הנרקיסיסט כנבל: אופנה? פניקה מוסרית? או נורת אזהרה?
דר' רחל קואסטל | 10/7/2026 | 28 צפיות | הרשמו כמנויים
משהו בהפנוט שלנו למסך האיפון מזכיר את הצייד היפה שנבלע בבבואה של עצמו. האם אבדנו לתוכו ללא-הכרה והפכנו ליותר נרקיסיסטים עם המדיה החברתית? או שאחרי האוטופיה של סוף המלחמה הקרה ו"קץ ההיסטוריה" אנחנו שוב מתעוררים לאנושי, והוא כידוע לא אורגניזם נאור. במקביל, שני העשורים האחרונים התאפיינו בגודש של פרסומים מקצועיים בנושא, כולל הפיתוח המושגי של "השילוש האפל" שנרקיסיזם הוא אחד מהצלעות שלו, בנוסף לפסיכופתיה ומקיאווליזם. משולש הברמודה שמומלץ לא להיעלם בתוכו, ושאליו נוסף לאחרונה הסאדיזם. מעבר לכך, המונח עולה הרבה בקליניקה, במפגשים חברתיים, בפופ-פסיכולוגיה בכמויות בלתי נתפסות, ובצריכה המונית בכל סוגי המדיה, וכמו המפלצת בסרטי האימה, גם אם עוברים כמה ימים של שקט, הוא מופיע לעוד סיבוב.
סטיבן הייז, מייסד תרפיית הACT, טען שיש להתבונן במה שנהר התקופה ממשיך לזרוק לעברנו. אז מה קורה כאן? האם זוהי אופנה-חולפת או שיקוף אמיתי של תרבות נרקיסיסטית, כפי שמתריע כריסטופר לאש? האם אנחנו עושים דמוניזציה לאנשים שהספרות הקלינית מגדירה כבעלי אישיות נרקיסיסטית, ברמות שונות של פתולוגיה, שבעצמם קורבנות של פצע ארכאי או אפילו גנטיקה/ביולוגיה שונה. או שמה יש בכך מתן בהירות מצילת חיים לאלו שנמצאים ביחסים איתם, חוויה שיכולה להיות פוגענית וכואבת, אם לא נצלנית ורצחנית במקרים קיצוניים.
דומה שמצד אחד התרבות העכשווית נותנת לגיטימציה ואפילו מעודדת נרקיסיזם, ומצד שני עסוקה בהתראות סכנה ממנו. האם זאת הדרך שלה להתאזן, דווקא בגלל שהוסרו הבלמים? אין תשובה נחרצת כמובן, וכל מקרה לגופו, אבל אלו הן אדוות שמגיעות מין הנהר.
*
אני אוהבת להשתמש במטפורה של הצמיג, שלא אני המצאתי, כדי לדבר על ההבדל בין נרקיסיזם בריא לפתולוגי. במצב תקין, אנחנו מלאים בעצמנו במידה הנכונה לרגולציה של תחושת הערך העצמי באופן שמאפשר לנהוג את החיים בהכוונה וסיפוק יחסי בלי צורך באספקת אישורים חיצוניים תמידיים, לנהל מערכות יחסים יציבות, ולשרוד רגשית משברי חיים. משוואת האהבה-עבודה-משחק של פרויד עולה בהקשר הזה, וגם המונח "מסוגלות עצמית" (self-efficacy) של בנדורה. יש הבנה שמשחק סכום אפס יכול להיות דבר מלוכלך ולהסתיים בתאונה קשה שעליה נשלם בגדול, כמו בשיר של שלום חנוך, שלא הכל מותר באהבה ומלחמה, וצריך איכשהו להסתדר עם משפחת האדם. כי אנחנו לא פרמננטיים, לא כאלה חשובים, וקשורים אחד לשני במיתרים גלויים או נסתרים.
מנגד (ועל אותו הרצף) ניתן לתאר מצבים של נרקיסיזם פתולוגי כצמיג שמנופח מידי מעצמו, מה שהספרות הקלינית מכנה הטיפוס הגרנדיוזי, או צמיג מדולדל ומרוקן, המכונה הטיפוס הפגיע או הסמוי. יש קשר מבני בין שני הסוגים, ואפשר לחשוב על ההיאחזות במרירות וקורבניות של הטיפוס הסמוי כתצורה של גרנדיוזיות, ועל הגרנדיוזיות כפיצוי יתר על תחושת חוסר-ערך סמויה. האיזון כאן הוא יותר עדין וישנה שבריריות של העצמי, ריקנות פנימית, ואי-יציבות מבנית, שמובילה לפעמים להתפרצויות זעם והרס (aka "זעם נרקיסיסטי"), או כמו שזעק הרוזן המפורסם "אני במלחמה עם העולם וכל היצורים החיים בתוכו!". כשההגנות מאותגרות, ישנן תקופות של התמוטטות ("קריסה נרקיסיסטית") ואולי מכאן המודוס של השליטה וההשקעה המוגזמת באימג'.
