקפי דיכאון בציטטה המובאת (קייסי 2005).

אותם רגשות קשים שחווים אומנים מתועלים לעבר היצירה שלהם. אם זה שחקן שמשתמש בכאב כאשר הוא מעצב ועובד על דמות חדשה ויש צורך להשתמש ברגשות מסוג זה ואם מדובר במוסיקאי שדרך התחושות החזקות שהוא חווה מצליח להתחבר לעצמו במידה מדויקת וליצור מתוך עצמו או כמובן משוררים – שהכלי שבידיהם הינם המילים בעזרתם הם מסוגלים להעביר לקורא את חוויות החיים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתקף דיכאון כפי שתואר לעיל.

התייחסות לכך נמצא גם מפי דר' קיי ג'יימסון, שבספר "רוח רעה – משוררים כותבים על דיכאון" מתייחסת לצדדים החיוביים המצויים בדיכאון דרך המושג "ריאליזם דיכאוני" – ההשפעה של הדיכאון על תפישת המציאות כך שאנשים "דיכאוניים" תופשים את המציאות בצורה מדויקת יותר מאחרים. כמו כן היא טוענת כי אמנים רבים מצביעים על ירידה ביצירתיות שלהם כתוצאה מנטילת נוגדי דיכאון (קייסי 2005).  אותם רגשות כאמור מזינים את האומנים ובתמורה לכך את היצירה שלהם ולא חסרות דוגמאות לאומנים שאילולא הרגשות הללו חשו מרוקנים וחוו משבר יצירה ונאלצו להשתמש בחומרים כימיקלים כדי ליצור חיבור מחדש לעצמם או אומנים שמרגע הגעת ההצלחה, הפרסום והכסף לא היתה להם סיבה לעצבות והתכנסות עצמית ותוצריהן נחשבו לפחות טובים (ראה ערך אלניס מוריסט ואביב גפן...).

כמובן שהאדם אינו פועל במנותק והתקפים אלו גם משפיעים על הסביבה הרחוקה והקרובה שלו. היתרונות לסביבה כמובן ברורים, "בזכות" התקפי הדיכאון יתכן ועם ישראל הרוויח את אחת ממשוררותיו הדגולות כמו גם הרווח האישי של כל איש ואיש לכשהוא נחשף לשירתה המופלאה של רביקוביץ המשאירה חותם ונותנת אותתה עליו אם זאת נחמה ברגעי משבר או השראה כלשהי. החיסרון חבוי מעיני ההמון אך ודאי ידוע לבנה וחבריה ומקורביה של רביקוביץ, לא קלה ההתמודדות עם אדם בעל התקפים כאלו אם זו הדאגה התמידית והרצון לפעול לשיפור והטבת מצבו ההשגחה המרובה עליו מפני ניסיונות התאבדויות וודאי תתכן גם פגיעה אישית שכן האדם עשוי לפרוק חלק מתסכוליו בסביבה הקרובה.

על כן ניתן לראות את ההתקפי הדיכאון שחוותה רביקוביץ כיתרון עבור יצירתה שניזונו ושאבו את כוחם מהתקפים אלו כפי שניתן היה לראות ממספר הדוגמאות המצומצם שהובאו וכן מעיזבונה של רביקוביץ, רבים משיריה עסקו בחוויות לא פשוטות של החיים דיכאון, עצבות ומוות. דבריו של יוסי שריד בהספד למותה ממחישים את אשר ניסתי להעביר בעבודה זו: "היא כתבה את מה שחייתה ואת אשר חייתה כתבה. דליה רביקוביץ הייתה יוצרת מיוסרת שלא מצאה לנפשה מנוח. והייסורים שלה העלו את שירתה לכוכבים, וגם הורידו את חייה לעפר" (מעריב 21.8.05).

