פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

התייחסויות תיאורטיות למושג תוקפנות

תקציר
במאמר אנסה להציג את התייחסויותיהם של מספר תיאורטיקנים פסיכודינמיים מרכזיים ביחס לשתי שאלות עיקריות ביחס למושג התוקפנות (Aggression): האם מדובר בדחף מולד או נרכש וכן האם התוקפנות היא הרסנית בבסיסה או בעלת פוטנציאל מרכזי חיובי ובונה. כמו כן יוצגו הבנות והתפתחויות באשר לראייה התיאורטית של המושג.


מתפרסם מ 9/2/2007 | 44,244 צפיות

תגיות: |

 

התייחסויות תיאורטיות למושג תוקפנות

אילן שריף

 

תקציר

במאמר אנסה להציג את התייחסויותיהם של מספר תיאורטיקנים פסיכודינמיים מרכזיים ביחס לשתי שאלות עיקריות ביחס למושג התוקפנות (Aggression): האם מדובר בדחף מולד או נרכש וכן האם התוקפנות היא הרסנית בבסיסה או בעלת פוטנציאל מרכזי חיובי ובונה. כמו כן יוצגו הבנות והתפתחויות באשר לראייה התיאורטית של המושג.

 

מבוא

בדברי הסיכום של אנה פרויד בפני הקונגרס הפסיכואנליטי ה27- בשנת

1971 Freud, 1972) ),  היא ציינה כי הוועידה נכשלה למעשה בניסיונה להסיר ספקות ביחס למעמד התוקפנות בתיאורית הדחפים, בחלקה של תיאוריה זו בהתפתחות הנורמלית של האדם וכן בדרכים בהם התעצבו התכונה והמימדים הפאתולוגיים שלה. גם יפהJaffe, 1982) ) טוען כי אין קונסנזוס בקרב הקהילה הפסיכודינמית לגבי שאלת התוקפנות.

השאלות המרכזיות עליהן נסבו ויכוחים רבים הם: האם התוקפנות היא תכונה מולדת או נרכשת? אינסטרומנטלית או כתוצאה מדחף? מה תפקידה של התוקפנות בתהליך ההתפתחותי של האדם? ואיך להתייחס באופן טיפולי לגילויי התוקפנות?

 

הגדרת המילה תוקפנות (Aggression) אינה פשוטה. לפי מילון אבן שושן מדובר במעשה התגרות, התנפלות על היריב. שימוש בכוח הזרוע. מילון אוקספורד האנגלי מגדיר זאת  כהתקפה ללא שנעשתה פרובוקציה מוקדמת. למרות הגדרה זאת נראה כי רוב התאורטיקנים לא התייחסו להגדרה זו במדויק כאשר חלקם התייחסו לכוח הפוטנציאלי לביצוע התוקפנות, חלקם התייחסו לתוקפנות כאל תגובה לסביבה וחלקם התייחסו לתוקפנות כלפי העצמי, כלומר ללא יריב חיצוני.


בעייה נוספת בבחינת היבטים תיאורטיים שונים של "התוקפנות" היא שקיימות התייחסויות תיאורטיות רבות בהקשר זה למילים נרדפות לכאורה לתוקפנות כגון זעם (Rage), כעס (Anger), שנאה (Hate), הרסנות (Destruction) ומילים נוספות המשמשות בשדה סמנטי זה. לעיתים לא ברור אם מדובר במילים נרדפות המשמשות על מנת שלא להשתמש במדויק באותו מינוח מטעמי תחרותיות ועל מנת למצוא מקום ייחודי, או שמא מדובר בנסיון להתייחס לתופעה דומה אך לא זהה. מרקוביץ' (Marcovitz, 1982) אומר בהומור שאולי הגורם המפריע ביותר לבדוק תופעות של תוקפנות היא העובדה כי התוקפנות שלי היא תמיד תגובתית, הגנתית, קונסטרוקטיבית, מוצדקת ואינה מזיקה ואילו התוקפנות של האחר נובעת תמיד מדחף פנימי, היא התקפית בבסיסה, הרסנית, בלתי מוצדקת ורעה.

מכל מקום, ברוב ההתייחסויות התיאורטיות לנושא זה, ניתן לזהות שני צירים עיקריים של התייחסות: הציר הראשון נוגע לשאלה האם התוקפנות מולדת או נרכשת במהלך ההתפתחות. הציר השני נוגע ביחס לתוקפנות: האם מדובר בתופעה שלילית בלבד או שהיא חלק ממערך נפשי שיש בו צדדים חיוביים וגם יתרונות לאדם וסביבתו. אני אנסה במאמר זה להציג את דעותיהם של מספר מצומצם של תיאורטיקנים השייכים לפרדיגמה הפסיכו דינמית ביחס לתופעה זו ולשתי השאלות שהובאו לעיל.

לאורך ההיסטוריה האנושית התייחסו רבים למימד התוקפני שבאדם בנסיון להבינו ולמצוא דרכים לחיות איתו בשלום. גם במקורות קדומים  ניתן למצוא הסברים סותרים לגבי השאלה האם מדובר בגורם מולד או נרכש. המספר המקראי המתייחס לניסיונו של הבורא להכחיד את הרוע על פני הארץ באמצעות המבול לאחר שהגיע לתובנה כי אין המבול היה נסיון עקר לתקן לחלוטין את בעיית הרוע מאחר ו"יצר לב האדם רע מנעוריו". (בראשית, ח') כלומר האדם נולד עם רוע בפנימיותו ואין טעם בניסיונות שווא להכחיד רוע זה.