בשוליים הקיצוניים נמצא את הפסיכופתיה-סוציופתיה, שם הגרנדיוזיות היא כנראה מלאה, וההבנה היא שבחלק מהמקרים מדובר על מבנה מוח שונה יותר מאשר תגובה לטראומה. אבל איך נדע? אפשר להתעסק לרעה במוח של תינוק כבר בשלבים המוקדמים. בכל מקרה, הוויכוח בין חברה לסטרט-אפ כנראה לא ייושב לעולם.
התנועה האמוציונלית וההתנהגותית במצבים אלה היא אחרת, לפעמים טראומטית, ובמקרים קיצוניים הרסנית לכל הנוגעים בדבר, כמו במשל הצפרדע והעקרב. התאוריות בעניין, קליניות או פופוליסטיות, מרובות, מתרבות, וזמינות מתמיד עם לא מעט טוענים לכתר של מומחיות באינטרנט.
המונוגרף של פרויד מ1914 "על נרקיסיזם" נוגע בעיקרי הדברים: בנרקיסיזם הראשוני, בהזדהות עם האני האידיאלי, ולבסוף הוא מנסח את ההבדל בין בריאות לפתולוגיה כהבדל בין היכולת לאי היכולת לאהוב. ז"א ככל שנמצאים גבוה יותר על הציר הנרקיסיסטי, ככה יותר קשה לאהוב. אהבה זאת מילה גדולה, אבל אם חושבים על העלם היווני מהמיתוס שליבידינלית מושקע אך ורק בעצמו ועל המצב הסכיזואידי שביסוד התופעה - אז מדובר במהות בבעיה של יחסים.
אי אפשר לצבוע שום דבר אנושי במברשת עבה, וכל חלון שנפתח כאן ידרדר להנחות שלא ניתן לבחון בצלחת פטרי, אבל זוהי הפסיכואנליזה, וכן ניתן להניח שילד שלא קיבל אהבה אימהית, או הורית, יפתח מידה של סאדיזם. וכמו טוני סופרנו, ילד שאמא שלו מנסה להרוג אותו (והוא אותה), יתפתח כנראה להיות סוציופת רצחני. ככה זה כשסדרי העולם משתבשים לחלוטין.
הקאנון גדוש בייצוגים של דמויות נרקיסיסטיות. דוסטוייבסקי במיוחד אלוף בתיאורים שלהן, אבל יש גם את קפטן אחאב מ"מובי דיק" ואת "תמונתו של דוריאן גריי" האפל והנבואי, שטוענים כי הביא למפלתו של אוסקר ווילד. כמאה שנה לפני, הלורד ביירון התייחס לעצמו כ sad, bad and mad, ועוד ברנסאנס, המלט המיוסר וההתאבדותי הבהיר שיש מתודה לטירוף.
אפשר לחשוב על ההבדל בין יאגו (מ"אותלו") והמלט - כהבדל בין הפסיכופת-המקוויאליסט לנרקיסיסט הפגיע. שניהם הובילו נשים למותן בעוד ביטוי קאנוני של אהבה-שנאה ארכאית לאם/לאישה. אז נכון שהטיפוס ההמלטי הוא לא פסיכופט סטייל קית' רניירי מNXIVM, ששיווק את עצמו כמנטור התפתחותי ואתי ובסתר קעקע נשים כמו בקר והרעיב אותן כחלק מתהליך של "העצמה נשית". אבל כן כדאי לדעת שאם את או אתה מנהלים מערכת יחסים עם נרקיסיסטים פתולוגים יש סיכוי, כמו אופליה, שבאיזשהו שלב תרצו למות.