במידה ורביקוביץ לא היתה בוחרת במקצוע הכתיבה או במקצוע אחר שלא יכלה לתעל דרכו את התקפי הדיכאון שחוותה לאפיקים "חיוביים" יתכן ולא היתה מתמודדת עם אותן רגשות ושמה קץ לחייה מוקדם במהלך חייה או חיה חיי סבל יותר גדולים משהיו לה שכן לא היתה יכולה להפיק מהתקפי הדיכאון אלמנטים חיובים רק שליליים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

 DSM-IV-TR. Diagnostic and statistical manual of mental disorders fourth edition.

קייסי נל (עורכת) (2005) רוח רעה – סופרים ומשוררים כותבים על דיכאון, כתר.

רביקוביץ דליה (1995) כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רביקוביץ דליה (2006) מים רבים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי, ר. (2007). הדיכאון על פי דליה רביקוביץ. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1142

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רן לוירן לוי4/3/2007

לתמי.

תודה על ההתחשבות. איני כועס כלל, להפך שמח שיכולתי לעזור בצורה כלשהי.

פורים שמח

רן

שרשר24/2/2007

לרן. כמי שבאה משילוב של פסיכולוגיה וספרות נהניתי מאוד לקרוא, ונוכחתי שוב בחיבור החזק בין 2 התחומים. מרתק ורגיש....

גולן שחרגולן שחר24/2/2007

לרן.

מאמר מקסים, כתוב בצורה רגישה ופיוטית. בתור חוקר דיכאון, לימוד אותי הרבה. ברכותי! מדוע שלא תפרסם אותו ב"שיחות"?

בברכה

 

תמי גנדלמןתמי גנדלמן19/2/2007

לרן.

אני מקווה שאתה לא כועס שניצלנו את המאמר שלך לסגירת קושי שהיה לנו עם מאמר אחר שנסגר. עכשיו נמצא פיתרון ואנחנו כבר לא צריכים "להשתלט" על המרחב שניתן לך, כדי למצוא לעצמינו מרחב מתאים.

המאמר שלך חשוב מאד, כבר כתבתי קודם, וחשובות התייחסויות אליו, ואל החשיבה העמוקה שהושקעה בכתיבתו.

אז שוב תודה עליו, וסליחה על ההשתלטות...

תמי.

תמרתמר19/2/2007

לתמי.

 

תודה על המילים הטובות.

רובן של ההודעות נשמרו בשלמותן. מהלך זה של מחיקה וחסימה מוכר לי לצערי ככלי שמיש ותקני בארסנל של כותבת המאמר, ועל-כן אני משתדלת להגן ולגבות את הטקסטים במצבים מיוחדים ומורכבים מעין אלו (אם אתרע מזלי להקלע אליהם), וליתר ביטחון.

את ההודעות שלא נשמרו, חילצתי מזכרוני  :)

את מוזמנת (כבר אמרתי? :)

תמר

 

 

רבידרביד18/2/2007

מאמר רגיש ומקסים.

היי רן,

תודה על פירסום המאמר

מאוד התרגשתי לקרוא אותו

רביד

צביאל רופאצביאל רופא18/2/2007

תודה לך תמר!.

X

תמי גנדלמןתמי גנדלמן18/2/2007

תמר, יישר כוח על השיחזור בתפוז....

איך יכולת כל כך לדייק בהודעות שכבר נמחקו?

כל הכבוד על היוזמה והביצוע

יום טוב וחודש טוב ושבוע מצויין

תמי.

תמר אדיבתמר אדיב18/2/2007

לצביאל.

 

אשמח להשתתפותך

http://www.tapuz.co.il/Communa/usercommuna.asp?CommunaId=25041

 

תמר

תמר אדיבתמר אדיב18/2/2007

לעינב ולכולם.

- המילים עודן חיות.

http://www.tapuz.co.il/Communa/usercommuna.asp?CommunaId=25041

אתם מוזמנים,

תמר

תמי גנדלמןתמי גנדלמן18/2/2007

לרואת החשבון.

נפתח פורום, שעדיין פתוח לקהל הרחב- שקשור לאינטרנט, באתר פסיכולוגיה עברית. אולי אפשר את המשך הדיון שנקטע כאן, להמשיך שם?

יום טוב

תמי.

צביאלצביאל18/2/2007

מצב אבסורדי - ללא מלים....