מאידך ניתן למצוא התייחסויות לתוקפנות כתגובה. למשל בסיפור על קין והבל: קין שקורבנו נדחה על ידי האל רוצח את הבל שקורבנו התקבל. לכאורה מדובר כאן בתיאור פשוט של אדם טוב מול אדם רע וביצירת ספליט תיאורי של טוב ורע, אך מבין השורות עולה מציאות שונה ומורכבת יותר. הסיפור אינו מתייחס לקין כאל דמות רעה מנעוריה, אלא כעל אדם רגיל שהגיב למצב של תסכול קשה ביותר. לא מדובר במחסור שהוא בעייה קיומית, לא בתחרות על אישה דבר שמזכיר את המיתוס האדיפלי כי אם על דחייה של דמות האב. אלוהים גרם בהתנהגותו המפלה לדחייה. דחייה זו גורמת לתסכול עמוק ולתוקפנות הרסנית אשר מביאה את קין להרוג את אחיו.

גם בתלמוד ניתן למצוא התייחסויות לסוגיה זו:

"מי שנולד במזל מאדים יהיה אדם קשור לדם" (כלומר אדם שנולד במזל מסוים יש לו תכונות בסיסיות של תוקפנות מולדת).

אמר רב אשי: או מקיז דם, או גנב, או שוחט, או מוהל. (כלומר יש מקצועות שונים שבהם יבחר אדם בעל אופי זה. ניתן להבין זאת כיום כסובלימציה של התוקפנות האישיותיות).

אמר רבה: והרי אני נולדתי במאדים (ואני לא עוסק באף לא אחד ממקצועות אלה!)

אמר לו אביי אף אתה עונש והורג (כדיין בבית הדין). (מסכת שבת קנ"ו, א')

לאדם שנולד במזל מסוים יש אם כך תכונת תוקפנות מולדת אולם יש לו אפשרות בחירה לגבי הדרך בה תמומש תכונה זו ודרך זו אינה בהכרח שלילית.

קיימות התייחסויות רבות לתוקפנות האנושית כרעה והרסנית אך ניתן למצוא גם התייחסויות נוספות לתוקפנות כאל דחף חיובי קונסטרוקטיבי.

"הנה טוב מאוד זה יצר הרע. שאילו לא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן. (בראשית רבה ט,ט.) היצרים הם מבחן עליון לאדם ברור כי הם יכולים להביא הרס אולם אין להתעלם מכך שיצר הרע הוא גם טוב בהיותו מניע ומקדם את האדם.

פילוסופים מודרניים וסופרים התייחסו כמובן גם הם לסוגיות אלה.  אציין את לוק שבספרו "מסה על שכל האדם" אשר פורסם בשנת 1690 טען כי בני האדם נולדים כ"לוח חלק" ("טבולה ראסה"). ומכאן שאין התוקפנות ותכונות אישיותיות אחרות מולדות.

רוסו שדיבר על "הפרא האציל" בחיבורו טבע האדם והחברה בשנת 1750, התייחס לתכונות מולדות של האדם אך טען כי תכונות אלה הן חיוביות בבסיסן כאשר האיסורים והקונפליקטים החברתיים גרמו לעיוות תכונות אלה.

דארווין התייחס לתוקפנות כאל תכונה שמינים שונים רכשו במהלך האבולוציה והצליחו להעבירה מדור לדור. הוא תיאר מלחמת קיום מובנית בטבע אשר אחראית להתפתחות היצורים והצמחים. התוקפנות היא ניצול יתרון פיסי מסוים על אחר לשם שימור וקידום הגזע, ומכאן שאין בה פגם. העולם המדעי הושפע רבות מתורתו של דארווין ואין ספק כי פרויד כרופא שאב מרעיונותיו של דארווין (גולד, 1992).

 

 

פרויד

התייחסויותיו הראשונות של פרויד לתוקפנות מתאפיינות בשינויים בתפיסתו את התופעה הנפשית הזאת. בהתחלה (Freud, 1905) הוא מייחס את התוקפנות כנגזרת מדחף המין. בהמשך הוא טוען כי אימפולסים אכזריים הינם מנותקים מדחף המין ואחר כך טען כי כל התופעות האלה הינן חלק מאינסטינקט שליטה. מכל מקום עד 1915 ייחד פרויד לתוקפנות תפקיד קונסטרוקטיבי, כבעלת חשיבות בשמירת הקיום, כמקדם שליטה וכאמצעי להבחנה בין עצמי ללא-עצמי. לתוקפנות היה מעמד של מרכיב הקשור ליצר המין הליבידו ופועלת בשירות החיים.