אחת הסיבות שיאגו מצליח במזימותיו, זאת הפלקטיות והתמימות של הדמויות האחרות. אם כי לדעת לא תמיד עוזר. רוברט הייר, הפסיכיאטר שפיתח את הכלי הדיאגנוסטי להערכת פסיכופתיה, סיפר שאפילו הוא עצמו נכבש לא פעם בקסמם של הפסיכופתים שראיין בכלא. זה שלא מדובר בקורבן תמים של טד באנדי, היא עוד עדות לכך שאנחנו מחווטים ביולוגית להאמין בטוב ולבטוח באדם. זה חזק ומגיע מהדחף הראשוני להיקשרות. ובכלל פלאונטולוגים (paleontology) טוענים שהפרו-סוציאליות שלנו היא הסיבה ששרדנו את שאר זני הספיאנס והשתלטנו על כדור הארץ (וכרגע חונקים אותו). חוץ מזה, המוח הוא סוג של מחשב, אפשר לעשות לו האקינג בכל מיני צורות מניפולציה ואף אחד לא חסין. אם ניקח לדוגמא את קית' רניירי וכת ה NXIVM, הם השתמשו בשפה התרפויטית ובמילים מפוצצות של התפתחות אישית, שאפילו לאנשים חכמים וטובים שהצטרפו אליהם לקח שנים להבין שהכל מגיע מהמוח הזוחל.
יחד עם זאת, התופעה הפופ-תרבותית שבה כל חולשה אנושית עוברת תהליך של פתולוגיזציה, וכל אדם שמחליט לסיים יחסים, להביע תסכול וכעס, לפעול עצמאית, או שלא מסכים איתנו הוא "רעיל" ו"מגזלט", ואם הוא מצביע למפלגה היריבה הוא בכלל "מקוויאליסט" - היא כמובן קריקטורה מוחלטת, ומצב שהוא פרנואידי-סכיזואידי בעצמו. זה מריח כמו פניקה מוסרית וכנראה שכל אפוק מגיע עם ציד המכשפות שלו. פרויד באופן מפורסם חילק את האנושות לנברוטיים ופסיכוטיים, ואומרים שאם הוא קרא למישהו נברוטי, זאת הייתה מחמאה. העצמי, כל עצמי, הוא תמיד מפוצל, זאת הבשורה הגדולה שלו.
**
אז מהי "המתודה" שהמלט מדבר עליה, והכניס לפעולה עם אופליה? אם נחזור לציר היותר פתולוגי, כמו דוריאן גריי, הנרקיסיסטים הם לפעמים טיפוסים דיי מושכים כי הם חיים את הצל של כולנו. היחסים איתם, רומנטיים, משפחתיים, חבריים, מקצועיים או קהילתיים, מאופיינים בתמה מוזיקלית קצת אחרת. הם יפעילו לרוב מנגנוני התמכרות ביו-כימיים של בליץ אהבה (love bombing), תנועה מהירה לתוך היחסים, אידיאליזציה מוגזמת, ואחריה דה-וולואציה מלווה בניתוק והשלכה (discard). לפעמים חוזר חלילה עם אותו אדם, ולפעמים עם הבא/ים בתור. זה אכן מדמה תהליכי התאהבות והיקשרות רגילים, רק שחסר השלב הקריטי של האינטגרציה, זה שבו טינקרבל הופכת לוונדי.
לאקאן סבר שכל התאהבות מתחילה בפאזה נרקיסיסטית. הרבה שבילים מובילים לרגרסיה ואכן התאהבות היא כביש חד כיווני. אם נמקם את החזרתיות-הכפייתית שתיארתי מעלה כסימפטום בשדה האהבה כמשאלה אדיפלית, אז אחד מההסברים המעניינים שנתקלתי בהם בהצטלבויות שונות היא התאוריה של "הפנטזיה המשותפת" (Shared fantasy). הפנטזמה המניעה במקרה זה היא שחזור של תהליך אינדיווידואציה שלא הושלם כראוי בילדותו של הנרקיסיסט, ושבסופו פיטר פן אמור היה להבציע כסובייקט.
תאוריית "הפנטזיה המשותפת" היא פרשנות של מעשה האהבה כתאטרון בובות, במובן מסוים על-זמני, שבו האהוב או האהובה ממלאים את תפקיד האם בשלבים המוקדמים והאוקייניים של הסימביוזה או הנרקיסיזם ראשוני, מצב שחייב להסתיים בהכרח בהרס (ולכן הדה-וולואציה) כניסיון נואש נוסף להיפרד מ"האם" ולהיוולד פסיכולוגית סוף סוף. ניסיון שנכשל כמובן שוב ושוב. אבל זה לא האיחוד הסימביוטי שהוא בלתי נסבל במקרה הזה, אלא דווקא הנפרדות. או אי היכולת לשאת את כאב הנפרדות החיוני לאינטגרציה. יש בליעה, התמלאות והקאה. בהקשר הזה אפשר לחשוב על קפטן אחאב והניסיון האובססיבי שלו לחזור אל הרחם/האוקיאנוס עד שלבסוף הוא נקבר בתוכו.