פסיכולוגיה עברית - תגובה חדשה להודעתך

 

 

שלום,

קורא תמים מאתר "פסיכולוגיה עברית" הגיב/ה להודעתך בנושא: אפילו אם את מבינה.

 

לקריאת התגובה לחצ/י:

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1119#54

רואת חשבוןרואת חשבון18/2/2007

לתמי.

לנוכח האגרסיה לנו לא הייתה ברירה ופלשנו לתחומי המאמר על דליה רביקוביץ. האחריות לכך כולה מוטלת על כתפי אלו שחסמו את פינו באופן תוקפני ומכוער.

תמי גנדלמן, אני חושבת שלרגע שכחת לקחת עובדות אלה בחשבון. איני חושבת שכבודה של דליה המשוררת נגרע כהוא זה, נהפוך הוא.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן18/2/2007

חברים יקרים.

בואו לא נהפוך את המאמר על הדיכאון על פי דליה רביקוביץ למקום למחאה ולכעסים.

לכל דבר יש מקום, ולא תמיד מתאים לנהל דיונים דמויי פורום בתגובות למאמרים של אנשים. אולי בגלל זה המאמר נסגר בפנינו. כי נסחפנו למקומות מסוכנים.

מה שלא יהיה, בואו ניתן לדליה רביקוביץ את המקום המגיע לה, לשירתה ולעוצמתה.

חודש טוב ושבוע מצויין

תמי.

עינב אעינב א18/2/2007

זה לא כל כך נעים לראות דף אינטרנט סגור.

ומצד שני אולי לא מקרי שדווקא השיר הזה מתנגן לי בראש בפורמט אינטרנטי.. כי המרחב שם הפך להיות קצת גן... והיה ברור שמישהו צריך קצת לאזן את הדברים..

על אף שאין לי מושג מה התנהל מאחורי הקלעים, אני לא רואה את צעדי ההנהלה בשעה האחרונה כמשהו בולשביקי אלא דווקא כנסיון לשרטט איזשהו גבול למשהו שהיה ברור שעבר את גבולות הטעם הטוב והיה נראה שרק צובר אנרגיה ורחוק מלמצוא פורקן...

(ועם כל הפיצולים שניסו לטשטש שם את אופי וכיוון התוקפנות.. זה היה קצת אבסורד להשתלח באופן הולך וגובר בכותבת אבל לטעון שזה לא נגדה אלא נגד אמירותיה.. כאילו המילים הכתובות באמת היו יתומות ולא מחוברות לאדם האנושי שמחזיק אותן וחי את התגובות להן)

אבל אני כן מצטרפת לעצב הרב מהפיתרון הספציפי.

קודם כל כי אני עוד עמוק באווירת התסכול מכך שבאמצע קריאת התגובות האצבע החליטה סופנטנית לרפרש את הדף והכל נעלם , משאיר אותי עם חצאי הודעות בראשי שזה קצת כמו להרכיב פאזל ולגלות שכמה חלקים שהיו שם נעלמו והתמונה לעולם לא תהיה שלמה.. אולי גם סוג של תהליך מקביל לתוכן המאמר..

ואולי עצם זה שאני מרגישה רעה מזה שאני רוצה לקרוא את התגובות הוא גם תוצר של אופן הפתרון? בגלל שאיזשהו גבול נחצה.. אנשים נפגעו או הוצפו בכאבי עבר ואין לאף אחד מהצדדים מסתבר זכות קיום, בין אם מצורך להגן עליהם או מצורך להרגיע, ואז אם אני מנסה להוציא את מה שכן אפשר לקבל ולהשתמש בסיטואציה להבנת הדינמיקה , הגורם שלה והפוטנציאל שלה בהמשך, הרי מחיקת העץ הראה אולי שגם זה לא לגיטימי? זה לא משהו שאפשר לצמוח מתוכו? אלא רק משהו הרסני שחייבים לעקור מהשורש לפני שיגדל?