 

במאמרו של פרויד על הנרקסיזם (Freud, 1915) הוא מתאר תהליך בו נוצרת תוקפנות: "המשמעות של ההתאהבות המוצלחת להחזרת ההשקעה הליבידינלית הנגרעת מהאגו במהלך ההשקעה הליבידינלית באובייקט הנאהב. הצורך בהחזרת השקעה זו מוצא מענה הולם מצד האובייקט (תהליך "טוב"). (אובייקטים אלה הינם בשלבים שונים של ההתפתחות גם בני אותו מין ובהמשך מהמין השני). הרחקת האובייקט מותנית ביכולת האגו לוותר על אובייקטים שהיו מופנמים עד כה או לחילופין בעצמתם של האובייקטים ובאופן שייצוגיהם היו מעוגנים, לרוב באופן לא מודע, באגו. הפנמות פתולוגיות קשות יותר להרחקה. לעיתים תנאים מסוימים כגון אירועים טראומטיים הקשורים באובייקטים, אינם מאפשרים הרחקה או שעומדים בדרכה. במקרים אלה נוכל לצפות למתחים בין דינמיקת ההתפתחות ההתבגרותית המוכתבת מחד ובין עצירתה הפתולוגית מאידך. מתחים כאלו עלולים לבוא לידי "פירוק" בתוקפנות המופנית כלפי חוץ ופנים כאחד". עדיין אין תשובה ברורה האם התוקפנות היא חיובית בכך שמאפשרת פורקן ותיקון או הרסנית בבסיסה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה השתנה יחסו התיאורטי של פרויד לתוקפנות והוא ייחס אותה לדחף המוות. ב"מעבר לעקרון העונג" (פרויד, 1988) שנכתב בשנת 1920 הוא מתאר את הדחף לחיים המבקש כוח וכן מאחד בין תחושת הקיום על ידי הגברת המתח השרירי. לעומת זאת דחף המוות מבקש למגר מתח ביולוגי זה בכל מחיר גם אם הדבר יביא להכחדת האורגניזם עצמו. פרויד קושר בצורה ברורה בין  דחף החיים לאהבה ובין דחף המוות לשנאה ולסדיזם.


בחיבוריו המאוחרים לא סטה פרויד מההקשר התיאורטי שהחל בו במעבר לעקרון העונג כשהוא זונח לחלוטין את דעותיו המוקדמות על התפקיד החיובי אותו ממלאת לעיתים התוקפנות.   בשנים אלה הוא כותב על צמד הדחפים ארוס וטנאטוס. ארוס (קופידון) הוא בנה של אפרודיטה אלת האהבה וכמו שכותב אפלטון (המילטון, 1982) "ארוס שם את משכנו בלב האדםתהילתו הגדולה בזה שלא יוכל לעשות רעה ולא ייתן כי יעשוה. הכוח אינו מאמצעיו כי האנשים עובדים אותו מרצונם הטוב." מדובר בדחף חיובי בלבד ולא בדחף תוקפני או הרסני. 

לעומת זאת טנאטוס הוא מלך לידיה אשר ניסה לטפול על האלים כי אוכלי בשר אדם הם ומרוב שנאה לאלים ציווה להרוג את בנו, לבשל אותו ולהגישו כמאכל לאלים, אשר ידעו מראש על מעשהו ולא באו למשתה. כעונש הם העמידו אותו בתוך בריכה שבה נעלמים המים כל אימת שהוא צמא ורוח מונעת ממנו מלהגיע לעצי הפרי העמוסים שנמצאים לידו.

לפי פרויד מדובר בקונפליקט פנימי מובנה בכל אדם הגורם להנעתו. טנאטוס אינו רק האינסטינקט ההרסני המנוגד ליצר המין והחיים אלא הוא הבסיס להבנת הדחפים הסדיסטים והמזוכיסטים. מדובר כאן על שינוי בדעתו של פרויד כאשר הוא משייך את התוקפנות רק להרסנות ולרוע. בשנת 1930 הוא כותב ב"תרבות ללא נחת"  "הרסנות היא רוע, היא שנאה, היא דחף המוות". וגם: "האלימות שלטה ללא עוררין בתקופות פרימיטיביות והיא מתגלה גם בפעוטון". (פרויד, 1988). כמו כן הוא מדגיש שם כי תוקפנות נגזרת מדחף המוות ואינה אינסטינקט העומד ברשות עצמו. פרויד אם כך התייחס לדחפים אלה כמולדים ואוניברסליים, אולם יש גם המפרשים את כתביו של פרויד בדרך שונה: וכי טאנטוס הינו הדחף המולד המבקש פורקן למתח השרירי, דחף אשר בנסיבות מסוימות הקשורות לאירועי החיים יכול להפוך להרסנות, לתוקפנות ולעוינות Sternbach, 1975)). כלומר שפרויד לא התכוון לכך כי ההרסנות עצמה היא מולדת אלא רק המנגנון הבסיסי אשר בתנאים מסוימים יכול להוביל לאקט תוקפני.


 

קליין

מלאני קליין המשיכה את תפיסתו של פרויד בדבר הדחף התוקפני המולד וכן בהתייחסותה לקונפליקט המתמיד בין דחפי החיים והמוות. לעומת זאת, היא המשיגה בדרך חדשה את המשימה ההתפתחותית של התינוק הקשורה גם היא לתוקפנות: הכל תלוי באופן שהוא מוצא את דרכו החוצה מקונפליקט בין אהבה לשנאה וסדיזם בלתי נשלטים. היא תיארה את הגוף כמעין זירת קרב של יצרי המוות והחיים כשהמשימה ההתפתחותית שעל התינוק לעבור היא להתמודד עם הכאב הנפשי הנובע מהסדיזם הטבוע בו Klein, 1975) ).