בגלל שיש כאן שימוש לרעה, לרוב לא במודע ובמזיד, במנגנוני היקשרות עמוקים, נפגוש את זה הרבה פעמים באופן כפייתי גם אצל האנשים שביחסים איתם, שבדרך כלל עסוקים אך ורק ביחסים, כאיזשהו ניסיון שגם הוא קומפולסיבי ליישב דיסוננס-קוגניטיבי טראומטי של בן זוג/בוס/בן-משפחה שפעם אוהב ופעם שונא, פעם קרוב ופעם רחוק, פעם חם ופעם קר, פעם "מרים" ופעם "מוריד", פעם נוכח ופעם נעלם, פעם מכיל ופעם מתפרץ, פעם מחובר ופעם מנותק. מצב של חוסר איזון תמידי, שמוביל להחלשה וכרסום איטי בתחושת הערך העצמי וחוויית המציאות. זה כמו להיות בכור-המצרף של דנטה, המקום הכי רדוף ב"קומדיה האלוהית". המרצה שלימדה אותי את היצירה באוניברסיטה נהגה לומר יותר מפעם אחת שעדיף כבר להיות בגיהינום.
*
אמרתי לחברה-מטפלת שכל פעם שאנחנו עושים משהו רע אנחנו במצב של דיסוציאציה. היא ענתה שכשאנחנו מתנתקים מעצמנו מה שנשאר במקום הפנוי זאת הטראומה. זאת אמירה שמסכמת את הדבר בעיניי. טראומה משבשת את המנגנונים ההישרדותיים של פחד, היקשרות והשתוקקות. פייר ז'נה היה הראשון לזהות דיסוציאציה ביחס אליה, וקוהוט וגם קרנברג דיברו על זה בהקשר הנרקיסיסטי-סכיזואידי, כשאחת ההשלכות היא חוסר-הקוהרנטיות של מצבי העצמי.
אין הרבה יוצרים עם יכולת סובלימציה גאונית כמו אמילי דיקנסון, ואצלה נמצא מיפוי מרובד של הנוף הפנימי במבנה סכיזואידי עם הגנות נרקיסיסטיות. את הפיצול בין תיאורים של אני דיסוציאטיבי, כלוא מרחבית, חסר-בטחון ותלוש, לבין תיאורים של אני אומניפוטנטי, מלא עוצמה ריבוני והרפתקני. לכאורה שתי גרסאות סותרות של האני, אך הן מייצגות את אותו קומפלקס נפשי. בשיר מטה היא מביעה תמיהה מהפרדוקס הזה, לכאורה, שהתארגן סביב "החור השחור", הריק התמידי, המאכל, שבמרכז האני, שכמו "הלא כלום" בסיפור שאינו נגמר מאיים לבלוע את "פנטזיה".
היא מסיימת בשאלה שאי אפשר לענות עליה, אך מנסחת אותה בצורה עילאית. בשבילה השרידות הנפשית חייבה נסיגה פנימה, ותנועה מאוד זעירה בחיים הממשיים. ביבשת הפנימית היא יצרה אינסוף, מילה אהובה עליה במיוחד ומה שהפיזיקאים מזהים עם "החור השחור", איפה שאין חומר אבל יש הרבה אינפורמציה. השיר הוא לא רק עוד דוגמא לכמה יופי, חוכמה ואמת אפשר לייצר שם, אלא גם לתפקיד של האומנות בכלל כשדה שבו ההתמזגות, המלאות והאומניפוטנטיות הם בכל זאת אפשריים.
ניתן לקחת טראומה וליצור ממנה אלוהות, וניתן לקחת טראומה ולייצר עוד טראומה. גם אם נדמה אחרת, דלתות החופש תמיד פתוחות והרשות נתונה.
A Pit-but Heaven over it-
And Heaven beside, and Heaven abroad,
and yet a Pit-
With Heaven over it.
To stir would be to slip-
To look would be to drop-
To dream-to sap the Prop
That holds my chances up.
Ah! Pit! With Heaven over it!
The depth is all my thought-
I dare not ask my feet-
'Twould start us where we sit
So straight you'd scarce suspect
It was a pit -- with fathoms under it-
Its circuit just the same.
Seed-summer-tomb-
Whose Doom to whom?