שזה מוביל לתחושה העיקרית של הערב: אני אולי לא שותפה לפרשנות אבל כן שותפה לחוסר ההסכמה עם הדרך: לחסום את ההרצאה לאנשי מקצוע בלבד לא מרגיש מותאם לסיטואציה שקרתה (לא כי אישית זה ממש מפריע לי בשלב זה .. את הדברים שיכולתי לקחת משם, לקחתי) אבל היה במעשה אמירה תוקפנית או אלימה מה .. וזו שאלה האם התמודדות עם תוקפנות היא רק באלימות?

ועל אף שלא כל המידע בחזקתי על מצב עץ התגובות כרגע (רק ממה שהצלחתי קצת להעלות בחכתי במסגרת נסיונות ההגעה להודעות שנעלמו ממסכי ברגע), אני מבינה שנמחק כל הענף שדיבר על נפרדות והמשיך לסערה התוקפנית היום, וזה לא עושה טוב בבטן, גם כי הוא קצת איחד את שלל הכותבים ואמירותיהם השונות בעץ תחת קבוצה אחת וביטל את הלגיטימציה שלה לנכוח שם וגם כי זה לא נעים להיות מחוק (אם התעלמות היא כשל אמפטי.. אז מחיקת אדם היא משהו שנחווה באופן חריף יותר).. ואף ,באמירה אישית של נמחקת, לא נעים להרגיש ששויכתי למשהו שלא מחובר לאמת האישית שלי.

שזה מביא אותי לעצב האמיתי שלי מהעניין.. שממשיך תהיות שמלוות אותי גם מההרצאה עצמה.. על הדרכים להתמודד עם תוקפנות ברשת.. ההרצאה ביקשה לומר שאחת הדרכים המתבקשות היא להפחית את האנונימיות - כלומר ללכת בדרכים ממשיות בהן לכאורה יש תחושת שליטה גדולה יותר על הנעשה (דגש על לכאורה).. ופה המסר הוא שאם יש תוקפנות ברשת , הדרך היחידה להתמודד איתה זה להשמיד את המקום.. כאילו באמת היה המקום סדום ועמורה, תרתי משמע.

ועד כמה שאני דווקא כן יכולה לייחס לו אופי דומה במובנים מסוימים, אני רוצה להאמין שאנחנו לא ישות מיסטית שנמצאת בשמיים ללא תקשורת ישירה עם הנוכחים וזו דרכה היחידה למגר את מה שיש שם מתחת עינינו.. אבל אולי אני באמת תמימה.. או אוחזת בעקשנות יתרה בכוחן של מילים.. ומבט..

מול ההרצאה היה לי קצת קשה להגיב .. כי בעוד שכשאנשים מחוץ לרשת מתקשים לעכל את המורכבות שבדינמיקות וירטואליות ומבקשים לרוב לרוץ לידוע, הברור והבטוח ולהפקיע את הרשת מעצמה ואז כמי שחיה את העולם הזה והכוח הרב שבו, אני תמיד שמחה לסנגר וליצג נאמנה את הפוטנציאל שלו למצוא פתרונות גם בתוכו.. אפילו אם חלקיים או זמניים.. אבל כשהקול מגיע בתוך קהילתנו הקטנה אני מרגישה חסרת אונים.. איך אפשר לשכנע את היודעים והמשוכנעים ?

כך גם פה, עכשיו, התחושה היא בעיקר חוסר אונים עצום.. למול המסר העוצמתי הזה..שאין דרך לדיאלוג (אם כי אני מסכימה שסיפוק נפשות לא היה מתאפשר פה ואולי כל דיאלוג היה בעייתי ואולי הפתרון היה נעוץ בהתמודדות אחרת עם הפיתוי להגיב באמצע העץ.. אם כי בשלב הזה שכבר הכל נדלק לחלוטין.. אופן ההתערבות המתבקש נראה באמת משהו שדורש חשיבה.. ובכל מקרה, גם היה יכול לקחת בחשבון את הכוח הקבוצתי של הקולות השונים שיכלו אולי לנסות לכבות את האש) או דרך להתנהלות וירטואלית אחרת כלשהי .. אלא דווקא הישר משם.. מהמקום שחוקר, שבודק, שנחשף, שעשיר בנסיון וידע, התשובה היא שאם יש תוקפנות ברשת.. הדרך היחידה להתמודד איתה.. היא למחוק..