קליין מתארת את התפתחות התינוק כך: עד גיל 6 חודשים חושק התינוק באובייקטים חלקיים תוקף אותם ומתקשר אליהם. הוא נמצא בשלב אותו היא מכנה השלב הסכיזואידי-פרנואידי. האם היא בעיניו שני אובייקטים חלקיים שאינם קשורים זה לזה. שד טוב שטיפח אותו ושאותו הוא אוהב, ושד רע שהוא הורס וחווה כמתנקם בו ותוקף אותו כתגמול על הרסנותו. הוא מגן על השד הטוב שהוא זקוק לו, מפני הרסנותו שלו בעזרת מנגנונים הגנתיים שקליין מכנה פיצול והאדרה. הוא מפצל את האם לחלקים טובים ורעים ומגן בחירוף נפש על החלק הטוב באמצעות הערכת יתר. שני החלקים אינם נפגשים לעולם במוחו של התינוק מפחד ההשלכות העלולות להיות לכך. קליין מתארת מצב נפשי  שאותו היא מכנה "המצב הדכאוני" שהוא הניסיון הנחוץ מבחינה התפתחותית לרפא את הפיצול הזה: לרפא את האינסטינקטים ההרסניים עם האינסטינקטים של האהבה לאם אשר במציאות היא אחת. קליין אם כך התייחסה כמו פרויד לדחף המוות כאינסטינקט הפועל מהלידה ובעל פוטנציאל הרסני בבסיסו. היא מתייחסת לקנאה כסימול הנפשי של דחף המוות בחיי היום יום ובנוסף היא מתייחסת להגנות מאניות וסכיזואידיות כהגנות תוקפניות ממצבים נפשיים קשים ונסיון לשליטה עליהם. גם הגנות אלה קשורות לדבריה לדחף המוות(Kvaler-Adler, 1993) .


 

וויניקוט

בניגוד לפרויד וקליין, וויניקוט כתב: התינוק כועס מאחר ואין התאמה מלאה לצרכיו (Winnicot, 1988). כלומר לא מדובר בדחף מולד כי עם דחף שמתפתח כתוצאה מתסכולים במהלך החיים. ב"תוקפנות בהקשר להתפתחות רגשית" (Winnicot, 1958) ניסה וויניקוט להציע סדר נורמטיבי משלו כשהוא מניח את קיומה של תוקפנות ראשונית שאינה אינסטינקט וגם אינה זהה לדחף כלשהו להרס.

שלושה תהליכים מרכזיים נקשרים לבניית העצמי לפי התיאוריה של וויניקוט: כילול, האנשה והכרה במציאות. "עוד בטרם מתרחש הכילול של האישיות קיימת תוקפנות. מה שאנו מכנים תוקפנות הוא בעל משמעות רק כאשר יש כוונה תוקפנית, אבל זהו הישג של ההתפתחות". אם בשלבים ההתחלתיים לועס התינוק את המוצץ הרי שלפי השקפתו של וויניקוט (וכאן הוא חולק במרומז על קליין) אי אפשר להניח שבכוונתו להרוס או להכאיב. לפי וויניקוט אם נאמין בכך נייחס לתינוק כוונות מתוחכמות שלא לפי גילו. תוקפנות בהתחלת החיים היא חלק מביטוי של אהבה פרימיטיבית. דחף האהבה הפרימיטיבי (הסתמי) הוא בעל תכונה הרסנית אך אין זאת כוונתו של התינוק משום שהדחף נחווה בתקופה הטרום אכזרית. בשלב ההתפתחותי הראשון, כלומר לפי התיאוריה שלו, השלב שלפני הכילול, התוקפנות היא חלק מן התיאבון הטבעי של התינוק. גם אם התינוק מדמיין התקפה על האם, אין לראות בו עדיין אדם בעל כוונות שנאה כלפי האם או כמי שמבקש להרוס אותה, אלא רק כמי שאוהב אותה ללא מחשבה. במילים אחרות: לא מדובר על חטא קדמון אלא על תמימות קדמונית הכוללת מרכיבים אכזריים.


 

קיימים דחפים מולדים אולם הם אינם כוללים סאדיזם. קיימת  אכזריות ביחס האהבה הפרימיטיבי: "לתינוק יש דחפים אינסטינקטואליים ומחשבות טרף. לאם יש שד וכוח לייצר חלב וגם מחשבה שהיתה רוצה להיות מותקפת על ידי תינוק רעב. שתי התופעות הללו אינן מתחברות זו לזו עד אשר האם והתינוק חווים חוויה יחד.(Winnicot, 1965) “ הילד איננו סאדיסט באופן מולד לפי וויניקוט, אלא מנצל את אימו ללא כוונה רעה. מאידך הוא משחק משחקים אכזריים כלפי אימו משום שהיא בלבד יכולה לסבול את היחס האכזרי כלפיה. יכולתה של האם להסתגל אל התינוק לרבות היכולת לעמוד באכזריות שלו היא המחזקת את הקשר או לחילופין חותרת תחתיו. הוא כותב: "אני סבור שהאם שונאת את התינוק לפני שהתינוק שונא את האם ולפני שהתינוק יודע שהאם שונאת אותו" .(Winnicot, 1965)

