באמצע המלחמה הנוראה הזאת חלמתי עליך

עלון פסיכולוגיה עברית | 8/3/2026 | הרשמו כמנויים

שבוע אל תוך סבב המלחמה הזו – איפה אתם? בגוף, במיינד ובנפש? האם הצלחתם לטפל השבוע? האם טיפלתם רק בזום, או גם קיבלתם מטופלים בקליניקה? מה חשתם כשעליתם למפגש טיפולי ובאמצע שני הצדדים נטשו את המסך לטובת המרחב המוגן? מה חשתם כשכלל לא עלה בידכם לקיים מפגש? איך ניווטתם השבוע בין הצורך לשמור על בני המשפחה ולהיענות לצרכיהם, לצרככם, לבין הרצון להישאר במידה כזו או אחרת נוכחים עבור המטופלים? מה התרחש בחדרי הטיפול – הממשיים והוירטואלים, בשבוע הזה? מי דיבר על המלחמה ומי לא בא איתה במגע? אלה (עוד) ימים שמזמנים מורכבות מיוחדת לזהות המטפל. האיום ממשי מאוד ומשותף מאוד לכולם. תחושת הערעור עשויה לחלחל גם אל הברית הטיפולית, מזמינה לגשת אל זו האחרונה בעדינות ובמוכנות להתבונן בכנות באתגרים שמזמנים ימי המלחמה.

השבוע באתרנו מאמרים מעוררי מחשבה על עכשיו ולא רק:

לואיס זלצר ומעיין בורשטיין בוחנים באופן אישי־הגותי את חוויית היותנו עדים חיים למלחמה, ואת התנועה שבין נקמה, הכחשה ונוכחות מוסרית. הם יוצאים מניסיון מודע "לא לדעת" ומבקשים לערער על לוגיקת ה"אין ברירה" ועל הקטבים הבינאריים של אנחנו/הם, טוב/רע. באמצעות מושגים כ"התנתקות מוסרית", התמכרות ל"חומר" חדשותי, ואתוס "הקשיית הלב", נבחנים מנגנוני הצדקה והכחשה המקהים את היכולת לפגוש את פני האחר ולשאת את סבלו. במאמר מוצע מודל של "ראייה בינוקולרית" ומרחבים שלישיים להתבוננות בילדי עזה כשוליים ו"ידוע לא ידוע".

התפתחות מושג הסטינג - מאמרו של רועי אדם מרקוביץ סוקר את התפתחות מושג הסטינג הפסיכואנליטי מאז פרויד ועד ימינו, ומראה כיצד כללים שנתפסו כ"עצות" הפכו בהמשך לעקרונות בסיס מחמירים אצל בלכר, קינודוז וקלנר, לצד מגמות של גמישות והתאמה למציאות הפוסט־מודרנית. דרך דיון תאורטי ושתי וינייטות מתקופות הקורונה ומלחמת "חרבות ברזל" נבחנת הדיאלקטיקה בין מסגרת יציבה לצרכים משתנים. המאמר מציע לראות בסטינג שדה דינמי המחייב הן עקרונות משותפים והן חשיבה מחודשת מתמדת.

קחו את העבודה שלכם עם הורים לשלב הבא
ספר מעשי ומאויר שנותן, שלב אחר שלב, כלים מקצועיים וברורים לטיפול בהורות

מאמרה של רות מילר מציג את גישת הדיאדוג ומחדד את תפקידו הייחודי של "השותף השעיר" – כלבו של המטופל – כרביעי האנליטי במרחב הטיפולי. דרך תיאורי מקרה ושילוב מושגים פסיכואנליטיים ועכשוויים (מרחב פוטנציאלי, חזרה כפייתית, סינכרון בין־מוחי) מודגם כיצד עבודת החינוך היומיומית עם הכלב משמשת כמכל להשלכות, מאפשרת תיקון חוויות מוקדמות ומזרזת הפנמה ושינוי. נטען כי האינטגרציה בין עשייה, חוויה ומשגה מילולית יוצרת מסלול טיפולי יעיל המעמיק את התובנה והחוסן הנפשי של המטופל.

ןבפסיכובלוגיה

נחי אלון כותב על פציעה מוסרית ותיקונה: סיפור אישי והשלכות טיפוליות:

"הרשימה שלפניכם עוסקת בסיפור אישי מחיי על פציעה מוסרית ועל תיקונה. המושג "פציעה מוסרית" נכנס אל עולם הטיפול בשנים האחרונות, ונעשה רלוונטי במיוחד בעקבות מלחמת שבעה באוקטובר; עם זאת, התופעות הכרוכות בו מוכרות זה שנים רבות בישראל ובמדינות אחרות. רק לאחרונה הולך ומתברר היקפן ועומקן של פציעות כאלה: הן בקרב אנשים שפעלו בניגוד לערכי המוסר שלהם עצמם, הן בקרב מי שנפגעו ממעשים בלתי־מוסריים של אחרים, והן בקרב מי שהיו עדים למעשים כאלה. יש נקודות השקה בין פציעה מוסרית לבין פגיעה פוסט־טראומטית, אך אין מדובר בתופעות זהות: אדם עשוי לסבול מאחת מהן מבלי שיסבול מן האחרת. בחרתי להעלות את סיפורי האישי בעיקר משום שהוא מציג דרך פחות רווחת לתיקון הפגיעה: במקום להסתפק בשינוי תודעתי ורגשי בלבד, אפשר לבצע מעשי תיקון ממשיים במציאות. את מה שלמדתי מתוך הסיפור האישי שלי יישמתי עם מטופלים במספר דרכים, שהועילו להם מאוד להגיע לשלום פנימי עם העבר."

וד"ר ארנון רולניק מהרהר בין בנינים הרוסים לטבע הפורח: וגם על השלוב של העולם הפנימי עם התנהלות במציאות:

"לא מזמן כתבתי כאן על ההחלטה שלי לחזור למגדלי דה וינצ'י ליד הקרייה בתל אביב. קראתי לזה "הסכנה" מלשון "להסכין" – אותה יכולת אנושית, להכיר במציאות ולקבל אותה. להביט בפיח שנותר מהדירה שלי בקומה ה10 ולומר: "בכל זאת לכאן אני חוזר". זה היה ניצחון של הרצון על הטראומה, ראיתי בכך תיקון לחווית חוסר האונים של 1973. אבל הנפש, כך נדמה, מבקשת לעיתים תיקון מסוג אחר. לאחרונה "נסוגתי" שוב מתל אביב לאזור כפרי בשפלה. אני קורא לזה נסיגה חכמה. כן, בחרתי להתרחק מאותו מגדל שנפגע ולנוח קצת בכפר. כאן, בשבילי הכפר, הטבע נמצא בשיא תמימותו. העצים פורחים, הציפורים מצייצות בביטחון גמור, והשקט... השקט הוא כמעט חשוד. זהו הפרדוקס שאני נושא איתי בכל צעד: מצד אחד, הטבע – פסטורליה שמתנהגת כאילו אין טילים בעולם, כאילו האדמה לא ר רועדת כל לילה. זהו השקט של "החיטה צומחת שוב", אדישות מבורכת של היקום שממשיך בשלו. ומצד שני רעשי המלחמה. הליכה בין הפרחים ןהעצים היא חוויה דיסוציאטיבית כמעט. העין רואה פריחה, אבל האוזן הפנימית דרוכה לסירנה."

Photo by Annika Treial on Unsplash