להרוג את המילים המתות..

ומוות הוא תמיד עצוב.. על כמה וכמה כשזה משמש אמצעי פתרון למצב מורכב..

 

 

לא מאמיןלא מאמין18/2/2007

מסכים.

 

דיון ממושך ומעניין - פשוט נמחק (אני לא בטוח שזה חוקי.. יש בכלל חוק הנוגע לרשת? או שזה מעוגן בזכויות יוצרים?). אני חושב שלא היתה כל סיבה לצעד האגרסיבי הזה. בושה למערכת פסיכולוגיה עברית (או שאולי ההנהלה לא מעורבת והגב. הומינר עשתה זאת על דעת עצמה?)

נועה בנועה ב18/2/2007

מדוע המאמר והדיון הפך חסוי?.

דפנה, אני גולשת ותיקה ומעולם לא נתקלתי במעשה אלים מעין זה מעמדת כח, והוא אכן מדגים ברזולוציה החדה ביותר את הביקורת שהועלתה בדיון. קטעת באחת את שיחתי עם צביאל ללא כל הודעה מוקדמת, כמו גם דיונים בין משתתפים אחרים. מעבר לבעיה הלא מוסרית, יש כאן גם בעיה קונקרטית - רבים השקיעו מחשבה ושעות רבות בכתיבה, אני ביניהם. מאין לך הזכות לסגור את פרי עטי, לא לאפשר לי גישה למילותיי שלי?  אני מאוכזבת ונכלמת.

נועה ב

מיקי ג.מיקי ג.17/2/2007

על הדיכאון מההתנהלות פה.

מאמר נחסם ותגובות נמחקו.

האתר פסיכולוגיה עברית פועל כמו גילדה או משטר בולשביקי.

עצוב.

שישי15/2/2007

הדכאון עורב הוא דימוי לירי משובח.

אך אתה ודאי התכוונת לכך שהדכאון אורב..

לדעתי, כאשר אדם מפרסם דבר מה ברבים, ראוי שמגיה יעבור על הכתוב, שכן השפה ממילא הולכת ומשתבשת, והכתיבה החופשית באינטרנט היא אחד התורמים העיקריים לכך.  חבל שהאתר לא מקפיד בעניין.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן15/2/2007

הדיכאון כהזדמנות לצמיחה.

שחר וכולם

אני מציעה דווקא כן לראות את החיובי גם במצבי נפש קשים כמו בדיכאון. מצב של דיכאון משקף לא רק סימפטומים וחוסר איזון ביוכימי במוח, אלא חוסר איזון בין כוחות החיים באדם לכוחות ההרסניים שבו. מאבק זה בין הכוחות משתקף בשירתה של דליה רביקוביץ ובשירים רבים אחרים, פחות מפורסמים, של אנשים שסבלו לאורך הדורות מדיכאון.

דיכאון כמוהו כמוות פנימי, אבל יש חיים אחרי המוות. ואחרי המוות הזה, לחיים יש טעם אחר, נוסף, ומשמעות הרבה יותר עמוקה ממשמעותם לפני המחלה. כל אירוע של משבר חיים יכול לפרק אבל יכול גם לבנות מחדש, מציאות פנימית וחברתית בריאה ומאוזנת יותר.

כאנשי טיפול, לדעתי חובתינו לסמן למטופלינו את הדרך שתהיה מלאת משמעות אישית שלהם ותאפשר להם ללמוד את שיש להם ללמוד ממצוקתם, להבין אותה, ולבחור להלחם בה. לעיתים, הגישה הפסיכיאטרית הסימפטומטית לדיכאון, וההפנייה המהירה מדי לכימיה ולכדורי פלא, באה על חשבון בדיקה עמוקה ועבודת נפש שתאפשר צמיחה אמיתית וגילוי עצמי רב משמעות ועוצמה.

אומרים שהרבי נחמן מברסלב היה שרוי בדיכדוך עמוק לפני שפיתח את התורה שלו על שמחה...