הדבר שמסמל יחסים אלה שבין האם לתינוק הוא חפץ המעבר. אחת מהתכונות המאפיינות את חפץ המעבר היא שעליו לשרוד הן את האהבה האינסטינקטואלית והן את השנאה והתוקפנות המאפיינת את התינוק. מדובר כמובן בתכונות שהן הבסיס לכל קשר אם-ילד.(Winnicot, 1958)  

ניתן לראות כאן כי למרות שוויניקוט מתייחס לתכונות של תוקפנות והרסנות הרי שמשמעותם השלילית הופכת לכזו רק באין תגובה סביבתית נאותה. הוא כותב כי לכל אדם יש עצמי אשר בדומה לצמח זקוק לסביבה מזינה כדי לצאת לאור. בהתחלה העצמי של התינוק הוא רק פוטנציאל. הוא נבנה בהתמדה על ידי האם אשר נמנעת מלהשיב לתינוק כגמולו על הרסנותו. אם שאינה טובה דיה וחסרת יכולת לחוש את צרכי התינוק מביאה לארגון פנימי של עצמי מזויף כתגובה לכך"   .(Winnicot, 1958)

וויניקוט מתנגד להתייחסות לתוקפנות עצמה כמולדת, אך הוא סבור כי היא צומחת על בסיס מולד. הוא מדבר על קיומו של "פוטנציאל תוקפני" מולד שאינו תוקפני במובן של הרסני.


ניתן למצוא את הפוטנציאל הזה בתנועה שהיא מבשרת התוקפנות.(Winnicot, 1958) לדעתו קיימת אנרגיה התפתחותית מולדת בעלת תכונה תוקפנית מוגדרת: אפשר לתאר בה את תנועות העובר, תפיסת היד של התינוק ופעולות הלעיסה שייהפכו במשך הזמן לנשיכה. במצב של בריאות "הפוטנציאל התוקפני" הזה מתמזג בחוויות האינסטינקטואליות של התינוק ובדפוס היחסים הייחודי שלו. אבל במצב של "מחלה" רק חלק מזערי מן הפוטנציאל התוקפני מתמזג עם ההוויה הארוטית והתינוק עמוס בדחפים שאין להם משמעות. אלה מובילים בסופו של דבר להרסנות ביחס לאובייקטים. וויניקוט עושה כאן הפרדה בין התוקפנות לבין ההרסנות אשר נוצרת בתהליך לא בריא של ההתפתחות.

תוקפנות לא רק שאינה הרסנית אלא לדבריו היא הוכחה לחיים עצמם, האמורה להיכלל, להתמזג ביכולתו של התינוק ליחסים אינסטינקטואליים (1965Winnicot,). היא מרכיב אחד מתוך מספר כוחות נפרדים שיש למזגם ולהביאם אל תוך יחסים עם האובייקט, שאם לא כן עלול הפוטנציאל התוקפני הזה להתנתק או שהתינוק יחווה אותו ככוח זר לאישיות. וויניקוט מתאר כאן תהליך התפתחותי בו, במהלך יחסים תקינים ניתן לדחפים תוקפניים פשר פנימי, משמעות המאפשרת צמיחה. לעומת זאת הוא טוען כי תוקפנות המתקיימת בבידוד או בהקשר שאין בו להעניק לה משמעות, הופכת כאמור להרסנית כלפי העצמי וכלפי הסביבה. התייחסותו של וויניקוט כאמור, אל התוקפנות היא כאל מרכיב חיובי וקונסטרוקטיבי בהתפתחות האנושית. והוא מרחיב: המרכיב התוקפני מאפשר לתינוק לבסס את דבר קיומו של עולם נפרד הקיים מחוצה לו. עולם המתנגד לתינוק ומתוך התנגדותו זו מגדיר בשבילו את גבולותיו. בשלבים הראשונים כאשר האני והלא-אני מתחילים להתבסס, המרכיב התוקפני הוא הדוחף את הפרט לצורך בלא-אני או לאובייקט הנחווה כחיצוני. מדובר במרכיב תחרותי היוצר התנגדות כלפיו. בניגוד למרכיבים הארוטיים המבקשים סיפוק משלים באמצעות אובייקט שאינו נחווה בהכרח כחיצוני, המרכיב התוקפני מזמין התנגדות ועונה על תשוקה לשוני (1965Winnicot,).
בהרצאתו על "שורשי התוקפנות" (וויניקוט, 1988) וויניקוט טוען כי יש שתי משמעויות לתוקפנות: זוהי תגובה ישירה או עקיפה לתסכול, וכן אחד משני מקורות האנרגיה הראשיים של האדם יחד עם האהבה. לכל תינוק קיימת נטיה להתנועע ליהנות מתנועת שריריו מכה מקרית מובילה בהמשך למכה שכוונה להכאיב. מכות ינקותיות מוקדמות מביאות לגילוי העולם שאינו התינוק עצמו, לתחילת הקשר עם אובייקטים אחרים ולחקירת העולם החיצון לו. חלופה בוגרת להתנהגות תוקפנית הוא החלום. הוא מאפשר לילד להרגיש הרסנות ותשוקת הרג בדמיונו. חלום כזה אינו חוויה אינטלקטואלית אלא חוויה ממשית.

מקור התוקפנות אומר וויניקוט בהרצאתו זו, הוא ההרסנות המאגית המתקיימת בד בבד עם היצירתיות המאגית. במאגיה הילדותית ניתן להכחיד את העולם על ידי עצימת העיניים ולבוראו מחדש על ידי פקיחתן ועל ידי היווצרות צרכים חדשים. בהמשך לומד התינוק כי האובייקטים משתנים ומהיותם חלק מהאני הם הופכים ללא אני. בתהליך ההתבגרות מסוגל התינוק להיעשות הרסני: לבעוט לשנוא לצרוח במקום להשמיד באופן מאגי את העולם. לפיכך התוקפנות היא הישג התפתחותי בעל ערך חיובי.

במאמר "פסיכואנליזה ורגשי אשמה" (1965Winnicot,) כותב וויניקוט שיצירתיות קשורה ביכולת לאכזריות. האישיות מורכבת לפי וויניקוט, משלושה חלקים: העצמי האמיתי (עם אני ולא אני מבוססים ועם מידה מסוימת של מיזוג בין היסודות התוקפניים והארוטיים), עצמי הנתון לפיתוי על ידי החוויות הארוטיות אך במחיר אובדן הממשות והמרכיב השלישי: עצמי הנתון באופן מלא וללא מעצורים לשליטה של התוקפנות. השלבים הראשונים בהתפתחות התינוק, הם יצירתיים במהותם, והיצירתיות קשורה בעצמי השלישי באישיות הנתון כאמור באופן מוחלט וללא מעצורים לשליטת התוקפנות. מה שחיוני הן להתפתחות והן ליצירתיות הוא החיפוש אחרי אובייקט, או סביבה, או אמצעי הנענה בידה מספקת אך גם עמיד בפני השצף של דחף האהבה הפרימיטיבי.


 

עמדות אלה של וויניקוט ביחס לדחפים תוקפניים בתהליך ההתפתחותי ניכרים גם בהתייחסותו לתוקפנות בקרב בני נוער ומבוגרים. בהתייחסו לילדים שפונו מבתיהם והופרדו מאימותיהם בזמן המלחמה הוא כותב  כי  התנהגות אנטי חברתית של ילד במצב החדש היא תגובה הולמת בהחלט לאובדן ולקיפוח שלו. יתר על כן זהו סימן לבריאות הנפשית שלו. הילד שלכאורה הסתגל לסביבתו החדשה הפגין לדעתו ייאוש מובהק. הנטייה האנטי חברתית היא תגובה לקיפוח ולא תוצאה של חסך מוקדם (Winnicot, 1957). כלומר הילד האנטי חברתי מנסה לחזור ולמצוא משהו שפעם היה לו  וזאת כתגובה לסביבה. התוקפנות היא תגובה לא מולדת ומובנת במצב הבעייתי אליו נקלע הילד.

הוא מתייחס לעבריינות נוער כביטוי לדחפים פנימיים של תוקפנות ואיבה מתוך רצון לפגוש סמכות ומסגרת שתקבל ותאהב ודרכן יוכל הנער להפנים תחושות יציבות ושליטה. העבריינות מצביעה כל כך שנותרה בלב הילד תקווה כלשהי (Winnicot, 1957). "אלימות מורגשת כמציאותית בעוד שחיים קלים טומנים בחובם סכנה של דה פרסונליזציה" אומר וויניקוט במאמרו "במיוחד אצל בנים"(Winnicot, 1965). הוא אף מציג עמדה פרובוקטיבית שאין כל בטחון ששלום מתמשך משפיע לחיוב על בריאותה הנפשית של החברה. הוא מטיל ספק ביכולתם של המתבגרים לתעל את כל האגרסיות שלהם רק לספורט תחרותי ומסוכן וטען כי אנו יודעים כי מלחמה מקומית על אף כל הטרגדיה הקשורה בה, תורמת באופן חיובי על הקלת המתחים של הפרט, מאפשרת לפארנויה להישאר פוטנציאלית בלבד ונותנת תחושת מציאות לאנשים שלא תמיד מרגישים מציאותיים.

וויניקוט יצא כנגד קודמיו שראו בתוקפנות כדחף מולד בבסיסו וראה בה גם גורם תגובתי אך יותר מכך הוא נתן לתוקפנות על ממדיה השונים פרשנות חיובית בכך שראה אותה כקונסטרוקטיבית.


קרנברג בהתייחסו להפרעת אישיות  גבולית ולהפרעת אישיות נרקסיסטית התייחס גם למימד של התוקפנות. לדבריו הגרנדיוזיות המאפיינת אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקסיסטית היא תוצר לוואי הגנתי של חוסר יכולתם לבצע אינטגרציה עם חלקים תוקפניים בעצמם.בסיס התוקפנות נקבע לדבריו עוד טרם הלידה. בהמשך רגשות שליליים כמו שנאה, קנאה, דחייה ועוד מתאחדים לדחף אחד של תוקפנות. אנשים בעלי רמה גבוהה של תוקפנות סובלים מחרדה שמא האובייקטים השליליים ישתלטו על האובייקטים המופנמים החיוביים. הוא מדבר גם על הקנאה והשנאה כגורמי מפתח בהרס יחסים בין אישיים אינטימיים. לפיו רגשות אלה אינם קשורים להתנהגות האחר אלא מהקונפליקטים הפנימיים האישיותיים. בהתייחסו לטיפול הוא מציין כי יש לפרש ולעמת את המטופל בפני תוקפנותו על מנת להביע לאינטגרציה הולמת Kerenberg, 1975)). בכך ממשיך קרנברג את הקו של מלאני קליין.