שנהיה בשמחה תמיד...

תמי.

שחרשחר15/2/2007

תגובתי.

ראשית כל אני מצטרף לדבריה של תמי.
את דעתי הרשמית (אך הלא מגובשת) יצא לך כבר לשמוע, אבל אני אחזור עליה פה שנית. אני בהחלט מאמין כי קיימת בעיתיות מסויימת בקטגוריזציה של סימפטומים התנהגותיים וקוגניטיבים תחת פתולוגיה כזו או אחרת. ברור לי כי לא מעט פתולוגיות נקבעו ככאלה משום שהן אינן נורמטיביות. כאן עולות שאלות פילסופיות-מוסריות רבות: מי קובע מה נורמטיבי ומה לא? אילו מגבלות יש לשים על החברה על מנת שזו לא תפגע בפרטים מסויימים בתוכה? או אם נרצה ללכת רחוק יותר - האם ישנה הגדרה אוניברסלית ל"טוב" המבדילה בין מאפיינים "חיוביים" ל"שליליים"?

אף על פי כן, צצות מנגד שאלות רבות אחרות כגון: כיצד צריך לבנות חברה? מהן מגבלותיו של הפרט בתוך החברה? האם לא כל מה שיש לנו אלו הגדרות נורמטיביות אשר מטרתן להועיל לחברה ולייצב אותה?
כמו כן, קשה לי לגבש דעה ברורה בעניין זה, בעיקר משום שבתור פסיכולוג לעתיד אני כנראה אהיה מעוניין במידה מסויימת של סכמטיות - כזו שתאפשר לי לעזור לאנשים להסתגל לחברה שבה הם חיים. רבים מבין אותם אנשים הלוקים בדיכאון קליני, אינם מעוניינים באותם "יתרונות" שהצגת במאמרך. הם פשוט מעוניינים להיות נורמטיביים ולחיות את חייהם בשלווה.
כך שאני מסכים עם מאמרך, אבל חשוב לדעת לבחון כל מקרה לגופו. המקרה של דליה רביוקביץ' הוא יוצא דופן במובן הזה. יותר מזה - כאשר אנו מסתכלים על אמנים דיכאוניים ועל היצירות שלהם אנו עלולים ליצור לעצמנו בראש מה שקרוי "מתאם אשלייתי" בין דיכאון לבין יצירתיות. אבל לדעתי אם נבחן היטב את אוכלוסיית המדוכאים נגלה כי מעטים האנשים אשר מביאים לידי ביטוי את "יתרונותיו" של הדיכאון, ולאו דווקא משום שהם אינם מודעים אליהם.

טוב.. אפשר עוד להמשיך לדון בזה עד אין סוף, ולכן אני אסתפק בזה.

שחר

ויקויק15/2/2007

דכאון ודליה רביקוביץ. אני בהחלט מסכימה עם כל מילה שכתבה תמי.

ויקויק15/2/2007

דכאון ודליה רביקוביץ. שי, נכון יש שגיאות כתיב, אבל זה כל מה שיש לך להגיב על המאמר ?????

רורו15/2/2007

תגובה.

תמי תודה רבה , התגובה שלך ריגשה אותי מאוד

שי, בשל הדיסלקציה שלי אכן יש לי שגיאות כתיב , אשמח אם תסב את תשומת ליבי אליהם...

 

תודה

רן

שישי15/2/2007

בן אדם, כמה שגיאות כתיב?!. ועוד במאמר על דליה רביקוביץ'. בושה.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן15/2/2007

רן תודה רבה.

על מאמר רגיש, חווייתי ונוגע ללב המעביר את תחושת הדיכאון בצורה ציורית וחווייתית.

אני חושבת שחשוב שנדע להתייחס לחוויות נפשיות קשות לא רק במונחים DSMיים של פתולוגייה, אלא בעיקר באמצעים אומנותיים וספרותיים המקרבים את האדם האחר אל החוויה הקשה של הדיכאון ובעיות נפשיות אחרות.

המון תודה

תמי.