בהרצאה שנשא קרנברג בנושא הנרקסיזם (קרנברג, 1993) הוא תיאר את המאפיינים של ההפרעה הזאת: שלושת האפיונים העיקריים של האישיות הנרקסיסטית הם אהבה עצמית פאתולוגית: אהבת אובייקט פאתולוגית ופאתולוגיה של הסופר אגו. אנשים הסובלים מהפאתולוגיה החמורה יותר, של הסופר אגו מתאפיינים גם הם כאחרים בהתרכזות גדולה בעצמי, תחושה של גרנדיוזיות ואקסביציוניזם, תחושת עליונות, פזיזות, תלות בהערצה ובאופן פרדוכסלי גם אי היכולת להיות תלוי באחרים, רדידות של יחסים רגשיים וגלים של חוסר בטחון. מעבר לתכונות אלה ואחרות יש הסובלים מנטיות אנטי סוציאליות, או אגרסיביות אגו- סינטונית הכוללת סאדיזם קשה או מאזוכיזם.

הוא מוסיף כי אגרסיה מרובה משפיעה על עכבה ראשונית של מיניות ועל פירוק זוגיות מסיבות נרקסיסטיות או מאזוכיסטיות. אולם גם הוא מוצא בתוקפנות אלמנט חיובי: "אוסיף כאן פארדוכס. מיניות נורמלית כוללת גם אגרסיה וריגוש מיני". במילים אחרות, כאשר מדובר בריגוש מיני יש לו תמיד איזה שהוא אלמנט אגרסיבי.


קוהוט דומה לוויניקוט בהתייחסו לתוקפנות כאל דחף לא מולד וכן כי מדובר בהתנהגות תגובתית בבסיסה. הוא כותב: "אני מאמין שההרסנות האנושית כתופעה פסיכולוגית היא תהליך משני הנובע מכישלון הסביבה המשמשת כאובייקט-אני (Self- Object) להכיר בצרכי הילד ולהגיב באופן אופטימלי ואמפטי. תוקפנות היא תופעה נפשית אך אינה מבנית בנפש זעם הרסני מונע תמיד מפגיעות מוקדמות בעצמי" (Kohut, 1977). בנוסף מציין קוהוט כי ישנה תוקפנות אסרטיבית שאינה הרסנית הנובעת מתסכול הנחווה בתוך סביבה אמפטית. קיימת גם תגובה אגרסיבית הרסנית ממוקדת ובודדת כתוצאה מתסכול חריף. למעשה קוהוט משרטט קו התפתחותי כאשר ההישג ההתפתחותי הבוגר הוא להגיע ליכולת אסרטיבית בוגרת.

קוהוט מתייחס גם הוא להפרעת אישיות  גבולית ולהפרעת אישיות נרקסיסטית אך לדבריו מדובר בכשל התפתחותי הנובע מחסכים סביבתיים ומניסיון להגן על פגיעות אישית זו. זעם נרקיסיסטי (Kohut, 1977) הינו תוקפנות סוחפת המתאפיינת בדחף בלתי נלאה לנקמה בכל האמצעים. האדם הפגיע מבחינה נרקסיסטית מגיב לפגיעה עכשווית או לפגיעה צפויה בנסיגה מבוישת (תגובת Flight) או בזעם נרקסיסטי (תגובת  Fight). אפיוני זעם זה הם רצון לנקמה, תיקון המעוות, ביטול הפגיעה בלא הבחנה באמצעים הננקטים ומתוך דחף בלתי נלאה. פגיעה יכולה להיות העובדה כי האדם האחר הינו עצמאי או שונה כדי שאדם עם צרכים נרקיסטיים חזקים יחווה זאת כהתקפה או פגיעה.

זעם נרקסיסטי מתעורר כאשר העצמי-אובייקט נכשל מלמלא את הפונקציות או הציפיות שתלה בו האדם הפגוע נרקיסיסטית. תגובה כזו יכולה להתרחש אצל ילד אשר בשלב התפתחותי מתאים דורש את ההכרה בגרנדיוזיות של העצמי ומתעקש על הכל יכולות של העצמי אובייקט שלו, או אצל אדם מבוגר אשר המבנים הנרקיסיסטיים ארכאיים שלו נותרו מקובעים אחרי שהדרישות הנרקיסיסטיות המתאימות להתפתחות בילדות תוסכלו באופן טראומטי.


סיכום

חוקרים ותיאורטיקנים רבים התייחסו במאה השנים האחרונות לתוקפנות. אך נראה כי ככל שמעמיקים בבעייה עולה כי סביב נושא זה התגבשו שתי אסכולות שחוצות לעיתים גבולות מוכרים של פארדיגמות תיאורטיות. נקודה נוספת שעולה היא כי אין אפילו הגדרה מקובלת של המושג תוקפנות ולא ברורים התנאים המספיקים והכרחיים לזיהוי התנהגות תוקפנית.

במאמר זה ניסיתי להציג התייחסויות מרכזיות ומובילות שהשפיעו על רבים מבחינת תפיסות טיפוליות והן מבחינות חינוכיות, שיפוטיות, שיקומיות ועוד. גם כיום ניתן לאפיין התייחסויות תיאורטיות שונות לפי התייחסותן לתוקפנות כאל מולדת או נרכשת וכן האם היא הרסנית בעיקרה או גם קונסטרוקטיבית. נראה כי שני הצירים הללו אשר הובילו בהתייחסות התיאורטית במהלך השנים עדיין "מככבים" גם בהתייחסות תיאורטיות עכשוויות אם כי כיום ניתנים גם דגשים מפורטים יותר למשל בדבר משקלם היחסי של הכוונה לפגוע וחומרת הפגיעה (וולף, 1988) או לניסיונות לאפיין בדיוק יתר תופעות תוקפניות ותחושות רגשיות הנלוות להן (Lichtenberg, 1982).

אין ספק כי הבנת ההתנהגות התוקפנית אינה צורך אקדמי בלבד אלא בעלת חשיבות רבה לשדה. תפיסת התוקפנות משפיעה רבות על הטיפול בהתנהגות כזו, על גילויה בחדר הטיפולים הן מבחינת התנהגות המטופל והן מבחינת גילויי תוקפנות של מטפל בעצמו כלפי המטופל. מטפל הסבור כי מדובר בדחף הרסני מולד ישאף תמיד כי המטופל יגיע לתובנה באשר לתוקפנותו שלו ומניעיה ואילו מטפל המאמין כי מדובר בתגובה לתסכול ישאף לכך כי המטופל יכיר בתסכוליו ובגורמים להם וידע להימנע ממצבים בהם עלולה להתפתח סיטואציה תוקפנית העלולה לגרום לו נזקים ולתעל את התוקפנות לאפיקים יצירתיים.


 

אני מאמין כי  הויכוח בין הטוענים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" הן במובן ההרסני והן במובן של תכונה מולדת, לבין אלה המתייחסים לתוקפנות כתגובתית או חיובית ("הנה טוב מאוד זה יצר הרע") הוא ויכוח נצחי. להערכתי מדובר כאן על תפיסה בסיסית לגבי טבע האדם הקשורה למאפיינים אישיותיים של כל אחד ממשתתפי  הדיון ולכן אין לשאוף כאן לתשובה ברורה אחת. על כל מטפל להחליט לאיזו אסכולה הוא משייך את עצמו ולגזור מכך את המאפיינים הטיפוליים המתאימים לו ולמטופליו.


ביבליוגרפיה

1.                   גולד, ס. ג'. (1992). אין מידה לאדם. דביר: תל אביב.

2.                  המילטון, א. (1982). מיתולוגיה. הוצ' מסדה: גבעתיים.

3.                   וויניקוט, ד.ו. (1988). הילד משפחתו וסביבתו. ספרית פועלים: תל אביב.

4.                  וולף, י. (1988). שיפוט מוסרי על בסיס מידע אודות כוונה ונזק כאבן בוחן להגדרה נאיבית של תוקפנות. פסיכולוגיה, א'(2). 

5.                  פרויד, ז. (1988). מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות .הוצ' דביר: תל אביב.

6.                  פרויד, (1988). תרבות ללא נחת. הוצ' דביר: תל אביב.

7.                  קרנברג, א. (1993) גבולות בין נרקסיזם נורמלי ופתולוגי. מתוך נרקסיזם אצל היחיד הזוג, הקבוצה והארגון: לקט הרצאות. ח. דויטש,  וס. שניידר (עורכים). מכון סאמיט ירושלים.

 

8.            Freud. A. (1972). Comments on aggression. International journal of psycho-analysis, 53, 163-171.

9.            Freud, S. (1905). Three essays on the theory of sexuality. Standard ed. 7,130-243. London: Hogarth Press, 1953.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שריף, א. (2007). התייחסויות תיאורטיות למושג תוקפנות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1132

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

yosi polakyosi polak1/3/2007

מענין.

הי אילן.

אני מצדיע לך על ההעזה, האתגר, הביצוע והרצינות.

יוסי

אילן שריףאילן שריף20/2/2007

מיקום ביבליוגרפי.

לירון שלום,

המאמר פורסם רק כאן...

בהצלחה,

אילן

לירון שפינדלרלירון שפינדלר20/2/2007

שאלה.

שלום רב!

אני מעוניינת להיעזר במחקרו של אילן שריף "התייחסויות תיאורטיות למושג תוקפנות" לצורך עבודה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. לשם כך, אני זקוקה לביבליוגרפיה של המאמר (שנה, כתב עת, מקום וכו'). האם מישהו יודע מה הביבליוגרפיה או היכן וכיצד אוכל למצוא אותה?

בברכה, לירון.

אילן שריףאילן שריף13/2/2007

תודה על ההערה. יורם תודה על ההערה- לא הכרתי את הספר אבל אשמח להחכים. 

יורם צדיקיורם צדיק10/2/2007

תודה והערה.

לאילן שלום,

תודה לך על הסקירה הזו.

לדעתי ראוי להתייחס גם לגישה של האתולוגים, ביניהם קונרד לורנץ ( שכתב את הספר "On Aggression"), דסמונד מוריס ואחרים.

קישור לסיכום הספר של לורנץ שמצאתי:

http://www.geocities.com/we_evolve/Human_Nature/lorenz.html

יורם